בעלות של אלפי שקלים בודדים: הכירו את המהפכה החדשה של הודו

בהודו ממתינים בקוצר רוח לכניסת טסלה לשוק המקומי, אך בינתיים מהפכה חשמלית כבר מתחוללת - בשוק הריקשות. גרסאות מבוססות סוללה לכלי הרכב האיקוני של אסיה החלו לצוץ בסין בתחילת העשור הקודם, אך נתפסו כקוריוז. על הנייר, רק 12 ריקשות חשמליות נמכרו בהודו ב־2014. אך בשנים האחרונות הן נמכרות במאות אלפים וב־2023 כבשו כ־50% מהמכירות בקטגוריית התלת־גלגלי.

● "מיעוט אנטישמי קיצוני מחזיק את ענקיות הטכנולוגיה כבנות ערובה"
● המפגשים של עשירי העולם שהכול קורה בהם - אבל אף אחד לא יודע שהם קורים
● "אין עם מי לדבר": הישראלים נותרים חסרי אונים אל מול חברות התעופה

בהודו, רוב כלי הרכב החשמליים אינם מכוניות, אלא רכבים תלת-גלגלים שמעבירים נוסעים וסחורות או דו-גלגליים המשמשים לניידות אישית. יחד הם מהווים 90% מכמעט שלושה מיליון כלי רכב חשמליים במדינה, ונמצאים בחזית המעבר של הודו לתחבורה נקייה.

ריקשות חשמליות הופכות להיות אמצעי התחבורה העיקרי לקילומטר האחרון, באזורים עירוניים וכפריים כאחד. בהודו פועלים כיום יותר מ־400 יצרנים מקומיים שמפיקים שלל דגמים, מהירים יותר, שנוסעים למרחקים ארוכים יותר ומציעים ועלויות הפעלה נמוכות בהרבה בהשוואה למנוע שתי הפעימות המסורתי.

כחול זה הירוק החדש

שוק ההסעות בריקשות החשמליות פורח ומאות אלפי נהגים גודשים את הרחובות של ערי הודו. בתחנות אוטובוס ובתחנות מטרו בבירה ניו דלהי ובערים שסביבה, הנוסעים רגילים לקריאה המוכרת של הנהגים שמציעים נסיעה משותפת למשרד, לבית או לשוק תמורת 10 רופי (כחצי שקל). "זה הרבה יותר טוב מרכב בנזין. זה לא יוצר זיהום וזה יותר זול להפעלה", אמר ל-VOA עבדול עלאם, שעמד מחוץ לתחנת מטרו בגורגאון, עיר גדולה במטרופולין דלהי, "הסוללה מחזיקה מעמד ל־80 עד 120 ק"מ".

ניו דלהי היא בין הערים המזוהמות בעולם, גם לאחר שבעשורים הקודמים כל הריקשות שבה הוסבו להנעה בגז (אז הוחלף צבען משחור לירוק). ריקשות חשמליות (שבדלהי עתה צבועות בכחול), מסייעות בהפחתת פחמן בנסיעות קטנות. "והשוק בעצם דוחף את זה", אמר ל-VOA מושומי מוהנטי, האחראי על טכנולוגיית רכב חשמלי במרכז למדע וסביבה בניו דלהי. בהודו מודעים לכך שהמעבר לחשמל קריטי לעיר שבה מיליוני כלי הרכב תורמים לכמעט מחצית מפליטות הפחמן.

אבל הריקשות החשמליות משמשות גם להובלות. מה שלדברי מומחים דווקא מוסיף לפליטת פחמן, מכיוון שאנשים בוחרים יותר ויותר בנוחות של הזמנת כל דבר במשלוח. קטגוריית ריקשות המטען זינקה ב־70% ב-12 החודשים שהסתיימו במרץ, ביחס לאשתקד, כך לפי נתוני התאחדות סוחרי הרכב בהודו (FADA).

ממשלתו של נרנדרה מודי דוחפת לאיסור מוחלט על כלי רכב מסחריים להשתמש בדלקים מאובנים עד 2030 ושואפת שלפחות 30% מכל כלי הרכב על הכביש יהיו חשמליים עד אז. אמנם לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית מכירות המכוניות החשמליות בהודו כמעט הוכפלו ב-2023, אך מדובר סך הכל ב-82 אלף, מתוך כ-3.5 מיליון מכוניות פרטיות שנמכרו. התאחדות אחסון האנרגיה בהודו (IESA) צופה כי שוק הרכב החשמלי יגדל ב־49% מדי שנה עד 2030.

מהמורות בדרך

בשוק הייחודי הזה, הדומיננטיות של ריקשות חשמליות היא משמעותית. עם זאת, כמעט 15 מיליון מתוך 17 מיליון מכירות הרכב החשמלי החזויות ב-2030 יהיו של דו-גלגליים. לפי ה-IESA, מומחים לכלי רכב חשמליים ואנרגיה נקייה מסכימים שהמגזר הדו והתלת גלגלי יהיה הכוח המניע מאחורי מהפכת הרכב החשמלי בהודו. אם התחזיות יתגשמו, צפוי חיסכון של 850 מיליון טונות של פליטת CO2 ו־207 מיליארד דולר בעלויות הנפט.

המספרים נעים בכיוון הנכון, אבל בדרך ליעדים השאפתניים יש אתגרים לא פשוטים בדרך. תשתיות טעינה הן נקודה בעייתית אחת. הן מתפתחות, במיוחד בדלהי, אבל הודו בהחלט צריכה להאיץ את הקצב. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית בשנה שעברה היו בהודו רק כ-11 אלף עמדות טעינה זמינות לציבור, בהשוואה ליותר מ-2.5 מיליון בסין, למשל.

מומחים אומרים שהודו צריכה גם להגביר את הייצור המקומי של סוללות ולשפר את הטכנולוגיה שלהן. בעוד שסוללות מורכבות בהודו, הרכיבים מיובאים בעיקר, וישנה תלות ביבוא מינרלים קריטיים ובהם ליתיום, קובלט וגרפיט מסין. בנוסף, הודו גם צריכה לפתח סוללות המותאמות לתנאים המקומיים הלא פשוטים. חם ולח בהודו ויש לה כבישים שלא תמיד מאפשרים נסיעה חלקה. כך שצריך סוללות בעלות סבילות לטמפרטורה גבוהה ויכולות לעמוד בפני רעידות גבוהות.

 פס ייצור של ריקשות חשמליות. במפעל מהינדרה בבנגלור / צילום: Associated Press, Aijaz Rahi

מאז 2019 הממשלה הגדילה בעקביות את התקציב עבור תוכנית המציעה סובסידיות לעידוד השימוש בכלי רכב חשמליים, בהיקף של מאות מיליוני דולרים. התוכנית הזו הסתיימה במרץ וכעת מציעה הממשלה סובסידיות מופחתות, אך כאלה המיועדות רק לכלי רכב דו ותלת גלגליים. התוכנית החדשה מציעה סבסוד של 10,000 רופי לדו גלגלי, ו-25 עד 50 אלף רופי לתלת גלגלי (440 שקל, ו-1,100-2,200 שקל, בהתאמה). בסך הכל הוקצו לתוכנית זו כ-60 מיליון דולר מאפריל עד יולי, שנועדו לסבסד כ-370 אלף כלי רכב, בדגש על כאלה בעלי סוללות מתקדמות.

מחירה של ריקשה חשמלית טיפוסית הוא 100 עד 200 אלף רופי (4,000-9,000 שקל), בעוד שריקשה מסורתית של בג'אג', המחזיקה בכ-80% מהשוק, נע בין 200 ל-400 אלף רופי. לא רק הסובסידיות מורידות את המחיר, אלא גם הירידה בעלויות הסוללה, וכן השילוב של טכנולוגיה זרה בקרב היצרנים המקומיים. ראם ברן, רתך שעובד במפעל קטן צפונית לדלהי, סיפר לאתר "רסט אוף דה וורלד" שהוא מבלה כמה שעות בכל יום בהכשרת עמיתיו לעבודה בחיתוך מתכת, יציקה ועיצוב גופים של כלי רכב חשמליים תלת-גלגליים.

ברן בכלל התחיל לעבוד במפעל ב-2017 כעוזר בניקיון וארגון. שנה לאחר מכן, הוא קיבל הזדמנות להכשרה בריתוך על ידי מהנדסים סינים. כמעט 80% מ-200 עמיתיו הלכו במסלול דומה. מדי חודש, הצוות של ברן במפעל בסוניפאט - 40 ק"מ מניו דלהי - מייצר מרכבים ושלדות לכמעט 5,000 ריקשות חשמליות עבור YC Electric שבסיסה בניו דלהי, היצרנית השנייה בגודלה בהודו. ב־2023, YC Electric לבדה מכרה למעלה מ-40 אלף ריקשות חשמליות. בישראל נמכרו באותה תקופה כ-82 אלף מכוניות חשמליות.

מוביליות חברתית

הריקשות החשמליות מקדמות מהפכה לא רק בהפחתת פליטות אלא גם בהזדמנות לפרנסה, ובמיוחד עבור נשים. במדינת מהרשטרה (שבירתה מומבאי) מתכננים לפרוס אלפי ריקשות חשמליות ורודות בהן ינהגו רק נשים, שאף יקבלו סובסידיות נוספות. גם בדלהי הוקצו מאות רישיונות לריקשות בצבע סגול בהן נוהגות נשים.

סומאן, 36, אם לארבעה, היא אחת מני רבים שממלאים את רחובות אזור הבירה שעבורם הריקשה החשמלית היא הזדמנות להרוויח יותר כסף ולהיות הבוס של עצמם. בכל בוקר היא מתיישבת מאחורי ההגה, ויוצאת לכבישים של שכונת ג'האנגירפורי שבצפון־מערב ניו דלהי. סומאן מתגאה בעבודתה. היא נאלצה להיאבק נגד רצונם של בעלה ומשפחתה המורחבת כדי לנהוג בריקשה חשמלית על מנת לפרנס את בנותיה. "אמרתי להם שלא אכפת לי מה יגידו, אני צריכה לנהוג כדי לתת לבנות שלי חיים טובים יותר", אמרה סומאן לתאגיד השידור הקנדי CBC.

השתלטות הריקשות החשמליות על כבישי הודו אינה מפתיעה. הן לא רק זולות יותר לרכישה אלא גם לתפעול. מי שירכוש רכב שלושה גלגלים כמו Bajaj Maxima עם מנוע מסורתי, יוציא על דלק כשלושה רופי לקילומטר. זה הרבה, במיוחד בהתחשב בכך שנהגים בהודו מרוויחים בדרך כלל כ-10 רופי לקילומטר. ריקשה חשמלית מסוג Piaggio Ape E Cityrhe עם סוללת ליתיום-יון שנטענת בבית, לעומת זאת, עשויה לעלות רק 0.27 רופי לק"מ. זה שיקול מכריע לנהגים, שרבים מהם הם מהגרים כפריים שמנסים למצוא את מזלם בעיר הגדולה. שר התחבורה של הודו, ניתין גטקרי, התגאה לאחרונה בוועידה בניו דלהי כי המעבר לריקשות חשמליות הוא הישגו הגדול ביותר. לדבריו, כניסתן גם שמה קץ לריקשות שבהן אדם הוא זה שסוחב את הנוסעים.