מינוי מומחה

הזכות להגשת חוות דעת של מומחה מתפרשת באופנים שונים על ידי שופטים שונים. לבעלי דין הנדרשים לסוגיה זו יהיה עניין רב בהשתלשלות הדברים אותה נפרט להלן. בפני סגן הנשיא אביגדור סלטון, בית משפט השלום ברמלה, ביקשו המבקשים (שהיו נתבעים), צבי גרינולד בע"מ, יגאל גרינולד וגיא שמש להגיש חוות דעת מומחה מטעמם במשפט שהוגש נגדם ע"י המשיבים גיל ועופרה מיכלס (תיק אזרחי 3169/95).

חוות הדעת אמורה היתה להתייחס למרצפות פגומות שסופקו ע"י המשיבים-הנתבעים לתובעים-המבקשים. סגן הנשיא אברהם טל החליט, בהסכמת הצדדים, למנות מומחה מטעם בית המשפט. בהתאם לכך, מונה דן פריידלין, מהנדס יועץ. המומחה נתן את חוות דעתו, וב"כ המבקשים אף פנה בשאלות הבהרה למומחה וקיבל תשובות מפורטות לשאלותיו. המבקשים לא היו שבעי רצון מחוות הדעת של המומחה ומהבהרותיו, ולמרות שקדם המשפט הסתיים והתיק נקבע להוכחות, הורשה להם להגיש בקשה על מנת לנמק את בקשתם, להרשות להם הגשת חוות דעת של מומחה מטעמם. סגן הנשיא סלטון הגיע למסקנה, שיש לדחות את הבקשה מכמה טעמים. באשר לזכות המשפטית הנטענת (לאחר ביטול תקנה 130 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ביום 1.6.95) להגיש חוות דעת כמבוקש (ביטול שהיה תקף בעת מתן החלטת המינוי ע"י השופט א' טל), אומצה החלטת השופט י' טירקל, נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כתוארו אז, והיום שופט עליון), מיום 15.11.95 בבר"ע 270/95, וואסה משה נ' צינור דרום 82 באר-שבע בע"מ בנימוק הרלבנטי לנדון, כי לאחר הביטול, יש חשיבות לפרשנות ההסכם הדיוני אליו הגיעו הצדדים, עובר להחלטת ביהמ"ש בדבר המינוי. במילים אחרות: בצד הרשות שניתנה לביהמ"ש או לרשם למנות מומחה לעניין שבמחלוקת בין הצדדים, לפי תקנה 130 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין או מי מהם, הרי הסכמת בעלי הדין למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, משמעותה היא, בהעדר סייג מוקדם ומפורש לעניין ההסכמה, כי חוות הדעת של המומחה תשמש חוות דעת יחידה במשפט לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין, אלא אם ביהמ"ש ימצא לנכון להחליט אחרת. בנדון, לא סייג ב"כ המבקשים את הסכמתו למינוי, טרם מתן הסכמתו, או לפחות טרם מתן חוות הדעת, ולכן אין למבקשים הזכות הנטענת. על כן דחה סגן הנשיא סלטון את הבקשה.

לבית המשפט המחוזי, בפני השופטת הילה גרסטל, הוגשה בקשת עירעור על החלטת סלטון, לפיה נדחתה, כאמור, בקשת המבקשים להגיש חוות דעת מומחה מטעמם לאחר הגשת חוות דעת מומחה שמונה בהסכמה ע"י בית המשפט. השופטת גרסטל סיכמה את הנושא והצהירה, כי המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה כספית בגין נזקים ופגמים באריחי הרצפה שבדירתם. ב-19.9.95 החליט בית המשפט ברמלה, בהסכמת כל הצדדים, למנות מומחה מטעם בית המשפט, על מנת שיקבע את האחראים לנזקים הנטענים בכתב התביעה ואת גובה הנזקים ועלות תיקונם. כאמור, מונה המהנדס דן פריידלין כמומחה כנ"ל, והלה נתן את חוות דעתו. לטענת המבקשים, התגלו בחוות הדעת פגמים רבים, העדר תשתית עובדתית, חוסר אובייקטיביות וסתירות פנימיות. לפיכך, פנו לבית המשפט בבקשה בכתב להגשת חוות דעת מומחה מטעמם. בית המשפט דחה את הבקשה, ומכאן בקשת רשות העירעור (בר"ע 9290/96). שורש המחלוקת נעוץ בדרך שבה יש לפרש את ביטולה של תקנה 130 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; האם הביטול משמעו, שמעתה מותר לבעל דין להגיש תמיד חוות דעת מומחה מטעמו, לאחר שחוות דעת מומחה ממונה לא מצאה חן בעיניו, או להיפך - כעת אסור באופן מוחלט לעשות כן, ולבית משפט אף אין שיקול דעת להתיר זאת. תקנה 130, כנוסחה לפני הביטול, קבעה: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים, לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין. "(ב) מונה מומחה כאמור בתקנת משנה א', לפי בקשת כל בעלי הדין או בהסכמתם, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו". כלומר, התקנה דנה במינוי מומחה מטעם בית המשפט כשהמינוי יכול להיות בהסכמת הצדדים ויכול שיהיה בניגוד לרצונם. תקנה 130 (ב), עובר לביטולה, קבעה, כי אם מונה מומחה כנ"ל בהסכמה, ייאסר על בעלי הדין להביא עדות מומחה נוספת מטעמם אלא באישור בית המשפט. לטענת ב"כ המבקשים, ביטול התקנה משמעו שכעת מותר לבעלי הדין להביא עדות מומחה נוספת מטעמם, ללא צורך בקבלת רשות מטעם בית המשפט. מנגד, טען ב"כ המשיבים, כי ביטול התקנה משמעו, שאפילו הפתח הצר שאיפשר לבעלי הדין, עובר לביטול, להביא חוות דעת נוספת - נסגר. הרעיון שעמד מאחורי תקנה 130 (ב) היה, שהסכמת הצדדים למינוי מומחה הינה הסכמה דיונית, אשר הצדדים אינם יכולים לחזור בהם ממנה אלא ברשות בית המשפט. לעומת זאת, בהעדר הסכמה למינוי, היה רצונם של בעלי הדין להציג חוות דעת מטעמם - רצון עקבי, ומחוקק המשנה בחר במקרים אלה שלא לשלול מהם את הזכות היסודית של המתדיינים למלוא יומם בבית המשפט (רע"א 3112/93 עזבון המנוחים וולף נ' מושב גן שומרון, תק-על 94 (3) 1254, 1256: "כשמונה מומחה רפואי שלא בהסכמת כל הצדדים, עומדת לצדדים הזכות להביא ראיות של מומחים מטעמם". ברוח זו נפסק גם בע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, פד"א מא (1) 133, 140, מפי השופט גולדברג: "משנתמנה מומחה על ידי בית המשפט לבקשת כל בעלי הדין או בהסכמתם, על פי תקנה 130 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מקבלים הם עליהם מכללא את הוראותיהן של התקנות כהסדר דיוני, אף אם יש בו כדי להצר (!) זכות דיונית המוקנית להם על פי דין". כלומר, רק ההסכמה למינוי בצירוף תקנה 130 (ב) יצרה השתק. עם ביטול תקנה 130 (ב), אין מנוס מלהסיק, כי האיסור הוא שהתבטל, ולא החריג, כלומר: כעת מותר, ללא אישור בית המשפט, להביא עדות נוספת של מומחה, גם אם מדובר במינוי שהיה מוסכם. דהיינו, עם ביטול התקנה רשאים בעלי הדין להביא עדות נוספת של מומחה מטעמם בעניין נשוא המומחיות, ללא צורך בנטילת רשות מבית המשפט, אף אם המומחה מונה בהסכמתם. תוצאה זו איננה רצויה, ואין זה סביר, אין זה צודק ואין זה הגיוני, שצד אשר הסכים למינוי מומחה אובייקטיבי ונטול פניות ע"י בית המשפט, "יישב על הגדר" וימתין לראות מהי החלטת אותו מומחה, ואם לא יהיה שבע רצון ממנה - יגיש חוו"ד מטעמו וכאילו לא נעשה דבר. יחד עם זאת, נראה כי זאת תוצאת ביטולה של תקנה 130 (ב), ולכן נתקבל העירעור. פסק דינה של השופטת הילה גרסטל ניתן ביום 15.10.96, אולם אין זו עדיין המילה האחרונה בנושא רגיש זה, עד אשר העליון יאמר את דברו או עד אשר מתקין התקנות יוסיף תקנה לתקנותיו. (כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ, פקס: 03-7523311