ערעור - רק על החלטה סופית

צפדיה אליהו ואח' (להלן: "המשיבים") הינם בעלי דירות בבית משותף בקרית חיים. ביום 01/04/16 פורסמה למתן תוקף תוכנית חפ/1612ג' (להלן: "התוכנית". לטענת המשיבים, פגעה התוכנית באיכות חייהם והביאה לירידת ערך משמעותית של דירותיהם.

המשיבים הגישו תביעה לפיצויים לוועדה לתכנון ובנייה מחוז חיפה (להלן: "המערערת"), לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה (להלן: "החוק"), אשר נדחתה על-ידי המערערת. על כך הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר. לאור המחלוקות בין הצדדים בנושאים השונים, החליטה ועדת הערר למנות שמאי מכריע, אשר בפניו יוכלו הצדדים להביא טענותיהם.

על החלטה זו הגישה המערערת ערעור מנהלי לבית המשפט לעניינים מנהלים בחיפה, בפני השופטת גילאור. ביסוד הערעור עמדה לדיון השאלה, האם ניתן להגיש ערעור מינהלי על החלטת הביניים של הוועדה למינוי שמאי מכריע.

לטענת המערערת, ההחלטה למינוי שמאי מכריע היא למעשה פסק דין חלקי, ולא החלטת ביניים. ההחלטה למינוי שמאי מכריע ניתנה לאחר דיון בטענות משפטיות, במסגרתו ניתנו הכרעות בעניינים משפטיים.

לטענת המשיבים, דין הערעור להידחות על הסף, כיוון שערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי סעיף 198(ח) לחוק מוגבל להחלטות המסיימות הדיון, והחלטת ועדת הערר למנות שמאי מכריע לפי סעיף 198(ו) לחוק היא החלטת ביניים שאין בה לסיים את הדיון ולא ניתן לערער עליה לבית המשפט לעניינים מינהליים. עוד נטען, כי תכלית החוק הינה הכרעה מהירה ויעילה, ויש להגביל בעל דין שיוכל לערער רק על החלטה סופית המסיימת את הדיון בוועדת הערר. הדיון בפני שמאי מכריע לא יגרום למצב בלתי הפיך שיפגע במערכת ויקדם הכרעת המחלוקת.

משבא ערעור בתביעת פיצויים בפני ועדת הערר, בין אם נדחתה התביעה בוועדה המקומית בין לא נתקבלה במלואה, מוסמכת ועדת הערר, אף היא, לקבל את הערר או לדחותו או למנות שמאי מכריע כמיטב שיקול דעתה.

לפי סעיף 198(ח) לחוק: "על החלטת ועדת הערר ניתן לערר, בשאלה משפטית בלבד, לבית משפט לעניינים מינהליים..."

אין בחוק הגדרה מהי "החלטה", קובעת השופטת גילאור. אמנם, "החלטה", ניתנת דרך כלל לערעור כחלק מזכות הצדדים המהותית. אולם, אף שמצד מהותה מוקנית הזכות לכאורה לכל הרואה לערער, זכות ערעור זו גם דיונית ומשכך מותנית קביעת חוק ואינה מוחלטת. המחוקק הוא שקובע מתי באה זכות היסוד לערער לידי ביטוי הלכה למעשה, והוא שתוחם זכות זו ומגבילה.

תקנות סדר הדין האזרחי דנות בהחלטות לסוגיהן, אולם אין הדבר אומר כי בכל מקום שנוקט החוק לשון "החלטה", כוונתו לכל סוג של החלטה, שאם לא כן לא היה לו לחוק ליצור חלוקה דווקנית זו, ובכלל אין קורולציה בין משמעות מונח היסוד "החלטה" בתקנות סדר הדין האזרחי לבין חוק התכנון והבנייה, ובייחוד לאור המעמד המשפטי שניתן לוועדות הערר, השונה מהותית ממעמדו של בית המשפט.

תקנות סדר הדין האזרחי מתייחסות להחלטות שיפוטיות של בית המשפט, בעוד ועדת הערר מתפקדת כגוף מעין שיפוטי שמעמדו שונה. פסק דין יכול להינתן רק בידי בית משפט או בורר, ומכאן שפרשנות הניתנת למונח "החלטה" כמשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי, בין פסק דין בין החלטה אחרת, אינה רלוונטית לפרשנות משמעות "החלטה", ככל שהיא נוגעת להחלטות ועדת ערר לפי חוק התכנון והבנייה, שלא קיים בהן ערך של פסק דין כלל.

לסוגיה זו כבר נדרש בית המשפט העליון בפס"ד ברק נ. מנהל מס שבח מקרקעין, שם נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 90 לחוק מס שבח מקרקעין, הקובע בלשון מקבילה ודומה ביותר ללשון סעיף 198(ח) דלעיל, כי "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון...".

וכך נקבע שם: "...סתם המחוקק ולא פרש באיזו 'החלטה' מדובר והאם ניתן לערער גם על החלטות ביניים של הוועדה... לדעתנו, אין לערער אלא על החלטתה הסופית של הוועדה..."

אין במינוי שמאי מכריע כדי לסיים את הדיון. מינוי השמאי אינו אלא אבן דרך בפסיפס השיקולים והנתונים העומדים בפני ועדת הערר, אשר היא שמשקללת את מכלול הנתונים כדי תוצר מוגמר של החלטה מעין שיפוטית, ורק על החלטה סופית שכזו ניתן לערער לבית המשפט המנהלי.

בדחיית טענה זו של המערערת על הסף, כאמור, לא ננעלה בפניה דלת הערעור על החלטתה הסופית של ועדת הערר, ובכך נשמר האיזון העדין שבין הצורך בקיום הליך מהיר ויעיל בסוגיה שעל הפרק הן מן הבחינה המנהלית הצרופה והן מן הבחינה המשפטית, לבין שמירה על זכותם של הצדדים כולם לערער על החלטות ערכאת ועדת הערר.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה על הסף.

עמ"נ 04/415.

ביהמ"ש המחוזי בחיפה.

השופטת בילהה גילאור.

בשם המערערת - עו"ד י. אבני.

בשם המשיבים - עו"ד א. פלביאן.