צוואה מודפסת של עשרות מיליונים שונתה בכתב יד. מה קבע ביהמ"ש?

איש עסקים ישראלי, נשוי בשנית ואב לשניים מנישואים קודמים, הלך לעולמו בשנת 2020, כשהוא מותיר רכוש בשווי עשרות מיליוני שקלים. בשנת 2013 חתם המנוח על צוואה מודפסת לפיה הוא מוריש לילדיו את כל רכושו באופן שווה, מלבד חצי מיליון דולר לאלמנתו, חצי מיליון דולר לגרושתו ו־200 אלף דולר לנהג שעבד עבורו 25 שנים. כחצי שנה לפני שנפטר הוסיף האיש שינויים בכתב ידו, לפיהם עיזבונו יחולק באופן שווה בין בת זוגו לשני ילדיו.

האלמנה ביקשה לקיים את הצוואה בכתב יד, ואילו ילדיו, הגרושה והנהג ביקשו לקיים את הצוואה המודפסת. הם טענו כי המנוח לא היה כשיר לחתום, וכי הוא הושפע על־ידי האלמנה.

חוק הירושה קובע כי צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך ותיחתם בידו. השופטת קרן גיל מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבעה כי יש לקיים את הצוואה החדשה עם התיקונים בכתב יד, כך שרכוש המנוח יחולק באופן שווה בין אלמנתו ושני ילדיו. השופטת בדקה את הדרישות הצורניות בחוק וקבעה כי למרות שעיקר הצוואה מודפס, ורק חלק ממנה כתוב בכתב יד - היא מקיימת את דרישת הכתב, ורואים בה צוואה שכולה נכתבה בידי המצווה. הדרישות לתאריך ולחתימה התקיימו אף הן, כך שלמעשה נעשתה הכלאה בין הצוואה המודפסת לתוספת בכתב יד.

עוד נקבע כי מצבו הרפואי של המנוח הידרדר בחצי השנה האחרונה לחייו, אך אין עדות שהוא סבל מליקויים קוגנטיביים שפגעו בכשירותו לערוך צוואה. השופטת שוכנעה מעל לכל ספק כי המנוח ביקש לבטל את הצוואה בה הוריש לגרושתו ולנהג אותו פיטר שנה וחצי לפני השינוי.

האלמנה תקבל הוצאות משפט מהמתנגדים בגובה של כ־100 אלף שקל.

את האלמנה ייצגו עורכי הדין בעז קראוס ונועה בינדר־שטיינברג. את הילדים ייצגו עורכי הדין אורי גיל וגבי ספרן.

משמעות הפסיקה: ניתן לקיים צוואה מודפסת שהוספו לה תיקונים בכתב יד, אם היא עומדת בדרישות הצורניות בהן תאריך וחתימתו, ואם בית המשפט שוכנע כי כולה נכתבה בידי המצווה. 

מספר תיק: 51059-02-21

בני זוג, בעלי דירה בבית דו־משפחתי ברחוב גרשון שופמן בחיפה, התקינו לפני עשור שער שחסם את המעבר לשביל הבניין, שנרשם כבניין המשותף. בעלי הדירה השניה פנו למפקחת לשכת רישום המקרקעין במשרד המשפטים בחיפה, יעל ליבוביץ, כדי לחייב את שכניהם להסיר את המחסום.

התובעים הם בני משפחת לוזיה, וירשו את הבעלות על דירה אחת. בני משפחת לזרי הם בעלי הדירה השנייה, שהציבו את השער. לא הייתה מחלוקת שלזרי קיבלו זיקת הנאה בשטח, וזו לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.

המחלוקת עסקה בטענת לזרי כי יש להם זכות לשימוש ייחודי מכוח הסכם בעל־פה. במהלך המשפט עלה כי השער הותקן לפני 10-12 שנים, וכי מי שעשה שימוש בשביל היו משפחת לזרי, ואילו שכניהם עשו בו שימוש לעתים רחוקות מאוד.

המפקחת שוכנעה כי לאחר רכישת הבתים ולפני הוצאת היתר הבנייה, הסכימו המשפחות על מתן זכות שימוש ייחודי ללזרי בשביל, בתמורה לכך שישנו את הבקשה להיתר בנייה וינמיכו את דירתם.

הפסיקה קובעת כי כאשר אדם הסתמך על הוצאת רישיון לצמיתות והשקיע במקרקעין - לא ניתן לקחת לו את הרישיון כדי להגן על הציפייה הלגיטימית שלו לגבי זכותו במקרקעין. המפקחת מפנה לפסיקה לפיה מספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין, שממנה ניתן להסיק בדיעבד: "העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי, למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו ליצור רישיון מכללא שלא היה קיים מלכתחילה".

פסק הדין קובע כי לזרי שינו את מצבם לרעה על סמך האישור לשימוש ייחודי, שבא לידי ביטוי בהזזת והנמכת דירתם, תוספת מדרגות והוצאות להקמת השביל. שינויים אלה, על־פי המפקחת, לא מאפשרים ליורשי לוזיה לחזור בהם מההסכמה שנתנו הוריהם המנוחים.

התביעה נדחתה לאחר שנקבע כי הוכחה הסכמה לשימוש ייחודי בשביל, והתובעים חויבו לשלם 7,000 שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: ניתן לחסום שביל בבניין משותף, אם ניתנה הסכמה של דיירי הבניין. אם אדם הסתמך על רשות שניתנה לו והשקיע במקרקעין - יש להגן על הציפייה שלו לזכותו בקרקע. 

מספר תיק: 8/357/2023

החברה הקבלנית חברון משה ובנו 1994, העוסקת בעבודות מתכת, תבעה את החברה הממשלתית תשתיות נפט ואנרגיה (תש"א) וחברת־הבת שלה קו מוצרי דלק על כמיליון שקל, תוספת על הסכום שנקבע בחוזה ועמד על 1.8 מיליון שקל.

החברה הקבלנית ביצעה עבודות עבור תש"א במסגרת שני הסכמים בהם זכתה במכרז. האחד - לביצוע עבודות שיפוץ במסוף באשקלון, והשני - הסכם לביצוע עבודות הנדסה להתקנת צינור דלק תת־קרקעי.

בתביעה ביקשה החברה הקבלנית להוסיף כ־60% מהתמורה בשל הארכת תקופת הביצוע מ־90 ימים ל־528 ימים, תוספת עבור הפסקת העבודות כך שלא יכלה לבצע את העבודות במרוכז, ותוספת על עבודות שבוצעו ולא התקבלה תמורה עבורן. מומחה שמונה מטעם בית המשפט מצא שהחברה זכאית לתוספת של כ־800 אלף שקל.

השופט אביים ברקאי מבית משפט השלום בתל אביב דחה השבוע את התביעה וקבע כי אין מקום לשנות בדיעבד חוזים, במיוחד כאשר מדובר בהסכמים בעקבות זכייה במכרז, שכן "התערבות בהם כעת תשפיע לא רק על הצדדים להסכם - אלא תפגע בעיקרון השוויון אל מול כלל המציעים בפועל והמציעים הפוטנציאליים".

השופט הדגיש את הצורך לדבוק בלשון הסכם שמהותו ברורה: "כאשר התובעת והנתבעות נקשרו בהסכמים ברורים ומפורשים - הרי שאין מקום לסטות מהם, ואין לקרוא לתוכם הוראות שאינן קיימות.

"ההתקשרות החוזית מוצאת ביטויה בהסכם עצמו, כאשר קודם לחתימתו שוקל כל צד את שיקוליו, נוטל הסיכונים המתאימים לו ומתחייב בהתחייבויות בהם יוכל לעמוד. את המשא־ומתן לקראת חתימת ההסכם ואת השיקולים להתקשרות בהסכם - יש לעשות בטרם ההתקשרות בהסכם, ולא במסגרת הליך משפטי שנים לאחריו".

הובהר חד־משמעית כי אפילו במקרה של הפסקת עבודה, החברות לא יישאו בכל תשלום, התארכות תקופות העבודה לא תביא לתוספת תמורה, והקבלן לא יהיה זכאי להגיש דרישה לאחר הגשת התשלום הסופי.

החברה הקבלנית חויבה לשלם 60 אלף שקל הוצאות.

את התובעת ייצג עו"ד אביתר בינו. את תש"א ייצגו עורכי הדין דרור גדרון, דביר פרנקפורטר ממשרד ש.פרידמן אברמזון.

משמעות הפסיקה: יש להיצמד להוראות הסכם ברור בין שני צדדים, בפרט כאשר מדובר בהסכם שנערך במסגרת מכרז ושינויו פוגע בעיקרון השוויון. 

מספר תיק: 66267-05-20