"התמסחרתי? אין לי בעיה עם זה": פיטר פלצ'יק לא מתנצל על זה שהוא עושה כסף

בשנת 2015, רגע לפני אולימפיאדת ריו, הספורטאי הצעיר פיטר פלצ'יק קרע את הרצועות בכתף והיה צריך לקבל החלטה. "ממש לפני הפציעה עוד הייתי ספורטאי שמתאמן פעמיים ביום, אבל לא יכלתי להתמסר לג'ודו עד הסוף. הייתי צריך לדאוג להתקיימות הכלכלית שלי. עבדתי בקיוסק, הייתי שומר ברים, עבדתי עד שלוש לפנות בוקר. באותם הימים גם הייתי ישן באוטו שלי, יונדאי i10, כי לא היה לי חדר. הדבר הזה מנע ממני לשבור תקרת זכוכית מקצועית".

● על המחיר שמשלם האתלט ההוליוודי

והיו מחשבות על פרישה?
"ברור, קיבלתי ריקושטים מהאנשים שהכי קרובים אליי. אמא שלי הציעה לי לשנות כיוון וללכת להשלים בגרויות שפספסתי כי הייתי בתחרויות. פתאום אני אומר לעצמי שאולי באמת זה הזמן לשבור ימינה, להגיד לעצמי שניסיתי ולעזוב את עולם הג'ודו. גם הייתי צריך לעבור ניתוח ושחזור של כל הרצועות, וזה מאוד קשה לחזור מניתוח כזה.

"אבל היה לי חלום - לעמוד על הפודיום באולימפיאדה. והחלום הזה גם הוליד שיחה מאוד עמוקה עם אשתי דניאל. היא נתנה לי גב במאה אחוז ושם הבנתי שאני חוזר לג'ודו, אבל הפעם ב־100%. לא חוזר לעבודה בבר, לא לקיוסק, לא שום דבר. רק ג'ודו. אני יודע מה מנע ממני לפרוץ את תקרת הזכוכית, ולשם אני לא חוזר".

אז ממה בעצם אתה מתפרנס באותם ימים?
"מכלום, אין הכנסה בכלל. אני חי מדניאל, מההורים שלה ומהמשפחה שלי. אבל אני מרגיש עם עצמי מיליון דולר, עף על החיים שלי. סוף סוף אני חי ונושם כמו ספורטאי אמיתי, ואני יודע שהכל יהיה בסדר".

הסוף של הסיפור שלו ידוע - לפני שלושה חודשים פיטר החליט לפרוש ולסיים קריירה יוצאת דופן: הוא זכה בשתי מדליות אולימפיות, שתי מדליות ארד באליפויות עולם, מדליית זהב באליפות אירופה ועוד מדליית ארד. אך הדרך לשם, רגע לפני אור הזרקורים, הייתה מייגעת. בשיחה שקיימנו במסגרת סדרת הפודקאסטים החדשה "מגרש עסקי", ניסינו להבין איתו ממה מתפרנס ספורטאי בישראל, למה הוא לא מפחד "להתמסחר", ומה הוא מתכנן ליום שאחרי הג'ודו.

"לבנות מותג שמכניס כסף ודואג לעתיד שלי"

אמנם לפני כעשור פיטר החליט להתמקד אך ורק בספורט, אך מרגע שההישגים הגיעו, הוא גם עושה הרבה מאוד דברים אחרים - הוא פרזנטור של דלתא, של אדידס, של אופטיקל סנטר, בעברו היה גם של מור בית השקעות, הוא הקים את קרן פלצ'יק לתמיכה בספורטאים צעירים, וגם, כמובן, השתתף ב"רוקדים עם כוכבים". למה בעצם ספורטאי צריך להתעסק בכל כך הרבה דברים שלא קשורים לספורט? התשובה שלו ברורה - כדי לעשות כסף.

"בשנים הטובות שלי, כספורטאי שהגיע להישגים, קיבלתי מלגה חודשית על סך 8,500 שקל, לפני מס. ילד שמתחיל לשחק כדורגל, למשל, יודע שיש לו אופק. הוא יודע שמתישהו הוא יכול להיות ערן זהבי עם הרבה מאוד כסף, שעוני יוקרה ודירות. בג'ודו אין את זה, אז המחשבה שלי הייתה איך להפוך ביום מן הימים למותג־על. ברור שקודם כל זה להיות ספורטאי ולהביא הישגים, אבל לצד זה לבנות מותג שמכניס כסף ודואג לעתיד שלי".

בשנים 2017-2018, כשההישגים של פיטר החלו להגיע, כולל מדליית ארד באליפות אירופה, הוא גם החל לטעום מעט מהפוטנציאל העסקי. "זה התחיל כמשהו בוסרי. אחרי שזכיתי במדליה בגרנד פרי אבו דאבי, עשו עלי כתבה ראשונה במקומון בראשון לציון וזה העיר כמה אנשים. כמה אנשי עסקים, כולל הבעלים של הבר שעבדתי בו, קישרו אותי לנותן החסות הראשון שלי - חברת הבנייה צבי צרפתי. נפגשתי עם המנכ"ל משה, בלי סוכן ובלי כלום. ניהלתי משא ומתן על עצמי כמותג בזמן שאף אחד לא רואה אותי ככזה. אבל ככה סגרתי חוזה ראשון".

כמה דירות קיבלת?
(צוחק) "בוא נגיד שקיבלתי 4,000 שקל בחודש. מבחינתי זה היה אז ביג מאני. פחות משבוע אחרי פונים אליי מחברת רז חקירות, ושוב אני עושה משא ומתן בעצמי וסוגר גם איתם. הרגשתי כל כך גאה בזה שהגעתי לנקודה שאני יכול לשבת בשולחן ולדבר על עצמי כמוצר".

ובכל זאת, יש אי נוחות בסיטואציה? בסוף אתה ספורטאי, זה קצת ללכלך את הספורט.
"הייתה אי נוחות בהתחלה, אבל מזערית. די מהר גם הבנתי שצריך לשכלל את זה ולהוסיף גורם מקצועי שינהל את זה. הסוכן הראשון שלי היה שלומי ורונר, שמגיע מהתחום הפילנטרופי, וכמה חודשים אחרי גם צירפתי את יוסי מלמד שמגיע מעולם ההייטק, יזם בנפשו. הם למעשה הופכים להיות הצוות האישי שלי מחוץ למזרן הג'ודו. הם תפעלו את המותג ובדקו איך הופכים את ההצלחה לכסף. כמובן שזה התחיל מהשאלה מה זה בעצם המותג הזה, מה החזון שלי".

צריך גם לראות שלא בטעות מתחברים למותג הלא נכון.
"בדיוק. וזה הדבר הכי קשה בעולם - להגיד לא לעסקאות ומותגים למרות שזה כסף טוב. אני לא רוצה לייצג משהו שאני לא מתחבר אליו רק בשביל כסף".

כן, אבל בסוף אתה פרזנטור של דלתא. למעשה, דוגמן. לא משהו שמלא בערכים.
"דלתא זו דוגמה מדהימה. זה מותג שלקח אותי אחרי אולימפידת טוקיו (ב־2021, פיטר זכה במדליית ארד קבוצתית יחד עם נבחרת הג'ודו הישראלית, א"פ וד"מ). למעשה, הם פתחו לי דלת לעולם המסחרי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במעמד כזה, זה גם קצת מבלבל כי זה רמה אחרת של חוזה. אבל בסוף אנחנו בישראל, וספורטאי אולימפי אמור לייצג ערכים וממלכתיות. מישהו יכול להסתכל ולהגיד 'מה נסגר עם הבן אדם?', אבל בעיניי דלתא היא החברה הכי ישראלית שיש. דאגנו להמון חיילים לציוד במלחמה. מה יותר ישראלי מזה? הרגשתי גאווה אדירה לייצג חברה כזו, וכל שנה הגדלנו גם את החוזה ואת נפח העבודה. צמחתי בתוך המותג הזה והיום אני הכי מזוהה איתו".

"לא נתתי לשום חברה מסחרית לפגוע בהישגים"

אנחנו מנסים להבין האם לפיטר היה סיכוי גם בלי חסויות, האם יש דרך להיות ספורטאי אולימפי כשאתה מתעסק נטו בספורט. הוא קצת בספק. "אם לא היו לי חסויות, לא יודע אם הייתי ספורטאי. מהר מאוד הפכתי לאיש משפחה עם ילדים, ואם אין חסות זה אומר לחיות עם 8,500 שקל בחודש".

זאת אומרת, אם יש ילד שקורא אותנו עכשיו וחולם להיות ספורטאי, הוא צריך לקחת בחשבון שהוא צריך לחלטר בדרך.
"אני לא אוהב את המילה הזאת, זה מוזיל את המותג שבניתי ועבדתי והשקעתי בו בצורה חכמה ויעילה עם המון אסטרטגיה. אפילו כריסטיאנו רונאלדו, שמרוויח כסף טוב מכדורגל, עושה חסויות, פרסומות ושיתופי פעולה מסחריים. המטרה שלי בסוף הייתה לעשות את זה במינונים הנכונים, שלא גורמים לי להיות פחות מקצוען. יותר מזה: סטטיסטית, ככל שהיו לי חסויות ופרסומות והצד העסקי היה מפותח יותר - גם אני כספורטאי גדלתי והבאתי יותר הישגים. זה מייצר לך בסוף שקט, נחת ורווחה כלכלית שנותנים לך את האפשרות לבוא למזרן פעמיים ביום בכל הכוח".

יש גבולות ברורים בין העולם העסקי לעולם הספורט? דברים שאתה לא עושה כי יש אימון היום?
"ברור, אימון זה קודש הקודשים. כל חברה שעבדתי איתה יודעת שאני לא יכול לפספס אימון בשביל משהו מסחרי. היה לי חצי יום בשבוע שהיה פנוי לצילומים - כמה שעות שדוחפים בהן הכל. ספורטאים אחרים נחים בזמן הזה, ולי יש את האחריות גם בתוך הצילומים לדאוג לשינה טובה בלילה, לאוכל, למעסה. לא נתתי לשום חברה מסחרית לפגוע לי בהישגים".

ועדיין יש מי שיגיד שאולי התמסחרת. שאתה כל היום על המסך.
"התמסחרתי? אין לי בעיה עם זה. אני מותג מסחרי שעושה שיתופי פעולה".

הרצון של פלצ'יק להפוך את ההצלחה לכסף די ברור, אך מהלך אחד לא עבר חלק בגרון לכולם - ההשתתפות בתוכנית "רוקדים עם כוכבים" בשנה שעברה, בזמן שהוא עדיין ספורטאי פעיל. מסתבר שגם בוועד האולימפי היה מי שפתח עיניים. "אתם יודעים למה תעשיית הבוטוקס בישראל עובדת? כי אנשים בארץ אוהבים להרים גבות", הוא אומר וצוחק. "אני אוהב לעשות מהלכים פורצי דרך, ששוברים את המוסכמות".

ובכל זאת, זה מאוד אינטנסיבי. אתה לא יכול להגיד להם שאתה מגיע רק יום בשבוע.
"נכון, וזו גם הסיבה שסירבתי להם במשך שלוש שנים, רציתי לסיים קודם עם האולימפיאדה בפריז. אחרי רגע השיא ההוא, שזכיתי במדליה, קיננה בי המחשבה שכבר לא אחזור לג'ודו. עוד עשיתי אימונים ושמרתי על כושר, אבל הלכתי לתוכנית מתוך ידיעה ברורה שב־90% אני לא חוזר להתחרות".

ולא היה גם חשש לפגוע ב"מותג"? בסוף רואים שאתה רוקד די קלמזי.
"ככה התחלתי את התוכנית. ברגע שהבנתי שאני לא מספיק טוב, פיניתי את הלו"ז והתמסרתי לתהליך. אני חושב שזה עשה לי רק טוב. הרבה אנשים נחשפו למי שאני".

"אמא עדיין שואלת במה אני עובד"

פיטר בן ה־34 מלא היום בביטחון ובכסף, אך הילדות שלו הייתה רחוקה מלהיות כזו. הוא נולד באוקראינה, אביו עזב את המשפחה כשהוא היה בן שלושה חודשים, ובגיל תשעה חודשים אימו עלתה יחד איתו לארץ. כשהיה צעיר, אימו נסעה לשנה־שנתיים לעבודה בארה"ב, והוא גדל אצל סבא וסבתא שלו. "בגיל חמש הייתי הולך עם סבא שלי בערב לשטוף לובי של בניינים. לא באמת הבנתי אז את האירוע, רק רציתי להיות איתו. לימים, הבנתי איזו ילדות מורכבת כלכלית זו הייתה. אמא שלי עלתה לארץ לבד בגיל 24 עם תינוק. בלי שפה, בלי משפחה. אבל אני לא מתקרבן או מתמסכן, הם המקום החזק שלי, העוגן היציב, הערכים שגדלתי עליהם. מי שאני היום - זה בזכות אמא שלי, בזכות סבא וסבתא, בזכות הילדות הסובייטית הקשוחה. זה מחשל ומעצב".

איך בעצם הגעת לעולם הג'ודו? לא חששת שאין שם כסף?
"כשסבא שלי הכניס אותי לעולם הזה, הוא לא ידע שזה מה שאני אצטרך להתמודד איתו. הוא רצה קודם כל לבנות את הגרסה הכי טובה של הבן אדם שאני יכול להיות".

ואמא לא נלחצה כשלא השלמת בגרויות למשל?
"ברור שהיא נלחצה, היא רצתה שיהיה לי טוב. גם עכשיו אחרי שפרשתי מג'ודו היא אומרת לי 'מה אתה עושה? במה אתה עובד? מה יהיה איתך?'".

"רציתי להקדיש את המדליה לבן של אורן"

רגע השיא בקריירה של פלצ'יק, בלי ספק בכלל, היה באולימפיאדת פריז 2024. בטוקיו הוא אמנם היה חלק ממדליה קבוצתית, אך בפריז, לראשונה, הוא זכה במדליית ארד אישית. הדרך לשם הייתה סערת רגשות אמיתית - חודש וחצי לפני האולימפיאדה המאמן שלו, אורן סמדג'ה, שכל את בנו עומר במלחמת חרבות ברזל.

"זה אירוע שאין מספיק מילים כדי לתאר אותו, את גודל האובדן והצער. מבחינת אורן, העולם מת. ואתה שואל את עצמך, מה זה ג'ודו? מה זה האולימפיאדה? הכל הבל הבלים. לא להאמין אילו תעצומות נפש וכוחות אורן והמשפחה שלו גילו כשהם בחרו שהוא בכל זאת יטוס איתנו לאולימפיאדה.

"המחשבה שליוותה אותי כל אותו היום באולימפיאדה היא שאלוהים ייתן לי את הכוחות והזכות לסיים עם מדליה וללחוש לו באוזן שאני מקדיש את הניצחון לבן שלו, שהמסע לכאן לא היה לשווא. בכל פעם שאני מדבר על זה, זה מציף אותי - כל מנעד הרגשות התחברו שם. מה שאנחנו חווינו כעם וכמדינה, הסיפור של אורן, הסיפור האישי שלי, הכל התנקז לרגע המיוחד הזה שאנחנו שם מתחבקים. אין שופטים, אין מתחרים, אין קהל, אין כלום. זה רק אני והוא בחיבוק מעל הטבע. זה גם הרגע שהוביל אותי בסופו של דבר לסיים את הקריירה - הבנתי ששיא מקצועי ורגשי כזה לא יקרה יותר, כזה לא ארגיש בחיים".

במובן הזה, יכול להיות שעדיף לזכות בארד מאשר בכסף? כי בסוף מי שזכה בכסף הפסיד בקרב האחרון.
"קודם כל, כלכלית זה לא נכון - מדליית כסף זה עוד 250 אלף שקל. אבל זה נכון שהאלמנט הרגשי במדליית ארד הרבה יותר חזק ונצרב בציבור. הגיאורגי שעמד איתי על הפודיום וזכה בכסף - אין לו תמונה אחת שהוא מחייך. הוא היה מרוסק. ובכל זאת, מבחינתי הפסדתי קרב אחד באותו יום, ואם לא הייתי מפסיד אותו היה כאן פוטנציאל של מדליית זהב ועוד חצי מיליון".

קח אותנו ליום שאחרי האולימפיאדה. כבר אז חושבים איך לנצל את דקות התהילה ולהפוך אותן לעוד כסף?
"זה מתחיל הרבה לפני. אני אמנם לא ראיתי שום דבר אחר חוץ ממדליה - אבל לצוות שלי היה תסריט ברור איך ממשיכים לבנות את המותג הזה עם מדליה, ואיך ממשיכים גם בלעדיה. גם אנחנו מבינים שחלון התהילה הוא מאוד קצר - וצריך למנף אותו ולהמשיך לבנות את המגדל הזה.

"אבל אחרי פריז, אני מבין שעכשיו יש כאן גם משהו יותר נצחי. נכון, תמיד יבואו כוכבים חדשים ושיאים כל הזמן יישברו. אבל לנצח אני אהיה מדליסט אולימפי. לנצח אייצג את הספורט הישראלי".

העתיד: הון־סיכון, בלוקצ'יין ולטרוף את העולם

מעבר להצלחה ולכסף, מיד אחרי פריז החליט פיטר להקים את קרן פלצ'יק - שמסייעת כלכלית לספורטאים צעירים. "זו מחשבה שקיננה בי הרבה זמן, איזו מורשת אני משאיר אחרי. בטיסה חזור מהאולימפיאדה, אמרתי ליוסי שאני רוצה להקים קרן פילנתרופית שתתמוך במלגה חודשית בספורטאים בתחילת הדרך. אני תמיד אומר שהצלחתי למרות הרבה מאוד אתגרים ומכשולים, ואני רוצה שלבאים אחרי יהיו כמה שפחות מקלות בגלגלים.

"לקחנו את תחום הג'ודו, ההתעמלות והשחייה. יש לנו תורמים פרטיים וחברות מסחריות שחיברנו לזה, ואנחנו תומכים בעשרה ספורטאים במשך שנה בכ־4,500 שקל בחודש. מה שכן, קשה מאוד לבחור מי יהיו העשרה האלה, והלוואי שהייתי יכול לעזור ליותר".

ואחרי הכל, בזמן שאנשים בגילו בתחומים אחרים נמצאים בשיא הקריירה שלהם, לפני שלושה חודשים פיטר החליט לפרוש ולחשב מסלול מחדש.

לאן החיים שלך הולכים עכשיו?
"קודם כל אני עושה המון הרצאות. בארגונים פרטיים, בחברות הייטק, בארגונים ממשלתיים, בתי ספר. ולצד זאת, אני בשלבים ראשוניים של הבאה לארץ של מותג בתחום הבלוק'ציין, אבל זה עדיין בחיתולים".

אם אנחנו מדברים על פיטר של עוד 10 שנים, איפה הוא יהיה?
"עמוק עמוק בעולם העסקי. כל תחום קרנות ההון־סיכון מאוד מעניין אותי ואני צולל יותר ויותר לעולם הזה. אני משתתף בהמון כנסים, מלווה יזמים, סטארט־אפים בתחילת דרכם, בעולם המנטלי ובדברים שאני יודע להביא. אני באמת רוצה לטרוף את העולם".

שמע, בסוף המעבר הזה מספורט לעולם העסקי הוא ממש לא מובן מאליו. יש גם כאלה שיכולים לעשות עליך סיבוב. אמא לא אומרת לך להירגע קצת?
"אמרתי לה שאני בעסקים, אז כמו אמא היא המשיכה לשאול במה אני אעבוד. אני מרגיע אותה ומנסה לתת לה נחת למרות שברור שהעולם העסקי יכול להיות מפחיד. אבל במובן מסוים זה דומה לעולם הספורט. בתחילת הדרך, אתה מתעסק בלא נודע ומנסה לבנות את הבניין".