לשרים לא אכפת שנוכחותם לא רצויה בטקסי הזיכרון

שום קוטג' לא יוציא אותנו לרחובות היום. מלחמה על הבית כבר יש, והיא איומה ולא משאירה מקום לשום דבר אחר. אנחנו מרגישים מרומים. שבורים. הודעות על העלאות מחירים והתייקרויות לא מזיזות לנו יותר. ותקווה כבר אין. לא היום. לא שתהיה פה ממשלה שתראה אותנו ושתיאבק עבורנו, לא שיהיה מי שחשוב לו להביא את החטופים שנמקים בעזה יותר מ-200 ימים, לא שמישהו יעשה משהו, כל דבר, כדי שנוכל לגמור את החודש. אין תקווה שיהיה פה שינוי.

מנכ"ל של רשת מזון אמר לי השבוע שכשעסוקים בלחשוב אם יהיה פה מה לאכול בכלל, אין יותר אנרגיה לחשוב על כמה האוכל יעלה. בטח לא להיאבק על זה. לא כשאף אחד לא נאבק עלינו ועבורנו. אנחנו הולכים לסופר בעיניים כבויות, כועסים יותר ויותר, אבל נושכים את השפתיים ומשלמים. כי בתקופה שבה משלמים בדם, לכסף יש פחות משמעות. וכשאין תקווה, למי יש כוח לצאת למאבקים.

המלחמה הבאה על הכיס תגיע בהמשך. אחרי שהמלחמה הזו תיגמר. עוד חצי שנה, עוד שנה. אבל היא תגיע. כי כעס שנאגר בשקט, טיבו בסופו של דבר להתפוצץ. ואז לא יעזרו פלסטרים של כותרות על מאבקים בהעלאות מחירים, ושיטות דמיקולו על "הרתעה" של ספקים וקמעונאים. כבר מזמן גילינו שאנחנו לא 100% בהרתעה.

שירה ספיר

מאז חלפו כמעט 3 חודשים, ובינתיים אין קול ואין עונה מצד צה"ל. אף עדכון על מועד תחילת העבודה המשותפת שלו ושל המבקר, שום הודעה על חשיפתו למסמכים מ-7 באוקטובר. למעשה, אומר המבקר, צה"ל מסרב אקטיבית לשתף פעולה: הוא מונע כניסה למחנות צבאיים, לא מאפשר לו להיפגש עם קצין מילואים ראשי, ובעיקר חוסם גישה למסמכים רלוונטיים.

בשלב זה המבקר הכריז באופן חד-צדדי על פתיחה הדרגתית בביקורת, ובדיקת נושאי הליבה המבצעיים תחל רק באוגוסט.

אבל הבעיה הגדולה היא לא חוסר שיתוף הפעולה של צה"ל, אלא עצם הגישה שלפיה צה"ל מסוגל לבדו לבקר את עצמו בתחקירים פנימיים. היינו מצפים שאחרי המחדל של אוקטובר, המטכ"ל יתעוררו להבנה שביקורת פנימית בלבד לא מספיקה, ושבלי ביקורת חיצונית ישנה סכנה של תיבות תהודה וקונספציות שגויות. זה, יותר מכל כשל מבצעי, הוא התיקון הגדול שנדרש בצה"ל - וזה חשוב לא פחות מהביקורת והאחריות של הדרג המדיני. ואם צה"ל לא יבין את זה בעצמו, מבקר המדינה צריך לדחוף אותו לשם.

עידן ארץ 

ואין פלא. השרים האלה יכולים למצוא את עצמם בקלות בלב סיטואציה נפיצה, בין משפחות שכולות וזועמות שאין להן כבר מה להפסיד.

חלק מהמשפחות פנו בבקשה לממשלה שנציגיה לא ישתתפו בטקסים. בחודש שעבר פנה יו"ר ארגון יד לבנים אלי בן שם לראש הממשלה נתניהו והתריע מפני "חשש מוחשי לפגיעה בטקסי הזיכרון השנה". "משפחת השכול תמיד הייתה קודש הקודשים של החברה הישראלית", כתב בן שם.

 חיילת בהר הרצל בחזרות לקראת טקס יום הזיכרון במקום / צילום: Associated Press, Ohad Zwigenberg

זו לא הפעם הראשונה שבה חברי הממשלה התבקשו לשבת על הספסל ולחסוך את נוכחותם מאירוע הנצחה. גם ביום הזיכרון שעבר משפחות קראו בתקשורת ובפוסטים בפייסבוק לממשלה שלא להגיע לבתי העלמין. שנוכחותם של השרים לא רצויה. אלא ששום דבר לא השתנה מאז 7 באוקטובר גם בפן הזה. הפוליטיקאים יהיו פוליטיקאים ויותר יעניין אותם להיראות - גם אם זה רק היכן שנמצא בסיס הבוחרים שלהם - ולא להיות באמת קשובים לקולם של מי ששילמו מחירים כבדים.

מיטל שטדלר