באשלים כמהים לתוספת אוכלוסיה, אבל הממשלה תקים את ניצנית, חלוצית ובאר מילכה

דובר ונכתב לא מעט על יוזמת הממשלה להקמת יישובים חדשים דווקא לעת הזאת. לא נקדיש יותר מקומץ מילים לאירוניה, שלאחרונה מקדש ההתיישבות אריאל שרון מעיד יותר מפעם שזה לא כל כך קדוש, ואפילו לשיטתו ההתיישבות איננה יותר מאמצעי טקטי, והוא מציע "לזרוק אחרי השימוש" לא מעט יישובים. בו זמנית יש תנופת כיבוש חדשה של הארץ ביוזמת הממשלה.

בדיקה של מיקום היישובים החדשים מלמדת על כך, שבעיני ראש הממשלה המטרה של חסימת ההתיישבות הערבית היא עדיין מטרה ראשונה במעלה באיזורים מאוכלסים ובנגב, ודומה שהמטרה העיקרית היא לשנות את פני המפה.

בין טבעון לשפרעם יוזמים להקים את היישובים יששכר וחרוב הגליל. זאת, לאחר שיישובים כמו הרדוף ונופית קיימים שנים באיזור, ללא גידול מסיבי וודאי ללא כמות אוכלוסיה אופטימלית לקיום יישוב. ועוד זאת, לא רחוק משם ישנם כמה קיבוצים שמשוועים לעירוי דמוגרפי, אבל הם לא יהנו מהמשאבים שיועברו לפיתוח היישובים החדשים. מדוע שמשפרי הדיור מהקריות, שהחלו להירשם ליישובים החדשים, לא יחזקו דמוגרפית את היישובים הוותיקים? מה הפלא שגורמי איכות הסביבה מהווים גורם מעכב בצפיפות האוכלוסיה הקיימת ממילא באיזור.

דוגמא אחרת: מצפה נטופה, בית רימון ומסד הם יישובים בגליל התחתון, שהכפלת האוכלוסיה היא להם מטרה שאי אפשר להגזים בחשיבותה, והם היו מפליאים לעשות זאת עם פחות משאבים שהוקצו להקים את היישוב שיבולת. הוא הדבר בנגב: אשלים, כמהין, קדש ברנע ואחרים כמהים לתוספת אוכלוסיה, אבל הממשלה תקים את ניצנית, חלוצית ובאר מילכה.

אני בטוח שכמעט לכל יישוב מסתמן קומץ של נרשמים, אבל זאת לדעת, שלאור הניסיון של היישובים היותר ותיקים שדוגמתם הזכרתי, הקומץ הקטן לא גדול יהיה. ראשיתם מצער ואחריתם מצער. שאם לא כן, לא היו בידי כל כך הרבה דוגמאות של יישובים דלי אוכלוסין ברוב האיזורים שבהם מקימים היום יישובים חדשים.

היה ויקדישו את כל האמצעים הכספיים שעומדים להשקיע בפיתוח הישובים בנגב (לפחות כ-6,000,000 שקל ליישוב) בעידוד ליצירת מקומות עבודה, והיה ויתכננו שהיישובים הקיימים הם אלה שיקלטו את אנשי הקבע שירצו שמרכז חייהם יהיה בנגב - אזי התרומה ליישוב הנגב תהיה גדולה בהרבה.

במציאות הזאת, מה הפלא שכאשר דרגי הביצוע דנים בנושאי התכנון, מתגלה פער עצום בין החלטות ועדת השרים לעמדות נציגי השרים בדיונים המעשיים. זה בלט מאד בדיונים על הקמת יששכר וחרוב בגליל התחתון. לא שהפקידים הבכירים תמיד נוקטים בעמדה הגיונית בענייני פיתוח, אבל הפעם, בהסתכלות הכללית, הם צדקו.

צדקו צדקו, עד שהממשלה גייסה חו"ד משפטית של היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה. מחד, היועצת מצטטת את הוראת היועץ המשפטי, על פיה "נציגי הממשלה במוסדות התכנון רשאים ואף צריכים לקחת בחשבון את מדיניות הממשלה,כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות הממשלה. עם זאת, החלטה קונקרטית בכל נושא ונושא צריכה להיות מוכתבת על-ידי שיקולי תכנון רלוונטיים וראויים".

מאידך כותבת היועצת, עו"ד שלומית ברנע פרגו, שבסירוב נציגי הממשלה לסמוך את ידם על פיסקה בהחלטת ועדה מחוזית, לפיה "הועדה רואה בחיוב הקמת שני ישובים חדשים בתחום המוהא"ז זבולון", במקרה זה, לשיטתה, "התנגדו הנציגים למעשה להחלטת ממשלה המייצגת מדיניות עקרונית". כאשר האידיאולוגיה נמצאת בסתירה לעובדות, כידוע לנו, אוי ואבוי לעובדות. וכי מה רצתה היועצת, שהנציגים יצדדו בהחלטה שלא "מוכתבת ע"י שיקולי תכנון ראויים"?

מה נעשה כאשר המדיניות העקרונית של הממשלה תסתור את העקרונות התכנוניים? לשיטתה של היועצת, הם "פעלו בניגוד לחובתם ותפקידם כשלוחי השר שמינה אותם". ואולי השרים שמינו אותם, פעלו בניגוד לחובתם ותפקידם כשלוחי העם שבחר בהם?

אלא מה, במדינה שבה ראש הממשלה מצפה שהשרים לא ידברו על הגדר (עכשיו לנוכח הגדר הבנויה וכבר מאוחר), השרים מצפים שהפקידים לא ידברו על התוכניות של הישובים. דהיינו, בזמן אמיתי לא יתקיים דיון רציני.