תבעו את השכנה על השימוש בחניה. מה קבע ביהמ"ש?

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד דן בתיק שנגע בשאלה האם בן הזוג הידוע בציבור זכאי למחצית מבית המגורים שרשום על שם האישה.

בני הזוג חיו 31 שנה כידועים בציבור, כפרק ב' ללא ילדים. לכל אחד מהם יש ילדים בגירים ממערכת יחסים קודמת. במשך כל השנים חיו בני הזוג תחת קורת־גג אחת וניהלו משק בית משותף, אך הם שמרו על הפרדה רכושית בכל הנוגע לחשבונות הבנק, זכויות סוציאליות וחסכונות.

על מערכת היחסים חלה חזקת השיתוף, הקובעת כי בין ידועים בציבור יש להוכיח את כוונתם ליצור שיתוף בנכסים.

בשנת 2000 נרכשה דירה באשקלון בסכום של 600 אלף שקל ונרשמה על שם בני הזוג. השניים לקחו משכנתא ששולמה מחשבון האישה. בשנת 2007 נמכרה הדירה ב־780 אלף שקל, ובמקומה נקנה בית באשקלון בסכום של 840 אלף שקל, שנרשם על שם האישה בלבד, וכך גם המשכנתא. במשך 12 שנים ועד לפירעון המשכנתא ב־2023, הבעל היה זה ששילם אותה.

השופטת הילה אוחיון־גליקסמן פסקה לטובת הגבר. בני הזוג נהגו ברכושם בהפרדה מלאה, אך ביחס לדירה היו יחסי "נאמנות משתמעת", כשבפועל היא הייתה בבעלות המשותפת של הצדדים.

בית המשפט קבע כי בני הזוג חיו יחד באופן המשקף קשר זוגי ומשפחתי מחייב. כוונת השיתוף נלמדה מכך שבן הזוג נשא בתשלומי המשכנתא והבית נרכש מכספים של דירה קודמת שהייתה בבעלות משותפת.

בנוסף, נקבע כי חתימת בני הזוג על צוואות הדדיות (שהאישה ביטלה לפני הפרידה) - שבהן האישה ציוותה כי לאחר פטירתה יימכר הבית, ומחצית תמורתו תועבר לאיש או לילדיו - מחזקת את הקביעה בדבר שיתוף שחל בין הצדדים לגבי הבית.

עו"ד מארי עשהאל, באת־כוחה של האישה, מסרה כי בפסק דין זה יש טעויות משפטיות, וכי יוגש ערעור.

משמעות הפסיקה: גם אם בני זוג עורכים הפרדה רכושית, ניתן לקבוע כי התכוונו לשתף בנכס מסוים - על־פי התנהלותם, על־פי מקורות המימון ובשים לב לאורך הקשר. 

מספר תיק: 4895-04-25

ועד הבית של בניין ברחוב בן גוריון 49 בתל אביב הגיש תביעה נגד בעלת דירה אחת, שעשתה שימוש בקרקע בחזית הבניין לחניה פרטית ואף הציבה שער חשמלי הנשלט על־ידה. נציגות הבניין טענה כי ההשתלטות על החניה נעשתה ללא הסכמת בעלי הדירות וללא אישור מוסד תכנון.

האישה טענה כי ניתנה הסכמה מפורשת של כל בעלי הדירות לשימוש בלעדי בקרקע לטובת חניה פרטית, כאשר היא רכשה את הדירה ושילמה עליה במיטב כספה. הסכמה זו אושרה בתשריט ונרשמה בתקנון הבניין, תוך שצוין כי היא כפופה לאישור הוועדה המקומית.

בעלת הדירה טענה כי גם אם לא הסדירה את החניה מול גורמי התכנון, לא ניתן לגרוע מזכות השימוש הבלעדית הקיימת לה מכוח הסכמת בעלי הדירות. אפילו אם בעלי הדירות לא היו מסכימים, שימוש ברכוש משותף לצורכי חניה הוא שימוש רגיל וסביר.

המפקחת על המקרקעין, אושרת ארפי־מוראי, קבעה כי לשון התקנון היא נקודת המוצא להכרעה. לפי התקנון, בעלת הדירה רשאית לעשות שימוש בחניה ללא הסכמת יתר בעלי הדירות, אך בכפוף לאישור "הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והרשויות המוסמכות".

עוד נקבע כי התקנון מבחין במפורש בין המישור הקנייני לבין המישור התכנוני, כך שבמישור היחסים הקניינים בין בעלי הדירות - בעלת הדירה רשאית להכשיר את השטח המסומן בתשריט לחניה ללא הסכמה של יתר בעלי הדירות. לצד זאת, הכשרת הקרקע לחניה כפופה לאישור גורמי התכנון מכוח הוראות התקנון ומכוח דיני התכנון והבנייה.

"אין בהסכמה חוזית־קניינית בין בעלי הדירות בבית משותף כשלעצמה כדי לאיין הצורך בקבלת אישור מוסד התכנון", נקבע בהחלטה.

מאחר שאין מחלוקת שלא ניתן אישור הוועדה המקומית לחניה, המפקחת אסרה על בעלת הדירה לעשות שימוש בשטח לחניה, וקבעה כי עליה לסלק את ידה משטח הקרקע ולהסיר את המחסום ואת השער החשמלי שהתקינה בתוך 30 ימים.

משמעות הפסיקה: הסכמת בעלי דירות לשימוש בשטח, גם במקרה של חניה, לא יכולה לבטל את דיני התכנון והבנייה, ויש חובה באישור הוועדה והרשויות המוסמכות.

מספר תיק: 5/674/2024

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע בשבוע שעבר כי עובד לא יכול להסתמך על שיחה בלתי פורמלית עם עובדת החברה בנוגע למנגנון מימוש האופציות, ובכך דחה את תביעת העובד לשעבר נגד חברת הטכנולוגיה טקסס אינסטרומנטס ישראל.

העובד הועסק כמנהל מערכות והתפטר בשנת 2024. לפי הסכם העסקתו, הוא זכאי לזכויות אקוויטי שונות. שלוש שנים לפני עזיבתו נמסר לו הסכם אופציות שבו הוסדרו התנאים להענקה. לפי ההסכם, אופציות שהבשילו במועד סיום העבודה יהיו ניתנות למימוש תוך 30 ימים ממועד סיום ההעסקה.

בתביעה בסך 140 אלף שקל טען העובד כי לקראת סיום העסקתו הוא פנה לאחראית השכר לקבלת הסבר מפורש בנוגע למימוש האופציות. זו השיבה לו כי תוקף האופציות הן למשך 10 שנים מהנפקתן, הן לא פוקעות עם סיום העסקתו, והוא יוכל לממשן עד 2030. כחודשיים לאחר שעזב, גילה באקראי כי לא ניתן לממש את האופציות, מאחר שהן פקעו 8 ימים קודם לכן (במרץ 2024).

העובד טען כי הוא הסתמך על מצגי נציגת החברה, שהטעתה אותו. החברה הציעה לו כ־22 אלף שקל כדי לוותר על הטענות. הוא סירב, בטענה כי שווי המניות אז היה כ־37 אלף דולר.

השופטת מירב קלימן קבעה כי יש קושי לקבל את גרסת העובד, מאחר שמדובר בעדות יחידה ללא חיזוק, ואפילו אם העובדת הבהירה לו שהאופציות לא פוקעות, הוא היה מודע להסכם האופציות, ואף קיבל גם תשובה במייל שלפיה הזמן למימוש מוגבל, אך נמנע מלברר באופן רשמי.

את החברה ייצגה עו"ד שירה להט, שותפה מובילה (דיני עבודה) במשרד ארנון, תדמור־לוי.

את העובד ייצג עו"ד עומרי בדש, שותף במשרד זיסמן אהרוני גייר, שמסר: "אחראית השכר הטעתה את מרשנו בנוגע לאופן ומועד מימוש האופציות, ובשל כך הן פקעו. פסק הדין שגוי מיסודו ועומד בסתירה לפסק דין של בית הדין הארצי, כאשר לצערנו השופטת קליימן בחרה פעם נוספת לצודד דווקא בגוף הגדול והחזק (שווי הנתבעת מוערך בעשרות מילארדי דולרים), וזאת במקום בעובד שזכויותיו קופחו. בכוונת מרשנו לערער".

משמעות הפסיקה: לא כל אמירה בעל־פה הופכת להתחייבות משפטית, בפרט כשיש קושי להוכיח אותה. יש לפעול לפי המסמך המעגן את הזכות בכתב.

מספר תיק: 63705-06-24