אל תציעו לחתול ולעכבר חלב ומוצריו

אם צפיתם אי פעם בפרק של "טום וג'רי", או בכל סרט מצויר אחר בו עכבר וחתול חלקו את המסך, אתם ודאי יודעים בדיוק מהו המאכל האהוב על כל אחד מהם. העכבר יסכן את חייו בשביל חריץ גבינה עם חורים, בעוד שהחתול יתנחם בקערת חלב לבן. אלו תמונות כה מוכרות בתרבות הפופולרית, עד שהפכו לסוג של אמת שבקושי חושבים עליה, אך גם כאן מדובר במיתוס שהתשרש בזכות פרשנות מוטעית של אירועים ועובדות מההיסטוריה.

● לא עב"מים: זה ההסבר לתופעת משולש ברמודה
● לא 3 שניות: תוך כמה זמן החיידקים מגיעים לאוכל שנפל?

נתחיל בעכבר. כמו כל מכרסם אחר, הדיאטה הטבעית שלו מבוססת על דגנים, זרעים וסוכרים. חושי העכבר מותאמים לאיתור וזיהוי של פחמימות, ועל אף שבשעת מצוקה יאכל כמעט כל דבר, האף הרגיש שלו עשוי אפילו להירתע מהארומה העזה והמרוכזת של מוצרי חלב מיושנים. מקור מיתוס החיבה לגבינות עתיק למדי וככל הנראה נעוץ בדרך שבה אחסנו באירופה מזון לפני המצאת המקרר. בימי הביניים, אחסנו מזון במזווה ובמרתפים, כאשר הדגנים נשמרו לרוב בכדים אטומים והבשר והדגים נתלו גבוה כדי להגן עליהם מפני מזיקים. הגבינה, לעומת זאת, הייתה חייבת "לנשום" בתהליך היישון שלה, ולכן נשארה חשופה על מדפים נגישים או עטופה בבד דק בלבד. כשעכברים רעבים פלשו למזווה, הם פשוט אכלו את מה שהיה נגיש להם, ובעלי הבית שגילו את סימני השיניים הניחו בטעות שמדובר במעדן המועדף עליהם.

באופן דומה, המיתוס של קערת החלב של החתול נשען על היסטוריה חקלאית מטעה. בעבר, חלב טרי שהגיע מהרפת כלל שכבת שמנת עשירה שצפה בחלק העליון של הכד, והחתולים בחוות נמשכו אליה בשל ריכוז השומן הגבוה, שטעים לכל יונק. במאה ה-19 הרופא הסקוטי גורדון סטייבלס כתב בספרו "חתולים" שיש לתת להם שתי קערות: "אחת למים ואחת לחלב". אבל מבחינה פיזיולוגית, בדומה לבני האדם, גם רוב החתולים הבוגרים מתקשים לעכל לקטוז. כאשר הם נגמלים מחלב אם, הגוף שלהם מפסיק לייצר את האנזים הדרוש לפירוק סוכר החלב, ואומנם חתולי רחוב כנראה ישתו חלב אם יוגש להם, אך לרוב מדובר במזון שגורם להם לבעיות עיכול בריאותיות. ישנם חתולים שאינם רגישים ללקטוז, אך וטרינרים מזהירים שביסוס התזונה שלהם על חלב ימנע מהם רכיבים אחרים שחיוניים עבורם ועלול לגרום להם להשמנת יתר.

מי שקיבעו את הטעויות הללו לכדי עובדות מוגמרות היו כאמור סרטי האנימציה המוקדמים. עבור האנימטורים, גבינה צהובה עם חורים (בסגנון אמנטל) הייתה פריט ויזואלי מושלם, בולט ומזוהה להכניס מבין חוריו את העכבר המחייך, בעוד שקערת החלב שימשה כלי עלילתי פשוט להמחשת הניגוד בין החתול השבע למאבק הקיומי של העכבר.

לכן בשורה התחתונה, אם אתם רוצים לפנק את חיית המחמד שלכם או להתמודד עם אורח לא מוזמן במזווה, עדיף להשאיר את הגבינה והחלב במקרר ולהתמקד במים טריים ובמעט חמאת בוטנים מתוקה ועשירה בסיבים.