גילית סדק במבנה? פעל מהר

בעוד שהנזק שהתגלה במבנה יתכן והתיישן, "הכשל ההנדסי" לא התיישן

סוגיית ליקויי בנייה הינה מהסוגיות היומיומיות המתעוררות בבתי משפט. המדובר בתחום הנשלט בידי דיני נזיקין כלליים, תוך התייחסות לדיני ההתיישנות. בשאלת התיישנות בעניין ליקויי בנייה של קבלן המבצע שירות בנייה, יש קושי בחישוב מועד תחילת ההתיישנות. האם התיישנות של שבע שנים תתחיל מיום גילוי הנזק? או שמא מיום שניתן היה לגלות את הנזק? והאם יש הגבלה של זמן שממנו והלאה לא משנה מתי גילו את הנזק?

בשאלות כבדות משקל אלו דן לאחרונה בית המשפט העליון, בעניין ע.א 2242/03 אורה אברהם ואח' נגד עדנאן רשאד, אשר נידון בפני השופטים ד' ביניש, א' לוי, מ' נאור.

בעניין אברהם, המערערים הזמינו מהמשיב 2, שהינו קבלן בניין, שיבנה את ביתם. המשיב 1 היה מהנדס הבניין שתכנן את הקונסטרוקציה של המבנה, ואף פיקח על הבנייה. למרבה הצער, המבנה נבנה ללא היתר בנייה, והבנייה הסתיימה ב-1985. החל משנת 1988 המערערים החלו להתגורר בבית, החלו להרגיש אי אילו סדקים קטנים, והמצב החמיר עת גשמים שדלפו מהגג. בשנת 1998 המערערים פנו למומחה שסוף סוף יבדוק את ביתם, וזה האחרון גילה כשלים הנדסיים ביסודות, וקבע שיש להרוס את המבנה ולבנותו מחדש.

בשנת 1999 המערערים הגישו תביעתם לבית המשפט המחוזי בחיפה, ותבעו סכומים גדולים שהינם הנזקים שלהם. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את התביעה מפאת ההתיישנות, בקובעו כי עילת התביעה החלה בזמן בנייה (1985), ולכן התיישנה בשנת 1992, או לכל המאוחר העילה החלה ב-1988 עת המערערים החלו לגור, ולכן התביעה התיישנה ב-1995.

חרף קביעה זו, בית המשפט המחוזי ניתח גם סוגיות אחרות שהתעוררו וקבע, כי למערערים לא נגרמו נזקים באשר עצם העובדה שהמערערים בנו בית ללא היתר, אזי דינם שיהרסו את המבנה בכל מקרה, ועל כן אין בכלל נזק. בעניין חלוקת אחריות לכל מה שקרה, בית המשפט המחוזי קבע שהמערערים ישאו ב-20% מהנזק, ו-80% הנותרים יחולק בין שני המשיבים.

המערערים ערערו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, והשופטת ביניש, שנתנה את עיקר פסק הדין, קיבלה את ערעורם ברובו. לעניין ההתיישנות, השופטת ביניש הבחינה בין רכיב הנזק כגון סדקים, לבין גילוי "הכשל ההנדסי" שהביא לרכיב זה של הנזק.

תשומת לב בעניין זה מופנית לשני סעיפי חוק אשר יש ביניהם התנגשות, והפסיקה של השנים האחרונות ניסתה ליישב את הסתירה. הסעיף הראשון הינו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

והסעיף השני הינו סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע, היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

בעוד שסעיף 8 הנ"ל קובע, כי מרוץ ההתיישנות (ה-7 שנים) מתחיל מיום שהניזוק גילה את הנזק, סעיף 89 קובע תאריך גג לשבע שנים אלו, וקובע כי בכל מקרה השבע שנים של ההתיישנות לא יעברו את עשר שנים מיום קרות האירוע. בפסק הדין המפורסם המאירי (ע.א. 1254/99), בית משפט עליון ניתח בשעתו את הקושי בין שני הסעיפים, וקבע כי "ראוי להפריד בין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי המתקיים בין הנזק ובין האשם שגרם לו, לבין שאלת גילוי הנזק עצמו; בעוד שעל רכיב הנזק בעילות התובענה חלות הוראות סעיף 89 (2) לפקודה, נתפסת שאלת הקשר הסיבתי ברשתו של סעיף 8 לחוק".

על סמך אבחנה זו, השופטת ביניש קובעת כי על-פי העדויות, רק החל מ-1995, ולא בזמן הבנייה, קרי 1985, המערערים יכלו להבין כי הסדקים הנוצרים בביתם אינם עניין של מה בכך, וכאדם סביר יכלו והיו צריכים להתחיל ולפשפש בבנייה. אך אין בזה כדי לסייע למערערים כי רכיב הנזק הזה, קרי הסדקים, כפוף לסעיף 89 הנ"ל לפי פקודת הנזיקין. קרי, תוך 10 שנים מאז קרות אירוע הנזק (1985) היו צריכים להגיש תביעה, כלומר לכל המאוחר ב-1995.

חרף האמור לעיל, השופטת ביניש קובעת, כי יש לבדוק מתי מועד גילוי הקשר הסיבתי בין הנזק נשוא עילת התובענה לבין מעשיהם ומחדליהם של המשיבים.

המערערים טענו, כי הנזק שלהם אינם הסדקים, אלא הכשל ההנדסי והביצועי, ועל גילוי של נזק זה לא חלה הגבלה של סעיף 89 הנ"ל. בעניין זה השופטת ביניש קובעת כי "הנזק נשוא עילת התובענה, הכשל ביציבות הבניין, התגלה למערערים סמוך לשנת 1996 ורק במועד זה יכול היה להתגלות למערערים גם הקשר הסיבתי בין הנזק לבין מעשיהם או מחדליהם של המשיבים... מכאן, שעילת תביעתם הנזיקית של המערערים נולדה סמוך לשנת 1996, וטרם התיישנה ב-1999 בעת הגשת התביעה".

בנוסף, השופטת ביניש קובעת כי אכן בניית המבנה ללא היתר הינה מעשה ראוי לגינוי, אך אין קשר ודאי בין מעשה זה של המערערים לבין הנזקים שנגרמו להם ע"י המשיבים. עניין זה של בנייה בלתי חוקית משפיעה לדעת השופטת ביניש על חלוקת האחריות בין כל המעורבים בפרשה. כאן השופטת ביניש מגדילה את חלקם של המערערת לכדי 40%, ואת יתרת הנזק מחלקת בין המשיבים.

ללא ספק פסק הדין זה הינו "משנה סדורה" ביחס שבין שני סעיפים בעייתיים מאוד בענייני התיישנות, קרי סעיפים 8 ו-89 הנ"ל, ותכליתו של פסק הדין כמגמת הפסיקה לצמצם עד מידת האפשר את היכולות ליהנות מטענת התיישנות במקרים בהם דחיית התביעה מפאת התיישנות הינה בלתי צודקת בעליל.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, ממשרד עו"ד בלטר, גוט, אלוני ושות'.