משק המים לאחר ההתנתקות: לנטרל לפחות את הפצצה הזו

שתי עובדות יסוד משפיעות על מורכבות המצב: העובדה שאנחנו חולקים את מקורות המים העיקריים שלנו, הכינרת ואקוויפר ההר, עם השכנים מצפון וממזרח; העובדה שהפלשתינים יושבים על גב ההר, בעוד שישראל שוכנת במורד.

לטענת ישראל, היא הבעלים של המים, שכן המים אמנם מחלחלים בהר אך נובעים במורד. הפלשתינים טוענים כצפוי, שהבעלות על המים נקבעת בשטח החלחול, ולא בשטח הנביעה. לפי שעה מסכימים הצדדים, שלמרות הוויכוח, המחויבות הראשונה של כל הצדדים היא לספק מי שתייה לאוכלוסיה. השאלה הנשאלת היא, מה יעמוד על הפרק בעת הסכמי הקבע.

פרופסור ארנון סופר מהאוניברסיטה העברית משוכנע, שכדי לפתור את מצוקת המים המאפיינת את האזור מזה דורות, וכדי למנוע את הפיכת המים לגורם לעימות בין הצדדים, עומדת בפני ישראל אפשרות אחת בלבד: לקחת את הנושא הזה בידיים, ולא לאפשר לו להפוך לעוד סיבה לעימות. מבחינתו, משמעות הדבר היא התפלה נרחבת, לא של 300 או 400 מיליון מ"ק מים כפי שקובעת החלטת הממשלה, אלא של 600 מיליון מ"ק מים בשנה, הנוסחה שתוציא את המים ממשוואת הסכסוך.

בחזונו של סופר הסכם שלום כולל, בחסות אמריקנית, כשאת השטח חוצה אמנם גדר הפרדה גבוהה, אך לעומת זאת הצדדים משתפים פעולה בנושא המים, מתוך הבנה שאחרת אי אפשר. הוכחה לכך שהדבר יתכן הוא רואה בעובדה, שגם בימים הקשים ביותר של האינתיפאדה המשיכו להתקיים הפגישות והמגעים בין הצדדים בנושא המים. לא רק זאת: לכל הכנסים שנערכו בארץ בנושא זה הגיעו נציגים פלשתינים, שדיברו על הצרכים המשותפים של שני הצדדים.

במרכז ההסדר, שבו, כך מאמין סופר, מכיר גם ראש הממשלה אריאל שרון, נמצא יישום הסכם ג'ונסטון, שנוסח בין הצדדים עוד בשנות ה-50. הוכחה לתקפות המסמך רואה סופר בעובדה, שהוא זה ששימש כבסיס להסכם המים שנחתם עם הירדנים במסגרת הסכם השלום ב-1994, וזאת למרות הזמן הרב שעבר בין ממשל אייזנהואר לבין ממשל קלינטון, שהיה אחראי להסכם עם הירדנים.

"במסגרת הסכם שלום תקבל סוריה כ-40 מיליון מ"ק מים בשנה", אומר סופר, "20 מיליון מ"ק מעמק הבטחה, ועוד 20 מיליון מ"ק מהבניאס. עובדה זו תגרום לכך, שישראל תצטרך לוותר לפחות על חלק מהשאיבה מהכינרת. הצעתי לא אחת להוביל מים מהפרת לאזור דמשק, דרום הגולן, הבשן והחורון, מתוך מטרה לפתור את מצוקת המים באזורים אלה. אם אכן רוצים להגיע להסכם עם סוריה, צריך לדאוג לכך שאוכלוסייתה לא תהיה צמאה".

באשר לירדן, טוען סופר, שבמסגרת הסכם השלום הציעה ישראל לעזור לירדן ולספק 150 מיליון מ"ק מים בשנה. לדבריו, כבר כיום מספקת ישראל 50 מיליון מ"ק, כאשר הויכוח הוא על 100 מיליון מ"ק הנוספים. לדבריו, אם אנחנו רוצים לראות את ירדן כנכס אסטרטגי, "אנחנו חייבים להיענות לדרישה זו ולדאוג שגם שכנינו ממזרח לא יסבלו מצוקת מים".

גם הסכסוך עם הפלשתינים דורש פתרון בנושא המים. סופר: "כבר כיום חיים באזור הגדה המערבית כשלושה מיליון פלשתינים. אם תהליך השלום אכן יתרחש, רמת החיים של האוכלוסיה תעלה ובמקביל תעלה גם צריכת המים. אזרח ישראלי ממוצע משתמש בכ-100 מ"ק מים בשנה (הצריכה הממוצעת בלוס אנג'לס כ-200 מ"ק בשנה). אזרח פלשתיני, לעומתו, משתמש ב-35 מ"ק מים בשנה בלבד. עליית רמת החיים תקרב את הפלשתינים לממוצע הישראלי. מכאן, שהמוצא היחיד הוא עוד ועוד התפלה, שמחירה הוא אמנם בכסף ובזיהום אוויר, אך עלותה נמוכה יותר ונסבלת יותר ממחירה של עוד מלחמה".

גם בנושא הטיפול בביוב מאמין סופר, שעל מדינת ישראל לקחת את האחריות, לא רק על מה שנעשה בתוך הקו הירוק, אלא גם על מה שנעשה אצל השכנים. הסיבה לכך פרקטית לחלוטין: הפלשתינים יושבים על גב ההר, ולכן שפכיהם זורמים במורד מערבה לכיוון ישראל ולכיוון הים. בדרך, שפכים אלה מזהמים את מי התהום שבשימוש הפלשתינים, אך לא פחות מכך את מקורות המים של ישראל. האם ניתן יהיה לשכנע את הפלשתינים לטפל בשפכיהם?

בשאלה זו סופר פסימי: "העולם שלישי אליו שייכים גם הפלשתינים עוסק בראש ובראשונה בדאגה למחסה, אוכל ומלבוש, ורק אחר כך בדאגה לאיכות הסביבה. לכן, אין שום סיכוי שבתקופה הקרובה הפלשתינים יעברו לעסוק דווקא באקולוגיה. עובדה זו לא מתירה בידנו כל ברירה אחרת, אלא לדאוג לכך בעצמנו".

דוגמא טובה לכך היא הפרויקט לשיקום נחל אלכסנדר, שבמסגרתו הוקם מכון לטיהור שפכים בסמוך לקיבוץ יד חנה, שקולט את שפכי נחל שכם, המנקז את שפכי העיר שכם ויישובים נוספים בשומרון. בראשית פברואר 2005 נחנכו שתי ברכות לאיגום שפכי העיר טול כרם, בעלות של 1.2 מיליון אירו, במימון גרמני, המעבירות את השפכים לטיהור במתקן יד חנה. מטרת פרויקטים אלו היא לתפוס את השפכים בקרבת הגבול, ולמנוע את זיהום הנחל בתחום ישראל.

לדעת סופר, לא ניתן לצפות מהפלשתינים שהם יטפלו בשפכיהם, אך ניתן לבקש מהמדינות התורמות לממן פרויקטים שכאלה. לדבריו, ידוע, שהמדינות התורמות מעדיפות להשקיע כסף בפרויקטים תשתיתיים מאשר למסור כסף מזומן, שאין לדעת במה יושקע ולאן יזלוג. גורמים במשק המים מאמינים, שאם הפלשתינים, באמצעות המדינות התומכות בתהליך השלום, יטהרו את שפכיהם לרמת טיהור מספיקה, ניתן יהיה להשיב את הקולחים לחקלאות, בדיוק כפי שעושה ישראל.

"אסור לשכוח שהמים הם לא הבעיה בינינו לבין שכנינו", אומר סופר. "הבעיות המרכזיות הן הר הבית, ירושלים, זכות השיבה והפערים הכלכליים ההולכים ומעמיקים, שיש להם פוטנציאל של חומר נפץ. פתרון בעיית המים הוא לא יותר מאשר הרגעה של עוד נקודת מחלוקת".

גם מנכ"ל מקורות, רונן וולפמן, מדגיש שהמו"מ עם הפלשתינים נמשך בכל שנות האינתיפאדה, כשבמרכזו ההבנה, שמים הוא נושא חשוב מדי מכדי שמותר יהיה להכניסו למוקד הסכסוך.

לדברי וולפמן, מצוקת המים בעזה חמורה מאוד, והיא נובעת מהגידול הטבעי באוכלוסיה שהוא מהגבוהים בעולם, אך גם מהמלחת הבארות הקיימות, שהיא תוצאה של שאיבת יתר וחדירת מים מלוחים לתוך האקוויפר, תופעות הידועות גם באקוויפר החוף בצד הישראלי. פוטנציאל ההפקה השנתי של אקוויפר החוף ברצועת עזה הוא של כ-90 מיליון מ"ק מים בשנה. בשנים קיצוניות שאבו הפלשתינים 140 מיליון מ"ק מים, וכתוצאה מכך ירדו המפלסים. בו בזמן התרחשו תהליכי זיהום קשים בעקבות דליפה של מזהמים, ועקב כך עלה ריכוז החנקות במרבית הבארות, ועבר את תקן מי השתייה. את מצב האקוויפר מגדיר ד"ר חיים גבירצמן מהאוניברסיטה העברית, כ"אסון אקולוגי שקצבו הולך וגובר".

וולפמן מדגיש, שבמסגרת הסכם פריז, שבא בעקבות הסכם אוסלו, הובטחו לתושבי עזה כ-5 מיליון מ"ק מים בשנה, אך למרות זאת הפלשתינים מנצלים כ-3 מיליון מ"ק בלבד. בשלב הראשון שלאחרי ההתנתקות מתכוונת מקורות לספק את כל הכמות. באם הפלשתינים ירצו כמות גדולה יותר, הנושא ידון במסגרת משא ומתן.

עוד מובטח, כי במסגרת ההתנתקות יועברו בארות המים המשמשים את האוכלוסיה היהודית בגוש קטיף לרשות הפלשתינים. לדעת וולפמן, קיים חשש שחלק מהקידוחים ייפגעו בשל טיפול לא נכון. לדבריו, מקורות נערכת לייעץ לפלשתינים כיצד לטפל בבארות אלה, כדי לאפשר את תפקודן גם בהמשך. וולפמן מדגיש, שהיו רעיונות לאספקת מים ממתקן ההתפלה מאשקלון לעזה, אך אלה בוטלו לפי שעה.

ביהודה ובשומרון המצב חמור לא פחות. כמות המים שצורכים הפלשתינים גדלה כל העת, במקביל לירידת תפוקת הבארות הנובעת בעיקר משאיבת יתר. שאיבה זו פוגעת קשה במפלס אקוויפר ההר ובנביעות מעיינות בצד השני של הקו הירוק, לכן כל כך חשוב לדאוג למאזן שאיבה נכון.

במהלך 2004 סיפקה מקורות 33 מיליון מ"ק מים לפלשתינים. כמות זו תגדל בהתאם לגידול הטבעי של האוכלוסיה והעלייה ברמת החיים. לדברי וולפמן, במהלך חמש השנים האחרונות הגדילה ישראל את אספקת המים בכ-6% בשנה, וזאת למרות שהיא אינה מעוגנת בהסכמים.

לדעת וולפמן, "אין ספק שבסופו של דבר יאלצו הפלשתינים לבנות מתקן התפלה לאורך חוף הים התיכון, כנראה בסמוך למתקן ההתפלה של חדרה, ולהוביל את המים לגדה. מתקן ההתפלה ימומן על-ידי המדינות התורמות, ובראשן ארה"ב, שכן האוכלוסיה הפלשתינית תתקשה לשלם את מחיר המים המותפלים, שעלותם כ-60 סנט למ"ק. בטווח הקצר מתכננת מקורות לחזק את המערכת הקיימת, ולהוסיף תחנות שאיבה שיעבירו את המים לפלשתינים".

להערכתו, את שדרוג המערכת בתוך מדינת ישראל יממנו מקורות וממשלת ישראל, בעלות שבין 150 מיליון שקל ל-200 מיליון שקל, במשך שלוש שנים. עלות שדרוג מערכת ההולכה לעזה כ-20 מיליון שקל, "מחיר שהוא נמוך לכל הדעות מעלותה של עוד מלחמה".