המומחית שבטוחה: אין שום סיבה להקים ועדת חקירה, כך צריך לתחקר את המלחמה

ההיבריס שלנו והזלזול באויבינו גרמו לנו להיות שאננים ולא להיערך כראוי למה שאירע •  כמו ביום הכיפורים, גם הפעם חשבנו שחמאס מורתע, שאם רק נזרים לו עוד כסף, עוד פועלים - הוא ירגיש שיש לו מה להפסיד. טעינו

סימה שיין / צילום: רמי זרנגר
סימה שיין / צילום: רמי זרנגר

הכותבת היא ראש תוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד

בשביעי לאוקטובר חיינו כאומה השתנו באופן חד וברור. חלק ממדינת ישראל היה כבוש במשך שעות ארוכות, מעל 1,200 מאזרחינו נרצחו, נשים נאנסו ומעל 200 מאזרחים נחטפו. זה דברי שמעולם לא היה בהיסטוריה הישראלית. היום הזה, על האירועים שהתרחשו בו, לא נותן לנו מנוח כבר מאה ימים. כמו כל עם ישראל התעוררתי באותו יום לקולות האזעקות ולקח לי כמה דקות להבין את חומרת המצב. הדלקנו את הטלוויזיה והמראות זעזעו אותי. גם היום, מאה ימים לאחר היום ההוא, אנחנו ממשיכים לגלות עוד ועוד פרטים על מה שהתרחש, ממשיכים ללמוד על עוצמת המחדל. עם כל גילוי כזה תחושת המועקה רק גוברת ותחושת הפספוס מתחזקת - המדינה כשלה בצורה הקשה ביותר.

הכישלון כל כך עצום שאני לא חושבת שניתן להגיע למשהו שנקרא ניצחון במלחמה הזו. הפסדנו כבר בשביעי באוקטובר. ברור שזה לא אומר שלא צריך לפעול על מנת להגיע להישגים בשדה הקרב, ויש הרבה הישגים, אבל אחרי אסון כזה קשה לקרוא למשהו ניצחון.

מחדל נוסף שראוי לשים עליו את האצבע הוא חטא היוהרה. ההיבריס שלנו, הזלזול באויבינו, המחשבה ש'אני ואפסי עוד' - גרמו לנו להיות שאננים ולא איפשרו לנו להיערך כראוי למה שאירע בשמחת תורה.

כל אלה מזכירים, לצערי, את מחדל יום הכיפורים. גם אז, לפני 50 שנה, המערכת המדינית והצבאית היו שבויות בהנחות שגויות, בהערכת חסר של האויב ובעיקר בהסתמכות על כוונות שהן הערכה שלנו ולא על היכולות של הצד השני ועל מידע השטח הרב. כאז גם הפעם חשבנו שחמאס מורתע, שאם רק נזרים לו עוד כסף, עוד פועלים, עוד כמה מיילים לשטח הדייג - הוא ירגיש שיש לו מה להפסיד. טעינו. לצערי לצד הדרג המדיני, גם צה"ל, השב"כ וכל גורמי הביטחון חיו בתוך התחושה הזאת וזה מנע היערכות ראויה.

ישראל והחברה הישראלית לא חלשה כפי שחשבו

אחרי שהצבא התעשת מהכישלון של השביעי באוקטובר ניתן לומר שיש לנו הישגים רבים במערכה. קודם כל, אני בטוחה שהצד השני לא חשב לרגע שישראל תכנס קרקעית לרצועה בצורה כה עוצמתית והעובדה שלא נרתענו ועשינו את מה שהם לא ציפו לו, מהווה כבר עתה הישג משמעותי. הפעילות הצבאית בפני עצמה מביאה להרבה מאוד הישגים טקטיים בקרב, מחבלים נהרגים, תשתיות מושמדות ואויבינו מסביב בהחלט צופים ומבינים שישראל והחברה הישראלית לא חלשה כפי שחשבו.

יחד עם זאת, צריך להבין כי מבחינת חמאס, גם אם אחוז משמעותי מאנשיו ייהרגו, כל עוד יוסיף להתקיים ברצועה במידה כזו או אחרת- הוא ניצח. הוא יחזור לשקם את עצמו, בסיועה של איראן, ויראה בכך הישג.

הישג משמעותי נוסף של המלחמה הוא ההתייצבות האמריקאית לצידנו מיד ובלי היסוס. הנשיא ביידן התגלה כחבר אמת וכאוהב ישראל, זה דבר שצריך להדהד בכל מקום. יחד עם זאת צריך להבין שלתמיכה הזו יש מחיר מסוים, האזור מסתכל ומבין שישראל תלויה בארה"ב וזה מעביר מסר מורכב לאויבינו. בעצם אפשר ללמוד מכך דבר נוסף - ארה"ב חוזרת למזרח התיכון אחרי תקופה שבה העולם פקפק בכך. אנחנו נרוויח מכך.

נוסף לכל זה, העובדה שגורמי 'ציר ההתנגדות' בראשות איראן תוקפים אותנו ואנחנו ממשיכים בלחימה בעזה מהווה נקודת חוזקה משמעותית בהסתכלות אזורית.

איראן לא משלמת מחיר

במלחמה הזו אנחנו פוגשים נושא שמעולם לא עסקנו בו, ודאי לא בהיקף כזה וודאי לא כשמדובר באזרחים רבים כל כך - החטופים. זהו פצע מדמם בחברה הישראלית ואנחנו חייבים לטפל בו. בקרוב מאוד ישראל תצטרך לקבל החלטות קשות מאוד בנושא הזה, החלטות שעלולות להתנגש במטרות אחרות של המלחמה. בעיניי ובהתאם לסולם הערכים שלי, גם נוכח ביקורת בחלקים מסוימים של הציבור והפוליטיקאים- הממשלה צריכה לקבל אותן. אנחנו מדינה חזקה ונדע להתמודד עם ההשלכות.

האתגר המדיני הוא משמעותי. לישראל יש הזדמנות להפוך את תוצאות המלחמה לגשר שיחבר בינה לבין העולם הערבי המתון. בהרכב הממשלה הנוכחית קשה לי להאמין שזה יקרה אבל בטווח הבינוני זה משהו שחייבים לעשות. צריך לתת לציבור, הפלסטיני והישראלי אופק ומרווח נשימה. אנשים צריכים להבין שלא נחיה רק על חרבנו.

נשאלתי הרבה לאחרונה מה עמדתי לגבי ועדת חקירה ואיך יש לתחקר את מה שאירע. להבנתי, אין שום צורך בוועדת חקירה ממלכתית ועדיף לוותר עליה. היא רק תמשוך זמן, ותבזבז כסף מיותר. מערכות הביטחון למיניהן צריכות לקיים תחקירים פנימיים בהובלת גורמים חיצוניים כדי להטמיע בהם נוהלי עבודה והתארגנות ביטחונית מחייבת מול אתגרים באופן שלא יאפשר דילול כוחות כה מאסיבי כפי שהיה בגבול עזה. הדרג המדיני צריך ללכת לבחירות והציבור יחליט. אנשי הצבא הבכירים כבר הודיעו שהם לוקחים אחריות ויפרשו בתום המלחמה כך שבמובן הזה האתגר הוא לא פרסונלי אלא מבצעי.

לבסוף חשוב להדגיש, גם אחרי המלחמה ואחרי שכל התהליכים הפנימיים שיתבצעו, איראן נשארת כאן, היא בנתה סביבנו ציר של מיליציות שכולן כיום תוקפות אותנו ואת ארה"ב, אבל היא עצמה לא משלמת מחיר. תוכנית הגרעין שלה ממשיכה, ההתעצמות הצבאית שלה נמשכת ונדמה שהעולם, וגם ישראל, לא הצליחו לגבש מולה מדיניות הרתעה חזקה מספיק. זה מחייב בחינה מעמיקה ושינוי מהותי.