ארה"ב בצומת היסטורי: אם תפעיל את מלוא עוצמתה, היא עלולה לרסק את כלכלתה

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart

סון טסו, הגנרל והפילוסוף הסיני שחי לפני כ-2,500 שנה, הותיר אחריו ספר בשם "אומנות המלחמה", שמהווה עד היום אבן יסוד בעולם האסטרטגיה. הספר אינו מדריך טקטי בלבד, אלא תפיסת עולם שלמה. הוא מציע גישה ליחסים בינלאומיים, שבה הטעיה, תזמון ושליטה בתודעה חשובים לא פחות מכוח צבאי גולמי. "אומנות המלחמה" מחולק ל־13 פרקים, כל אחד מהם עוסק בהיבט אחר של לחימה - החל מלוגיסטיקה ופוליטיקה ועד מודיעין ותכסיסנות. הרעיון מרכזי בספר הוא שהניצחון האולטימטיבי מושג ללא קרב של ממש, וכי השליטה במידע ובתפיסה, חשובות לא פחות משליטה בשטח.

● פרשנות | כך עשויה המלחמה להוביל לרעידת אדמה שכמותה לא ראינו מאז קריסת ברית המועצות
● בשווקים מעריכים: השלכות המערכה באיראן לא יסתכמו במשבר נפט

האימפריה המונגולית: ביטחון חסר תקדים

אף שחלפו כ-1,700 שנה בין כתיבת הספר הזה ועד ששושלת יואן המנגולית בלעה והשתלטה גם על סין, היא יישמה עקרונות המזכירים את המניפסט של סון דסו. האימפריה המונגולית, שייסד ג'ינג'יס חאן בשנת 1206, הייתה האימפריה היבשתית הרציפה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. בשיאה, בשנת 1268, היא השתרעה על פני כ־33 מיליון קמ"ר מדרום־מזרח אסיה ועד מזרח אירופה, וכללה כ־22% מאוכלוסיית העולם דאז. אך עוצמתה לא נבעה רק מגודלה, אלא משיטות ההנהגה והניהול שלה.

המונגולים לא הסתפקו בכיבוש, הם גם בנו מערכת שלטונית מתוחכמת בעלת חוקים ברורים, שיצרו סדר קפדני אך גם שוויון יחסי בפני החוק. הדתות זכו לחופש מלא, והסדר הציבורי נאכף בקפידה. האימפריה פיתחה רשתות מסחר ודואר מתקדמות שחיברו בין אסיה, המזרח התיכון ואירופה. הביטוי פאקס מונגוליקה (בלטינית: "השלום המונגולי") מתאר תקופה של מאה ומשהו שנים של יציבות וצמיחה כלכלית, ממחצית המאה ה-13. באמצעות איחוד מרחב עצום של אירו־אסיה תחת מסגרת מנהלית יעילה אחת, יצרו המונגולים למעשה "מערכת עולמית", ראשונה מסוגה, שחיברה בין מזרח למערב באופן ישיר ועמוק.

הגורם המרכזי שאפשר את השגשוג הייתה רמת הביטחון והסדר חסרי התקדים שסיפקה המדינה המונגולית. ובמרכזה הבטחת דרכי המסחר. לפני עליית המונגולים, דרך המשי המחברת את סין ואירופה הורכבה ממקטעים שבהם שלטו ממלכות יריבות ואזורים מוכי שודדים. השלטון המונגולי הפך את נתיבי הסחר לפתוחים ובטוחים. עד כי נאמר ש"נערה הנושאת גוש זהב על ראשה יכולה הייתה לשוטט בבטחה ברחבי הממלכה כולה".

ככל אימפריה, גם זו דעכה עם הזמן. לאחר נפילת שושלת יואן בשנת 1368, נכנסה סין לתקופת שושלת מינג, ובה חזרה למסורת ונטייה גוברת לבידוד.

שליטה והבטחת דרכי המסחר הם אבן פינה בקיומם של אימפריות, והם גם מקור מרכזי לעושרם ומעמדם. כך היה בימי הרומאים עם 300 אלף הקילומטר של "כל הדרכים מובילות לרומא", שהפכו את רומא למרכז השלטוני והכלכלי של רוב המזרח התיכון ומערב אירופה. וכך גם היה בתקופת האימפריה הבריטית, שנאבקה מאות שנים בספרדים ובצרפתים על השליטה בנתיבי הסחר הימיים. מאבק ששיאו בקרב טרפלגר ב-1805, שבמהלכו הצליח הצי הבריטי להביס כוח צרפתי-ספרדי משולב, ובכך לא רק סיכל את תוכניתו של נפוליאון לפלוש לבריטניה אלא גם הפך את הצי הבריטי לכוח הימי החזק ביותר בעולם.

כלשון השיר הפטריוטי "משלי בריטניה", שלט זה על הגלים למשך יותר מ-130 שנה לאחר מכן, מאפשר "לשמש לא לשקוע מעל האימפריה" הבריטית, שבשיאה בתחילת המאה העשרים השתרעה על פני כמעט 24% משטחו היבשתי של העולם.

המהפכה הסינית השלישית: צבירת עוצמה

כאשר שי ג'ינפינג מונה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בנובמבר 2012, העולם ציפה להמשך עידן "הרפורמה והפתיחות" שהגדירו קודמיו. אליזבת אקונומי, מומחית מאוניברסיטת סטנפורד ומחברת הספר "המהפכה השלישית: שי גפינג ומדינת סין החדשה", סברה אחרת. "האמביציות של שי היו יותר מרחיקות לכת, הוא ביקש לארגן מחדש את הסדר העולמי", כתבה בספרה.

היא תיארה בו כיצד המנהיג הסיני יזם "מהפכה שלישית", ואם מאו דזה-דונג גרם לסין "לעמוד על רגליה" ודנג שיאופינג עזר לה "להתעשר", העידן של שי הוגדר באמצעות מטרה אחת ויחידה - "לצבור עוצמה".

 שי ג'ינפינג, נשיא סין / צילום: ap, Ng Han Guan

ואכן במהלך 14 השנים מאז עלייתו של שי, עברה סין טרנספורמציה אדירה, והפכה למעצמת על טכנולוגית, המתחרה ובמגזרים מסוימים אף עוקפת את המערב. בשנים אלו גדל התל"ג הסיני ביותר מפי שניים, מכ-8.5 טריליון דולר עם עלייתו לכ-19 טריליון בשנת 2025. מה שהפך את סין לכלכלה הגדולה בעולם במונחי תל"ג מתואם לכוח קנייה מקומי, והשנייה בגודלה במונחים אבסולוטיים.

אך לא רק בצמיחה מדובר, אלא בעלייה דרמטית באיכות הפעילות. הסימן הבולט ביותר לאסטרטגיית העל של שי הוא הדומיננטיות המוחלטת של סין בתעשיות העתיד. המנועים המסורתיים של הכלכלה הסינית הוחלפו במה שכונה "שלושת החדשים": כלי רכב חשמליים, סוללות ליתיום ומוצרים סולאריים. כיום 50% מהרכבים בסין הם חשמליים, והיא יצואנית הרכב החשמלי הגדולה בעולם. סין גם שולטת בשוק הבטריות העולמי: שישה מעשרה יצרני הסוללות הגדולים הם סינים. במקביל, מאז עליית שי, צמח בסין היקף יצור החשמל הירוק בכמעט פי 300, ובשנת 2025 עבר זה את היקף היצור מפחם וגז.

גם בתחום המינרלים הנדירים האסטרטגיה של שי הצליחה מעבר לכל דמיון. סין מעבדת כ-80% ויותר ממרבית המינרלים החשובים הללו, כולל ליטיום וגרפיט, ושיעור דומה של המגנטים המבוססים על מינרלים נדירים, הנחוצים בכל מוצר מבוסס טק, כולל אייפונים ומטוסי קרב.

האסטרטגיה לא נגמרה כאן. יוזמת החגורה והדרך הסינית מ-2013 נועדה "לשרטט מחדש את מפת הסחר העולמי בדרכים המציבות את סין במרכז". ההשקעה הסינית בפרויקט הגיעה כדי 1.4 טריליון דולר, לנמלי ענק ותשתית סחר, לרבות דיגיטלי, בלמעלה מ-150 מדינות.

לכל אלו נוספו התקדמויות ענק בתחום השבבים, ה-AI ומחשבי הקוואנטים, ובמקביל הגדלה דרמטית של ההשקעה בצבא סין. הוצאות הביטחון קפצו מכ-106 מיליארד דולר ב-2012 לכ-276 מיליארד רשמית, ו-360 מליארד לפי הערכות בארה"ב, ל-2026. בהתאמה לכוח הקנייה המקומי, תקציב זה אינו רחוק ממה שארה"ב מוציאה על צבאה.

צבא סין החדש מבקש להיות דומיננטי גם בנתיבי הסחר. לא יפלא אפוא שהצי הסיני הוא כיום הגדול בעולם במספר כלי השיט. שי ג'ינפינג, כפי שמציינת אקונומי, החליף את הגישה של מנהיגי סין הקודמים בחזון אמביציוני ואסרטיבי: להפוך את סין לאדריכלית מרכזית בעיצוב הסדר העולמי החדש.

הריאליטי שבנה את המותג "טראמפ"

מול שי האסטרטג ניצב דונלד טראמפ. במהלך שנות התשעים ותחילת ה-2000 היה טראמפ מעורב בשישה הליכים של פשיטות רגל ובאלפי תביעות וסכסוכים עסקיים, כולל עם עובדים וקבלני משנה רבים. לפיכך, תדמיתו הציבורית הייתה מפוקפקת למדי. כל זה החל להשתנות בשנת 2004 בזכות תוכנית ריאליטי אחת בשם "המתמחה" בכיכובו.

התוכנית הפכה במהירות לאחת הפופולריות בארה"ב, ובשנה הראשונה להקרנתה זכתה בכ-20 מיליון צופים ויותר לפרק, פי עשר בערך ממספר הצופים בתוכניות הערב של רשתות החדשות כמו פוקס ו-CNN. התוכנית רצה כ-14 שנה, וטראמפ הופיע בה ביותר מ-200 פרקים, שזכו במצטבר למאות מיליוני צפיות. זו היתה חשיפה אדירה שבנתה את המותג "טראמפ" בקרב ההמונים יותר מכל דבר אחר.

 טראמפ בימי המתמחה. נרטיב אמריקאי קלאסי של כוח / צילום: ap, RIC FRANCIS

אך המתמחה לא הייתה רק תוכנית טלוויזיה, היא הייתה משהו עמוק ומורכב הרבה יותר. היא יצרה מציאות דמיונית ששיחקה היטב על נרטיבים אמריקאיים קלאסיים של כוח, נחרצות, ופתרונות קלים לבעיות סבוכות. הצופים קיבלו פרק אחר פרק גבר לבן, גבוה, שופע שיער, המגלם מנהיג בעל ביטחון וידע, משרה סמכות, ומקבל החלטות בביטחון והחלטיות. מעין סופר-מנהיג השולט על האירועים ומנהל אותם בחדות ובתקיפות.

המורכבויות, הסתירות, הפרטים הלא נוחים והדילמות הקשות, שהם חלק מהחיים האמיתיים, נותרו על רצפת חדר העריכה. המשתתפים התגוננו, התחננו. טראמפ ישב, בחן, שפט - והחליט במקום. בעולם הדמיוני של "המתמחה", לא היו דיונים מעמיקים, סיכונים או מתחרים. וכמובן לא היו כישלונות או קולות שונים סביב השולחן. הכל היה פשוט. ההחלטות היו מהירות, דרמטיות ומוצלחות.

התוכנית הפכה את טראמפ מדמות עסקית מקומית שנויה במחלוקת לדמות מוכרת ברמה הלאומית, המזוהה עם הצלחה ומנהיגות. אם רוצים להבין הרבה מהתנהגותו של טראמפ בקדנציה זו, שבה הוא משוחרר מ"המבוגרים האחראיים" שהקיפו אותו בקדנציה הראשונה, צריך לחזור לתוכנית ולדמות שעמה שווק לעולם.

הורמוז בידי איראן, או הפעלת העוצמה במלואה

אמריקה יצאה למלחמת איראן, כך מתברר, ללא הכנות מספקות. קואליציה של בנות ברית לא גובשה, להפך, והיא גם הופתעה ונתפסה ללא תשובה מול תגובתה הצפויה של איראן במצר הורמוז, השיבר לכמעט רבע מאספקת הנפט העולמי, כולל מרבית הנפט של בנות הברית במזרח, בהן יפן וקוריאה. כך מצאה עצמה אמריקה כשגבה אל הקיר. שעה שמלחמת ה"מתמחה" של טראמפ פגשה את בני הברית של שי ג'ינפינג.

המנהיג הסיני הזוכר היטב את השיעור של סון טסו כי "אמנות המלחמה העילאית היא להכניע את האויב ללא קרב". אומנם איראן ספגה מכות קשות מחילות האוויר של ארה"ב וישראל, אך לשי נותר דווקא להתענג על כניסת אמריקה למה שאריאל שרון היה מכנה נתיב ה"קוראלס" - מסלול חד-סטרי עם אפשרויות מצומצמות להשתחרר ממנו, כמו פר המובל לשחיטה - שבו כלאה אמריקה את עצמה.

באימפולסיביות מלווה בחוסר צפייה קדימה, תמרן טראמפ את עצמו ואת כלכלות ארה"ב והעולם הישר לעומק הדילמה. בצדה האחד, הותרת מיצרי הורמוז בידי איראן - מה שיהפוך אותה ממעצמה אזורית למעצמה עולמית, כשבידיה המפתח לרבע מאספקת הנפט בעולם, והוא קרוב לוודאי יופעל לסחיטת כספים וליעדים אסטרטגיים מרחיקי לכת.

בצדה האחר, הפעלת מלוא עוצמתה הצבאית של ארה"ב, כדי לאלץ את איראן להגיע לכל הפחות להסכם שיביא לוויתור על השליטה במיצר ועל הגרעין. אך אליה וקוץ בה. הפעלה כזו של כוח, ותגובתה הצפויה של אי ראן לכך, עלולה לגרור את אמריקה למלחמה הרסנית לכלכלתה בכלל, ולשוקי ההון שלה בפרט. זה נכון גם לגבי הכלכלות של בעלות בריתה, במיוחד אלו שבמפרץ ובמזרח. גם כך המלחמה הזו כבר עתה אינה פופולרית ואינה מובנת לרוב האמריקאים, והתמשכותה והסתבכותה צפויות לגבות מהנשיא וממפלגתו מחיר פוליטי כבד.

אמריקה תידרש למחירים כבדים בטווח הקצר

בינתיים לקחו הצדדים, ובעיקר טראמפ, פסק זמן. לאחר שעצביו לא עמדו לו, כך נראה, ליישם את כל האולטימטומים הדרמטיים שצייץ ברשתות החברתיות. בהכירנו את אישיותו של טראמפ, כמו גם את העיקשות האיראנית, בהחלט לא נאמרה המילה האחרונה. אך לפחות לעת הזו הסימנים אינם מעידים כי לאמריקה החוסן והיכולת לשלם את המחירים הכבדים בטווח הקצר, כדי למנוע מאיראן וסין לצאת מעימות זה כשידן אסטרטגית על העליונה.

אך אין לטעות, כישלון בנקודת זמן זו עשוי להיות הרסני למערב כולו, הנמצא גם כך על מסלול של שבר ביחסים הפנימיים שבין אירופה וארה"ב. אם תוצאת מלחמת איראן 2026 תהיה בתוך כמה שנים סדר עולמי חדש שבו איראן עולה מדרגה בעוצמתה האסטרטגית, והכוחות העולמיים מפוצלים בין ארבע, חמש ואולי יותר מרכזי כוח שונים - הנזק לדולר ולתחזוקת החוב של אמריקה, ומכאן לכלכלתה כולה, יהיה עצום. סדר עולמי חדש כזה יביא לרוב יושביו עולם בטוח הרבה פחות, חופשי הרבה פחות, ועם רמת חיים נמוכה בהרבה מכפי שהורגלנו בה בשני הדורות האחרונים, תור הזהב של הפאקס אמריקנה.