מתנות טראמפ לאירופה באו בימים האחרונים בצרורות. להלן הרשימה.
מכסי-עונשין על פלדה ועל אלומיניום עם הבטחות לעוד בקרוב.
שיחת טלפון של 90 דקות עם פוטין, מבלי להימלך בדעת האירופים ומבלי לשתף אותם בתוצאות.
הודעה של שר ההגנה האמריקאי כי ארה"ב לא תמלא עוד תפקיד מרכזי בהבטחת ביטחונה של אירופה.
הודעה נוספת של שר ההגנה כי אין סיכוי "ריאלי" שאוקראינה תחזור לגבולות 2014, לפני הפלישה הרוסית, או שתורשה להצטרף לברית נאט"ו.
הודעה של אותו השר כי אף חייל אמריקאי אחד לא ישתתף בכוח רב-לאומי לשמירת שלום באוקראינה.
ולבסוף, הלפתן המדהים, הסיום הראוי ביותר לשבוע היסטורי: התקפה חסרת תקדים מפי סגן נשיא ארה"ב על הדמוקרטיה האירופית.
במוצאי שבת שמענו כי בחודש הבא טראמפ ופוטין ייוועדו בערב הסעודית. נשיא אוקראינה לא יוזמן. שרי החוץ של ארה"ב ושל רוסיה דיברו במהלך השבת על כינון יחסי ידידות ושיתוף-פעולה, כולל חידוש המסחר, וממילא גם הסרת הסנקציות. אירופה לא שותפה בהחלטה ולא תוזמן להשתתף בתהליך השלום באוקראינה.
השבוע כתב עיתון צרפתי על כל עמודו הראשון, 'אוקראינה בדד יושבת". עיתון בלגי הכתיר את השער במלים "אירופה בדד יושבת". עיתון הולנדי: "פחד מוות ממלא את לב האירופים". עיתון ספרדי: "הטראמפיזם תוקף את אירופה".
״אמריקאי הולך הביתה״, מכריז העיתון הברליני ׳טאגסצייטונג׳
"נאט"ו מתה"
לאמיתו של דבר, כל זה היה צפוי, באותו המובן שטראמפ הקדים לאותת את איבתו לאירופה, את אדישותו הגמורה לרעיון של אחדות המערב ושל הגנת חירויותיו ואת חיבתו הגלויה לוולדימיר פוטין ולמשטרו.
בכירים אירופיים גילו בקיץ שעבר כי טראמפ אמר לבכירי הנציבות של האיחוד האירופי עוד ב-2020, בשלהי נשיאותו הקודמת: "עליכם להבין כי אם אירופה תותקף, לעולם לא נבוא לעזרתכם ולא נתמוך בכם… נאט"ו מתה, ואנחנו נעזוב, אנחנו נפרוש".
״טראמפ אינו רוצה עוד להבטיח את בטחון אירופה - האם אנחנו מסוגלים בכלל להגן על עצמנו?״ שואל העיתון הגרמני הימני ׳בילד׳ סמוך לצילומי טראמפ ושר ההגנה שלו, פיטר הגסת׳ (14 בפברואר)
הודעת שר ההגנה פיטר הגסת' במינכן, לפיה ארה"ב מתכוונת להפנות את תשומת-ליבה להגנת גבולותיה שלה ולתחרות שלה עם סין, מעוררת את השאלה אם נאט"ו מתקרבת אל קיצה. היא קמה ב-1949 כדי לשים קץ להתפשטות הסובייטית מערבה. בשלוש השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הסובייטים השתלטו על כל מרכז אירופה, עד ברלין ועד וינה. חתרנות קומוניסטית מסיבית איימה לגרוף את צרפת ואת איטליה.
ארה"ב התחילה להגן על אירופה עוד ב-1947, כאשר הנשיא הרי טרומן הודיע את "דוקטרינת הבלימה", והציב חומת מגן לאורך גבולותיהן של טורקיה ושל יוון, שהיו אז יעדים לחתרנות סובייטית.
נאט"ו מילאה את ייעודה, והיה אפשר לטעון לטובת פירוקה בתחילת שנות ה-90, לאחר שהגוש הסובייטי חדל להתקיים. היו פנים לכאן ולכאן. נאט"ו לא הייתה רק ברית הגנה נגד תוקפנות חיצונית. היא הייתה גם הסדר ביטחון קולקטיבי, שדאג לשמירת השלום בין חברותיו. חלק ניכר מחברות נאט"ו נהגו לצאת למלחמות זו נגד זו. חברותן בנאט"ו שמה קץ לסכנה הזו.
אחר-כך, מ-1999 ואילך, נאט"ו התחילה להתפשט מזרחה, לעבר הגבול הרוסי. למהלך הזה נמצאו מבקרים, גם בין מומחים אמריקאים בולטים. ארה"ב, באמצעות נאט"ו, פרשה מטריית הגנה על 16 ארצות נוספות. כולן, חוץ משתיים (שבדיה ופינלנד) היו לפנים חלק מן הגוש הסובייטי. שלוש היו חלק מברית-המועצות. ההצדקה לא הייתה מובנת מאליה לפני 25 שנה, אבל פלישותיה של רוסיה לגאורגיה (2008) ולאוקראינה (2014 ו-2022) ביססו אותה.
״ג׳יי.די. ואנס מכריז מלחמה אידיאולוגית על אירופה״, מודיע ׳לה מונד׳ הצרפתי (15 בפברואר)
אדישות ובוז לאירופים
זו אינה דעתו של טראמפ. הוא חושב, שהרחבת נאט"ו, ואחר-כך הדיבורים על הרחבה נוספת, הם שהביאו את רוסיה לפלוש. אבל רוסיה אינה מסתפקת בדרישה שאוקראינה לעולם לא תצורף לנאט"ו. היא רוצה שיפורק כל המבנה הצבאי המורחב של נאט"ו, והברית תיסוג אל הקו המזרחי ביותר שלה לפני 1999, על גבול גרמניה-פולין. עד השבוע שעבר זה היה חלום באספמיה. בשבוע שעבר ארה"ב הציעה פרס גדול אפילו יותר: הסתלקות שלה, למעשה אם גם לא להלכה, מכל פעילות צבאית על אדמת אירופה.
כיום יש נוכחות קבועה של 70 אלף חיילים אמריקאים באירופה, ב-28 בסיסים. מאז הפלישה לאוקראינה, ארה"ב כוננה נוכחות צבאית פעילה ורחבה בפולין, ברומניה ובבולגריה, ונוכחות פחותה במדינות הבלטיות. קשה לתאר את התוצאות הפוליטיות והאסטרטגיות של פינוי כל הכוחות האלה. בזה תסתיים לא רק השותפות הפוליטית והצבאית בין שני עברי האוקיאנוס האטלנטי, כי אם גם התחושה של שותפות גורל.
ביטוי דרמטי לפירוק השותפות בקע ביום ו' מגרונו של סגן נשיא ארה"ב ג'יי.די ואנס, בוועידת הביטחון הבינ"ל במינכן. הוא הביע בעבר אדישות ובוז כלפי האירופים. לפני שנה, בהיותו סנאטור מתחיל, החרים פגישה באותה ועידה עצמה בין מחוקקים אמריקאים לנשיא אוקראינה ולשר החוץ שלה. "לא חשבתי שיש לי מה ללמוד", הוא הצטנע אז.
ביום ו' ואנס הרחיק לכת. בניגוד לטראמפ הוא לא דיבר רק על ענייני מימון או על יעדי מלחמה; הוא תקף את עצם הדמוקרטיה הליברלית האירופית, והאשים אותה שהיא מגבילה את חופש הדיבור של מתנגדיה. הנוכחים היו בהלם. כשוואנס עשה הפסקה רטורית, כפי שעושים נואמים המצפים לתשואות, שקט של צינה ותדהמה שרר באולם. ספק אם במאה השנה האחרונות נשמעה התקפה אידאולוגית כזאת נגד הדמוקרטיה האירופית מפי מנהיג אמריקאי בכיר.
ואנס כיוון את ביקורתו לסירוב המפלגות הדמוקרטיות המסורתיות, משמאל ומימין, לכונן קואליציות עם הימין הקיצוני הפופוליסטי, הקרוב פוליטית ונפשית אל טראמפ. ללמדך שפיו ולבו שווים, ואנס פגש במינכן את מנהיגי "אלטרנטיבה למען גרמניה", התנועה הימנית הקיצונית המתמודדת בבחירות הכלליות בשבוע הבא. שום מפלגה גרמנית, כולל מפלגת השלטון ומפלגת האופוזיציה העיקרית, אינן מוכנות לשתף את "האלטרנטיבה" בקואליציה הבאה. ואנס הראה איפה הוא עומד.
מחווה אנטי-אירופית זו מתיישבת עם העדפות אידאולוגיות שהתפתחו בשנים האחרונות בימין הטראמפיסטי. בניגוד לימין השמרני של הדור הקודם, הטראמפיסטים בזים לדמוקרטיה הליברלית האירופית, ומעדיפים לאין ערוך את הדמוקרטיה הלא-ליברלית של הונגריה, למשל. הם הפכו את בודפשט לאתר עלייה לרגל, ואת ראש הממשלה, ויקטור אורבן, לגיבור תרבות, "טראמפ שלפני טראמפ".
התרופף אפוא במידה דרמטית הקשר ההיסטורי שחיבר את ארה"ב עם אירופה. התצליח אירופה למצוא כוח פנימי, כדי להתייצב על רגליה שלה? מי יודע. אנחנו יודעים לעומת זאת שלנשיא ארה"ב לא אכפת. אם בכלל, הוא יתמלא שמחה לאיד.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
