לכבוד החורף שהגיע

הבוקר (ב') התעוררו אנשי האוצר לקול הגשם, חייכו מתחת לשמיכה, ואמרו לעצמם: איך שוב צדקנו, ואיך הצלחנו שוב לחסום בגופנו את ההתפלה. אמנם פירסמנו מכרזים, זכינו לכותרות שמנות בעיתון, כמי שיודעים להגות נכון אותיות באנגלית דוגמת BOT ו-PFI, אבל בסוף הכל נשאר כפי שהיה - המכרזים תקועים, היזמים מתוסכלים, והכי חשוב: תקציב המדינה ניצל.

מה שאנשי האוצר מסרבים להבין הוא, שמים במדינה מדברית כמו ישראל אינם מוצר מותרות שאפשר להסתכל עליו כעל עוד סעיף תקציבי, וכי העובדה שגם הבוקר זורמים מים בברזים בירושלים, אינה הוכחה לכך שמשק המים במצב תקין.

נכון לסוף 2003, ולמרות שהחורף הקודם היה מבורך בגשם, עדיין חסרים במאגרים, ובעיקר באקוויפר ההר ובאקוויפר החוף, 2 מיליארד מ"ק מים, וזאת בשעה שהצריכה ממשיכה לגדול. מי שמשלם את המחיר של המחסור במים הם החקלאות, השטחים הפתוחים, הראות הירוקות - ובסופו של דבר גם הציבור הרחב, שהמים המגיעים אליו לברז אינם באיכות הראויה.

כולנו סובלים

צריך רק להתסכל סביב ולראות את המחיר הכבד שכולנו משלמים בשל המחסור במים, ובשל התעקשות האוצר שהתפלה היא מותרות.

כתוצאה מהבצורות ושאיבות היתר, מקצצת נציבות המים בצריכה החקלאית והעירונית. כתוצאה מהקיצוץ בחקלאות, נעקרים מטעים ומתחסלים ענפים שלמים. עובדה זו פוגעת באיכות החיים של כולנו.

שאיבת היתר גורמת להמלחת האקוויפרים ולזיהומם. כבר כיום חלק ניכר מאקוויפר החוף סובל מרמת של כלורידים שתחייב בקרוב את התפלתם.

חסד עם הכינרת

החורף הקודם עשה חסד עם הכינרת, שהתמלאה מחדש, אך אין זה אומר שבכך קיבלנו רשיון להתעלל מחדש באגם הלאומי היחיד שלנו. הכינרת, למי ששכח, היא לא רק מאגר מים שנתון לשרירות לבם של אנשי מקורות. יש לאגם הזה ערך היסטורי, סביבתי ותרבותי רב, ולכן יש לשמור עליו למטרות של נופש, תיירות צלינות וטבע. אסור להגיע למצב אליו הגענו בחורף 2002.

מי שמשלם את מחיר השאיבה הפראית מהכינרת הם גם הירדן וים המלח, שמצבם מעולם לא היה עגום יותר. לקח לטבע מיליוני שנים ליצור את אחד המקומות המופלאים בעולם. לציונות לקח 50 שנה לייבש את המקום הנמוך בעולם, ולהפוך אותו לאתר שמרחפת עליו סכנת התמוטטות בשל מפלסים נמוכים.

בשנים האחרונות סובל ים המלח מתופעה הקרוייה בולענים, אותם בורות הנפערים באדמה ומהווים סכנת חיים. פוליטיקאים שההבנה הסביבתית שלהם נמוכה, החליטו בתגובה לכרות תעלה מים סוף לים המלח, וזאת במקום לעשות את הדבר הפשוט ביותר: לאפשר זרימה בירדן.

האוצר מעכב

כל אזרחי המדינה, ובהם גם אנשי האוצר, יודעים בדיוק מה צריך לעשות. ועדת החקירה למצב משק המים (ועדת מגן) תיארה את המשבר במילים ברורות. היא אמנם נמנעה מלהפנות אצבע מאשימה, אך כל מי שהתאמץ לקרוא בין השורות הבין, שמי שמעכב כל פתרון הם אנשי האוצר, שמעדיפים להתפלל בכל שנה לגשם, במקום לעשות את הדבר ההגיוני ביותר.

ברגע של עוז רוח, החליטה הממשלה לפני כשנתיים שיש להתפיל 400 מיליון מ"ק מים בשנה כדי להתחיל למלא את המאגרים, (אחר כך הכמות צומצמה ל-300 מיליון מ"ק). בינתיים הוחל בהקמת מתקן התפלה אחד באשקלון לייצור 100 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה, בשעה שכל שאר מתקני ההתפלה תקועים בגלל סיבות שונות ומשונות, כשמעל לכל מרחפת התנגדות האוצר להתפלה.

בנציבות המים אומרים, שבתופסת של מספר שקלים לאדם לשנה, ניתן היה לפתור את כל בעיות משק המים - להתפיל, לשדרג את רמת הקולחים והכי הכי חשוב: להחזיר את אמינות ההספקה. רעשו של הגשם היורד בירושלים מקשה, כנראה, על השמיעה.