פרופ' סופר: להתפיל יותר כדי למנוע תלות עתידית במדינות השכנות

"כשייבנו מתקני ההתפלה, יופעל על ישראל לחץ בינלאומי כבד להעביר את המים השפירים לעניי האיזור"

כדי לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת למים באיזור, על ישראל לייצר כמות מים גדולה בהרבה מזו שעליה החליטה הממשלה. כך קובע פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה.

לדעת סופר, כפי שפורסמה בירחון מים הנדסת מים, לא רק שיש להתפיל את מלוא הכמות שדרשה נציבות המים - 450 מיליון מ"ק מים בשנה, אלא יש להגדיל כמות זו ב-330 מיליון מ"ק בשנה. לדבריו, יהיה ניתן להפיק כמות זו באמצעות הכפלת המתקנים המתוכננים.

לדעתו, מתוך מים אלה יועברו ללבנון (30 מיליון מ"ק) לירדן (100 מיליון מ"ק) ולפלשתינים (100 מיליון מ"ק). בשלב הבא יהיה צורך להתפיל כמות גדולה אפילו יותר, אמר.

לפי שעה אישרה הממשלה הפקת 300 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה ומתוך כמות זו הוחל הקמת מתקן התפלה אחד, שיפיק 100 מיליון מ"ק מים בשנה.

עמדתו של סופר בנושא משק המים מבוססת על העיקרון לפיו אסור למדינה להיות תלויה בשכנותיה בכל הקשור באספקת המים. סופר מדגיש, שכיום 70% מפוטנציאל המים של המדינה תלוי במדינות השכנות, ולכן עליה לאמץ ראייה מפוקחת כאשר היא באה לגבש את מדיניותה לשנים הקרובות.

לדברי סופר, ב-2004 מתגוררים צמוד לגבול ישראל כארבעה מיליון ערבים, כאשר במרחק של עד 50 קילומטר מהגבול מתגוררים עוד 11 מיליון ערבים. אוכלוסייה זו גדלה במהירות ועתידה להכפיל את עצמה ב-20 השנים. לדבריו, האוכלוסייה תגדל ל-30 מיליון בני אדם, שכולם צרכני מים.

להגדלת הביקוש למים יתרמו לא רק העלייה במספר הצרכנים, אלא גם העלייה ברמת החיים בארץ ובאיזור כולו, זאת בשעה שהתחזיות מצביעות על התמעטות הגשמים באיזור שתביא להפחתת ההיצע.

לדעת סופר, ככל שיחמיר מצב משק המים ברשות הפלשתינית, בירדן ובסוריה, כך יגבר הלחץ הבינלאומי על ישראל לוותר על מים, כולל בכנרת, לטובת השכנים הצמאים.

סופר מאמין, שגם ישראלים רבים יקראו לממשלתם לוותר על המים לטובת יחסי שכנות טובים. יחד עם זאת הוא מדגיש, שאסור לנו לשגות בחלומות של שיתוף פעולה איזורי, שכן ניסיון השנים האחרונות מלמד עד כמה אנו רחוקים מכך. מתיאוריו של סופר עולה, שהמדינות השכנות ובהם לבנון וסוריה "נוגסות" אט אט במקורות המים, עד שלהערכתו לא ירחק היום בו מים אלה יתמעטו.

כך למשל, ב-2003 השתמשו תושבי אגן החצבני ב-15 מיליון מ"ק מים שבעבר זרמו לכיוון ישראל. לדבריו, ניצול מי החצבני נעשה עד כה באופן חד-צדדי ובלי תגובה ישראלית, מטעמים פוליטיים. לדעתו, אם מגמה זו תמשך, יש לצפות שבעתיד לא יכניס החצבני מים לישראל מלבד מי שטפונות וביוב.

לגבי דרום סוריה סופר משרטט שני תסריטים אפשריים, לפיהם סוריה נזקקת לכמות גדולה של מים, ולכן היא יוצרת סכרים המונעים מעבר מים לישראל ולירדן.

במקרה כזה תתבקש ישראל לספק מים לא רק לעצמה אלא גם לירדנים. במקרה של ויתור על רמת הגולן, תוותר ישראל גם על הירדן והכנרת, ולכן עליה להיערך לכך במועד.

לגבי ירדן קובע סופר, שהיא שרויה כבר כיום במשבר מים מתמשך וחלק מתושביה מקבלים מים בהקצבה. גם התחזית לעתיד אינה מעודדת, וגורמים לכך הריבוי הטבעי הגבוה, התייבשות האיזור וניצול מי הירמוך ע"י הסורים.

סופר מדגיש, שהסכם השלום עם ירדן הביא לפתרון חלקי למשבר המים, בעקבות הבטחה להעביר לירדנים 55 מיליון מ"ק מים בשנה מהכנרת. לדעת סופר, בתוך מספר שנים הכמות תגדל וישראל תתבקש להעביר לירדנים כ-150 מיליון מ"ק מים. לדעת סופר, הבעיה הקריטית מכולן היא זו הנוגעת לפלשתינים. לדבריו, ב-2003 היו זקוקים הפלשתינים ל-270 מיליון מ"ק מים, מרביתם לצריכה ביתית ולחקלאות.

לדבריו, בתוך 20 שנה צפויה האוכלוסייה להכפיל את מספרה. משמעות הדבר היא, שגם אם ישראל רשאית כיום להשתמש במים באקוויפר ההר, הרי שלא ירחק היום והיא תאלץ להשאיר את כולם לשימוש הפלשתינים.

סופר מדגיש, שעל ישראל לקחת בחשבון, שכאשר תתחיל לבנות את מתקני ההתפלה בחופיה, יופעל עליה לחץ בינלאומי כבד להעביר את המים השפירים לעניי האיזור, ולהשתמש יותר במים המותפלים.

סופר מדגיש, שאם תחזיותיו יתממשו, אזי תעבור השליטה במימי הכנרת לידי הסורים, ואקוויפר ההר יעבור לשליטת הפלשתינים. במקרה כזה, יהיה צורך למלא את מישור החוף במתקני התפלה, שלהם חשיבות אסטרטגית רבה.