המאבק הטריטוריאלי נמשך

על סדר היום היו יו"ר מועצת מקרקעי ישראל החדש, מ"מ רה"מ ושר התעשייה אהוד אולמרט, הממתין בקוצר רוח לפרוס את כנפיו גם על מינהל התכנון. אחריו הוזמנו לדבר יהודים, ערבי ובדואי, על סוגיות הקרקע הכואבות שלהם.

בתחילה הודיע אולמרט שיאחר, וככל שנקפו השעות התברר שהוא אינו מגיע. לנוכחים באולם לא נותר אלא להסתפק בוויכוח, האם יש להקצות לערבים אזרחי המדינה קרקע, האם יש לאלצם לבנות בנייה רוויה, והאם הבדואים משתלטים על אדמות המדינה, או, כמו לכל אזרח שווה זכויות, יש גם להם זכות למגורים הוגנים.

כמה מוותיקי דירקטוריון קק"ל לא כל כך אהבו את העובדה, שמושב שלם של הפורום שלהם, מוקדש דווקא לאזרחים הערביים, ואף ציינו זאת בקולות רמים. לטענתם, צריך היה לפחות לאפשר לנציג הקק"ל להשיב להם מנה אחת אפיים, על טענות הקיפוח שלהם. אלה בוודאי הסכימו עם יו"ר דירקטוריון קק"ל, יחיאל לקט, שאין מנוס מלהפריד את קרקעות קק"ל מקרקעות המינהל, כדי לאפשר למדינה לנהוג שיוויון מלא ביתרת הקרקע שלה, העיקר שקרקע הקק"ל תשאר מחוץ למשחק.

נשיא האגודה הישראלית לגאוגפריה וראש החוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' יצחק שנל, אמר, שמאז 2000 מתרחשת הדרה עקבית של האוכלוסיה הערבית מהציבוריות ומהפוליטקה הישראלית. ראשיתה של התופעה בהדרת הערבים מהאבל על רצח ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, המשכה בתקופת ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, וגם כעת הערבים אינם נחשבים לגורם שיש להתחשב בדעתו במסגרת המגעים עם הפלשתינאים.

גם בנושא הקרקעות, סובלים הערבים תושבי המדינה מהדרה מתמשכת. עד אמצע שנות ה-'50 הפקיעה המדינה כשני מיליון דונם באמצעות חוקים שונים, בשנות ה-'60 החלו פעולות "יהוד הגליל והנגב", כשגם אז איש לא שאל את עצמו כיצד ניתן לשלב את האוכלוסיה הערבית. שנות ה-'80, שהתאפיינו בהקמת מצפים, היו המשכה של אותה תופעה.

שנל הדגיש, שהמציאות כיום שונה בתכלית השינוי מזו של ראשית ימי המדינה, ולכן המדינה לא יכולה להתעלם יותר מהבעיות הללו. "ב-1949 חיו בתחום מדינת ישראל 165 אלף ערבים מובסים, שהמנהיגות שלהם ברחה. כיום מונה הישוב הערבי 1.2 מיליון תושבים, שמבינים היטב את מנגנוני השלטון, ולכן נשאלת השאלה, כיצד ניתן לקיים הסדרים שישמרו על היציבות".

לדעת שנל הפתרון אינו במדינת כל אזרחיה, שכן לאוכלוסיה הערבית ולאוכלוסיה היהודית נטייה עזה לשמור על מדינת הלאום. גם החזון של חלוקה נוספת של הארץ אין סיכוי שיתקבל. הפתרון, לדעתו, יבוא בסופו של דבר ברמה הקהילתית, על ידי הקצאת קרקע לכל האזרחים, אספקת פתרונות דיור לצעירים המבקשים לעזוב את החמולה, ותוספת קרקע מדינה לישובים ערביים המבקשים להתרחב.

שנל אף הודיע, שהוא תומך בהפרדת הקק"ל מהמינהל. "יש אדמות כנסיה, יש אדמות ווקף, ויש קרקעות העם היהודי", אמר.

פרופסור ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה, שיצא בשליחות הממשלה לחו"ל, שלח הרצאה כתובה, שניסתה להזים את הטענה לפיה המגזר הערבי סובל ממצוקת קרקע קשה. לדבריו, האוכלוסיה הערבית אמנם מכפילה את עצמה בכל עשור, אך למרות זאת טענתה בדבר מצוקת קרקע היא הצהרה פוליטית בלבד.

סופר גם התנגד לטענה לפי הערבים צריכים לגור בבתים צמודי קרקע. לדבריו בסוריה, בלבנון ובמצרים, מתגוררת מרבית האוכלוסיה בבנייה רוויה. הבנייה צמודת הקרקע גורמת, לדעתו, לבזבוז קרקע, לחוסר יכולת לתכנן תוכניות מתאר ולבזבוז ניכר של משאבים. מחסור אמיתי, יש לדעתו, רק בנצרת, טייבה, אום אל פחם - וכל השאר הוא מיתוס.

מנהל מינהל מקרקעי ישראל, יעקב אפרתי, שהקשיב לדיון כאורח, לא יכול היה להתאפק וביקש את רשות הדיבור. לדבריו, המינהל, יחד עם משרד השיכון, מתכננים אלפי יחידות דיור לאוכלוסיה הערבית, באום אל פחם, בנצרת ובפרדיס. לדבריו, הבעיה העיקרית היא, שהמינהל אינו טורח מספיק לפרסם זאת.

פרופ' איסמעיל אבו סעד, מרצה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, המתגורר בעצמובישוב הבדואי לקיה, אמר שמחצית מ-140 אלף תושבי הנגב מתגוררים בעיירות שנבנו ללא תכנון, ללא תעסוקה וללא שירותים מינימלים. בישובים אין ספריות ציבוריות, אין בנקים, אין מתנ"ס וגם האוטובוס מגיע לעיתים רחוקות.

לדבריו, הנסיון של הערים הבדואיות נכשל, ולמרות זאת מתעקשת המדינה לחזור עליו שוב ושוב. לדעתו, הגיע הזמן לשנות את הגישה, ולאפשר לבדואים להתגורר בישובים כפריים חקלאיים, שיאפשרו להם לשמור על אורח חיים. לדבריו, אין ספק שמצבו של הבדואי המתגורר בפזורה טוב בהרבה ממצבו של הבדואי המתגורר בעיר.

ד"ר ראסם חמייסי מאוניברסיטת חיפה, חוקר במכון פלוסהיימר, חזר על הדרישה להקצות עוד קרקע לאוכלוסייה הערבית.

גם חמייסי ניסה להזים את הטענה שהאוכלוסיה הערבית מסרבת לגור בבנייה רוויה, והציג נתונים משלו, לפיהם אם מקצים לערבים קרקע, הם רוכשים את הדירות בהתלהבות רבה. כמו כל הדוברים לפניו הוא הסכים עם הטענה, לפיה "אם יוצרים הדרה של אוכלוסיה שלמה, אין להתפלא על כך שהיא מתקשה להשתלב".

ראש המועצה האזורית רמת הנגב, שמואל ריפמן, חזר והתריע על השתלטות הבדואים על אדמות המדינה, ודרש למצוא לכך פתרון הולם במהרה. הוא חזר על המנטרה שלו לפיה יש להביא לנגב מיליון יהודים, ולחזק את הישובים הקיימים.

באשר לוויכוח המתמשך על תוכנית התישבות הבודדים בנגב, חזר ריפמן על הטענה לפיה 1,000 הדונם שניתנים להתיישבות הבודדים הם רק חלק קטן מהנגב, וכל מטרתה להלחם בהשתלטות הבדואים על האדמות. ח"כ ניסן סלומיאנסקי מהמפד"ל, חבר לשעבר בדירקטוריון קק"ל, אמר שבסך הכל מדובר על מאבק טריטוריאלי בין עמים, ולכן גם המאחזים מבחינתו הם ישובים הנלחמים על חייהם, בדיוק כמו ההתיישבות בנגב. מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, ד"ר מיקי הרן, ביקשה שלא נשכח שמים אפשר לטהר, אפשר למנוע את זיהום האוויר - אך שימוש לא נכון בקרקע הוא דבר בלתי הפיך ובכייה לדורות.