זכות הורשה בדיור ציבורי: מחכים להכרעה

בית המשפט העליון טרם אמר את דברו במחלוקת שבין הגישות השונות באותו בית משפטו עצמו, ואולם ברור, כי אין לומר באורח פסקני כי קיימת זכות הורשה של הזכויות בדיור הציבורי

ביום 15.12.2003 פורסם ב"גלובס" מאמרו של עו"ד בניאן שכותרתו: "דיור ציבורי - יש זכות הורשה". במאמרו הסתמך המחבר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, דיטה שאשא נ' עמידר, אשר קבע כי מנוח שהתגורר בחייו בדירה ציבורית המנוהלת על-ידי עמידר, ולפני מותו החל בהליכי רכישה של הדירה, יורשיו רשאים להשלים את הליכי הרכישה שבהם החל מורישם המנוח.

בצדק ציין המחבר, כי פסיקה זו של בית המשפט המחוזי היא "נועזת", באשר היא קובעת, בין היתר, כי זכות למגורים בדיור הציבורי תיבחן כאילו אינה זכות אישית, ועל כן ניתנת היא להורשה. כמי שמשמש בין היתר כיועץ המשפטי של עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, שהיא חברה ממשלתית אשר בין היתר מנהלת את מאגר הדיור הציבורי של משרד הבינוי והשיכון, אבקש להעמיד דברים על דיוקם.

כידוע, החוק המאפשר מכירתן של דירות בדיור הציבורי הוקפא, וכיום האפשרות לרכוש דירות כאמור מתאפשרת על פי החלטות ממשלה ומבצעי מכר שיוצאים בעקבות החלטות אלה.

התמריץ לרכוש דירות אלה הוא לעתים עצום, שכן מדובר ברכישת של דירת מגורים בהנחה שיכולה להגיע ל-90% מערך הדירה. תמריץ זה עשוי להפוך לעתים להזדמנות עסקית ליורשיו של המנוח, אשר התגורר בדירה הציבורית. יורשים אלה, שלעתים הנם אנשים אמידים ובעלי רכוש, אשר עם פטירתו של מורישם המנוח בוודאי לא הייתה להם כל זכות להתגורר בדירה, ושלא יכולה להיות מחלוקת כי הם כשלעצמם אינם זכאים לקבל דירה מתוך מאגר הדיור הציבורי, או להתגורר בדירה שבה התגורר מורישם, זוכים לפתע בדירה שאותה הם רוכשים בעבור נזיד עדשים של אלפי שקלים בודדים.

ואכן, לא אחת מנוהלים המאבקים המשפטיים הללו בין צאצאיו של הדייר או אפוטרופוסים ממונים עליו, לעתים אף בחייו של הדייר. כך, במקרה אשר תלוי ועומד בימים אלה בפני בית המשפט העליון, מבקשים אפוטרופוסים של דיירת, אשר מאושפזת תקופה ארוכה ואשר אין סימן לשובה לדירה, להיכנס לנעליה ולרכוש את הדירה בשמה (עע"ם 03/7582 משרד הבינוי והשיכון ואח' נ' רבוח ואח').

לא יכול להיות כל ספק, כי לא לכך התכוון המחוקק שהחוק מטעמו הוקפא, ולא לכך התכוונה הממשלה, שמכוח מבצעיה נמכרות דירות בדיור הציבורי. בוודאי נכון הדבר כאשר מדובר במאגר הדיור הציבורי, שהוא משאב לאומי מידלדל, שלפתחו עומדות מאות ואלפי משפחות נזקקות, בתור שלעתים משתרך לאורך שנים.

לצערי, מצב דברים זה נעלם מכבוד בית המשפט המחוזי בעניין דיטה שאשא, ואכן בימים אלה תלוי ועומד ערעור על פסק הדין בפני בית המשפט העליון.

ואולם, בפסק דין מקיף ומאיר עיניים, שניתן ביום 23.10.2003, על-ידי אותה ערכאה ממש ובנסיבות דומות להפליא, קבע השופט מ' גל, כי היורשים אינם רשאים להשלים את הליכי הרכישה אשר החל בהם המנוח לפני מותו: ה"פ 01/616 עו"ד ויטנברג ואח' נ' עמידר ואח'.

בפסק דינו המקיף מנתח בית המשפט המחוזי בהרחבה את העובדות ואת ההשלכות המשפטיות שלהן. בית המשפט משתית את מסקנתו הנ"ל הן על דיני החוזים, שלפיהם התחלת הליכי הרכישה לא השתכללה לידי הסכם מחייב המקנה למנוח זכות העוברת בירושה ליורשיו, הן על מהותה של הזכות למגורים בדיור הציבורי שהיא זכות אישית שפוקעת עם מותו של המנוח, ומכאן שגם הזכות לרכוש את הדירה האמורה גם היא זכות אישית כאמור, שכן היא נגזרת מהזכות למגורים בדירה, והן על המדיניות והפרשנות הראויות בכל הקשור למאגר הדיור הציבורי.

כאמור בית המשפט העליון טרם אמר את דברו במחלוקת שבין הגישות השונות באותו בית משפטו עצמו, ואולם ברור, כי אין לומר באורח פסקני כי קיימת זכות הורשה של הזכויות בדיור הציבורי.

יחד עם זאת ברור, כי על בית המשפט לראות לנגד עיניו לא פורמליסטיקה משפטית בלבד, אלא לשקול שיקולי מדיניות משפטית ראויה, לאור מהותה של הזכות והמדיניות הציבורית והחברתית העומד בבסיסה, כפי שעשה כבוד השופט גל בעניין הנ"ל.

הכותב, ממשרד פלס, מוזר ושות', הוא היועץ המשפטי של עמידר.