העיתונאית הבכירה שמספידה את החלום האמריקאי: "בארה"ב אין מעמד ביניים יציב, וזו סכנה אמיתית לדמוקרטיה"

"יש פער מעמדי גדול מאוד באמריקה, מדינה שאנחנו אוהבים לחשוב עליה כחברה חסרת מעמדות", אומרת בתיה אונגר-סרגון, עורכת מדור הדעות במגזין הידוע "ניוזוויק". בספרה החדש "Second Class: How the Elites Betrayed America's Working Men and Women" היא טוענת כי הפער בין מעמד הפועלים בארה"ב ובין האליטה האמריקאית משנה את המדינה מהיסוד.

מהו מעמד הפועלים ומהי אליטה, ואיך זה בא לידי ביטוי בארה"ב?
"החלוקה השמאלית והימנית, שמושכת את כל תשומת הלב הציבורית, היא מסך עשן לחלוקת המעמדות. כ-20% מהאוכלוסייה הם המובילים - אליטה 'מוסמכת', ששולטת כעת ביותר מ-50% מהתמ"ג, שבעבר היה שייך למעמד הביניים. ובינתיים, אנשים ללא תואר אקדמי, עם משרה מלאה, שעובדים הרבה יותר קשה מהאליטות, מתקשים להגשים את החלום האמריקאי. הם בקושי משיגים את הגרסה הצנועה ביותר של קיום יציב לעצמם ולילדיהם.

"אז יש לנו סוג כזה של פירמידה הפוכה, ואני טוענת בספר שזה לא אסון מנקודת מבט של צדק מוסרי, דתי, רוחני - אלא שזה מסוכן להפליא לדמוקרטיה, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה יציבה בלי מעמד ביניים יציב. מעמד הביניים שלנו נדחס - אם אין לך תואר אקדמי - לתוך המעמד הנמוך. זו תוצאה של מדיניות עקבית של ממשלים דמוקרטיים לאורך שנים; הם בונים כלכלה שמתגמלת אנשים בתעשיית הידע, ומענישה אנשים שעובדים עם הידיים לפרנסתם".

אונגר-סרגון היא עורכת הדעות דווקא בניוזוויק, מגזין שידוע בנטיותו הליברלית והפרוגרסיבית, לכן במידה רבה היא עוף מוזר בנוף המקומי שלה. בעבר כיהנה כעורכת הדעות של העיתון היהודי ה"פורוורד", גם הוא נוטה שמאלה.
בראיון לאתר spiked בשנה שעברה היא שיתפה כי "אני מחשיבה את עצמי כפופוליסטית שמאלנית. באופן קבוע, אנשים בשמאל אומרים שאני שמרנית ושאני מעלה טיעונים שמרניים. זה תמיד הצחיק אותי, כי קודם כל, אני לא חושבת ששמרן זה עלבון. אבל מעבר לכך - זו בעצם הודאה שלהם בכך שאכפתיות לגבי מעמד חברתי הפכה לעמדה ימנית, ושלהיות בשמאל כבר לא אומר שאכפת לך מהפערים המעמדים".

השכר שקפא ב־1971

אונגר-סרגון, שמחזיקה בדוקטורט מאוניברסיטת ברקלי, ממחישה את הפגיעה באדם העובד: "1971 הייתה סוג של סמן גבוה לשכר מעמד הפועלים, ולאחר מכן שכרם די קפא. כשמביאים בחשבון את האינפלציה, השכר הריאלי שלהם ממש ירד, כמעט בעקביות. אז, ב-1971, החלק הגדול ביותר של התמ"ג היה במעמד הבינוני. בנוסף, חסמי הכניסה לרבות מהמשרות שנחשבות היום למשרות 'המוסמכות', היו הרבה יותר נמוכים ממה שהם כיום.

והיא מדגימה: "עיתונאי בעיתון מוביל לא היה אז בהכרח בעל השכלה אוניברסיטאית, לא היה חלק מהאליטה המשכילה, וכמו פרופסורים בקולג', הם לא בהכרח הרוויחו משמעותית יותר מהשרברב או מהמניקוריסטית שלהם. זאת כי שיעור העבודה הבלתי חוקית - אחוז העובדים שנולדו מחוץ לארה"ב - היה 4% בלבד, ואי אפשר היה להעסיק עובד לא חוקי. לכן הפער המעמדי הזה לא היה קיים כפי שהוא כיום. רבים ממעמד הפועלים היו ניידים כלפי מעלה, וחיי מעמד הביניים היו יציבים. הם אפילו עשו עבודות שהיום אנחנו מחשיבים כעבודות של עניים".

 הספר של בתיה אונגר-סרגון

לדבריה, "כששואלים פרופסורים ועיתונאים למה אנשים ממעמד הפועלים נאנקים תחת הנטל הכלכלי, הם תמיד אומרים אותו דבר. המיליארדרים, ה-1% העליון, הם שהורגים את החלום האמריקאי. ואלה שטויות. אם מסתכלים על חלקו של התמ"ג שנשלט על ידי ה-1% היום, ומשווים למה שהיה ב-1971, זה לא בדיוק אותו הדבר; הנתון גדל קצת, אבל לא משמעותית. מה שצמח בצורה מהותית הוא חלקם של אנשי עילית מוסמכים במעמד הניהול המקצועי, אנשים בעלי תארים מרובים, שעובדים בתעשיית הידע".

גיבורי הצדק החברתי

לדבריה, "הסיטואציה מגוחכת. הפרוגרסיבים אוהבים להציג עצמם כגיבורי הצדק החברתי, המאמינים בהצטמקות אי-השוויון בעושר, אבל הם בעצם העשירים עכשיו. 65% מהאמריקאים שמרוויחים יותר מ-500 אלף דולר בשנה היום הם דמוקרטים; תשעה מעשרת המחוזות העשירים ביותר באמריקה מצביעים לדמוקרטים; 97% מהתרומות בעמק הסיליקון הן למפלגה הדמוקרטית; 96% מהעיתונאים שתורמים, תורמים לדמוקרטים".

את מרבה לדבר על מדיניות ההגירה הלא-חוקית כדרך לאליטה למנוע ממעמד הפועלים להתקדם.
"הנה דוגמה מוחשית. ניו יורק משלמת מיליארדים כדי לשכן מהגרים לא חוקיים בבתי מלון. למה זה הגיוני למשלמי המסים באליטה הניו יורקית לשלם עבור מלונות למהגרים בלתי חוקיים? כי המדיניות הזו גורמת להם להיות כל כך הרבה יותר עשירים לעומת אנשי מעמד הפועלים, עד שהם אוהבים מסים גבוהים יותר, כי זה מסתיר את מה שקורה בפועל. כלומר, הם ממלאים את כיסיהם כתוצאה מהמדיניות שלהם. בשם הצדק החברתי הם מביאים את הלא חוקיים, המהגרים האלה, שבשלב מסוים עובדים באריזת בשר ועבודות מהסוג הזה. אריזת בשר הייתה עבודה מכניסה מאוד בשנות ה-70 - התנאים היו טובים, שעות מעולות, הטבות מדהימות, פנסיה טובה. כיום הענף מאוכלס כמעט כולו בבני 16, שמשועבדים לקרטלים ומרוויחים קרוב לכלום", היא אומרת.

"אז אם אתה אדם עשיר, אתה משלם שכר עבדים בכל פעם שאתה הולך למסעדה, מקבל שירות, שוכר מטפלת לילדים - כדי שתוכל ללכת לעבודה ולהרוויח 250 אלף דולר בשנה. אתה עדיין מרוויח טוב בזמן שאתה משלם למלונות בשביל המהגרים האלה. אתה שמח לאכלס אותם במימון המסים שלך, כי זו דרכך לחיות את חייך הנוחים. אגב, למען ההגינות, זוהי מדיניות עם תמיכה דו-מפלגתית, עד טראמפ".

"הפועלים בחרו בטראמפ"

וזו ממש לא המדיניות היחידה שפוגעת במעמד הפועלים האמריקאי. "ה-NAFTA (ההסכם ליצירת אזור סחר חופשי בין ארה"ב, קנדה ומקסיקו, א"ו) הוא הסכם סחר אסוני שנחתם בשנות ה-90 על ידי ביל קלינטון. הוא למעשה לקח 5 מיליון משרות ממעמד הפועלים במפעלים, שסיפקו לעובדים שלהם שכר של מעמד הביניים ואת החלום האמריקאי - בעלות על בתים, פרישה וכבוד, שירותי בריאות וחינוך נאותים לילדים. כל העבודות האלה נשלחו לסין ולמקסיקו, שהן, אגב, בנו את מעמד הביניים שלהן. מקומם אותי שלקחנו את העבודות הטובות האלה כדי שאנשים יוכלו לקבל סחורה זולה יותר".

 טראמפ בסניף מקדונלד'ס בפנסילבניה. הפועלים לצידו / צילום: Reuters, Doug Mills

אבל סחר חופשי אמור להביא שגשוג לכולם, ואולי בעיקר למעמדות הנמוכים.
"זה היה ויכוח עוד של האבות המייסדים של ארה"ב - עד כמה אנחנו צריכים להיות עצמאיים. נניח עצמאות אנרגטית, כולם רוצים בה היום. בדמוקרטיה, השאלה הזו צריכה להיות מוצגת בפני אנשים ממעמד הפועלים: האם אתה מעדיף טלוויזיה חדשה עם מסך שטוח ואיכות HD במחיר טוב מדי שנה, או האם אתה מעדיף להיות מסוגל לקנות את הבית שלך ולכלכל את משפחתך.

"והשאלה הזו הוצגה לעם האמריקאי, ומעמד הפועלים אמר את דברו בבחירת דונלד טראמפ, ואז ניסה לבחור בו בפעם השנייה ב-2020. בסיס התמיכה שלו הוא מעמד הפועלים. אנשים בלי תואר, שעונים, 'אנחנו מעדיפים להקריב את הזבל הזול מסין כדי להיות מסוגלים להתקיים'".

אבל הסכמי סחר אינם מוזילים רק מותרות, אלא דברים שאנשים זקוקים להם לחיי רווחה ובריאות.
"אני לא בטוחה שהייתי מסכימה עם זה בכלל. תסתכל למשל על המכסים המסיביים שהטיל טראמפ על פלדה ואלומיניום מסין. הוא רצה להגן על העבודות האלה. ומה הייתה התוצאה? עלייה מסוימת בהתחלה, ואז ירידה והתאמה של השוק לתנאים החדשים. אז אני קצת דוחה את הרעיון שזה בהכרח יפגע בשכבות החלשות".

דיברנו לאחרונה עם ארט לאפר, הכלכלן שעל שמו "עקומת לאפר", שמייעץ לטראמפ, והוא סבור שטראמפ מאיים במכסים כדי להביא את הסינים לשולחן המשא ומתן, ושבסוף הוא מעדיף סחר חופשי. את מסכימה?
"לא, לא, לא! תן לי לספר לך למה טראמפ אוהב מכסים. זה כי אנשים ממעמד הפועלים אוהבים מכסים. אנשים ממעמד הפועלים חושבים הרבה על מכסים. אליטות לא חושבות על זה הרבה. כשיש לך חשבון בנק מרופד בחשבון הבנק, אתה לא ממש שם לב למחיר האוכל. אתה לא ממש שם לב למחיר הדלק. אתה לא ממש שם לב למכסים. אתה לא חושב על הדברים האלה. אנשים ממעמד הפועלים חושבים על מכסים, והם מאוד אוהבים אותם".

היום, בעידן טראמפ, מיהי המפלגה הדמוקרטית וממי היא מורכבת?
"החלק העליון והחלק התחתון בעצם מתואמים. הדמוקרטים הם עכשיו קואליציה בין עשירים מאוד לעניים מאוד, והאינטרסים שלהם מתואמים. העשירים מאוד משלמים מסים, נותנים קצת תוכניות רווחה למעמדות הנמוכים והסדר הקיים נשמר".

ומה עם טראמפ ומעמד הפועלים?
"יש קטע מדהים שדווקא האינטרסים של המיליארדרים, המגה-עשירים, מתאימים הרבה יותר לאינטרסים של מעמד הפועלים. למעשה, אין למעמד הפועלים טינה מעמדית כלפי מיליארדרים. להיפך. הם רואים בהם מושא להערצה. הודות לדונלד טראמפ חלה מהפכה תרבותית באמריקה התאגידית. נניח שיראו אותך כמי שמנסה לפגוע בעובדים שלך, אתה תשלם את המחיר הציבורי.

"וולמארט היא דוגמה מעולה. פעם זה היה אחד מהמקומות שנותנים לאנשים 35 שעות בשבוע ולא יותר, כי ככה לא צריך לתת להם הטבות. הם תמיד היו מנסים לדפוק את העובדים. בשנים האחרונות הם עברו מהפכה, עד שעכשיו הם רוצים לראות את העובדים כיותר מקצועיים, עם כל מיני קורסים והטבות, ויש להם תפקידי ניהול שבהם אדם ללא תואר אקדמי יכול להפוך למנהל אזורי ולהרוויח 250 אלף דולר בשנה. אז יש לך את המצב הזה, שבו הם מנסים ליצור תרבות של ניידות כלפי מעלה. זה משהו שלטענתי, ובספר אני מרחיבה על כך, נובע גם מהתנהלותו של טראמפ".

לדברי אונגר-סרגון, "הדבר שצריך להבין על טראמפ מנקודת מבט כלכלית הוא זה: לפני שהוא הגיע לבית הלבן הייתה מפלגה אחת, הרפובליקנים, שהאמינו בסחר חופשי, שווקים פתוחים ועושר שזולג לכולם. הם היו המפלגה של הקאנטרי קלאבים והתאגידים. והיו הדמוקרטים, שהאמינו בהעלאת מסים ובחלוקה מחדש של העושר, לחזק את מדינת הרווחה ועוד.

"טראמפ הרס לשניהם. הוא אמר שאף אחד מהם אינו מה שאנשים ממעמד הפועלים רוצים. הם עובדים קשה מאוד, הם נעלבים מהרעיון שצריך לתת להם שוברי דיור, מזון ועוד. הם רוצים לעבוד בשביל הכסף שלהם, והם רוצים להיות מסוגלים להרוויח אותו במדינה שמכבדת את עבודתם. הם לא רוצים חלוקה מחדש של העושר, אבל גם לא רוצים את הדבר השני. לא רוצים עסקאות סחר חופשי שיועילו לעשירים על חשבונם. לא רוצים ממשלה שתצדד בתאגידים נגדם. הם רוצים כלכלה שתומכת ומכבדת את העבודה הקשה שלהם. זה מה שטראמפ ניסה לספק".

"רצים להיות קורבן"

בדיוק חודש אחרי 7 באוקטובר, ב-7 בנובמבר, כתבה אונגר-סרגון מאמר שבו טענה כי "התנועה הפרוגרסיבית חטפה מכה גדולה, לאחר שהראתה את פרצופה האמיתי לעם שיודע מה טוב ומה נכון, שיכול להפריד בין ברבריות לציוויליזציה". במאמר היא פנתה ליהודי ארה"ב, ואמרת להם "תזכרו שלהיות יהודי זה לסרב לכרוע ברך, ולסרב להשתחוות. הצורך להישאר בעמידה זקופה מעולם לא היה ברור יותר".

במאמר שלך ביקרת באופן קשה את פוזיציית הקורבן שהרבה יהודים אמריקאים נוקטים כיום. תוכלי לפרט?
"היה בי משהו פנימי שפשוט התמרד לגמרי בנרטיב שהסטודנטים היהודים אינם בטוחים. הפגינו מולם חבורות סטודנטים חסרי כל ידע, ומייד זה הפך לאיום על עצם קיומם. לראות יהודים מתכווצים בפני הפחדנים האלה, בזמן שאחיהם ואחיותיהם בישראל נתקלו באש שמאיימת ממש על חייהם, כדי להילחם על העתיד וההווה של העם היהודי - פשוט נגעלתי מזה ומכל השיח מסביב לזה.

"הריצה לקבל את מעטה הקורבנות ולומר, חכו רגע, הטרנסים מקבלים את הגנות המיעוטים, התלמידים השחורים מקבלים את הגנות הבטיחות, אנחנו כמוהם, אנחנו לא כמו התלמידים הלבנים! למה מתייחסים אלינו כמו הרוב, שאמור פשוט לבלוע את זה? אנחנו כמו המיעוטים שהם קורבנות. מצאתי את זה מגעיל כפליים. מדוע? כי הסיבה שהם חשבו כך זה בגלל שמדובר באנשים המיוחסים ביותר שקיימים בקהילה היהודית כאן. אנחנו מדברים על סטודנטים מהרווארד, הם לא הקורבנות הגדולים כאן.

"הם מאמינים בכך כי הם בעלי השכלה אוניברסיטאית, ובגלל שכבר עשרות שנים הארגוניים היהודיים באמריקה עברו חזק שמאלה למחנה הווק (תנועה חברתית שפועלת למעל מה שהיא מגדירה כצדק חברתי ומגדרי, א' ו'). כך הם השתתפו בדמוניזציה של הרוב הלבן, ובדמוניזציה של אמריקאים נוצרים לבנים, בדמוניזציה של תומכי טראמפ, שהם, אגב, האנשים הכי פילו-שמיים אי פעם.

"וכך הקהילה היהודית בחלקה הגדולה חברה אל הצד של הרוע. חלקנו הזהירו על כך במשך זמן רב, רק כדי להיקרא גזענים על ידי אותם אנשים שעומדים כעת שם. פתאום שמענו מדמויות בולטות בשמאל האמריקאי אמירות כמו 'אלוהים אדירים, אני לא מאמין שהאנשים האלה לא עמדו לצידנו'. ולכן חשבתי שזה פשע נגד ההיסטוריה היהודית".

"האנטישמים נדחקים"

מהו בעצם ה"ווק" הזה, שאוכל את הפרוגרסיבים בארה"ב?
"זה כמו וירוס בתודעה, שבו אתה מחליף את ההבחנה בין נכון מול לא נכון בהבחנה בין חזק מול חסר אונים. ואז אתה מעלה על ההבחנה הזו של עוצמה מול עוצמה תכונה פיזית כלשהי, בין שזה צבע עור או איבר מין, או התאמה בין איברי המין שלך לכינויים שלך או כל דבר אחר. אז לכל אדם שיש לו צבע כהה יותר אין כוח ואין בחירה חופשית. וכך, זה גורם מכריע, אין אחריות מוסרית. לכן, לפי ההיגיון הזה גם חמאס לא אשם במה שהוא עשה, כי הוא הצד המוחלש וישראל היא החזקה והלבנה".

מה לגבי אנטישמיות בימין? הרשתות החברתיות מלאות בביטויים אנטישמיים, ודמויות כמו טאקר קרלסון או קנדיס אוונס צומחות.
"כל אדם שיצא בצורה כזו נגד יהודים או ישראל די נדחק לשוליים. קנדיס אוונס איבדה את הקהל האמריקאי שלה. זה הדבר שאנשים לא מבינים. למישהו יכול להיות קהל עצום באינטרנט, אבל הרבה מזה לא מגיע מכאן. כן, טאקר פופולרי מאוד. הוא אכן ראיין היסטוריון שעיוות לחלוטין את מה שקרה במלחמה העולם השנייה, וכומר מבית לחם שבעצם אמר שהישראלים מבצעים רצח עם ועוד. אני חושבת שאלו טעויות גדולות. אני לא חושבת שאם הוא ימשיך בדרך זו יהיה לו עתיד במיינסטרים של הימין בארה"ב".