הלקוח נותר בלי משכון

שמעון שלום ותמיר פיגנבוים פנו ביוני 97' לעו"ד יעקב רייסקין, כדי שיערוך עבורם חוזה הלוואה. לפי החוזה, שלום הלווה לפיגנבוים סכומים שונים מזמן לזמן, שלהבטחתם מישכן פיגנבוים דירה שרכש באשקלון. בנוסף, חתמו השניים גם על חוזה משכון, אותו הגדירו כ"הסכם חלופין", לפיו עמד סכום ההלוואה הבלתי נפרעת על 400 אלף שקל, ולפיגנבוים ניתנת ארכה של 3 שנים לפירעונה.

עו"ד רייסקין רשם את המשכון ברשם המשכונות, אך לא בחברה המשכנת, מה שאיפשר לפיגנבוים למכור את הדירה ללא ידיעתו של שלום. באוגוסט 98', אחרי שפיגנבוים לא עמד בפירעון ההלוואה, פנו השניים שנית לעו"ד רייסקין, וביקשו ממנו לערוך חוזה משכון נוסף להבטחת ההלוואה. לפי החוזה השני, מושכנה דירה נוספת שרכש פיגנבוים באותו בניין, כאשר הצדדים מודעים לכך שכבר רובצת על הדירה משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות, אולם מבלי ששלום מודע למכירת הדירה הראשונה.

שלום הגיש תביעה נגד פיגנבוים ועו"ד רייסקין, וקיבל נגד הראשון פסק דין בהיעדר הגנה. באשר לרייסקין טען, כי אי רישום המשכון ברשם החברות נעשה ברשלנות ותוך הפרת חובתו לייצגו בנאמנות ובאופן מקצועי.

רייסקין השיב, כי לא התחייב לרשום את המשכון בחברה המשכנת, וכן שלא הוכח נוהג המחייב פרקליט המטפל ברישום משכון, לרושמו גם בחברה המשכנת, בנוסף לרשם המשכונות. למרות זאת, הוסיף, הוא שלח הודעה לחברה המשכנת בדבר רישום המשכון ברשם המשכונות.

"דומה", כתבה שופטת בית משפט השלום בת"א, שושנה אלמגור, "כי לא יכול להיות ספק שעו"ד רייסקין התרשל בתפקידו כעו"ד, בכך שלא רשם את המשכון גם בחברה המשכנת". לדבריה, רייסקין הודה שהוא התחייב לא רק לנסח עבור הצדדים את החוזים, אלא גם "להגן ולהבטיח את זכויותיו של התובע על-פי ההסכם".

"ריסייקין היה מודע לחשיבות רישום הזכויות בחברה המשכנת כמי שמצלם ומשקף את מצב הזכויות בדירות. הוא לא הציע לתובע לפנות לרשם המשכונות, על-מנת לבדוק את מצב הזכויות בדירות, אלא עשה את שעו"ד סביר ונבון צריך לעשות, בכך שייעץ לו לבדוק את מצב הזכויות בדירות בחברה המשכנת". העובדה ששלום נתן בו אמון, הוסיפה, "אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אחריותו המקצועית".

בעת שנתגלה המכר, ביקש שלום מרייסקין לסייע לו בהצלת זכויותיו וזה ייעץ לו לממש את המשכון, אולם לדברי השופטת "הליך זה היה מתברר, בהליכי הוצאה לפועל, כהליך נפל, שכן טרם הגיע מועד פרעון ההלוואה שלהבטחתה מושכנה הדירה".

"הנזק שנגרם לתובע", נקבע, "כתוצאה מכך שהדירה נמכרה ויכולתו למימוש המשכון הוטלה בספק ניכר, הוא נזק שנגרם כתוצאה ישירה ממחדלו של עו"ד רייסקין לרשום את המשכון בחברה המשכנת". זהו, לדבריה, הקשר הסיבתי הישיר בין ההתרשלות לנזק.

השופטת אלמגור קבעה, כי "על עו"ד רייסקין חלה החובה לגרום לכך שהמשכון על הדירה יירשם בחברה המשכנת, הן מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות, והן מכוח התחייבותו החוזית כלפי התובע לדאוג להבטחת זכויותיו על-פי חוזה החלופין. עו"ד רייסקין הפר חובה זו, בכך שלא שלח הודעה כלשהי לחברה המשכנת או לפרקליטה על הצורך ברישום המשכון". מעבר לכך, הוסיפה, "גם אם היה נמצא מכתב כאמור, לא היה מקום להסתפק בו ועל הפרקליט, כפרקליט מקצועי, מיומן ונבון החובה לבדוק, לוודא ולהבטיח כי האמור בפנייתו לחברה המשכנת אכן בוצע וכי היא רשמה כדין את המשכון בספריה".

הנזק שנגרם לתובע שלום, "כתוצאה ממכר הדירה והפקעת זכותו למימוש המשכון, הוא כשווי הדירה פחות סכום המשכנתא שרבץ עליה". לפיכך, עו"ד רייסקין חויב לפצות את שלום בסכום בו נמכרה הדירה, 421 אלף שקל, בניכוי סכום המשכנתא שרבצה עליה לטובת בנק לאומי, בסך 233 אלף שקל, ובסך הכל בערך נומינלי של 187 אלף שקל. הוא אף חויב בהוצאות המשפט בסך 15% מסכום זה (ת.א. 199798/02). *