"אדמת אנוש": ממואר על כוח הכבידה ועל חסד

ריבר היא סופרת ויועצת עצמאית מאלקו, נוודה

לילה אחד בשנת 1935 איבד את דרכו מטוס "מונופליין", שביצע שליחות מפריז לסייגון, בתוך עננים צפופים מעל צפון אפריקה. הוא טס נמוך, ללא יכולת ראייה, מגשש דרך עננים סמיכים אחר אורות עמק הנילוס. במקום שבו המדבר התרומם למישור גבוה, פגעה בטנו של המטוס באדמה. הוא נגרר על הקרקע, חורש בה תלם עמוק, עד שלבסוף נעצר, חבוט. הטייס, שחשש מפיצוץ, קפץ החוצה מן החלון המנופץ של המטוס. היה זה אנטואן דה סנט-אכזופרי.

● הסופרים הפופולריים בדורם מצליחים להבריק, אבל לא מתעלים על רבים אחרים
● מאסטרפיס|'צל של ספק': סיפור מאת היצ'קוק על רוע בעיר קטנה

סנט-אכזופרי נודע כסופר שכתב את "הנסיך הקטן" (1943), אך במהלך רוב חייו הקצרים - שהסתיימו בהתרסקות מטוס במהלך מלחמת העולם השנייה - הוא היה טייס מקצועי. הנפילה של אותו מטוס היא רק אחת מן ההרפתקאות המסופרות ב"אדמת אנוש", ספר הזיכרונות של סנט-אכזופרי על שנות הטיסה שלו. הספר, שפורסם בפברואר 1939 בצרפת בשם "Terre des Hommes" ("ארץ הגברים") ותורגם לאנגלית בשם Wind, Sand and Stars (רוח, חול וכוכבים), זכה עד מהרה לשבחים משני צדי האוקיינוס ​​האטלנטי.

אוסף גלויות ממקומות וזמנים רחוקים

הספר מורכב מסדרה של רישומים אוטוביוגרפיים ומחשבות המחוברים יחד באופן רופף, כמו אוסף גלויות ממקומות וזמנים רחוקים - ספרד, המגרב, פטגוניה - אפילו הגנים של ילדותו האריסטוקרטית בטירה מתפוררת. אבל אלה רק מקומות מנוחה שבהם נזכר סנט-אכזופרי: התענגות על קפה בבית קפה, על ידידות, על שמחות קטנות. שאר זמנו, וחלק ניכר מהספר הזה, מתרחשים במרחבים חסרי השם שבין הכוכבים והריק שבתוכם עוסק טייס במקצועו.

הנושא העיקרי של "אדמת אנוש" הוא ללא עוררין הטיסה. הספר נפתח ב-1926 בחדר האוכל של חברת התעופה Compagnie Latécoère (לימים Aéropostale). כאן עובר סנט-אכזופרי מעין טקס כניסה למקצוע, לצד טייסים ותיקים מוכי סערה שהגיעו זה עתה מטיסה בנתיב הדואר הצרפתי במערב אפריקה, המחבר את טולוז לדקר. עם סיום הכשרתו, מתחיל המחבר להוביל את הדואר וכך מצטרף למסדר אבירים של עידן המכונות, שבו החליפו גברים את חייהם - שלעתים תכופות נגדעו באיבם - תמורת אפשרות להמריא, ולו לזמן קצר, בגבולות החיצוניים של האפשרות האנושית.

אך איזה נוף הם זכו לראות. כשתפרו את היבשות זו לזו, הביטו סנט-אכזופרי וחבריו מטה אל כדור הארץ כאלים. כמו אסטרונאוטים, שראו לראשונה את כוכב הלכת שלהם מהחלל, סקרו הטייסים הראשונים את פני השטח היבשתיים החצובים והמבוצרים המנוקדים באנושות. ואת הגאוגרפיה תיאר סנט-אכזופרי כמשורר אמיתי. עם העברתו לדרום אמריקה, אנו למדים כי פטגוניה היא המקום שבו "קרום האדמה מלא גומות כדוד ישן". המכתשים הוולקניים שלה "שבעבר התפרצו זה לעבר זה באיבריהם התת-קרקעיים הגדולים וירקו את האש שלהם", ושותקים כעת, הם רק "רצף של לועות תותח פעורים".

גם הנוף מפני כדור הארץ עורר את סנט-אכזופרי לחלץ שירה מתוך פרוזה, כפי שניסח זאת מבקר בן זמננו. במגרב שבסהרה, שם הוצב באופן זמני, מצא המחבר שפע של השראה בנוף המדברי החידתי, ובשבטים המורים המגינים על "מחסן החול הגדול שלהם" מפני פלישת אירופית.

אפילו המטוס עצמו, קימוריו, תא הטייס האינטימי המואר במעומעם על ידי "מעבדה" של חוגות ומכשירים, מתוארים בחריזה חופשית. במזג אוויר נוח, כותב סנט-אכזופרי, "כמו צוללנים בים, שקענו בשלווה אל מעמקי היסודות שלנו", בעוד שבכיסי אוויר, "אתה מתעופף כדי לשמור על הגובה שלך: הספינה מאבדת מהירות והופכת לעיסה... אתה מנסה לשווא להסתובב ולטוס בחזרה לאותם אזורים שבהם האוויר, צפוף ומוצק כמו עמוד, החזיק אותך. העמוד הזה התמוסס. הכול כאן רקוב ואתה מחליק במעין פירוק אוניברסלי, בזמן שצבר העננים עולה באדישות, מגיע אל הגובה שלך ובולע ​​אותך".

קוד בלתי מדובר של אחוות בני תמותה

הטסת נתיבי הדואר האפריקאים והדרום אמריקאים במטוסים הפרימיטיביים של תקופתו הייתה בהחלט ייעודם של הרפתקנים. היא דרשה מסנט-אכזופרי ומטייסים אחרים לסכן את חייהם כחלק מהעבודה, וכך עשו - כשטסו בעיוורון בין פסגות הרי הפירנאים האפופים, או כשהתקדמו סנטימטר אחר סנטימטר מבעד לזעם חסר הפנים של סופת טייפון אטלנטית.

עם זאת, אם נקרא ל"אדמת אנוש" "ספר הרפתקאות" יהיה זה כמו לקרוא ל"הנסיך הקטן" "ספר ילדים". נפספס את לב העניין. הספר הזה הוא תרופת נגד להתמכרות שלנו ל"קיצוני ביותר" מכל דבר, או למה שסנט-אכזופרי מבטל כתעלולים הנועזים של "טוראדורים ומהמרים". טייסים מוקדמים התמודדו עם כוחות עליונים כל כך על המטוסים השבריריים שלהם, עד שהשחצנות וההתרברבות היו אבסורדיים. מפגשים מקרוב עם הכוח הבוטה של ​​הטבע היוו השראה למשהו אחר לגמרי - קוד בלתי מדובר של ענווה ואחוות בני-תמותה בקרב טייסים, שצייתו לייעודם המעין דתי, וחזרו שוב ושוב אל תא הטייס ואל השמים. זאת, כפי שהסביר חברו של סנט-אכזופרי, מרמוז, כי "זה שווה את זה, זה שווה את הריסוק הסופי".

וכך, בסופו של דבר, ספר קטן על טיסה הוא באמת ספר על האנושות - מה זה אומר להיות חלק מן האנושות, מכדור הארץ, מן היקום הזה. ממקומו בשמיים, ממאחזים מבודדים בסהרה, מהרהר סנט-אכזופרי בשאלות הללו בתמימות המבשרת את "הנסיך הקטן" שלו. בין הבדידות והאלימות, מזמין אותנו סנט-אכזופרי להתבונן במין האנושי שלנו ברוך ובחמלה, כבנוסעים אחרים המנווטים ביקום בלתי נכנע ונשגב כאחד.