מחלוקת נתגלעה בין שופטי בית המשפט המחוזי בת"א, ביושבם כערכאת עירעור, בשאלת
הוכחתן של עילות לפינויו של דייר מוגן ממושכר, שהתבססו על נטישת המושכר ועל
אי תשלום שכר דירה.
בשנת 1981 השכירו המשיבים למערער דירת מגורים, בדיירות מוגנת. בשנת 1990 עזב
המערער את הדירה ועבר לדירה אחרת, שבה התגורר עד לעצם הגשת התביעה נגדו. כמו
כן, מאז שנת 1992 לא שילם המערער שכר דירה.
המערער טען, כי בשנת 1990 עזב את הדירה למשך 10 חודשים, בידיעת ובהסכמת בנה
של אחד הבעלים, כדי שניתן יהיה לשפץ את הדירה. משחלפה תקופה זו לא יכול היה
המערער, לטענתו, לחזור לדירה, שכן היא לא היתה ראויה למגורים והבניין עצמו
היה מבנה מסוכן. לגבי אי תשלום דמי שכירות, לטענתו לא היה חייב לשלמם בגין
דירה שאינה ראויה למגורים.
שופט בית משפט השלום בבת ים, מור דן בצלאל, הורה על פינויו של המערער מהמושכר.
השופט הגיע למסקנה, שקשה להאמין לטענת המערער כי התקיים הסכם בינו לבין בנה
של בעלת הדירה, שכן קשה להאמין כי הסכם כה משמעותי לא יועלה על הכתב. לחלופין,
גם אליבא דטענת המערער, הוסכם על עזיבה מוגבלת בזמן, שעה שבפועל העזיבה התארכה
שנים, מעבר לתקופה המוסכמת (לטענתו).
שופטי בית המשפט המחוזי בת"א, בפניהם נשמע העירעור, נחלקו, כאמור, בדיעותיהם.
סגן נשיא בית המשפט יהושע גרוס, בהסכמת השופטת מיכל רובינשטיין, קבעו שיש לדחות
את העירעור.
אכן, יש ממש בטענת המערער, לפיה לא היה מקום לדחות את גירסתו העובדתית. גם
אם זו עדות יחידה, העובדה שהמשיבים לא העידו את אותו הבן, מחזקת את גירסת המערער.
הלכה פסוקה היא, שבעל דין הנמנע מהבאת עדות חיונית ורלבנטית ללא הסבר סביר,
ניתן להסיק כי אותה עדות היתה פועלת לחובתו.
ובכל זאת, אין קביעה זו מושיעה את המערער. מדובר היה בהסכם עזיבה למשך 10 חודשים
כדי לאפשר את שיפוץ הדירה ומציאת דייר חלופי. משלא חזר המערער לדירה בתום התקופה,
תוך שהוא מעתיק את מגוריו לכתובת אחרת למשך תקופה כה ארוכה, די בכך להוכחת
עילת הנטישה. אכן, אין די בהיעדרות ממושכת ממושכר, אלא יש להראות אי כוונה
לחזור למושכר, ואולם במקרה הנדון הרימו המשיבים את נטל ההוכחה.
גם עילת הפינוי בשל אי תשלום דמי שכירות הוכחה כדבעי. המערער לא היה רשאי לעשות
דין לעצמו ולהימנע מתשלום דמי שכירות תקופה כה ארוכה.
השופטת אסתר קובו סברה, בדעת מיעוט, שיש לקבל את העירעור.
המערער עזב את הדירה מאחר שנדרשו תיקונים ועבודות בניה יסודיות, ובהסכמת הבעלים.
עדות המערער לא נסתרה. המשיבים לא הזהירו את המערער מפני נטישה, במשך כל התקופה
מאז שנת 1990. בעלים חייב לתקן תיקונים הדרושים להחזקת בית במצב תקין וראוי
לשימוש. מצב המבנה בו מצוייה הדירה היה כה גרוע, עד כדי כך שבשנת 1992 הכריזה
עליו העיריה כמבנה מסוכן. למרות הליקויים הרבים במבנה, לא מילאו המשיבים את
חובתם הבסיסית לבצע תיקונים דרושים והזניחו את המבנה ואת הדירה. לפיכך, המשיבים
הם שהפרו את חובותיהם על פי הדין.
אכן, הרשות בידי דייר לבצע בעצמו תיקונים, אך לשם כך עליו להיות בעל ממון,
וזה לא המקרה. אמת, דייר רשאי לפנות לערכאות כדי לחייב בעלים בביצוע תיקונים,
דבר שלא נעשה. ואולם, אין לפקוד את המערער על עוון זה.
בנסיבות אלו, היתה הסכמה שבשתיקה מצד המשיבים לעזיבת המערער את המושכר עד לתיקון
יסודי של הדירה, גם אחרי תום עשרת החודשים.
(ע"א מחוזי ת"א 3157/99 כהן זדה נ. רוזנבליט ואח', פס"ד מיום 23.7.00. בשם
המערער עו"ד שמחיוף, בשם המשיבים עו"ד קידרון)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
