רכשו כלה בברזיל והשליכו אותה לרחוב אחרי 30 שנה. מה קבע ביהמ"ש?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

בשנת 1987 נסעו לברזיל הוריו של גבר עיוור בן 29 כדי למצוא עבורו בת זוג. הם הכירו צעירה בת 20, סטודנטית למשפטים, שהסכימה להינשא לו ולעבור לישראל בהסתמך על הבטחה להסדר כלכלי.

בני הזוג חתמו בסאו פאולו על הצהרת "שיתוף חלקי ברכוש", שחלה על רכוש קיים ועתידי, לרבות מתנות וירושות, וכשבועיים לאחר מכן נישאו בנישואים אזרחיים ועברו לישראל. כעבור חודשים אחדים הם חתמו על הסכם ממון בעברית, שקבע הפרדה רכושית מלאה, בניגוד להסדר הברזילאי.

● בני הזוג נפרדו, והבעל ירכוש לאישה דירה בכ-4 מיליון שקל
● העליון: היעדר שיתוף בנכס אחד עשוי להשליך על גורלו של נכס אחר בגירושים
● הסכם הממון העניק לאישה שתי דירות - ובית המשפט ביטל אותו

בישראל האישה התגיירה, לבני הזוג נולדו להם שתי בנות, והם חיו יחד עד שנת 2016, אז עבר האיש אירוע מוחי ולא היה מסוגל עוד לנהל את ענייניו.

לאחר פרידתם הגישה האישה תביעה לביטול הסכם הממון הישראלי. לטענתה, היא חתמה עליו מבלי להבין את השפה ובהסתמך על מצג שהציגו בפניה האיש והוריו, שלפיו ההסכם הישראלי זהה להסדר הברזילאי.

בית המשפט קיבל את טענותיה, קבע כי ההסכם נחתם בעקבות עושק, הטעיה וטעות, וביטל אותו.

הסתמכה על ההבטחה

לאורך חיי הנישואים בני הזוג התגוררו בדירות הרשומות על שם הוריו של הבעל, ולכן על אף ביטול הסכם הממון הישראלי בין האיש לאישה, אמו של האיש הגישה תביעה לסילוקם מהדירה השייכת לה, וזכתה. האישה והבנות פינו את הדירה, והאיש עבר להתגורר בהוסטל. בסמוך לאחר מכן אמו של האיש הלכה לעולמה, ואחותו ירשה את כל הרכוש של ההורים, שכלל חמש דירות, חנות, מיטלטלין ומזומנים.

בשנת 2021 הגישה האישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיכיר בבעלותה במחצית מדירת המגורים, ולפירוק השיתוף בה. לטענתה, היא נישאה לאיש בהסתמך על הבטחת הוריו לרכוש לבני הזוג דירה, ומשלא קיימו את הבטחתם, חזרה עם האיש לברזיל למשך שנה. בשנת 2001 שבו ההורים והבטיחו להעניק להם דירה במתנה אם ישובו לישראל, והאישה האמינה שוב להבטחתם. בני הזוג חזרו לארץ, והתגוררו במשך 17 שנים בדירה שנרכשה ונרשמה על שם ההורים.

לדבריה, הם נהגו בדירה מנהג בעלים מתוך הבנה שהיא שייכת להם בפועל, האישה בחרה את מפרט הדירה מול הקבלן, עיצבה אותה ושיפצה אותה לאורך השנים. לטענתה, ההורים הסבירו כי הדירה אינה נרשמת על שם בני הזוג, רק כדי להימנע מפגיעה בזכויות האיש בביטוח הלאומי ובהטבות הארנונה. האיש תמך בגרסתה וטען כי גם הוא זכאי למחצית מהדירה.

בית המשפט: מקרה חריג

בצעד אמיץ, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה, ופסק הדין אושר בערעור בבית המשפט המחוזי. הודגש כי מדובר במקרה חריג: ככלל, על הטוען כי רישום המקרקעין אינו משקף את הבעלות מוטל נטל הוכחה כבד. נוסף על כך, התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב לפי חוק המקרקעין וחוק המתנה.

השאלה המרכזית הייתה אם ניתן להכיר בהבטחה להעניק את הדירה גם בהיעדר מסמך בכתב, מכוח "זעקת ההגינות", ובית המשפט השיב על כך בחיוב. הוא נתן אמון בעדות האישה, שלפיה לא הייתה מסכימה לעזוב את ארצה, את דתה ואת משפחתה, ולהינשא לאיש, שהיה עיוור, מבוגר ממנה בתשע שנים ובעל נכות בשיעור של 100%, אלמלא ההבטחה לדירה, שניתנה לאחר משא-ומתן עם הוריה.

ההטעיה שבהחתמתה של האישה על הסכם המבטל את השיתוף הרכושי, חיזקה את המסקנה כי ההורים הבינו שההסדר הברזילאי נועד להבטיח את ביטחונה הכלכלי.

בית המשפט קיבל גם את גרסתה של האישה כי היא שבה לישראל בעקבות הבטחה נוספת לדירה, והדגיש את השינוי שעשתה בחייה ואת המחיר האישי ששילמה.

בנסיבות אלה, ניסיונן של האם, ובהמשך של האחות, להתנער מההבטחה, ולהותיר את האישה ללא קורת-גג לאחר כ-30 שנות נישואים, הוגדר כהתנהלות חסרת תום-לב באופן קיצוני. על יסוד קביעות אלה הוכרה בעלותם של האיש והאישה בדירה.