המבחן של הבורסה לא ייעצר בחברה אחת

בחברות הנהנו בנימוס, אך בחרו בזו אחר זו ללכת לארה"ב. פייבר, למונייד, JFrog, איירון סורס, סנטינל וואן, אאוטבריין וטאבולה, סלברייט, צים, איטורו - רבות וטובות דילגו על תל אביב כשהחליטו להפוך לציבוריות. גם Wix וסולאראדג' לא הגיעו, אבל היו להן כנראה סיבות טובות, כגון רגולציה כבדה ועתיד שנראה זוהר יותר בבירת הטכנולוגיה האמריקאית.

והנה, הגלגל הסתובב. אם החברות הללו היו נרשמות אז בת"א, חלקן הגדול היה נכנס למדד ת"א 35 (המניות הגדולות בבורסה), בעוד שבארה"ב הן היו קטנות למדי. כיום, אחרי הזינוק בבורסה המקומית, רף הכניסה לת"א 35 כבר עומד על שווי של יותר מ-14 מיליארד שקל. רובן כבר לא עומדות בו.

אפילו סולאראדג', שהייתה הישראלית הגדולה בעולם, לא תמצא היום את דרכה פנימה, כנ"ל וויקס ואפילו מאנדיי המחוזרת. אפילו מניית הבורסה כבר גדולה יותר מרוב חברות הרשימה; היא כבר לא רחוקה מלהיכנס בעצמה למדד הגדול בת"א. השינוי הזה לא קרה בחלל ריק, אלא בזכות מהלכים שהוביל המנכ"ל בן זאב, לרבות הפחתת רגולציה ושבוע מסחר של שני-שישי.

על רקע זה, הצהרת הכוונות של פאלו אלטו, ענקית הסייבר העולמית והישראלית למחצה, להירשם בת"א, היא הצלחה גדולה לבורסה, שמנייתה קפצה ב-15% ביומיים. בבורסה מקווים שעוד חברות טק יבואו בעקבותיה, וישנו דרמטית את המדדים בת"א, שעמוסים כיום בפיננסים ונדל"ן. על פניו, המהלך של הבורסה מצליח בגדול, אבל המבחן לא יתחיל ויסתיים בחברה אחת, מפלצת ככל שתהיה.

בר לביא

במרכז הפרשה עומדות תרכובות PFAS, "כימיקלים נצחיים" עמידים במיוחד, שכמעט ואינם מתפרקים, נוטים להצטבר בקרקע, במי התהום ובגוף האדם, ונקשרו בשנים האחרונות לשורת סיכונים סביבתיים ובריאותיים. השימוש בהם היה נפוץ בקצפי כיבוי אש בשדות תעופה ובמתקנים ביטחוניים.

גילוי התרכובות הללו בלב אחד ממתחמי הנדל"ן היקרים בתל אביב הציף שאלות מטרידות גם ביחס לאתרים נוספים. השבוע נחשף בגלובס כי בשטחי שדה התעופה בהרצליה - שם צפויות לקום למעלה מאלף יח"ד - הודה המשרד להגנת הסביבה כי לא נערכו בדיקות לגילויין. זאת חרף העובדה שחלק מהקרקעות במתחם כבר שווקו על ידי רמ"י ליזמים, בדומה לרובע שדה דב.

גם אם יתברר שרק חלק מהשטחים מזוהמים, וגם אם ייושמו פתרונות מהירים לטיהור הקרקע, עצם הגילוי המאוחר מטיל כתם שקשה למחות מעל אותם פרויקטים שמיועדים למגורים. זוהי דוגמא מצוינת לתרבות ה'סמוך' שכל כך מאפיינת את ישראל. מי באמת ירצה לגדל ילדים על קרקעות שבהן זוהו "כימיקלים נצחיים"?

מאיה לוין

יש שתי דרכים למשוך תשומת לב להפגנה: להביא מסה של אנשים שתפגין, או לחסום כבישים. פעמים רבות, כשהבאת המונים לרחוב נכשלת, נבחרת חסימת הכביש כדרך הקלה להביא לתשומת לב ציבורית.

אלא שכשנחסם כביש, נגרם נזק עצום לעשרות אלפים שלא עשו דבר. ובעוד שבמצבי קיצון אולי ניתן להצדיק פגיעה כזאת, חוסר האכיפה הנוכחי בלתי נסבל: כשמפגינים חרדים לא מרוצים מהדרישה לגיוס או אפילו מבניית הרכבת הקלה - הם חוסמים. בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית ובעד הסכם חטופים - נחסמו כבישים רבים. זה בתורו הביא לתגובת נגד. מכל הצדדים, חסימה הפכה לעוד כלי פוליטי, וכזה שמנוצל לעייפה.

אז יש מי שיאשים את היועמ"שית בהרב מיארה, שהכשירה את הפרקטיקה כשאמרה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי". אבל זה התחיל עוד לפני כן, במחאות הנכים על הגדלת הקצבאות למשל. בפועל זה עניין של ריבונות: האם חופש הביטוי וזכות המחאה מתגברים על חופש התנועה, או שניתן לקיים הפגנות המוניות עם אימפקט - אבל בכיכרות מרכזיות ובשולי הדרכים.

עידן ארץ