הסכיזופרניה של הדיון בביטול ההפקעה

בשנת 2002 נודע למנהל העיזבון על קיומה של תוכנית לפינויי חוות הגז בפי גלילות, אשר בעקבותיה צפוי לחול שינוי בייעודם של המקרקעין. לכן פנה למינהל מקרקעי ישראל בדרישה, כי המקרקעין יוחזרו לידי עיזבון המנוחה. משלא נענה פנה בהליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

במסגרת אותו הליך טענה המדינה, כי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעתו, מכיוון שתקיפת חוקיות הפקעות מקומה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ולא בבית משפט המחוזי.

שופטת בית המשפט המחוזי, השופטת הילנ גרסטל, דחתה טענה זו. לדעתה, יש להבחין בין תקיפת הליך ההפקעה (שמקומה, כאשר ההפקעה בוצעה על סמך פקודה מנדטורית הנקראת פקודת הקרקעות) בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לבין דיון בטענה, כי ההפקעה בטלה עקב שינוי נסיבות שארע לאחר קבלת ההחלטה, שם הסמכות הנה לבית המשפט המחוזי. המדינה החליטה לערער על החלטה זו והנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון.

שופטי בית המשפט העליון, (השופט גרוניס, אליו הצטרפו השופט ג'ובראן והנשיא ברק) הגיעו לידי מסקנה, כי דין הערעור להתקבל והסמכות הנה בידי בג"ץ בלבד.

התוצאה - תקיפת הליך הפקעה שתחילתו בהליך תכנוני (על פי חוק התכנון והבנייה) יהא מקומו בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט מינהלי (וזאת בין אם תוקפים את הליך ההפקעה מלכתחילה ובין אם תובעים ביטולו בדיעבד, עקב השינויים בחלוף השנים).

הליך הפקעה המבוסס על הפקעה מכח פקודת הפקעה, תהא תקיפתו, בשתי החלופות, בבית המשפט הגבוה לצדק.

התוצאה מעוררת תהיה, שהרי כשבהפקעה אנו עוסקים, מהו ההבדל המצדיק ערכאות שונות? ואם החליט המחוקק ליתן לבית המשפט המנהלי הסמכות לדון בהפקעות לפי חוק התכנון והבנייה, מדוע תגרע ממנו הסמכות לדון בהפקעות לפי הפקודה המנדטורית?

גם שופטי בית המשפט העליון הבחינו כי התוצאה אינה ראויה. אומר השופט גרוניס: "נראה, כי ראוי לשקול מהלך חקיקתי, לפיו תוענק סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון אף בתקיפתן של הפקעות מכח פקודת הקרקעות".

ומוסיף הנשיא ברק: "אכן, מן הראוי הוא, ויפה שעה אחת קודם, כי כל ההליכים הנוגעים להפקעות מקרקעין (לרבות חוקיות ההפקעה וחוקיות אי ביטולה), ירוכזו בבית המשפט לעניינים מנהליים".

ונוסיף אנו, כי ראוי שהמחוקק יעשה מעשה, ונזכיר, כי חבר הכנסת איתן כבל יזם את הצעת חוק הפקעת מקרקעין (לפיה, בין השאר הוראת הפקעה תתבטל לאחר 7 שנים, או בחלוף הזמן הנקוב בתוכנית).

יתכן וניתן לתקן את אותה הצעה, על מנת שקריאתו הרמה של בית המשפט העליון לא תיוותר קול קורא ברמה.