לפחות דיון קצר בממשלה

ראש הממשלה אריאל שרון יודע לספר סיפור, ויש לו את ההומור הטוב שמשכיב את הנוכחים מצחוק. אחד הסיפורים הטובים שלו, שאותו הוא נהנה לספר, הוא סיפור ילדות ממושב כפר מל"ל. זה היה כשהאיש מהסוכנות בא למדוד את חלקות א' במושב כפר מל"ל, אותן חלקות שבהן בתי המגורים והמבנים החקלאיים, לול או חממה. כיוון שכל חקלאי מעריך כל מטר ויש גם המון מושבניקים שמוכנים להוציא מעצמם שני מ"ר רק כדי להוציא ממושבניק אחר מ"ר אחד, כולם עקבו אחרי המודד של הסוכנות.

גם הנער אריק שרון עקב אחרי המודד מהסוכנות. בסיפור הוא מתאר איך המודד הזה היה פותח צעדים גדולים כשמדד את חלקה א' של מושבניק מקורב, כך שכל צעד היה יותר ממטר, וכיצד, כאשר היה מדובר בחלקה א' של מושבניק שהמודד לא חיבב, המודד התחיל לסבול מצליעה פתאומית.

הבמאי הדגול הקרוי יד הגורל, ארגן לשרון מופע של צדק פואטי. שרון הוא שהתחיל את הפשרת הקרקע החקלאית בחודש מאי 1992, עם החלטה 533 המפורסמת, "האמא של החלטות ההפשרה". שרון, ואפילו בהנחה שהיו לו כוונות טובות וענייניות כאשר התחיל את ההפשרה בצל האיום ש"עולים מרוסיה ישנו בלילה ברחובות", הוא זה שסיבך את המדינה ואת ענף הנדל"ן בסאגה של הפשרת הקרקע החקלאית.

באופן אירוני, "בזכות" מפעל ההפשרה של שרון קיבלנו גם את בג"ץ הקרקע החקלאית, בג"ץ שביטל את כל תהליך ההפשרה ודרש הסדרים חדשים, תוך יצירת החידוש החוקתי הקרוי "צדק חלוקתי".

והנה, בדיוק כשמתחיל הניסיון לגבש כללים חדשים בהפשרת קרקע חקלאית - שרון מסתבך בשידור ישיר עם מבקר המדינה בפרשיה הקשורה לאחת הנינות של "האמא של ההפשרה", בפרשה של הניסיון להשביח את החלטה 755 , העוסקת ביכולת להפוך את אותה חלקה א' לאיזור של נדל"ן מניב. והענין הזה מתפוצץ בצמוד לדיון הבעייתי במועצת מקרקעי ישראל, אשר היו"ר שלה. ממלא המקום הנאמן של ראש הממשלה, השר אהוד אולמרט, דוחה את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שלא לקיים בינתיים דיון, ומתעקש לקדם את קבלת ההחלטות החדשות בענייני קרקע חקלאית, החלטות שבחלקן מיטיבות עוד יותר עם החקלאים.

שלושה נושאים עומדים להכרעה: הוראות המעבר, שאותן גיבש שר המשפטים לשעבר משה נסים, לאישור תוכניות ישנות אשר היו "בצנרת" כשבג"ץ עצר את ההפשרות. כאן צריך לבדוק את הטענה, כאילו נסים נדיב מדי בקריטריונים, ושיחת טלפון של יזם עם פקיד במינהל כבר נחשבת לו ל"הסתמכות על הבטחה שלטונית".

התחום השני הוא גובה הפיצוי שיקבלו החקלאים בהפשרת קרקע לצרכי בנייה רוויה למגורים (תחליף 727). כאן יש הצעה שמתבססת על פיצוי בסיסי אחיד לפי סוג הקרקע, ועליו תוספת בונוסים בגין "שיתוף פעולה" של החקלאי עם המינהל. זה עשוי להביא למחיר מקסימלי של כ-30 אלף דולר לדונם עבור החקלאי.

התחום השלישי נוגע למערכת הזכויות של החקלאים באותן חלקות א', כלומר, בשטח המחנה, איזור המגורים, שהוא בעצם הפנים של הישוב והנוף של כולנו. כאן כבר ההצעות מסתבכות ומתחילה מהומה.

אי אפשר להגזים בחשיבות כללי המשחק החדשים בהפשרת קרקע חקלאית, ובצורך לערוך בהם דיון ציבורי לא חפוז. בסוף ישיבת מועצת מקרקעי ישראל בשבוע שעבר, הודיע היו"ר אולמרט, שבישיבה הבאה, ב-29 בחודש, יתקבלו החלטות. כשנשאל איך זה אפשרי נוכח הבעיות המסובכות והעובדה שהישיבה אמורה להתחיל ב-7 בערב, הוא ענה, שעל מנת לקבל החלטות הישיבה תימשך לתוך ה-30 לחודש.

הדיון הציבורי הלא חפוז - שרק קיומו ימנע חשדנות - נחוץ מכמה טעמים.

הנימוק הקטן הוא, שמבחינת ענף הנדל"ן, זה בלתי נסבל לתפקד כבר עשר שנים בסביבה שאין בה כללי משחק ברורים ויציבים, כי סביבה כזו אינה מאפשרת תכנון הגיוני. למזלנו, במצב הענף כרגע, שום דבר לא בוער, ועדיף להמתין עוד קצת, אבל לקבל כללים שיחזיקו מעמד.

הנימוק הבינוני הוא, שתחום המקרקעין "זכה" לכך, שסביבו יתגבשו כללים יותר ברורים של העקרון החוקתי "צדק חלוקתי". בלי מראית עין של עקרונות צודקים ושוויוניים ככל האפשר ובלי הסכמה חברתית רחבה, הממשלה צפויה להתבזויות נוספות בסיבובים החדשים הצפויים בבג"ץ.

אבל הענין החשוב ביותר העומד על הפרק, ככל שהמילים נשמעות בומבסטיות, הוא, שהאופן שבו תופשר קרקע חקלאית יקבע את דמותה העתידית של המדינה.

צדק פואטי מושלם היה מחייב, שמי שסיבך אותנו יהיה גם אחראי על תיקון המצב. אבל למרבה הצער, מי שסיבך אותנו מצוי במצב של ניגוד עניינים, ואסור לו לעסוק בשום היבט של הפשרת קרקע חקלאית.

ולמה שרון לא אהב את המודד מכפר מל"ל? בגלל תחושת קניין מוצקה ואותנטית של החקלאים המייסדים, תחושה שאותה ספג מאמו ז"ל, ורה שינרמן, אשה מיוחדת במינה ובעלת עוצמה.

ורה שינרמן היתה דמות חשובה ב"מרד המושבים" של תחילת שנות ה-60'. זה היה מרד שזעזע את המימסד המפא"יניקי, קריאת תיגר על המנגנונים שהפכו את חברי המושבים למעין אריסים: אירגוני הקניות, תנובה, מועצות הייצור, רשם האגודות השיתופיות, וסקטורי המושבים במפלגות.

ביסודו של המאבק עמדה הדרישה לתקן את המצב המעוות במושבים, ובעיקר של היעדר זכויות קנייניות אמיתיות על הקרקע והנחלה. ורה שרון התעמתה אז מול גולדה מאיר והתרוצצה בלילות במושבים במסע הסברה אינטנסיבי. הבן אריק, קצין בכיר בצה"ל, תמך בה בכל לב, ומהסיבות הנכונות.

אמירה בומבסטית על דמותה של המדינה צריך לנמק, וזה נוגע בדיוק לאותן חלקות א' בתוך שטח המחנה, דהיינו - איך ייראו המושבים והקיבוצים בעתיד, אחרי שייגמרו המריבות ואחרי שתושג ההכרעה לגבי הוראות המעבר ולגבי הפיצוי בגין הפשרה לבנייה רוויה למגורים. כשייגמרו המריבות האלה, אנחנו עדיין נשארים עם 600 ישובים כפריים, כמעט כולם בתהליכי שינוי, תהליכים שיקבעו את דמותם ואת הנוף שלנו.

המושבניקים נלחמים על הזכות לפתח עסקים על חלקות א', בלב שטח המחנה. ההצעה היא לאפשר לכל מושבניק להקים 500 מ"ר נדל"ן מניב, ואת המספר הזה צריך להכפיל ב-30 אלף נחלות.

זו דרישה בסדר גודל דמיוני, שאין לה שום יסוד ושום הצדקה, ונזקיה ברורים: פגיעה באיזורי התעסוקה והתעשייה בסקטור העירוני, תוך שיבוש של כל מחשבה תכנונית ותחבורתית הגיונית. סוף סוף התעוררו ראשי הערים ומתארגנים נגד המגמה.

גם הקיבוצים רוצים את ה-500 מ"ר האלה (כפול מספר הנחלות, שגם הוא כ-30 אלף). יש במינהל מקרקעי ישראל מי שגורסים, שדרישתם של הקיבוצים בענין זה היא אחד משיאי החוצפה, משום שעד היום הקיבוצים קיבלו את כל מה שביקשו בתחום הבנייה לתעסוקה, ולמעשה, מעולם לא היתה לגביהם גם שום מגבלה על נפח הבנייה למגורים.

צריך לומר את הדברים בפשטותם: הן במושבים והן בקיבוצים יש חריגות בנייה והפרת חוק וחוזים בהיקף עצום. במושבים זה בעיקר באלפי העסקים הבלתי חוקיים והתחמקות ממס במאות מיליונים בגין אי הסדרת בעלות בנחלות, ובקיבוצים זה בעיקר בהשכרת מבנים למגורים למי שאינם חברי הקיבוץ. המינהל, משרד הפנים וגם פרקליטות המדינה - כולם נכשלו והרימו ידיים מול תופעות אלה, ועכשיו עוד הולכים לחלק הטבות נוספות לחקלאים.

אם הדרישה לאיזורי תעסוקה תתקבל, פני המדינה הולכים להשתנות. במושבים זו תהיה ערבוביה דוחה של מגורים ועסקים, ובקיבוצים יצוצו עוד איזורי תעשייה מפלצתיים - ושני אלה גם יחד יהרסו את מה שנשאר מהנוף בארץ הזו, נוף שהוא של כל אחד מאתנו.

הבעיה היא, שאין לאף אחד את האומץ להסתכל לחקלאים בעיניים, כולל לשר החקלאות הנוכחי מהליכוד, המושבניק ישראל כץ מכפר אחים, ולשר החקלאות הקודם שלום שמחון מהעבודה, המושבניק מאבן מנחם, ולומר להם: זה יעוות את פני הארץ הזו, זה לא צודק, זה לא מגיע לכם.

בכירי מערכת התכנון מבינים מול איזו סכנה ואיזו דילמה הם עומדים: מול הליך פרבור מואץ של עסקים, שמשמעותו פגיעה קשה בערים. אלה הן אותן הערים, שאת מרכזיותן מערכת התכנון מעמידה בראש מגמותיה. מצד שני, ההתפתחום של המושבים והקיבוצים לקהילות של 800 משפחות במקום של 200 משפחות, זו התפתחות שמפחידה אותם, כי גם בה יש אלמנט של פרבור. מגבלות התכנון הקיימות בתוכניות המתאר הארציות אינן מאפשרות בינתיים גידול כזה.

מכיוון שכבר שנה "מחפשים" את מי למנות לתפקיד המיותם של ראש מינהל התכנון, מערכת התכנון מנמיכה ראש וקולה בקושי נשמע.

יש רק דבר אחד שבאמת מגיע לחקלאים, מכל בחינה, כולל המוסרית, וזה לעגן את זכויות המגורים שלהם באותה חלקה של המודד ההוא מכפר מל"ל.

עד כדי כך זה צודק, שמותר לבוא לקראת החקלאים ולאפשר להם להוון את כל זכויות המגורים הנוכחיות שלהם - 375 מ"ר לנחלה - בתנאים הנוחים של מבצעי ההיוון ההיסטוריים בסקטור העירוני, ב-3.75%. יש פה גם הטבה לא סמויה, כי, בניגוד לסקטור העירוני, החקלאים לא שילמו דמי חכירה ראשונים עבור הקרקע, ודמי החכירה השנתיים שלהם הם סימליים - 600 שקל לנחלה לשנה.

אפשר ללכת לקראתם רחוק יותר. לרדת מהרעיון של 2.5 דונם באיזור המגורים - רעיון שבפני עצמו מזמין מלחמות עולם, כי לא לכל המושבניקים יש 2.5 דונם - ולתת להם חוזה ישיר על כל חלקה א', איש כחלקתו כפי שקבע המודד, בדיוק כמו חוזה החכירה העירוני בצמודי קרקע. אם, מעבר ל-375 מ"ר, ירצה החקלאי לפצל קרקע להקמת צימרים או וילה להשכרה או למכירה - יחולו הכללים הכספיים של חוכר עירוני: תשלום דמי פיצול למינהל כמקובל בעיר.

חיזוק הכללים היוצרים שיוויון בין חוכר חקלאי לעירוני הוא חיוני. בכך יושג גם ערך נוסף - הוצאת המינהל מהמעורבות הישירה והרצופה במה שמתרחש בתוך שטח המחנה במושב. זה יעזור לתהליך חיוני נוסף, והוא לסלק את רשם האגודות מכל השפעה או זיקה למתרחש בתחום המוניציפלי במושבים ובקיבוצים (ובכך, אחרי חיסול אירגוני הקניות ומועצות הייצור, אולי יוכרז על נצחונה של ורה שינרמן במאבק הצודק שהתחילה).

נדיבות בכיוון הזה כלפי החקלאים גם משתלמת לכולם, כי זה יחזק דווקא את המגמה הרצויה יותר. שבמקום מפגעים דוקרי עיניים בנוף שלך, יהיו שם קהילות יותר גדולות.

ועוד מילה על צדק חלוקתי: אם נותנים לחקלאי להוון ב-3.75, מדוע לא לחדש את מבצע ההיוון לסקטור העירוני באותם תנאים? ומדוע לא ליישם עקרון זהה על שוכרי הדיור הציבורי?

בעניין הוראות המעבר - זה ייגמר, כרגיל, בכל מיני תתי ועדות, ומי שיהיה לו עו"ד יותר מקושר ויותר תוקפני בטענה ש"העיסקה הזו היתה ממש בקצה הצנרת לפני בג"צ הקרקעות", ישתחל לרשימת המאושרים שיממשו עסקאות מהעבר.

בענין גובה הפיצוי החדש כתחליף 727 לבנייה רוויה למגורים - זה יסתדר במשא ומתן או בבג"ץ.

אבל, עם כל הכבוד למועצת מקרקעי ישראל ולמעמדה הסוברני, השאלה הבסיסית על פניה של המדינה, ראויה לכל הפחות לדיון קצר בממשלה.

אפשר להשתעשע בדימיון, איך ראש הממשלה מרים טלפון למבקר המדינה אליעזר גולדברג, ושואל אותו: אדוני המבקר, האם אני יכול לספר לחברי הממשלה את הסיפור על המודד מכפר מל"ל לפני שאני יוצא מהחדר?