קיבוצי יואב בדרך למהפכת שנות האלפיים

כל אחד מקיבוצי המועצה האזורית יואב בדרום בחר בעקרונות המתאימים לו לתכנון המבנה הפיסי החדש של חצר הקיבוץ. הבחירה נפלה על-פי דפוסי החיים של כל קיבוץ וקיבוץ והערכים החברתיים, שלאורם הוא מבקש לארגן את צרכיו העתידיים. העקרונות נבחרו מתוך מגוון חלופות פיסיות, שהוצעו על-ידי המתכנן הראשי של המועצה, עמירם דרמן.

אומר דרמן: "מתוך התבוננות בתהליכים המתרחשים בכלל הקיבוצים בארץ, ניתן להבין כי השינויים המתבצעים מתרכזים בארבעה נושאים מרכזיים: מגמת שיוך נכסים לחברים; הפרטה תוך צמצום ניכר של שירותי הרווחה הקהילתיים המשותפים; שינויים במבנה השכר של החברים תוך הבטחת ביטחון סוציאלי מינימלי לפרט; מדיניות של הגדלת האוכלוסיה הצעירה. כל השינויים הללו מחייבים תכנון מחודש והתאמה למודרניזציה של החצר הקיבוצית הקיימת".

הנחות אלה הובילו את מתכנן המועצה האזורית יואב שבשפלת יהודה להציע לקיבוצים מגוון חלופות בכל אחד מן הנושאים הללו, כדי שכל קיבוץ יבחר מהן את תוכניתו שלו. לאחר שהסתיים תהליך בחירת החלופות, מסתמנות מגמות תכנון אחדות, המשותפות לכלל הקיבוצים ואשר ראש המועצה האזורית יואב, רני טריינין, מתכנן להעבירן הליך של קבלת מעמד סטטוטורי. זאת, במטרה שכל קיבוץ אשר יבקש לשנות את המבנה המרחבי שלו על-פי חלופות אלה, יוכל לזכות באישורי ועדות הבנייה המרחביות.

אחד מקיבוצי יואב, גת, אף נבחר על-ידי האגף לבנייה כפרית במשרד השיכון לשמש מודל לתכנון ויישום שינויים אלה, כדי שניתן יהיה ללמוד ממנו על תהליכי קבלת ההחלטות, התכנון הפיסי והעלויות הכרוכות בשינוי המרחבי של חצר הקיבוץ.

בתחום תכנון מגורי החברים מסתמנת מגמה של שימוש במגורים הקיימים, ואליהם להוסיף יחידות דיור שייבנו במקום מבנים ישנים הנמצאים בחצר הקיבוץ. מלבד בנייה זו, בחרו הקיבוצים בתוספת בנייה בתוך חצר הקיבוץ הקיימת, על חשבון המרחבים הפתוחים בו.

שטח מגרש המגורים המירבי שנבחר לכל משפחה, בהנחה כי בעתיד הוא יהווה נכס של המשפחה עצמה, הוא 400 מ"ר לחברים הנוכחיים ו-500 מ"ר לאוכלוסיה חדשה. יחידות הדיור שנבחרו הן בנות 160 מ"ר, ולנקלטים - עד 220 מ"ר.

רוב הקיבוצים החליטו להמשיך ולקיים בקהילה ועל חשבונה מגורים סיעודיים לאוכלוסיה קשישה ומוגבלת. כמו כן, רוב הקיבוצים החליטו להסב את מבנה חדר האוכל המשותף, מחסני הבגדים ושירותי הלבוש האחרים ל"מרכז קהילתי אזרחי רב תכליתי", בבעלות וניהול הקיבוץ. רוב הקיבוצים בחרו להסב חלק מבתי הילדים, ששימשו בעבר למגורי הלינה המשותפת, לבתי מגורים בשיטת פינוי-בינוי. חלקם האחר יישמר כגני ילדים, גם אם אינם משמשים כיום ככאלה.

מרבית הקיבוצים החליטו להמיר חלק מן המבנים המשקיים ששירתו את המבנה הכלכלי המסורתי של הקיבוץ למסחר, משרדים ותעשייה, ואף להגדיל את המבנים המיועדים לתעשייה. החלק האחר של המבנים המשקיים, הממוקמים סמוך למגורים, יוסב למגורים. המשמעות היא, שחברי הקיבוץ מניחים כי רובם ימצאו את פרנסתם מחוץ לקיבוץ, וכי המבנה הקלאסי של עבודה בקיבוץ חלף, ועל כן אין עוד צורך במבנים משקיים רבים. "בחירה זו מעידה כי הקיבוצים מעדיפים לייצר קהילה, ולא לשמר נכסים נטולי ערך ממשי", מפרש דרמן את הבחירה.

הגדלת המבנים למגורים חייבה החלטה באשר לגודל ואופי השטחים הציבוריים הפתוחים. רוב הקיבוצים החליטו על הקמת כיכר מרכזית בשטח של 8 דונם במרכז היישוב, וארבעה גושים משניים של שטחי גינון ציבוריים.