דיור ציבורי: לא הפנימו את המסר

המבצע למכירת בתים לדיירי הדיור הציבורי לא מספיק בכדי לנתק את שרשרת העוני וההזנחה; יש להפעיל תוכנית כוללת לשיקום פיזי, כלכלי ונפשי של הקהילה כולה - בארה"ב זה עובד

שר השיכון, יצחק הרצוג, הודיע אתמול (א') על עוד מבצע למכירת דירות הדיור הציבורי, השלישי במניין המבצעים. בעוד ששני המבצעים הקודמים הציעו הנחות לדיירים ותיקים בדיור הציבורי, מציע המבצע הנוכחי הנחות דווקא למשפחות גדולות בפריפריה, אך בכך מתמקד כל השינוי.

כמו כל קודמיו, גם מבצע זה מציע לרכוש את הדירות, מתוך מטרה לאפשר לדיירים להיות בעלי רכוש, ובאותה הזדמנות לאפשר למדינה להיפטר מהעול של טיפול בדירות ובדיירים.

מעבר לכך הוא אינו נושא עמו שום בשורה נוספת, לשכונות שמצוקת הדיור היא רק חלק קטן משלל הבעיות איתן הם מתמודדים.

לפני חמש שנים פורסם ב"גלובס" ראיון עם יועץ הנשיא קלינטון לנושאי קהילה, פרופ' ארתור נפרשטק, מי שעמד בראש מבצע לאומי לשינוי כולל בשכונות הדיור הציבורי האמריקני. אחרי הראיון התקשרו למערכת ממשרד השיכון, וביקשו לקבל את מספר הטלפון של נפרשטק. המציאות מוכיחה שהמסר לא הופנם.

בסוף שנות ה-80 החליט הממשל האמריקני למכור את דירות הדיור הציבורי לדיירים. בתגובה ארגן נפרשטק קבוצה של אנשי אקדמיה, ובתמיכתם של גורמים מהסקטור הפרטי, דרש לעשות זאת בדרך חדשה. במקום למכור את הדירות, ולהמשיך במסורת ההזנחה, הוא הציע תוכנית כוללת לשיקום פיזי, כלכלי ונפשי של הקהילה כולה, מתוך מטרה לשבור אחת ולתמיד את שרשרת העוני וההזנחה.

על-פי השקפת עולמו, הדיור הציבורי מבודד את דייריו מהזרם המרכזי של האוכלוסייה בכל התחומים. גם אם שכונות הדיור הציבורי נמצאות במרכז העיר, הן סובלות מניתוק פיזי ומנטלי, ולכן אין להתפלא על כך, שעוני הפך בשכונות אלה לגורם תורשתי, ושדורות חיים בהן מקצבת סעד. כדי שתופעות אלה לא יחזרו על עצמן גם בדור הבא, יש לאפשר לאנשים הזדמנות לחינוך, השכלה ועצמאות.

מסקנה נוספת של התוכנית האמריקנית הייתה, שהבירוקרטים בכל העולם רואים את עצמם כבעלי בית, שתפקידם להנציח את המצב שבו חיים הדיירים, כדי שאלה ימשיכו להזדקק להם. הפיכת שכונות הדיור הציבורי לחלק אינטגרטיבי של העיר משנה מצב זה.

בשכונת טקווד באטלנטה, הוחלט להקים בית ספר חדש, במימון חברת קוקה-קולה וקרן מגנט, אליו הובאו המורים הטובים ביותר. בתוך מספר שנים למדו באותה כיתה, זה לצד זה, ילדים שהוריהם חיים מקצבת הביטוח הלאומי, וילדים ממשפחות בנות המעמד הבינוני, שרצו שילדיהם ילמדו בבית הספר המשובח.

שכונת לוקווד באוקלנד, קליפורניה, בה התגוררו 390 משפחות, נראתה כמו ביירות בימים הגרועים ביותר שלה. רוב בתי השכונה נבנו ב-1939 ואיש לא טיפל בהם מאז. באמצעות מימון שהושג מהמדינה ומתרומות של אנשי עסקים, שופצו הבתים, נבנו בתי ספר ומרכז מסחרי בהשקעה של 50 מיליון דולר.

אנשי עסקים שהיו מעורבים בפרויקט עברו בין הדירות ושכנעו את התושבים לחתום על מחויבות להימנע משימוש בסמים או שימוש בנשק ולהימנע מהריונות בגיל הנעורים, ואף ארגנו קורסים למציאת עבודה. חלק מהתושבים העדיפו למכור את בתיהם המשופצים ולעבור למקום אחר, אך רבים העדיפו להישאר בשכונה המשופצת.

לדברי נפרשטק, ההישג הגדול ביותר של התוכנית היה בכך שבשכונות נוצרו קהילות מגוונות, שבהן חיים זה לצד זה בעלי דירות, אנשים שמקבלים סיוע בשכר דירה מהמדינה, וגם דיירי הדיור הציבורי שאינם מסוגלים לרכוש את הדירות. תערובת האוכלוסיות השונות היא הערובה לכך שהשכונות לא ייפלו שוב להזנחה.