נמנעים מלמכור מניות בהפסד: הטיות פסיכולוגיות של משקיעים

הכותב הוא יו"ר מיטב ניירות ערך

בכתבה הקודמת במדור זה הדגמנו כיצד ההתנהגות של שוק המניות אינה רק תוצר של אבחנות אנליטיות ושל חישובים כמותיים ורציונליים, שקובעים איזה מחיר כדאי לשלם עבור מניה כלשהי ובאיזה מחיר יהיה כדאי למכור אותה. אם זה היה כך, אז אמנם השוק היה מבוסס כל כולו על גישה רציונלית אך היה הרבה יותר משעמם.

● ניתוח | יגאל דמרי, נתן חץ או ארי קלמן: מי ינצח במרוץ שמסעיר את הבורסה
● כשאתם מוגנים מפני הפסדים במניות, מי מבטיח לכם שתרוויחו כשהן יעלו 
● סיכום הרבעון השלישי: אלה המניות שמשכו את המשקיעים הקטנים

העובדה היא שעקרונות התמחור הרציונלי המבוסס על ניתוח פונדמנטלי של ערך המניות, נשברים לפחות אחת לכמה שנים. ואז אנחנו מקבלים שוק מניות עם תמחור מוגזם בכיוון מעלה שניזון מאופוריה שמביאה אותו לגבהים לא רציונליים, או לחלופין מקבלים שוק שלוקה בדיכאון ומביא את ערך המניות לתמחור חסר עמוק מאוד. גם המצבים האלה עשויים להיות תוצר של גורמים כלכליים - גאות במשק בסיטואציה הראשונה, או משבר כלכלי-פיננסי בשנייה.

בכל אופן, בשני המקרים הדחפים הפסיכולוגיים של המשקיעים מעצימים מאוד את התגובה של השווקים, עד לנקודות קיצון. בדוגמה של האופוריה, זו תאוות הבצע - הרצון להרוויח כמה שיותר, ובמקרה השני של הדיכאון העמוק, זו שנאת ההפסד והחשש לאבד את כל מה שחסכת.

הרווח לא מפצה על כאב ההפסד

בבסיס רובנו שונאים להפסיד ומכאן שאנו "שונאי סיכון", וזה מה שמכתיב את התנהגותנו בשוקי המניות. אין סימטריה בין ההתייחסות שלנו להפסד לבין היחס לרווח - הכאב שאנו חשים כשאנחנו מפסידים והרבה, חזק יותר מההנאה בעת שאנו מרוויחים. לכן, כדי שנשקיע ונסתכן בהפסד אנחנו צריכים להשתכנע באחד מהשניים, ועדיף בשניהם: שההסתברות שלנו להרוויח גבוהה בהרבה מההסתברות להפסיד, ושהרווח הפוטנציאלי שלנו יהיה גבוה בהרבה מההפסד הפוטנציאלי.

אז הרי לפניכם שתיים מההטיות המרכזיות שגורמות גם את הנזק הגדול ביותר.

● הימנעות עקשנית מלמכור מניות בהפסד

כל משקיע בשוק ההון נקלע בהכרח גם למצבי הפסד, אם זה בתיק הכולל או במניות ספציפיות. הפסד במניה ספציפית יכול להיגרם כתוצאה מירידה כללית בשוק, או מנסיבות שקשורות באופן ספציפי לחברה - כמו הרעה ברווחיותה, או עקב מחיר גבוה מדי ששילם המשקיע בעת רכישתה.

בסיטואציה כזו מעניין לראות איך ינהג אותו משקיע וכיצד כדאי לו לנהוג. רובם הגדול של המשקיעים יימנעו מלמכור את המניה בהפסד מתוך "פרינציפ", שהוא למעשה חוסר נכונות למכור מניה בהפסד, יהיה אשר יהיה. זה מגובה באמירה: 'אני אמתין עד שהמניה תחזור למחיר שבו קניתי אותה ואז אמכור'. האמירה הזו מעידה שההחלטה שלא למכור נובעת מסיבות אמוציונליות, שכן המשקיע לא בחן כלל מדוע המניה ירדה - ואולי זו באמת תוצאה של הרעה ממשית בעסקי החברה, שמצדיקה דווקא החלטה למכור את המניה.

הגישה הטיפוסית במקרה אחרון זה של המשקיע, היא לומר - "כל עוד לא מימשתי לא הפסדתי". זה "הפסד על הנייר", אבל בראייה אמיתית ולא רגשית, הפסד הוא הפסד, הוא הפסד. ממומש או לא ממומש.

מדוע המשקיעים נוהגים כך? משום שקשה להם להשלים עם הפסד, עם החלטה שגויה שאולי קיבלו, ובמיוחד במקרה שמשקיעים אחרים סביבם הרוויחו.

יש המגדילים לעשות וברגע ההפסד מקבלים שוב החלטה כאילו רציונלית לרכוש פעם שנייה את המניה. וכך אם רכשו במקור את המניה ב-1 שקל למניה, ומחירה ירד ל-60 אגורות והם הפסידו 40%, הם ישקיעו סכום נוסף זהה למה שהשקיעו, ועכשיו, ראה זה פלא, ההפסד שלהם "הצטמצם" מ-40% ל-20%. הם אומרים לעצמם שאם מחיר המניה ירד, היא נעשתה זולה יותר, אבל לא עושים בדיקה ממשית של כדאיות רכישת המניה ב-60 אגורות - מחיר שלפעמים הוא יקר יותר מ-100 אגורות משום שהנסיבות העסקיות של החברה השתנו דרמטית לרעה.

כך שזו החלטה אמוציונלית שבאה עם מחיר. מחקרים מראים שכאשר משקיע זקוק לסכום מסוים מתוך תיק ההשקעות שלו, הוא כמעט תמיד ימכור מניות שבהן השיג רווח ולא את ההשקעות שהסתכמו מבחינתו בהפסד, שאותן היה עדיף לו דווקא למכור.

גם פה נכנס ה-FOMO

עד כמה קשה נפשית להחליט למכור מניה בהפסד יעיד הסיפור הבא: זכורה לי פגישה עם לקוח בשנת 2002 בערך, שהרוויח הרבה כסף בהשקעותיו בנאסד"ק בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת, אך לא מימש את הרווחים במועד, נקלע להתפוצצות בועת הדוט.קום, ולא רק שהרווחים התאיידו אלא שהם הפכו להפסדים גדולים. הוא ביקש שאני אנהל את תיק ההשקעות שלו ואמר לי: "אני לא מסוגל למכור את מה שנשאר, אין לי לב לזה, אבל אתה תעשה מה שאתה מבין". מבחינתו, זה היה בלתי אפשרי שהוא עצמו יממש את הפסדיו, על תחושת הכישלון והחרטה הכרוכות בכך. לא הייתה לו בעיה שאני אעשה עבורו את החיתוך הכואב.

צריבת ההפסד והניסיון להדחיק אותה קשורים קשר הדוק למושג של חרטה. התיאוריה הכלכלית דיברה מאז שנות השבעים של המאה הקודמת על מקסום רווחים. ההנחה הייתה שאדם יעשה הכול כדי להרוויח יותר. לעומת זאת, כיום מדובר יותר ויותר על מזעור החרטה. כאשר מדובר בהשקעה שעשינו והפסדנו בה, מימוש ההפסד הוא מימוש החרטה, שכולל הודאה בטעותנו. תמיד נעדיף לא לממש בהפסד, לדחות את הכישלון ואת החרטה לעתיד.

החרטה היא מעין מנגנון שבאמצעותו אנחנו לומדים מהשגיאות שלנו ומשתדלים לא לחזור עליהן, כמו תינוק שנכווה באצבעותיו מנגיעה במים רותחים. החוויה הרגשית חזקה הרבה יותר מהחשיבה. קשה לנו להתחרט על מעשינו כי החרטה היא כמו הודאה בטעות או בכישלון. קשה לנו כל כך, עד שאנחנו ממזערים ומגמדים אותה או מדחיקים בתקווה שהדברים ישתנו. במקרים אחרים אנחנו מייחסים את הטעות למישהו אחר שהשפיע עלינו לקבל החלטה שגויה. או שכאשר קשה לנו כל כך בגללה, אנחנו מעבירים את הסוגיה מה לעשות עם ההחלטה השגויה שלנו למישהו אחר, כמו במקרה של הלקוח שלי שנכווה בנאסד"ק.

● הטיה פסיכולוגית נוספת נפוצה היא הימנעות ממימוש רווחים

לכאורה אמירה זו אינה מתיישבת עם מה שכתבתי עד כה. אבל מתברר שבתקופה של גאות ושל אופוריה בשווקים, הרווחים התופחים מיום ליום גורמים למשקיעים להאמין שמה שהיה הוא שיהיה ושהגאות תימשך לנצח. לפיכך הם נמנעים מלממש את רווחיהם ולהקטין את רמת הסיכון, ואם הם בכל זאת עושים זאת הם פשוט עוברים מניירות ערך מסוימים לאחרים. לא ממש מתנתקים מהשקעותיהם, ולא באמת מממשים רווחים. הם לא מסוגלים לומר לעצמם: זהו. עד כאן. הרווחתי די והותר.

משקיעים אלה חוששים תמיד שאם יממשו את רווחיהם, הם יחמיצו עוד כמה אחוזי תשואה. בלא מעט הקשרים אחרים התופעה הזו מכונה Fomo. זאת, עד לרגע שבו חל מפנה בשוק והגאות מתחלפת בנפילת שערים.

או אז מתברר שהמרחק בין אופוריה ותאוות בצע לבין פחד ושנאת סיכון הוא קטן הרבה יותר משנדמה, אולי כמו המרחק שבין אהבה לשנאה.

אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק