‎"לא רוצה להגיע למצב שבו אני מרגיש מצורע": הישראלים שקיבלו החלטה גורלית דווקא עכשיו

בשבוע שעבר, בשיטוט קל ברשת החברתית X (טוויטר), נתקלתי בציוץ די חריג בנוף. "אחרי שנתיים של כיף בלונדון החלטנו שאנחנו חוזרים באוגוסט לארץ הקודש", כתב פרופ' יניב ארליך. "הגענו למסקנה שהכי נכון לנו לחזור ולהיות עם המשפחה והקהילה שלנו. יאללה, באים לבנות!".

● פרופ' לארי סאמרס: "הרבה אנשים אינם אנטישמים בעומק ליבם, אלא רדודים במוחם"
● הוא התחיל כנהג לימוזינה ופועל בניין. היום חברת הסייבר שהוא מנהל בדרך להנפקה
● הענקית שעומדת מאחורי לואי ויטון היא בכלל אימפריית נדל"ן 

"וזה לא נגמר שם. בתוך שעות ספורות הוא גרף 2,000 לייקים ומאות תגובות של ישראלים. חמישה מהם - אנשי אקדמיה, הייטק ורפואה - אף כתבו "גם אני".

 פרופ' יניב ארליך, מנכ''ל Eleven Therapeutics / צילום: סמדר כפרי

כל זה די מפתיע כשהתחושה הגוברת מסביבנו היא שהמגמה דווקא הפוכה, ואנשים רק מחפשים דרכי מילוט לחו"ל. אפילו ארליך (44) עצמו לא האמין להד שהציוץ זכה לו. "חשבתי שזה יקבל חשיפה, אבל לא תיארתי לי שהיא תהיה בסדר הגודל הזה, שזה ממש יהפוך לטרנד", הוא אומר בראיון לגלובס.

בעברו היה ארליך פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת קולומביה והמדען הראשי של חברת MyHeritage וכיום הוא מנכ"ל סטארט־אפ הביוטכנולוגיה Eleven Therapeutics. זו גם הסיבה שעבר ללונדון. "בתחילת הדרך היינו צריכים מעבדה מולקולרית, והמנחה שלי לשעבר הזמין אותי לעבוד אצלו במעבדה באנגליה. כך עברנו אני, אשתי ושני הילדים. תכננו להיות שם שנה אחת, אבל היה מהנה מאוד והחלטנו להישאר שנה נוספת".

ואז הגיע 7 באוקטובר.
"כבר באותו היום, עוד לפני התגובה הישראלית, ראינו הפגנות פרו־פלסטיניות ואנשים שמחים שצופרים במכוניות. אנחנו גרים בצפון לונדון, בשכונה מאוד ישראלית. עד המלחמה תמיד היה אפשר לשמוע בה עברית, ופתאום הרחוב שקט. בסוף אוקטובר פגשתי חבר ברחוב, ושמתי לב שאנחנו מדברים בלחישות.

"ועדיין, לא החלטנו לחזור לארץ כי רע לנו בלונדון ברמה האובייקטיבית. להפך, לונדון היא עיר מאוד כיפית. אבל אחרי 7 באוקטובר ירד הטעם מהדברים. מה, אשב עכשיו במחזמר? אני רוצה לבכות. אנשים יושבים בגלידריות ולי אין חשק. לאט לאט מתחילה תחושת זרות גדולה. אנשים ברחוב לא מבינים אותך ואתה לא מבין אותם. ובסוף יש לנו משפחות בישראל שאנחנו מאוד קשורים אליהן ורוצים שהילדים שלנו יגדלו לידן. זו הזהות שלנו. אנחנו מחוברים למוזיקה הישראלית, לתיאטרון הישראלי, ליצירה הישראלית. זה אנחנו".

ובכל זאת, אתה חוזר למקום הרבה יותר מסוכן.
"ברור שיש חשש, אבל מי שמסתכל על ההיסטוריה יכול לראות רחוק. תסתכל מה עברו האזרחים בלונדון במלחמת העולם השנייה. מי מבטיח שזה לא יקרה שוב? בסופו של דבר בישראל נמצאת הזהות שלי, אני יכול להיות אדם יותר מלא. אני מחובר בנימי נפשי למקום הזה. רוב חיי הבוגרים הייתי בחו"ל, וזה מאוד קשה לבנות זהות חדשה שמנותקת לחלוטין ממה שקורה בארץ. אי אפשר לפתוח באמת דף חדש, אתה תמיד תגיע עם המטען הישראלי".

"אין יום שאני לא חושבת איך ארגיל את הילדים לרוץ לממ"ד"

קשה לאמוד את היקף הישראלים שחוזרים לארץ בימים אלה ואם באמת מדובר בתופעה, אך כשניסינו לחפש עוד אנשים עם סיפור דומה לשל ארליך לא היינו צריכים להתאמץ יותר מדי. אחת מהם היא ד"ר רייזי גרודה זוסמן (42), רופאת ילדים שמתגוררת בקנדה, ובאוגוסט הקרוב צפויה לחזור לארץ. "אין יום שאנשים לא שואלים אותי על החזרה ואומרים שאני מטורפת", היא אומרת.

 ד''ר רייזי גרודה זוסמן ומשפחתה / צילום: פרטי

"התחושה הראשונה ב־7 באוקטובר הייתה 'תודה לאל שאנחנו פה, שהילדים מוגנים'. אבל מהר מאוד היא התחלפה בתחושות קשות ובודדות. אתה בעצם חי בעולם אחר. היו פה המון רופאים שטסו לישראל למילואים, אחים שלי בעזה, חבר טוב שלי נהרג ב־9 באוקטובר. הלב שלך לא פה ואתה צריך לשחק את המשחק".

היא הגיעה לקנדה לפני חמש שנים, עם בעלה וארבעת ילדיה, כדי לעשות תת-התמחות של שנתיים, והמשיכה לשנתיים נוספות של פוסט־דוקטורט והתמקצעות קלינית. לאחר מכן התחילו המחשבות על השתקעות בחו"ל. "אני עובדת בבית חולים שמדורג 2-1 בעולם (The Hospital for Sick Children - א"פ). אחרי 22 שנה של הכשרה הגעתי לאן שאני רוצה, ויש לי עכשיו את עבודת החלומות ואת ההזדמנות לעשות מה שאני אוהבת.

"מלבד זאת, נסענו לקנדה ב־2019, ממש לפני שהתחילה טרפת הבחירות בארץ, ופתאום את רואה מה קורה בישראל, ומתחילה לחשוב לאן הדמוגרפיה הולכת. חוץ מזה, הרבה יותר קל לגדל פה ילדים קטנים, זה לא המאבק ההישרדותי שהיינו בו בארץ. לכל זה צריך להוסיף את המהפכה המשפטית שהכניסה אותנו לסימני שאלה גדולים מאוד ולתהייה אם למדינה הזאת אנחנו רוצים להחזיר את ילדינו".

היה אפשר לחשוב ש-7 באוקטובר יהיה הרגע שבו רייזי תחליט סופית להישאר בקנדה, אך למעשה היא ומשפחתה הגיעו בדיוק למסקנה ההפוכה. "המלחמה הראתה לנו את העם ואת האנשים שיצאו להגן על המדינה. אמרתי לעצמי, תראי איזה עם, איזה אנשים, יש פה תקווה, יש פה משהו שאנחנו רוצים להיות חלק ממנו. אני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות כמותם, שתהיה להם מטרה בחיים, שיעשו למען אחרים".

חודש אחרי שהחליטו לחזור לישראל, בדצמבר האחרון, רייזי חוותה בעבודה מקרה שחיזק אצלה את ההחלטה עוד יותר. "בתחילת המלחמה הייתי פעילה ברשתות החברתיות כי היה לי חשוב מאוד שהאנשים פה ידעו מה קורה ויכירו את הסיפורים של החטופים. יום אחד קראו לי לשיחה ואמרו שהגישו עליי תלונה וצריך להוציא אותי לחופשה בתשלום. ישבתי בבית חודש בלי שאף אחד אמר לי למה.

"אחרי חודש הייתה פגישה עם משאבי אנוש והראו לי צילומי מסך שלי מהטוויטר. שאלו למה שיתפתי פוסט שצה"ל מצא מנהרות בבית חולים שיפא ועוד כל מיני פרטים שפשוט היו עובדות. מתברר שהייתה פה רופאה ממוצא ירדני שאמרה שהיא לא מרגישה בנוח לעבוד איתי. אחרי חודשיים של בדיקה אמרו שהכול בסדר והחזירו אותי לעבודה. אבל התחושה הייתה קשה מאוד, שאי אפשר להתבטא".

ולמרות הכול, לא שווה לחכות עם המעבר קצת? את חוזרת למלחמה.
"אין יום שאני לא חושבת על זה. איך ארגיל את הילדים שלי לרוץ לממ"ד? הם לא יודעים בכלל מה זה. ואני גם מבינה את אלה שרוצים לעזוב וטוענים שהכי חשוב זה החיים. אבל ב־7 באוקטובר הבנתי שזה לא חשוב רק לחיות, אלא גם לשאול את עצמך איזה סוג חיים אתה רוצה.

"אנשים בקנדה הראו את הפרצוף שלהם וגרמו לנו להבין שאנחנו חייבים מדינה. אנחנו מוכרחים לחזור ולגדל אנשים טובים שיצמיחו את המדינה הזאת. אני הולכת לוותר על עבודת החלומות ואיכות החיים, אבל אנחנו רוצים להיות ישראליים, בטוב וברע. ויש גם הרבה טוב".

"גם בדייטינג פתאום זה אישיו שאני ישראלי"

ד"ר גרודה זוסמן ופרופ' ארליך רוצים שהילדים שלהם יגדלו כאן בישראל, אך לא רק משפחות עושות את דרכן חזרה לארץ. רם בן ישי, רווק בן 26, עבר לפני שלוש שנים לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם למד את השנה השלישית לתואר בכלכלה ומנהל עסקים שהחל בארץ. לאחר שסיים, החל לעבוד בקרן הון סיכון בעמק הסיליקון, ובהמשך הגיע לחברת הגיימינג זינגה, שם הוא עובד כמנהל מוצר של כמה צוותים.

 רם בן ישי, מנהל מוצר בזינגה / צילום: פרטי

"חשבתי שזה לגמרי מקום שאני יכול לגור בו", הוא מספר. "אמנם כל המשפחה שלי בישראל, אבל בסוף אתה מדמיין את החיים שלך שם, יוצר רשת חברתית מסוימת, הרשת המקצועית שלך נהיית יותר אמריקאית והזדמנויות נפתחות. חשבתי שארה"ב זה מקום טוב יותר מבחינה כלכלית ומקצועית".

ב־10 באוקטובר הוא לקח מטוס וחזר למילואים בדובר צה"ל. "זה היה לגמרי מובן מאליו. למרות שאני בארה"ב, מבחינתי ישראל הייתה הבית ומקום שאני רוצה לשמור עליו. בעבודה קיבלו את זה אחלה, אבל אחרי חודש כמובן שהייתי צריך לחזור".

ואיך קיבלו אותך?
"זה היה שוק. עוד לפני שטסתי, עברתי בסנטה מוניקה ותליתי שלטים של החטופים ודיברתי עם אנשים. האפקט הראשוני היה מאוד תומך ועזבתי בתחושה שכולם בצד שלנו. כשחזרתי אחרי חודש זה היה שונה. אתה מדבר עם חברים ומגלה כמה הפער גדול. הרבה אנשים שעובדים איתי אפילו לא שאלו מה קורה, שום תמיכה. הרגשתי גם עוינות מצד אנשים מסוימים. שם הבנתי שוואלה, אני ישראלי בארה"ב ואני לא במדינה שלי. אגב, גם בעולם הדייטינג - פתאום זה נהיה אישיו והרבה נשים לא קיבלו את העובדה שאני ישראלי".

לפני המלחמה בכלל לא הרגשת את זה?
"ממש לא. תמיד התגאיתי שאני מישראל. גם היום אני לא מצניע את זה, אבל זה הדגיש כמה הפער ביני לבין החברים שלי גדול, למה אני לא רוצה להקים משפחה חצי אמריקאית חצי ישראלית. ברגעים של משבר אתה מרגיש כמה הקשרים שלך שבריריים כי אתה ישראלי. זו הייתה כאפה. אני גם שומע מהרבה חברים שלי ששם שיש רצון עז לחזור, התקופה הזאת איפסה את כולנו".

אחד הדברים שהקלו את המעבר של בן ישי היה העובדה שזינגה רכשה לפני שנתיים את הסטארט־אפ הישראלי סטורמייבן, המסייע לקידום אפליקציות בחנויות של אפל וגוגל. כך שלמעשה כיום הוא עובד בסניף הישראלי של זינגה. "האם אני מרגיש שחזרתי למקום טוב? לא, הייתי במקום הרבה יותר בטוח. אבל אני חוזר למקום שיש לו פוטנציאל להיות מדהים, ומקווה שנצליח להחזיר את המדינה למסלול".

ובראייה של חודשיים, איך החזרה לארץ?
"עשיתי את ההחלטה הנכונה. זה נכון שבהתחלה יש אזעקות ועניינים, אבל אחרי חודש מתרגלים וקצת שוכחים. זה היופי בישראליות, אנחנו שורדים מטבענו. וגם, כמובן, הדייטים בארץ הרבה יותר טובים".

"אתה אף פעם לא רוצה להיות מיעוט"

אמנם זה לא חריג שמלחמות גורמות להגירה, אך לרוב היא בכיוון ההפוך. "כל אירוע משברי מייצר תנועה גוברת של בני אדם", מסביר ד"ר ניר כהן, מרצה בכיר, ראש המחלקה לסביבה, תכנון וקיימות באוניברסיטת בר אילן ומומחה ללימודי הגירה. "כשמדברים על מלחמות יש נטייה להתגברות ההגירה מהאזור המושפע - אנשים מפחדים על החיים שלהם, חלקם איבדו את ההכנסה ובכלל חיי היומיום לא נראים אותו דבר".

 ד''ר ניר כהן. ''עבור חלק מהאנשים חוסר הביטחון בחו''ל משמעותי יותר מחוסר הביטחון כאן'' / צילום: פרטי

ומה קורה כעת? "אנחנו עדיין מנסים להבין", מסביר ד"ר יוסי הרפז, מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שחקר את נושא ההגירה. "כרגע אין ממש נתונים כי לוקח זמן להבין אם אנשים מתיישבים או לא, וגם כיום תהליך ההגירה הרבה יותר מורכב - בעולם של טיסות זולות ואזרחויות כפולות, קשה מאוד לשים את הקו ולהגיד שבן אדם עזב את ישראל לתמיד. ובכל זאת, אני מאוד אופתע אם לא נראה עלייה משמעותית בהגירה מישראל".

איך אתה רואה את ההגירה ההפוכה, לישראל?
"זה מדהים. אנחנו מכירים תופעות של הגירה לתוך מדינה בזמן מלחמה, אבל אלה יותר אנשים שחוזרים כדי להילחם. הגירה של משפחות? כדי להתיישב? פחות מוכר. מה שכן, כשיש אלימות פוליטית על רקע אתני, התוצאה עשויה להיות התלכדות של הקבוצה, אתה אף פעם לא רוצה להיות מיעוט. אם יהודי במערב מרגיש שהסכסוך מגיע אליו הביתה, אז הגיוני שיחפש את הביטחון בארץ".

 ד''ר יוסי הרפז. ''אלימות על רקע אתני עשויה להוביל להתלכדות של הקבוצה'' / צילום: אנריקה פסיני

גם ד"ר כהן מזדהה עם הדברים. "זה נכון שבארץ סטטיסטית יותר מסוכן, אבל בסוף כאן זה הבית. עבור חלק מהאנשים חוסר הביטחון בחו"ל הפך ליותר משמעותי מחוסר הביטחון כאן, כי כאן לפחות יש את תחושת הביחד". עם זאת, לטענתו התמונה קצת יותר מורכבת. "ההתרשמות שלי כרגע היא שמי שחוזרים הם אלה שהיו בחו"ל פחות זמן. מי שנמצא שנתיים בחו"ל הוא עדיין מאוד ישראלי וסביר להניח שהרשת שלו עדיין מורכבת מישראלים.

"נוסף על כך, זה הרבה פעמים תלוי במעגלים. לא מעט ממי שחוזר לארץ בתקופה הזאת הם אנשים חזקים יותר מבחינה חברתית־כלכלית. הם נמצאים באקדמיה, במכוני מחקר, בהייטק, מקומות הרבה יותר ליברליים וביקורתיים כלפי ישראל. הם הרגישו בחודשים האחרונים שיש מגמה פרו־פלסטינית. נניח בלונדון - אם אתה עובד באוניברסיטה, אתה תראה הפגנות בכל יום. אני לא מזלזל בזה אבל לונדון זה מטרופולין עצום, רוב הלונדונים לא נמצאים באוניברסיטאות".

"לא רוצה להגיע למצב שבו אני מרגיש מצורע"

ד"ר כהן מדבר על אנשי האקדמיה שחוזרים כיום לישראל, שכידוע הרגישו ביתר שאת את הזרות והניכור. אחד מהם הוא ד"ר דביר הריס (32), שעושה בימים אלה פוסט־דוקטורט בכימיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) וצפוי לחזור בישראל בחודשים הקרובים עם אשתו ושני ילדיו ולהתמנות לחבר סגל בטכניון.

 ד''ר דביר הריס, פוסט-דוקטורנט ב-MIT / צילום: Jack Brotman

"כשעברנו לבוסטון ב־2019 היינו די פתוחים במחשבה, הייתה לגמרי אפשרות שנישאר שם כל החיים", אומר האריס. "אין כאן את הטרללת של הארץ, הכול הרבה יותר רגוע ויש זמן למשפחה הגרעינית.

"אבל בסופו של דבר החלטנו לחזור לארץ, ו־7 באוקטובר רק חיזק אצלנו את התחושה שזו ההחלטה הנכונה. כבר ב־8 באוקטובר, כשאפילו הישראלים עדיין לא הבינו לגמרי מה קורה, הייתה הפגנת ענק בעיר קיימברידג'. אנשים עוד נשרפים וכאן חוגגים את הטבח. שבוע אחר כך היה יום זעם וחמאס קרא לכולם להצטרף למאבק. הרבה יהודים לא שלחו את הילדים שלהם לבית הספר. פחדתי על הילד שלנו.

"ככל שעבר זמן היה ברור שהפוקוס נהיה בתוך הקמפוסים. שם הם ריכזו את הלחץ. ב־MIT אני באופן אישי ניסיתי לתת קונטרה ולהיות הכי אקטיביסט שאני יכול. היה אתגר מסוים - לגרום לישראלים אחרים להבין מה צריך לעשות, ואתגר עוד יותר גדול - לשכנע את אחינו היהודים האמריקאים לפעול. זה לקח זמן, אבל הקהילה עברה מטמורפוזה ונהייתה הרבה יותר אקטיבית, לא מתקפלת, לא נכנעת.

"החשש שלי הוא בהסתכלות קדימה. בעוד 20 שנה יש חשש אמיתי לסוג האוכלוסייה שתקבל החלטות באוניברסיטה. אנחנו יוצאים מזה עכשיו בשן ועין, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מצורע בגלל שאני ישראלי. אני לא מוכן לוותר על הזהות שלי".

אתה רואה עתיד למדינת ישראל?
"יש הרבה בעיות ועננה מרחפת מעל החזון הציוני, אבל אני חושב שישראל נמצאת בנקודת פתיחה מצוינת ויש דרכים להרים את המדינה הזאת. יש לי חברים מישראל שנמאס להם ורוצים לעבור לחו"ל. אני יכול להבין את זה, אבל הם לא חוו את מה שאנחנו חווים פה עכשיו. הם לא יודעים איך זה לגדל ילד במערכת כזו. אגב, אנשים אצלנו גם מקבלים הצעות יפות מאוד מכל מיני מקומות בישראל, מנסים למשוך אותם חזרה. אני יודע שיש אנשים בכירים מאוד ששוקלים את זה ברצינות".

"אף פעם לא תוכל באמת להיות חלק"

אחד הדברים החוזרים ונשנים במהלך השיחות עם השבים ארצה הוא העתיד שהם רואים למדינה. לכמה רגעים אף אפשר לחשוב שאין להם מושג מה קרה כאן בחודשים האחרונים. אבל הם דווקא יודעים, ומשוכנעים שזה הזמן. "המניה של מדינת ישראל נמצאת בסופר־ירידה, אבל תמיד טוב להתחיל כשלא טוב. תמיד כשיש סערות, מערכות מגיעות לשיווי משקל", אומרת ד"ר בינה באום, בוגרת מכון ויצמן, מייסדת־משותפת ומנכ"לית לשעבר של חברת הביוטק Alma Therapeutics, שפיתחה גישה מהפכנית להתמודדות עם מחלות אוטואימוניות.

 ד''ר בינה באום / צילום: באדיבות Alma Bio therapeutics

בעשר השנים האחרונות גרה באום בצרפת (ליון), ולפני כמה חודשים, כשהחברה שלה נמכרה למשקיע אמריקאי, היא החליטה לחזור לארץ ולנסות לעזור לסטארט־אפים כאן. "אני יודעת מהבן שלי שיש הרבה חברים שלו שרוצים לעשות רילוקיישן. אבל עבדתי בעבר עשר שנים בארה"ב - אם לא נולדת שם אף פעם לא תוכל להיות חלק. למרות שנולדתי בלונדון ויש לי דרכון בריטי, תמיד כשהציגו אותי בפני אנשים אמרו 'זו בינה והיא באה מישראל'. זה מה שהיורדים לא מבינים - אין דף חדש, אתה סוחב את איפה שהיית".

ואיך את חווה את החזרה המחודשת לישראל?
"חם ולח, מכל הכיוונים. אבל לפחות אף אחד לא אומר לי מה לעשות ואני לא חייבת דין וחשבון. זו המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשישבתי פה. אתם חושבים שבצרפת יותר טוב? כל שני וחמישי יש שביתות והפגנות. לכל מדינה יש את הבעיות שלה. בסופו של דבר צריך להסתכל במראה ולהגיד שאולי יש לי פצע על האף, אבל הפנים שלי יפות".

"יש פה כל הזמן תחושת נהי כללית", מוסיף ד"ר ארליך, "יש לנו בעיות חמורות, אין ספק. אבל אני חושב שיש כאן מערכות מרשימות. מערכת הבריאות הישראלית יותר טובה מזו הבריטית והאמריקאית, אומר את זה באחריות. תוחלת החיים כאן גדולה מזו שבאנגליה וגדולה בפער מזו שבארה"ב. אין ספק שיש להם תרבות יותר מפותחת ותחבורה ציבורית יותר טובה, אבל אנחנו לא ביצות וגמלים".