שיטפון תקציבי

32 הצעות חוק פרטיות שמונחות על שולחן הכנסת, עלולות לעלות למשק יותר מ-16 מיליארד שקל מולן ניצב שר אוצר אחד, בלי יותר מדי גיבוי, ומנסה לעצור את השטף בידיים אבי טמקין 31/10/2000 15:36:11

בתחילת הקדנציה שלו, נהג אהוד ברק - כאשר עדיין התעניין בכלכלת ישראל - להביא את הדוגמה על החוק הכי אבסורדי שהיה יכול לחשוב עליו. נניח, היה אומר ברק, שח"כ מסויים היה מציע לחלק 10,000 שקל לכל אזרח. האם אפשר היה למנוע את קבלת החוק? כפי שהדברים נראים כיום בכנסת, עם פתיחת מושב החורף, נראה שהדוגמה של ברק יכולה להתממש. אולי לא בצורתה המקורית, אך ב-32 חוקים, שכל אחד מהם מקפל בתוכו את עיקרון המענק בן עשרת אלפים השקלים. מבול החקיקה שמגיע לכנסת במושב זה, הוא תוצאה של הידרדרות הקואליציה, במיוחד במושב הקודם שלה. כאשר נפרצו הסכרים, הכל נראה אפשרי לחברי כנסת תאבי פירסום וכותרות. התרבות הפוליטית בישראל מעודדת כיום סוג זה של התנהגות. החוקים המוצעים נוגעים, באופן לא מפתיע, לכל אותם נושאים שהיו בחדשות בחודשים האחרונים. בראש ובראשונה, יש שם חוקים הנוגעים לחלוקת כספים, בכל מיני צורות ודרכים. החל מהגדלת קיצבאות הילדים למשפחות גדולות - הטבה הנוגעת במיוחד למשפחות חרדיות וערביות - ועד להצמדת קיצבאות הילדים לשכר הממוצע במקום למדד המחירים לצרכן. בין הצעות החוק ניתן למצוא גם הטבות לנכים, פנסיונרים, עולים חדשים, משפחות חד-הוריות וכל קבוצה שרק אפשר לחשוב עליה. אך יש גם חוקים אחרים, הנוגעים לשוק העבודה. מלבד העלאת שכר המינימום ל-70% מהשכר הממוצע במשק, ישנו אותו חוק הקורא לבניית לישכות עבודה בכל עיר בה מתגוררים למעלה מ-10,000 תושבים. בעקבות החוק, כאשר יאושר, פקידי משרד העבודה והרווחה יצטרכו לבלות שעות, ימים, שבועות וחודשים בבניית אותן לישכות, תוך השקעה בסך מיליוני שקלים. לבסוף, ישנם החוקים של "נדיבות לב" לשמה, כמו הענקת הטבות מס גדולות לתושבי באר שבע. אלה הם חוקים אותם אפשר לכנות חוקי "למה לא?". אם אפשר להציע אותם, למה לא לעשות זאת? אם אפשר להציע שהמדינה תרכוש 30 אלף דירות עבור דיור ציבורי תוך עשר שנים, מדוע לא להציע זאת? מגבלה תקציבית אין פה, ואין גם כל אחריות לתוצאות. מדובר בסכומים ללא תקדים. אם להאמין למשרד האוצר, הרי שמדובר בעלות של כ-18-16 מיליארד שקל. ברור שלא מדובר רק בפריצה של התקציב, אלא בהרס המדיניות הכלכלית כולה, והחזרתה של ישראל שנים רבות אחורה. בסכומים אלה היה אפשר לחשוב, למשל, שהממשלה כולה תתגייס לעזרתו של שר האוצר, אברהם שוחט, כדי להדוף את מתקפת החקיקה. בפועל, השרים כבר מזמן נטשו את הזירה, וראש הממשלה נתון רובו בענייני ביטחון ומדינאות. דוגמה בולטת לכך היא העובדה שאיש לא חשב על האפשרות לכלול במסגרת הדיונים על הקמתה של ממשלת חירום, גם את האפשרות שהליכוד יתנגד לכל אותה סידרה של חוקים פופוליסטים. שוחט עצמו ניסה לגונן על ראש הממשלה בפומבי, ואמר אתמול כי אין בדרך התנהגות זו כל פסול. לדבריו, המו"מ בין הליכוד למפלגת העבודה נוגע לענייני ביטחון ומדיניות בלבד, ולא לענייני כלכלה. הסבר זה אינו יכול להתקבל על הדעת, שכן אם האוצר אכן צודק בסכומים בהם מדובר, החקיקה הפרטית מהווה איום לא קטן על המשק הישראלי. בסביבתו של בייגה רואים כרגע שתי דרכים אפשריות להימלט ממכת החקיקות הפרטיות: ראשית, במסגרת הדיונים שהוא מקיים עם הסיעות, הוא מבקש להגיע לקואליציית תקציב, שתתמוך בהעברתו תמורת עיסקאות שייסגרו בטרם הקריאה הראשונה. על בסיס זה, ההסכמים עם כל סיעה יכולים לכלול סעיף שמחייב אותן להורות לח"כים סוררים להיכנס לתלם, ולחדול מתמיכה בחקיקה פרטית שהאוצר מתנגד לה. הדוגמה הטובה ביותר לטקטיקה זו היא הפגישה שקיים שר האוצר עם אנשי ש"ס, אתמול בלילה. הדיון עצמו נסב על האפשרות שש"ס תתמוך בתקציב, בתמורה למילוי הדרישות הכספיות שלה. שוחט כבר הגיע בעבר לסוג כזה של הסדרים עם ש"ס, והדבר איפשר לו להעביר תקציב פחות או יותר שלם, כאשר המחירים ששולמו היו - מבחינתו - מינימליים. אלא ששר האוצר, הפעם, לא יסתפק בתמיכה בתקציב, אלא ירצה גם דרישה מטעם הסיעה לח"כ דוד טל, יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, לריסון בכל הקשור לחקיקה פופוליסטית. טל הוא, בפועל, אחד האחראים המרכזיים בכנסת לשיטפון הצעות החוק הפרטיות בנושא רווחה ושוק עבודה. התנהלותו אותתה לח"כים האחרים כי כדאי להם להזדרז ולנצל את חלון ההזדמנויות - ולהתנפל על תקציב המדינה. אם יצליח שוחט לרתום את סיעת ש"ס לתמיכה בתקציב, ולמניעת פריצתו, הרי שהדבר יכול לשמש כבלם חשוב נגד המשך החקיקה הפרטית. אלא שגם שוחט יודע כי הוא עוד יצטרך להזיע הרבה, עד שיגיע למצב זה. ייתכן בהחלט ששוחט יזדקק לדרך השניה לטיפול במבול החוקים - דרך הפשרה. במקרה זה, יצטרך שוחט לדון עם ח"כים בודדים על האפשרות להעביר כמה מהחוקים, תמורת המתת האחרים. יהיה זה, כמובן, מוצא אחרון לגבי אנשי האוצר, מהלך בו ינקטו רק כאשר ימצאו שרוח החקיקה נושבת חזק נגדם. המבחן הראשון, והחשוב, הוא חוק משפחות ברוכות ילדים, שהיה אמור לעלות להצבעה בקריאה שלישית היום או מחר, ונדחה לסוף השבוע ואולי אף לשבוע הבא. בלישכתו של שוחט סופרים אצבעות, ועדיין אינם בטוחים שיש להם רוב מספיק על מנת לחסום את החוק של ח"כ שמואל אלפרט מיהדות התורה. מדובר בהוצאה שנתית של כחצי מיליארד שקל, אך מדובר גם בקריאת כיוון לגבי התהליך כולו. אם לא יובטח רוב נגד החוק, הרי שהאוצר ימצא עצמו עם הגב צמוד לקיר. הוא ייאלץ לשלוף את הצעת הפשרה, ולבחור איזה מבין החוקים השונים מזיק פחות, ואיזה מבין הח"כים השונים יכול לסייע בהמתת חוקים להם מתנגד האוצר במיוחד. הדבר העצוב הוא, שבין החוקים השונים דווקא זה הוא הריאלי יותר. במצב הקיים היום בכנסת, שוחט לא יכול לדעת מי מבין כל אלה שמבטיחים לו סיוע אכן מתכוון לכך. עיסקאות למען העברת התקציב הוא יכול לסגור עם סיעות בכנסת, אך חקיקה פרטית היא נושא אחר לגמרי - וגם השיקולים אחרים. לא תמיד ח"כ מצביע בעד או נגד לפי שיקולי טובת הסיעה, אלא על פי טובתו האישית. יד רוחצת יד, ואצבע נסחרת תמורת אצבע. אם ח"כ יתמוך בחוק של עמיתו, הוא מצפה ממנו לתמוך בחוק שלו בבוא היום. אלה כללי המשחק, ואין דבר שהאוצר יכול לעשות נגדם. מה שהוא כן יכול לעשות, לצמצם הפסדים ולקוות שאחרי שהסערה תסתיים, עדיין ניתן יהיה לקיים את התקציב. לשם כך אפשר לעכב פירסום תקנות, לדחות ביצוע של החוק דרך חוק ההסדרים, או להציע תיקונים לחוק הפופוליסטי עצמו. זה כבר משחק אחר, נוח יותר לאוצר, שכן הנאמנות וה"מסחרה" של אצבעות לא קיימות כלל, כאשר מדובר בעניינים מעשיים יותר כמו פירסום התקנות. וזה, בעצם, מה שנותר לאוצר לעשות - להגיע לפשרות, ולגרור רגליים.