הקרן היחידה בעולם שיכולה להוריד טילי שיוט: מאחורי עסקת הענק של רפאל ואלביט

איום הטילים והכטב"מים שישראל מתמודדת איתו בשנה החולפת ממספר חזיתות, פוגש שורת מערכות הגנה שונות ש"מדברות" אחת עם השנייה ומבוססות על מערך ההגנה רב שכבתית שהוקם בשנים האחרונות בהשקעת מיליארדי דולרים. נשק עוצמתי שהולך להתווסף למערך ההגנה הישראלי הוא יירוט באמצעות קרן לייזר.

● השבוע בתעשיות הביטחוניות | מערכת ההגנה הישראלית החדשה נגד כטב"מים מתאבדים
● ראיון | "כמו לשתות מים מצלחת": המנכ"ל שמנתח למה ישראל נכשלת מול איום הכטב"מים
● נזק של עשרות מיליונים ושיקום של שנה: מאחורי התקיפה ההיסטורית בלב טהרן

פרויקט מגן אור קיבל דחיפה משמעותית עם חתימתו של מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (מיל') אייל זמיר על הזמנה להרחבת הייצור הסדרתי שלו, בסך כ־2 מיליארד שקל.

מתוך כלל ההזמנה, אלביט קיבלה חוזה בסך כ־200 מיליון דולר ממשרד הביטחון עבור אספקת הלייזר, כאשר רפאל אמונה על המשגר. מהי בכלל המערכת? מהן חסרונותיה? והאם היא מהווה את עתיד ענף ההגנה האווירית? גלובס עושה סדר.

מהי המערכת ומתי היא תהיה מבצעית?

מגן אור (באנגלית: Iron Beam) היא מערכת לייזר רב־עוצמה להגנה אווירית מהקרקע, נגד איומים אוויריים (רקטות, פצצות מרגמה, כלי טיס בלתי מאוישים, וטילי שיוט). יחידת המו"פ במפא"ת (המינהל למחקר פיתוח אמל"ח ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) מובילה את הפרויקט יחד עם רפאל, המפתחת הראשית, ועם אלביט.

המערכת מהווה פריצת דרך טכנולוגית בקנה מידה עולמי, וכבר הוכיחה יכולות יירוט בסדרת ניסויים. על אף האיום הרקטי והכטב"מים המשמעותי על ישראל במלחמה ככלל ובעת הנוכחית בפרט, למערכת עוד ייקח זמן להיות מבצעית. לאחר שברפאל מסרו בחודשים האחרונים שהמערכת צפויה להיות מבצעית במחצית השנייה של 2025, מנכ"ל משרד הביטחון זמיר אמר כי זו "צפויה להיכנס לשירות מבצעי בעוד שנה מהיום".

 מיירט הלייזר ''דראגון פייר'' / צילום: יוטיוב

האם היא מחליפה את כיפת ברזל?

לא, היא מערכת משלימה. כיפת ברזל היא מערכת יירוט לאיומים רקטיים בטווח של 40 ק"מ. מגן אור מיועדת להוות מערכת משלימה בטווח של עד 10 ק"מ, באמצעות קרן לייזר עוצמתית בהספק של כ־100 קילו־וואט. היתרונות המשמעותיים שתספק מגן אור טמונים בסיוע למערך ההגנה האווירית וחיסכון משמעותי בעלויות.

מהן עלויות היירוט?

יירוטים באמצעות כיפת ברזל מוערכים בכ־30 אלף דולר לכל אחד, ולפחות את חלקם תוכל להחליף מגן אור. משרד הביטחון אמנם לא חשף עלויות יירוט מיועדות של מגן אור, אבל על אלו ניתן ללמוד ממדינות אחרות שעוסקות בתחום. עלות יירוט של מערכת בלוק I הדרום קוריאנית בעלת טווח של 3 ק"מ והספק של 20 קילו־וואט עומד על 1.5 דולר בלבד. לעומת זאת, יירוט של מערכת דראגון פייר הבריטית מוערך ב־13 דולר.

מה אפשר ללמוד מהמחיר?

המערכת ייחודית בהספק שלה, 100 קילו-וואט - שמשקף את עוצמת הקרן ובהתאם המחיר הגבוה. ככל שהיא עוצמתית יותר, כך האיומים שהיא יכולה להתמודד איתם רבים יותר.

האם העסקה משתלמת לחברות?

אלביט היא שחקנית בולטת בשוק הישראלי ואף העולמי בתחום הלייזר, וצפויה ליהנות ממוצר שירחיב את סל השירותים שלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשוק בארץ שמאופיין בהוכחות מבצעיות קבועות. "פריבילגיה" ייחודית בהיקפה של התעשיות הביטחוניות הישראליות. בכל הנוגע לרפאל, מחד גיסא, אם מערכת מגן אור תפעל אז יהיה צורך בפחות מיירטים לכיפת ברזל. מאידך גיסא, כל מערכת עולה הרבה יותר מעלות המיירט עצמו - ועל כן בטווח הארוך היא צפויה ליהנות מצמיחה נוספת בשורת ההכנסות.

מיהן המדינות שמובילות בתחום?

קוריאה הדרומית הודיעה כבר ביולי האחרון על תחילת הייצור ההמוני של מערכת בלוק I. בכך, הם אמנם עקפו את מערכת מגן אור, אבל עם מערכת בעלת טווח קצר באופן משמעותי (3 ק"מ) ועוצמת קרן חלשה פי חמישה (20 קילו־וואט).

בניגוד לקוריאנים, בריטניה מפגרת אחרי ישראל עם מערכת דראגון פייר, שבתחילת השנה השלימה ניסוי מוצלח בסקוטלנד. הממלכה השקיעה כ־100 מיליון פאונד (כ־130 מיליון דולר) בפרויקט, מול כ־132 מיליון דולר שהשקיעו הקוריאנים.

בזווית הישראלית, אתר TWZ דיווח לפני כשלושה שבועות כי המערכת הסינית "שן נונג" נפרסה במסגרת הכנות להופעה פומבית של המנהיג העליון עלי חמינאי. לפי הדיווח, המערכת מיועדת לעוור כלי טיס בלתי מאוישים או אף ליירט אותם במצבים מסויימים. המכ"ם של שן נונג מסוגל לזהות איומים במרחק של 5 ק"מ, כאשר הלייזר שלו בהספק של 20־10 קילו־וואט.

במסגרת הפעלתו ניתן לעוור כטב"מים במרחק של 3 ק"מ, או ליירט אותם בטווח של 1.5 ק"מ. את הלייזר ניתן להפעיל במשך 200 שניות, שלאחריהם נדרשת המערכת לחמש דקות (300 שניות) להטענה מחודשת.

מהן החסרונות של שימוש בלייזר?

ליירוט באמצעות לייזר יש כמה חסרונות, כשהראשון שבהם הוא שמזג אוויר מעונן, אובך וערפל, מגבילים את פעילותו. "חסרון נוסף של לייזר הוא שהאטמוספירה בולעת בערך 30%־40% ממנו, על כן החל מטווח של 8־5 ק"מ - האפקטיביות שלו פוחתת", מסביר ד"ר יהושע קליסקי, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, ומומחה לטכנולוגיות לייזרים, אלקטרואופטיקה וסנסורים.

"מגרעת אחרת היא עבודתו על בסיס חימום המטרה, מה שדורש זמן שהייה שעשוי להימשך 7־3 שניות. כמו כן, הלייזר עובד בטור ועובר פר מטרה. כלומר, אם יש מטח - ניתן לטפל באיום אחד. אלא אם אפשר לפצל את הקרניים, שלא בטוח שזה מצב קיים. מעבר לכך, הלייזר אינו קרן אחת, אלא פולטים אותו מכמה יחידות ומאחדים אותן לקרן אחת. במהלך האיחוד מאבדים מהבהירות, כי כל יחידה פולטת בצבעים ותזמונים שונים - ונדרשים לאחד אותן לנקודה אחת".

האם המערכת מהווה את עתיד ענף ההגנה האווירית?

עתיד ההגנה האווירית טמון, ככל הנראה, בתחום המיקרו־גל - לצד הלייזר. מערכות הגנה שכאלו מפותחות בחיל האוויר ובצי האמריקאי, וכן במגזר הפרטי. אמצעי תקיפה אלקטרומגנטיים לא־קינטיים אלו מנטרלים באמצעות מיקרו־גל רכיבים אלקטרוניים קריטיים לאמצעי התקיפה של האוייב.

"המיקרו הצבאי נמצא עדיין בשלבי פיתוח, אבל היתרון הגדול שלו הוא שקרן המיקרו (בניגוד ללייזר) מתבדרת ויכולה לתקוף יותר מטרות", מסכם ד"ר קליסקי. "מצד שני, היא יותר אפקטיבית לאלקטרוניקה ולרכיבים אופטיים ופחות לטיל בליסטי".