לא אדמת כל אזרחיה

שאלה עיקרית אחת ריחפה בחללו של כנס ראשי הרשויות הערביות שנערך בשבוע שעבר בנתניה. האם מדינת ישראל תהיה מוכנה לוותר על חלום גאולת הקרקע מידי תושביה הערביים, או שהוויכוח הזה - שעיקרו האם המדינה מפלה את תושביה הערביים בכל שאלת הקרקעות - ימשיך להעיב על היחסים בין שני העמים גם בשנים הבאות. נראה היה שכל הדוברים בכנס ידעו את התשובה, ולכן חזרו והתריעו על כך, שבמשך כל שנותיה נהגה המדינה מדיניות של אפליה כלפי המיעוט הערבי, וכי הגיע העת לחדול ממנה, לפני שיהיה מאוחר מדי והתסכול והייאוש יתנו שוב את אותותיהם הרעים. מוחמד יונס, מנהל היחידה לתכנון מוניציפלי במרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, שאירח את הכנס, אמר שאסור למדינה לסגת מהבטחתה להקציב לרשויות הערביות 4 מיליארד שקל בארבע השנים הקרובות למטרת סגירת פערים, וזאת למרות שמועות עקשניות שחוזרות וטוענות שקיימת מגמה כזו. בכל מקרה מציע יונס לרשויות הערביות להכין תוכניות מבעוד מועד, שיאפשרו לנצל את הכסף בצורה הטובה ביותר למטרות תכנון תוכניות מתאר ובניית תשתיות חדשות וחינוך, שיצעידו את המגזר קדימה. דרישה נוספת ועיקרית שלו ושל דוברים אחרים בכנס היתה, שהמינהל יקצה קרקע ציבורית לבנייה למגורים למגזר הערבי, כדי שניתן יהיה להגשים תוכניות לבנייה לזוגות צעירים, שתשחרר את הלחץ מבעלי הקרקע הפרטית. "אין זה סוד שבעלי קרקע פרטית במגזר הערבי מסרבים למכור קרקע", אומר יונס, "ומתפקידו של המינהל לתכנן ולשווק קרקע מפותחת בסטנדרטים גבוהים, כמו במגזר היהודי. שיווק הקרקעות יוריד את הלחץ שמאיים על המגזר, ויגרום לזוגות צעירים לעבור לגור בבנייה ציבורית. יש כיום ישובים ערבים שעלות הקרקע בהם היא כמו בתל אביב. למשל, בפרדיס עלות דונם קרקע מגיע ל-700 אלף דולר, עובדה שמונעת מרבים לרכוש לעצמם קרקע לבנייה ולבנות לעצמם בית". במהלך הכנס הוצגו נתונים, לפיהם בשנת 1998, מתוך 9,700 יחידות שהוחל בבנייתן ביוזמה ציבורית ברחבי הארץ, רק 19 יועדו למגזר הערבי. ב-1999 נבנו רק 92 יח"ד ביוזמה ציבורית למגזר הערבי. יונס דוחה את הטענה לפיה צעירי המגזר הערבי מסרבים להתגורר בבנייה רוויה. לדעתו, מלאכת הסברה, ובמקביל תכנון נכון של המגורים, ישכנעו את הצעירים שאין כל מוצא אחר. יונס דורש מהמדינה לשנות גם את מדיניות המשכנתאות הנהוגה במגזר הערבי. לדבריו, תושב כרמיאל, שלא שירת בצבא, זכאי למשכנתא בגובה של 160 אלף שקל, בעוד שתושב סכנין יקבל משכנתא בגובה של 80 אלף שקל בלבד. לדבריו, מדיניות מפלה זו גורמת לכך, שרק 3% מהערבים נוטלים משכנתא, דבר שמקשה עוד יותר על מצוקת הדיור. ממשרד השיכון נמסר, שאין מדיניות מפלה מכוונת כנגד התושבים הערביים, כאשר המשכנתאות המוגדלות הן תוצאה של הימצאות יותר ישובים יהודים באזורי עדיפות לאומית, וכי בכוונת המשרד לשנות מדיניות זו בחלק מהמקומות. "החזון התכנוני היהודי מתבטא בתפיסה של מקסימום ערבים על מינימום אדמה, ומינימום יהודים על מקסימום אדמה", אמר ד"ר עאמר אל-הוזייל, ממנחי הכנס. "כל תכנון מרחבי ישראלי, ברמה האזורית והארצית, הונחה לטובת גאולת הקרקע מהערבים. כדי לשנות תפיסה זו אין מנוס מפיתוח תוכנית מתאר ברמה אזורית וארצית, שיתחשב בצרכי האוכלוסייה הערבית ב-2020, כאשר ברקע התפיסה למרחב דו-לאומי, שחי בשילוב ובהפריה הדדית". ד"ר אל-הוזייל דורש לשנות את חוקי האזרחות בצורה שתבטיח שיוויון מדיני ומשפטי לכל תושבי המדינה, לתקן את חוק התכנון והבנייה בצורה שתבטיח זכויות לערבים וייצוג בוועדות התכנון על פי שיעורם באוכלוסייה, וכן תיקונים בשורה ארוכה של חוקים, שלדעתו מפלים את האוכלוסייה הערבית, וכן יתר ייצוג בוועדות השונות. ראש עיריית טייבה, עיסאם מסראווה, טען, שעל פי תוכנית המתאר הארצית 35, 82.3% משטח הישובים הערביים משמשים למגורים, וזאת בהשוואה לישובים היהודים, שבהם רק 50% מהשטח משמשים למטרה זו. פירושו של מצב זה הוא, שלישובים הערביים אין שטחי תעשייה ואין שטחי מסחר מהם ניתן להפיק ארנונה, דבר שמנציח עוד יותר את הפער בין המגזרים. לדעת מסראווה, יש להקים ישובים ערבים חדשים ושכונות ערביות חדשות מודרניות בערים קימות כדוגמת נצרת, כרמיאל, חיפה, באר שבע, ת"א וירושלים, כאשר רק צעדים אלה ימנעו הידרדרות נוספת ביחסים בין יהודים לערבים, אשר עד היום לא קיבלו הכרה נאותה במעמדם, משאביהם וזכויותיהם. לראש מועצת ג'ת, ד"ר מוחמד אבו-פול, היה מסר ברור: "על מנת לנסות לפתוח דף חדש, צריך לתת למגזר הערבי הזדמנות להיות בתוך הגדר ולשותפות מלאה בעשייה. כדי להגיע לכך על המדינה לסייע לנו לסגור פערים שנפערו במשך 50 שנה. הבעיה היא לא רק תקציבית. אין ספק שהקטע הכואב ביותר הוא התפיסה, לפיה אנחנו כאן תושבים ארעיים שצריך לגאול מהם את הקרקע. לצערי, אחרי 50 שנה עדיין מסתכלים עלינו בעיניים ביטחוניסטיות, ומכאן כל החסמים שהמציא הממסד וכל החוקים להקפאת קרקעות, הקטנת שטחי השיפוט ואי תכנון תוכניות מתאר. מגמה זו הפכה את כולנו לעברייני חוק התכנון והבנייה. לדעתי, הגיע הזמן להחליף את הדיסקט, לשנות את הקונספציה ולהבין שאנחנו לא אויבים". "חלק נכבד מהמתח בין האוכלוסייה הערבית לזרועות השלטון קשור לתחום הקרקע, התכנון וחלוקת המרחב", אומר פרופ' אורן יפתחאל, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. "מתחים אלה עמדו במרכז אירועי המחאה, שהסתיימו בהתנגשויות בין המשטרה לאזרחים הערביים בספטמבר-אוקטובר 2000". נקודת המוצא של יפתחאל היא, שדו-קיום יציב בין אזרחים יהודים וערבים לא יוכל להתקיים בלי התייחסות הולמת לנושא חלוקת המרחב וללא התקדמות לקראת שיוויון אזרחי. לדעתו, כמו לדעת רבים אחרים, משטר הקרקעות הישראלי מפלה לרעה את המיעוט הערבי, וסותר את אחד העקרונות המרכזיים של הדמוקרטיה. לדעתו, תיקון המצב מחייב שינוי תפיסתי ורפורמה מהותית במערכת הקרקעית. בדרך זו, קרקעות המדינה, שנחשבות כיום לקרקעות "יהודיות", יהפכו לקרקעות "ישראליות", כאשר השינוי יבוא לידי ביטוי באימוץ מדיניות שוויונית ודמוקרטית בנושאי התכנון והפיתוח. מהלך כזה ישפר, לדעתו, את הלגיטימציה של המערכת השלטונית ביישובים הערביים ויעמיק אפשרויות פיתוח, תכנון ואכיפה מסודרים. יפתחאל קובע, שמאז הקמת המדינה נתונות קרקעות הערבים לכרסום מתמשך, וזאת כאשר האוכלוסייה הערבית גדלה בקצב מהיר. מאז קום המדינה צמחה האוכלוסייה זו פי 6, בה בשעה שעתודות הקרקע שלה הלכו והצטמצמו בכמחצית. לדעתו, עתודות הקרקע הקיימות אינן יכולות לתת מענה נאות לצרכיה של אוכלוסייה הולכת וגדלה. יפתחאל מצביע על משטר הקרקעות המפלה בצורה עקבית את הערבים במישור המשפטי והמוסדי. משטר זה גורם לכרסום מתמשך בעתודות הקרקע הערביות ומקשה על מילוי צרכי הפיתוח והשירותים של הישובים הערביים. לדבריו, "האוכלוסייה היהודית הולכת ומתפשטת בכל רחבי הארץ ומקימה ישובים חדשים, בעוד שהמגזר הערבי נותר קפוא כמעט לחלוטין וממשיך להתגורר באותם ישובים בהם ישב לפני 50 שנה. בצפון הארץ ובעיקר בדרומה מצויים מאות ישובים קטנים שאינם זוכים להכרה, ולכן אינם מקבלים שירותי מים וחשמל, זאת בשעה שלידם צומחים כל העת ישובים יהודים קטנים שנהנים מכל התשתיות". טענה נוספת משמיע יפתחאל נגד התופעה לפיה האזרחים הערבים אינם זוכים לשום ייצוג במוסדות התכנון והקרקע, ואין להם כמעט השפעה על התהליכים המשפיעים על קביעת דפוסי חייהם, זכויותיהם, רווחתם הכלכלית ומעמדם העתידי. הוא מצביע על כך, שהישובים הערביים התפתחו באופן לא טבעי, כאשר הערים הערביות הן בעצם כפרים שצמחו בשל גידול האוכלוסייה, אך אין בהן שום סממנים של עיר, כמו תעשייה, מסחר ושירותים. הסיבה לכך, לדעתו, היא חוסר ניידותה של האוכלוסייה, כאשר הערים סובלות מחוסר בתשתיות ובשירותים. אך לא רק זאת. בישובים הערביים יש מחסור חמור בקרקע פרטית, כמעט ואין דיור ציבורי, ולכן הישובים סובלים מצפיפות רבה, המהווה קרקע פורייה להיווצרות מתח חברתי ותסכול. הישובים סובלים ממחסור בשירותים, דבר הבולט במיוחד בתחום המסחר, העסקים, החינוך הרגיל והמיוחד, הבריאות, הספורט והתרבות. ברוב הישובים קשה למצוא קרקע למוסדות ציבור, ובמקביל קיימת נכונות נמוכה מצד התושבים להפריש קרקע לצרכים אלה. גם בתחום התעסוקה הישובים הערבים סובלים מהעדר איזורי תעשייה, כאשר הרוב המכריע מועסק במגזר היהודי. סיבה נוספת לרמת פיתוח נמוכה היא העדר שיתוף פעולה בין ישובים יהודיים לערבים במישור האיזורי. לדעת יפתחאל, נוצר כאן מעגל קסמים, שבו רוב מרכזי התעשייה והמסחר ממוקמים במגזר היהודי, לכן קוטף מגזר זה את רוב הפירות הכלכליים, דבר שמחריף עוד יותר את הפער בין המגזרים ואת חוסר האטרקטיביות של הישובים הערבים להשקעות כלכליות. יפתחאל מפרט את הסיבות שהביאו למיעוט הקרקעות הערביות. לדבריו, הליכי העברת הקרקעות התבססו על מגוון רחב של אמצעים כוחניים, בירוקרטיים ומשפטיים, שעיקרם הלאמה (ייהוד), שליטה והקצאה של זכויות בקרקע. ההפקעה התבססה בעיקר על חוק נכסי נפקדים מ-1950 וחוק רכישת מקרקעין, הגבלת השימוש בקרקע על ידי תקנות בנושאי בנייה, חקלאות, מרעה, וקביעת גבולות מוניציפליים. בין האמצעים עליהם מצביע יפתחאל: החרמת קרקעות הפליטים, הכרזת רוב אדמות הנגב כקרקע לא מעובדת ורישומה תחת בעלות המדינה, סגירת איזורים ערביים לשימוש כוחות הביטחון בעיקר כשטחי אימונים, הפקעת קרקעות לצורכי ציבור, הקמת ישובים ליהודים בלבד על קרקעות מופקעות, סיווג קרקעות המדינה כשייכות לעם היהודי והטלת איסור על מכירתן. יפתחאל מצביע על כך, שמאז קום המדינה נוסדו 600 ישובים יהודים חדשים, אך לא ישוב ערבי אחד, חוץ מאשר הישובים שנועדו לרכז את הבדואים בנגב. מצד שני, לישובים היהודים ניתנת אפשרות לסנן את תושביהן על ידי ועדות קבלה, שמאפשרת להם לא לקבל ערבים. "הישובים הערבים הפכו לאיים במרחב היהודי, ובדרך זו נושלו יושביהם מתחושת השייכות האזורית. מהערבים ניטלה לחלוטין האפשרות לחכור קרקע מדינה באמצעות החוזה המשולש שעליו חתומים הסוכנות היהודית, המינהל והמתיישבים", אומר יפתחאל. עוד טוען יפתחאל, שרוב שטחי הארץ, כ-80%, שייכים למועצות האזוריות, שחוסמות את אפשרות רכישת הקרקעות. בנוסף, הסיירת הירוקה אוכפת את החוק בעיקר על הערבים, אך נמנעת מלפגוע ביהודים. יפתחאל מביע חשש, שעתה, עם הניסיונות להעביר את חוק עיגון זכויות החקלאים בקרקע, תהפוך השליטה של היהודים על הקרקעות לבלתי הפיכה. במקביל הוא מוחה על כך, שבוועדות שדנו בנושא הקרקעות, ביניהן ועדת פוגל, ועדת רונן וועדות מילגרום, לא ישב אף נציג ערבי אחד, דבר שמהווה עיוות בפני עצמו. הוא מציג כמה הצעות לפתרון הבעיה: החברה הישראלית חייבת לעבור לתפיסה חדשה של קרקעות מדינה - מקרקעות יהודיות לקרקעות ישראליות. שינוי ההגדרה יפתח את הפתח בפני הכללתם של אזרחי ישראל הערבים בתהליך קביעת המדיניות הקרקעית. הכללה כזו תהיה צעד ראשון לקראת מיתון האפליה המבנית המאפיינת את מערכת הקרקעות. לדעתו, יש לתת לערביי ישראל ייצוג הולם במערכות התכנון, במועצת מקרקעי ישראל, במועצה הארצית לתכנון ולבנייה ועוד. יש למנות אנשי מקצוע ערבים למינהל התכנון וליצור שיתוף איזורי בין ישובים יהודים וערבים. השיתוף יתרום לגמישות וליעילות רבה יותר במימוש הצרכים בתחום הדיור, אספקת שירותים ופיתוח כלכלי.