שכן גילה כי חומה חילקה חצר באופן לא שווה. מה קבע ביהמ"ש?

חברה לציוד אלחוטי ובדיקות קרינה העסיקה במשך 18 שנים סמנכ"ל שירותים שהוא הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה. הסכם העבודה כלל סעיף אי־תחרות למשך שלוש שנים. העובד פוטר ותבע את החברה על 3 מיליון שקל בגין הפרשי עמלות מכירה וזכויות סוציאליות. החברה הגישה תביעה שכנגד על סך כ־370 אלף שקל ופנתה בבקשה לצו מניעה לאסור עליו להתקשר עם לקוחותיה ולהתחרות בה עד למתן פסק דין בתביעה שהגישה נגדו. בשלב הגשת הבקשה חלפו 7 חודשים מפיטוריו. בזמן זה העובד פתח עסק בתחום.

בית הדין האזורי בתל אביב דחה בשבוע שעבר את בקשת החברה. השופט כאמל אבו קאעוד ונציגת הציבור דליה בלנק קבעו כי כדי לפגוע בחופש העיסוק יש להוכיח "אינטרס לגיטימי" של המעסיק. למשל, למנוע ממנו להשתמש בסוד מסחרי, אך יש להראות שהושקעו משאבים מיוחדים בהכשרתו או שהעובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות לא להתחרות במעסיק.

נקבע כי החברה לא ביססה בראיות מספקות את התביעה. היא טענה בכלליות כי "הסוד המסחרי" כולל שיטות עבודה שפותחו בה, מאגר לקוחות ומחירונים. בית הדין קבע כי התיאור כללי מדי, ויש להצביע על תוכנה, נוסחה או רשימת לקוחות.

בית הדין ציין כי לעובד יש מומחיות בתחום האלחוט וגלים אלקטרו־מגנטיים. "הלקוחות הפוטנציאליים בתחום מוגבלים ביותר. הגבלתו מלעסוק בתחום תגדע את מקור פרנסתו, והוא יידרש לחפש תעסוקה אחרת מחוץ לתחום עיסוקו - הגבלה בלתי סבירה בנסיבות העניין".

נקבע כי החברה לא הוכיחה כי השקיעה בהכשרתו משאבים מיוחדים, ולא סתרה את טענתו כי הוא זה שפיתח את התחום כשעבד בה.

החברה תשלם הוצאות משפט ושכר־טרחת עורך דין בגובה 15 אלף שקל.

עורכי הדין אלי פיטרו ואיתי לסקי ממשרד פיטרו־לסקי ושות', שייצגו את החברה יחד עם עו"ד איתי היקרי, מסרו: "מההחלטה עולה מגמה להרחיב את היקף ההגנה על חופש העיסוק, גם למקרים של עובדים בכירים וחזקים בעשירון העליון, שלא בהכרח נזקקים להגנה, וגם כאשר העובד זכאי לתמורה משמעותית עבור אי־התחרות. התערבות יתר בחופש החוזים בין עובד ומעסיק עלולה להביא לשחיקה גורפת בתוקף תניות אי־‏תחרות, לעודד תחרות בלתי הוגנת ולמנוע קביעת תקופות צינון מתאימות".

את העובד ייצג עו"ד אמנון רובינזון.

משמעות הפסיקה: למרות קיומה של תניית אי־תחרות בהסכם, ניתן להגביל את חופש העיסוק רק אם המעסיק מוכיח "אינטרס לגיטימי" משמעותי וספציפי.

מספר תיק: 35503-06-24

אדם בן 68 הועסק בשנים 1978-2016 בחברת דובק, המייצרת בישראל סיגריות ומוצרי טבק, כטועם ומומחה לטבק. הוא פרש מעבודתו לאחר שפיתח מחלת ריאות וביקש מביטוח לאומי להכיר בו כנפגע עבודה. לטענתו, תפקידו דרש טעימת טבק באופן יומיומי דרך עישון סיגריות עם תערובות טבק שונות, כדי לקבוע את איכות הטבק ואת טעמו לחיך המעשן.

העובד נשלח על־ידי החברה מדי שנה לבדיקות סקר בבית החולים, שם בוצע לו בין היתר צילום ריאות. הוא טען כי תפקידו בחברה גרם לו להתמכר בכבדות לעישון, וכי מן המפורסמות, עישון ממכר ומזיק לבריאות ובעיקר לריאות. לאחר שהפסיק לעבוד לפני שמונה שנים בחברה, הוא החל לייעץ באופן עצמאי בנושאי עישון תחליפי טבק. הוא טען כי סמוך לאחר סיום עבודתו התגלה כי הוא חולה במחלת ריאות כרונית.

העובד הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כנפגע עבודה כמחלת מקצוע או לחילופין בדרך של מיקרו־טראומה, אך נדחה. הוא לא ויתר והגיש תביעה נגד הביטוח הלאומי לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, באמצעות עו"ד אושרה קידר ממשרד פייל ושות'.

המוסד לביטוח לאומי טען כי לא מדובר במחלת מקצוע, שכן העובד עישן מעט סיגריות מדי יום במסגרת תפקידו, והיה מעשן כבד ללא קשר לעבודתו. עוד נטען כי מספר מועט של סיגריות ביום לא גורם למחלת הריאות שפיתח, אלא עצם היותו מעשן כבד.

התיק נוהל במשך שלוש שנים וכלל עדויות מטעם שני הצדדים. מומחה מטעם בית הדין המליץ להכיר בעובד כנפגע עבודה. הוא קבע כי לא ניתן לקבוע בוודאות כמה סיגריות חדרו לריאותיו עקב העישון הטבעי שלו, לעומת אלה במסגרת עבודתו, וכי יש להכיר במחלתו כמחלת מקצוע, מאחר ששאיפת העשן המקצועית גרמה בוודאי לחלקה.

המומחה העריך כי תרומת העישון הטבעי גרמה ל־50% מהמחלה, בעוד שתרומת העישון המקצועי תרמה ל־50% הנוספים.

הביטוח הלאומי התקפל והסכים להכיר במחלה כפגיעה בעבודה, "לאחר התייעצות ולו מחמת הספק". השבוע נתנה השופטת מירב קליימן תוקף של פסק דין להסכמה.

משמעות הפסיקה: עבודה הדורשת עישון טבק ארוך־שנים עשויה להביא להכרה במחלה הקשורה בעישון כפגיעה בעבודה.

מספר תיק: 46810-07-21

בעלי דירה בבית משותף צמוד קרקע באור עקיבא, על מגרש של כ-1,000 מ"ר המחולק לשתי יחידות, גילו כי חומה המחלקת את הגינה עשרות שנים יצרה חלוקה לא שווה של השטח.

בני הזוג התובעים, שרכשו את הדירה לאחר הקמת החומה, טענו כי מגיע להם מחצית מהזכויות ברכוש המשותף (החצר), ואילו לפי החלוקה לשכניהם יש 110 מ"ר על חשבונם. הם דרשו להרוס את החומה ולפנות את השכנים מהשטח. לטענתם, הם גילו על כך במסגרת מדידות שבוצעו בשנת 2020. כל אחד מהשכנים עשה שימוש בלעדי בחצר בהסכמה ובנה בחלקו.

בני הזוג הנתבעים, אנשים מבוגרים הגרים במבנה מאז נבנה לפני 60 שנה, טענו כי חלוקת החצר באמצעות החומה נעשתה עם הדיירת הקודמת. הם גם טענו כי שטח דירת התובעים הוא 55 מ"ר, בעוד ששטח דירתם 130 מ"ר; וכי הקצאת שטח החצר בעת הקמת החומה לא נועדה להיות שוויונית, אלא נקבעה בהתאם לחלוקת הרכוש המשותף לפי יחס שטחי הדירות.

החודש דחה בית המשפט השלום בחדרה את תביעת בני הזוג להשוות את החצרות. השופט יעקב גולדברג קבע כי הרישום בפנקס הבתים המשותפים בשנת 2006, שנים לאחר הקמת החומה, הביא לשינוי מצב הזכויות שהיו צמודות לכל אחת מן הדירות, וקבע מצב זכויות חדש, לפיו הרכוש המשותף יתחלק שווה בשווה, אף ששטחי דירותיהם שונים.

מומחה בית המשפט מצא כי הנתבעים עושים שימוש בשטח חצר הגדול ב־86.6 מ"ר מחלקם בה. נקבע כי השימוש היה בהסכמה, אך לתובעים יש זכות לחזור מההסכמה, שכן זו התבססה על הבנה מוטעית של הזכויות ברכוש.

השופט קבע כי מאחר שלא ניתן לחלק את החלקה לפי הזכויות, לאור הבנייה בחצר; ומאחר שלא הוכח יסוד של בנייה פולשת, ואין לייחס לנתבעים כוונה לנכס לעצמם שטח - צו להריסה יהיה דרקוני ובלתי צודק. לכן נקבע כי הנתבעים יפצו על השימוש ב-72,570 שקל.

משמעות הפסיקה: בנסיבות מיוחדות, ובהתאם לתום־לב הצדדים, אין הצדקה לסילוק משטח, גם אם אינו תואם רישום.

מספר תיק: 17694-11-20