שיקום נפשי בשטח ושינוי תפיסת הקב"ן: כך צה"ל מתמודד עם טראומות המלחמה

אלירן מזרחי ז"ל, לוחם מילואים מחיל ההנדסה הקרבית, נשוי ואב לארבעה מענתות, שם קץ לחייו ביום שישי האחרון. מזרחי ידע שעבר טראומה, ואף תועד בסרט העוסק בעיבוד הטראומה בחזרה מהלחימה. למרות זאת, התנדב לשרת שוב, אך יומיים לפני מועד ההתייצבות שם קץ לחייו. בקשת משפחתו שיוכר כחלל צה"ל התקבלה. קשה להתווכח עם טענתם שמזרחי מת כחייל.

● המומחה שמסביר למה צה"ל משתמש בכלי מצור מימי הביניים 
● המפכ"ל ליועמ"שית: בן גביר ניסה למנוע מהמשטרה לאבטח את שיירות הסיוע ההומניטרי 

הרגע בו איש מילואים שכבר נמצא בבית נדרש לחזור לשירות, הוא אכן רגע של משבר. כך אומרת סא"ל נטע לי צליכובר, עד לאחרונה קב"נית צפון, המתחילה בימים אלה את תפקידה כראש ענף חוסן נפשי בצה"ל. בשיחה איתה בנושא בריאותם הנפשית של מילואימניקים, שנערכה לפני התאבדותו של מזרחי, פרטה צליכובר את כל הדרכים בהן צה"ל פועל לעטוף את החיילים, במטרה למנוע אירועים כאלה.

מתקשים לשוב הביתה

"כשהמילואימניקים בבית, החזרה מעסיקה אותם", היא אומרת. "הם פחות דרוכים בהשוואה לשטח, אבל גם לא מאפסנים את הדריכות. המדים בארון ולא במחסן. הם חוששים גם מהחזרה ללחימה וגם ממה שהעזיבה שלהם עושה לבית, אז אנחנו מייעצים שלא ימהרו לקחת על עצמם את כל התפקידים הרגילים שלהם בבית כשהם חוזרים". החשש הוא ערעור של השגרה החדשה שנוצרה עם החזרה ואז שוב עם העזיבה הנוספת.

יש כאלה שלא מסכימים לחזור?
"לא כולם יחזרו, אבל זה לא באחוזים מהותיים. בסוף תחושת האחריות גוברת. הם יודעים שהחברים שלהם מגיעים, מרגישים שהם חלק מהותי".

במלחמות ומבצעים קודמים, חיילים דיווחו שהרגע הקשה ביותר היה דווקא החזרה הביתה, היא אומרת. החיבור הרגשי בתוך הצוות בזמן המלחמה חזק ונותן לחיילים תחושה אדירה של משמעות, שעוזרת להם לעמוד באתגרים. בחזרה לשגרה, הקשרים האלה נעלמים ומשאירים אותם ריקים.

ענף בריאות הנפש של צה"ל זיהה זאת, וכרגע החזרה נעשית בזהירות. המילואימניקים עוברים תקופה של עד שבוע של הירגעות ושיחות עם הצוות לפני החזרה. "בזמן הזה אנחנו משתדלים לעבד את מה שהיה, אבל דרוש איזון עדין, לא להגיע לעיבוד עמוק מדי שעלול להזיק", אומרת צליכובר. "אנחנו מנחים אותם איך לשתף בבית, את מי לשתף, כדי שלא ירגישו נתק בין שני החיים שלהם, אלה שבבית ואלה שבמלחמה".

בנוסף, יש תקציבים לעריכת ערבי גיבוש לחיילי מילואים גם כשהם בבית, לצורך שמירה על ההמשכיות של הלכידות החברתית.

צה"ל שומר קרוב לחזה נתונים לגבי התאבדויות או ניסיונות אובדניים, אך צליכובר מציינת: "פורסם בתקשורת שהיו כ-10 מתאבדים מתחילת השנה בצה"ל, בדומה לשנים קודמות, כשהשנה הצבא גדול פי שלושה והמשימה קשה יותר. אנחנו חושבים שלהתערבות שלנו יש משמעות והחיילים חווים פחות תחושת תלישות. אבל אנחנו לא שאננים ויודעים שתוך כדי הלחימה החיילים מגוייסים, וההשלכות עלולות להתגלות אחר כך. אחרי המלחמה עלולים לעלות כל מיני רגשות, כמו רגשות אשמה".

על מה הם חווים אשמה?
"ה-7.10 היה אירוע מאוד קשה, והם מהדהדים הרבה את המשפט 'איפה היה הצבא'. אנחנו מסבירים שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע לולא היו מתייצבים, חלקם אף לפני שגוייסו".

 סא''ל נטע לי צליכובר / צילום: דובר צה''ל

אחד השינויים המשמעותיים שבוצעו במערך בריאות הנפש היה הכנסת הקב"נים ליחידות, קב"ן לכל גדוד לוחם, ולראשונה הם גם נכנסים לשטח. במקום להיות גורם מנותק במשרד הם נמצאים עם החיילים, ופנייה לקב"ן הפכה לאירוע לא פורמלי שנחשב לחלק מהיומיום. גם אחרי החזרה הביתה, החיילים יכולים להתקשר לקב"ן בכל עת, בלי שהדבר יחשב לפנייה לטיפול נפשי. מאז הוחלה השיטה ב-2020 חלה עלייה של 42% בפניות לקב"ן. גם ברמה המספרית, משרתים הרבה יותר קב"נים מבעבר (800 בשיא המלחמה לעומת כ-300 בשוטף).

טיפול קרוב ועוטף

השינוי הזה הוא חלק מרעיון חדש יחסית, שטיפול נפשי הוא חלק מהבריאות השוטפת של כל חייל, ולא מיועד לחיילים "עם בעיה". צליכובר: "בהקשר הזה אנחנו רואים הבדל בין-דורי בין חיילי המילואים לחיילי הסדיר. חיילי המילואים, בעיקר בגילי 30 ומעלה, עדיין רואים דיכוטומיה בין בריא ללא בריא, ועלולים לחוות סטיגמה בפנייה לקב"ן. עבור הצעירים, הטיפול בבריאות הנפש הוא חלק מהחיים".

המסר שמועבר לחיילים הוא שרוב התופעות הרגשיות שהם עוברים נורמליות, ולא מעידות בהכרח על התפתחות של תסמונת פוסט טראומטית שתפגע באיכות חייהם - סוגיה שמעסיקה אותם הרבה. "אנו מרגיעים ואומרים שתגובה קשה למצב קשה לא מעידה בהכרח על פגיעה ארוכת טווח, ויכולה לחלוף".

כדי לקרב את הטיפול הנפשי לשטח הוקמו צלת"קים, צוותים לטיפול בתגובת קרב, מעין חדרי מיון בהם יכולים החיילים לעבור טיפול מיידי אחרי אירוע, למשך כמה שעות ועד כמה ימים. חיילים שזקוקים לטיפול מעמיק יותר, מופנים לאשפוז יום של עד כחודש במלש"ע, המרכז לשיקום עורפי. במהלך המלחמה נוספו אתרי מלש"ע בבאר שבע, צריפין וחיפה.

עד היום טופלו כ־1,900 חיילים בצלת"קים, כ־15% מהם הופנו למלש"ע. "אלה לא מספרים גבוהים", אומרת צליכובר, ומייחסת זאת גם לכך שהבעיות לא צפות מיידית בזמן המלחמה, וגם לפעילות המיטיבה של הקב"נים ביחידות. כ־82% ממי שהופנו לצלת"קים, חזרו לשרת.

הגישה שלפיה יש לטפל בשטח, קרוב למקום האירוע הטראומטי, ולשדר ציפייה לחזרה לתפקוד, היא תורה מוכרת בתחום הפסיכולוגיה שצה"ל יישם בעבר וכעת מיישם ביתר שאת. יכולה להיות גם ביקורת כלפי הגישה הזו, בטענה שהטיפול נעשה רחוק ממעגל התמיכה המשפחתי והחברתי של המטופל, משמר את הלחץ שלו להמשיך לתפקד, לא מאפשר לו לראות שיש עולם מחוץ לצבא, ואולי גם קיים ניגוד אינטרסים משום שהגורם המטפל, הצבא, זקוק לחייל בחזית.

אך ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטת ת"א, אומרת שגם ממבט חיצוני, של פסיכולוג מחוץ לצה"ל, הגישה של טיפול קרוב נכונה מחקרית. "אלה חלק מההמלצות למניעת אובדנות, שנתפסת היום כקצר בתקשורת, וההמלצה היא להוריד כמה שיותר חסמים לפנייה לעזרה. כמו כן, עדיף שטיפול יתבצע כמה שיותר קרוב למקום, לזמן ולסיטואציה שבהם קרתה הטראומה, תוך שמירה על רציפות הנרטיב האישי".

בימים אלה שמים דגש בצה"ל על המעבר משירות בעזה ללבנון. "יש הבדלים רגשיים רבים", אומרת צליכובר. "בעזה האויב נראה ואילו בצפון לא. בעזה החיילים פעילים יותר, הם נכנסים, מבצעים פעולה ויוצאים. בצפון אין גבול שאפשר לעבור חזרה ולדעת שעכשיו אנחנו בטוחים. האויב נמצא תמיד, והפעולות יותר מניעתיות, ומעניקות קצת פחות תחושת מסוגלות. המלחמה בצפון מאופיינת בפחות פיקים של מתח, ויותר בדריכות תמידית. ההכנה המנטלית קריטית".