הכתבה בשיתוף קבוצת גיאוקרטוגרפיה שוק הנדל"ן המשתנה (הריבית, המחסור בכוח אדם ועוד) מציב אתגרים רבים בפני יזמי הנדל"ן המקומיים. אחד הכלים להתמודדות עם אתגרי השנים האחרונות הוא מחקר כלכלי מקדים. "היום רוב חברות הנדל"ן שולטות בצורה מצוינת בעלויות הבנייה ומחזיקות גם בשמאים שיודעים לנתח את ההתנהגות של השוק עד כה", מסביר בוריס דנילביץ', מנהל החטיבה לייעוץ כלכלי בקבוצת גיאוקרטוגרפיה. "הצד השני של המשוואה - שהוא ללא ספק הצד המורכב יותר - הוא המבט קדימה. יזמי נדל"ן נדרשים להסתכל אל העתיד בראייה של 5-10 שנים קדימה ואף יותר - על מנת לפענח את המגמות ולגזור מהן את הביקושים העתידיים". זהו תפקידה של החטיבה לייעוץ כלכלי בקבוצת גיאוקרטוגרפיה - שמתמחה בין היתר במחקרי אומדן ביקושים בתחום הנדל"ן. "בסופו של דבר, כשיזם נכנס לפרויקט נדל"ן מסחרי כמו למשל מרכז מסחרי שכונתי, הוא רוצה לדעת מה יהיה הפדיון הצפוי למטר -וכך לחשב אילו דמי שכירות הוא יוכל לקבל מהשוכרים. אומדן ביקושים צופה תמיד אל העתיד. אף אחד לא בונה באופן מיידי, התפקיד שלנו בגיאוקרטוגרפיה הוא ללוות את לקוחותינו בעידן של שינוי בשוק הנדל"ן", לסייע ליזמים להסתכל בטווח של 20-25 שנים כדי להבין מה הכדאיות של הפרויקט. לדברי דנילביץ', אותם תהליכים של אומדן ביקושים משחקים תפקיד משמעותי מאוד בתהליכי קבלת ההחלטות של יזמים בענף הנדל"ן. "המטרה של ייעוץ כלכלי היא לקחת סוגיות מורכבות, לפרק אותן ולייצר תובנות פשוטות ונהירות", הוא מדגיש. "בסופו של יום, יזמים ומנכ"לים בבואם לקבל החלטות רוצים לדעת מה הכי כדאי לבנות כדי מחד למקסם רווחים ומאידך שיהיה אפשרי מבחינה תכנונית - מרכז מסחרי שכונתי או/ו מגדל משרדים או/ו לוגיסטיקה או/ועירוב שימושים? באיזה תמהיל? מה יעבוד עם מה? האם להשתתף במכרז מסוים לדיור מוגן, לתעסוקה או למגורים? אנחנו מסייעים להם לקבל את ההחלטות האלה בצורה מושכלת". על בסיס המחקרים העדכניים של החטיבה לייעוץ כלכלי בקבוצת גיאוקרטוגרפיה, דנילביץ' מצביע על מספר תתי-שווקים אטרקטיביים במיוחד בתוך שוק הנדל"ן הישראלי בשנה הקרובה. "בין היתר, אנחנו רואים עודף ביקוש מובנה בתחום הלוגיסטיקה בארץ. מדובר בעיקר על מתקני לוגיסטיקה מודרניים. הצמיחה בתחום הלוגיסטיקה נובעת מהגידול באוכלוסיית ישראל שצמחה בקצב גבוה בהשוואה לשאר העולם המפותח - מה שמוביל לעלייה בייבוא וייצוא סחורות בנמלים והתייעלות בשרשרת הערך של חברות. "בנוסף, אנחנו גם רואים שינויים בהרגלי הצריכה של הציבור", הוא מוסיף. "היקף הרכישות המקוונות גדל בצורה משמעותית בשנים האחרונות - אבל הוא עדיין נמוך בהשוואה למדינות ה-OECD - כלומר, עוד לא סיימנו להדביק את הפער מהעולם המערבי בכל הקשור לרכישות אונליין. המגמות האלה הופכות את שוק הלוגיסטיקה לאטרקטיבי מאוד. מבחינת תשואות, שוק הלוגיסטיקה כאן נהנה כיום מתשואה ממוצעת של 6.7 אחוזים - בהשוואה ל-4.85 אחוזים במערב אירופה ו-6 אחוזים במרכז אירופה. זאת אינדיקציה נוספת לחוסר בשלות של שוק הלוגיסטיקה המקומי (בשוק בשל ויציב שיעורי התשואה נמוכים - א.ק.ל) ויש לו עוד לאן לעלות". לפרטים נוספים על בדיקת התכנות כלכלית ופוטנציאל שוק בנדל"ן הקליקו כאן>> תחום נוסף שנהנה מביקוש מוגבר בשנים האחרונות הוא עולם חוות השרתים. "רק כדי לסבר את האוזן, בשנת 2020 פעלו בישראל בסך הכל 10 חוות שרתים עם הספק חשמל כולל של 40 מגה-ואט. בסוף שנת 2023 הגענו כבר ל-25 חוות שרתים בהספק של 180 מגה-ואט - ואנחנו עדיין נמצאים בפער עצום בהשוואה לעולם", אומר דנילביץ'. "ההערכה היום בשוק כי שוק חוות השרתים יגיע ל-655 מגה-ואט בשנת 2030. זהו קצב גידול שוק בלתי נתפס של כ-30-35 אחוזים בשנה". דנילביץ' מספר כי מגוון שחקנים בתחום הנדל"ן משקיעים בתקופה האחרונה בפרויקטים של חוות שרתים. "בשורה התחתונה, חברות נדל"ן נהנות מיתרון יחסי בתחום המדובר זה נכון במיוחד לגבי חברות נדל"ן עם ניסיון בפרויקטים בתחום האנרגיה - וכן לגבי גופי השקעה עם כיסים עמוקים. צריך להבין שנושא האנרגיה משחק תפקיד מהותי בפרויקטים של חוות שרתים - והוא עשוי להכריע לכאן או לכאן את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט". שינוי ביחס לדיור מוגן שוק צומח נוסף שעליו מצביע דנילביץ' הוא בתי דיור מוגן. "תוחלת החיים בישראל עולה עם הזמן, והיא מלווה גם בשינוי בהתנהגות הצרכנים. הדורות הקודמים לא הבינו בהכרח את ההבדל בין דיור מוגן לבתי אבות - ולכן נרתעו מכניסה לדיור מוגן. הדור החדש מסתכל על הדברים בצורה אחרת. אחד האתגרים הגדולים ביותר שבאים עם העלייה בתוחלת החיים הוא הבדידות של בני הגיל השלישי - כאשר עולם הדיור המוגן מספק מעטפת חברתית וקהילתית מאוד אפקטיבית. "במדינת ישראל יש כיום מעל 15 אלף יחידות דיור מוגן", הוא מסביר. "אנחנו צופים קצב של הקמת 2-3 בתי דיור מוגן חדשים בכל שנה - עם 250-300 יחידות דיור בכל פרויקט. השאלה הגדולה ביותר היא המיקומים הנכונים להקמת בתי דיור מוגן חדשים: אנחנו מבצעים עבודת מחקר מאוד יסודית בנושא הזה עבור לקוחותינו. מעבר לכך, חשוב להדגיש שבתי דיור מוגן מיועדים כיום בעיקר לקהל במעמד סוציו-אקונומי גבוה מאוד מעשירונים 8-10. אם אנחנו רוצים לתת פתרון גם לקהל במעמד נמוך יותר מעשירונים 5-7, אנחנו צריכים שינוי רגולטורי ותמריצים שיהפכו את העסק לרווחי". סט יכולות ושירותים בעולמות תוכן מגוונים החטיבה לייעוץ כלכלי בקבוצת גיאוקרטוגרפיה מספקת כיום שירותי ייעוץ, מחקר ואסטרטגיה לשורה ארוכה של גופים מובילים בתחום הנדל"ן מישראל. "הפעילות שלנו מתמקדת באומדן ביקושים כאשר אחד המוצרים הנפוצים שלנו הוא פרוגרמות כלכליות תכנוניות כלומר, מה השימושים המיטביים שאנחנו חושבים שצריך לפתח - ומה פוטנציאל הביקוש לכל אחד מהשווקים השונים בראיה ארוכת טווח". אחד היתרונות של החטיבה לייעוץ כלכלי, מציין דנילביץ', הוא השתייכותה לקבוצת גיאוקרטוגרפיה המחזיקה בסט של יכולות ושירותים בעולמות תוכן שונים ומגוונים (one stop shop) ומהווה בית מקצועי בעולמות המחקר והייעוץ, תוך שימוש בכלים מחקריים ומודלים מתקדמים, "אנחנו עובדים בצורה שוטפת עם יזמים ורשויות מקומיות ברחבי הארץ, ומהווים שותפים לדרך בצמתים של קבלת החלטות חשובות תוך התייחסות אסטרטגית ומתן מענה בהיבטים של פוטנציאל כלכלי וביקושים. "גיאוקרטוגרפיה בנויה על מתודות ומודלים כלכליים ומערכות Gis שפיתחו פרופ' אבי דגני מאוניברסיטת תל אביב וד״ר רינה דגני המתמחה בכלכלה אורבנית. יש לנו את יתרון הגודל - עם 50 מומחי כלכלה, ניהול, תכנון אורבני, שיווק, שמאות ועוד 150 סוקרים וגם מכון הסקרים הגדול במדינה, מה שמאפשר ביצוע מהיר, מקצועי ובמחירים הוגנים", הוא מסכם. "בשל כך מעורבת החברה לאורך שנים בפרויקטים הנדל"ניים הגדולים במדינה. בהם נכללים, בין היתר, תכנית המטרו, פיתוח מתחם שדה דב, פיתוח מתחמי תעסוקה ולוגיסטיקה, פיתוח קניונים ושטחי מסחר, תכניות אסטרטגיות לפיתוח ערים ואזורי תעסוקה, נמל יפו, נמל תל אביב וכן תכניות ברמה לאומית כמו תכנית מתאר לבתי חולים ומוסדות בריאות". לפרטים נוספים על בדיקת התכנות כלכלית ופוטנציאל שוק בנדל"ן הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף BuildUp מקבוצת BST בעידן שבו משרדים הם הרבה יותר ממקום עבודה, הסביבה הפיזית משפיעה ישירות על תפוקת העובדים, על התרבות הארגונית ועל הרושם על לקוחות ושותפים. אבל איך הופכים חלל ריק למרחב עבודה מעוצב, חכם ויעיל? התשובה טמונה בעבודות הגמר - השלב שבו הקירות החשופים מקבלים חיים, והחזון האדריכלי מתממש לפרטי פרטים. גמרים כוללים את כל מה שהופך משרד למקום פונקציונלי ומזמין: חיפויי קירות, ריצוף, תקרות, מערכות תאורה, חשמל, תקשורת, מיזוג ואלמנטים בהתאמה אישית. לא מדובר רק באסתטיקה - משרד טוב צריך להיות גם חכם, נוח ויעיל אנרגטית. שילוב נכון בין עיצוב מוקפד לטכנולוגיה מתקדמת יוצר סביבת עבודה שתומכת בפרודוקטיביות ומותאמת לצורכי הארגון. כל זאת תוך שמירה במהלך העבודות ליצירתה על תקנים מחמירים ולוחות זמנים צפופים - וזה עשוי להיות מורכב כמו שזה נשמע. לדברי אמיר מרציאנו, מנכ"ל BuildUp המתמחה בגמרים כולל ניהול, ביצוע, תיאום והנדסה, ומהווה חלק מקבוצת הנדל"ן BST, האתגר המרכזי בפרויקטי גמר למשרדים הוא השילוב בין דיוק הנדסי, תכנון אדריכלי ופתרונות טכנולוגיים מתקדמים". הוא מסביר כי החשמל והמיזוג במשרדים של היום מציעים פתרונות מתקדמים ויעילים, המאפשרים נוחות ופרודוקטיביות גבוהה, תוך שמירה על עיצוב מודרני ואסתטי. כל מערכת מתוכננת בנפרד, אך בסופו של דבר עליהן לפעול בהרמוניה. לכן, כדי להבטיח זאת, אנו משתמשים בפתרונות דיגיטליים מתקדמים לזיהוי התנגשויות אפשריות בין מערכות עוד לפני הביצוע ומפעילים בקרה יומית וצוותי עבודה מיומנים, שמסוגלים להאיץ תהליכים תוך שמירה על איכות ביצוע גבוהה ובטיחות מקסימאלית לכל המעורבים. השלמת פרויקט ענק תחת לחץ דוגמה לכך שנותן מרציאנו היא השלמת פרויקט משרדי חברת הייטק בינלאומית גדולה ומוכרת במת"מ חיפה, שהציבה אתגר הנדסי מורכב והצריכה עמידה בלוחות זמנים קצרים תוך תיאום בין מאות ספקים - וכל זאת תוך כדי מחסור בכוח אדם בעקבות גיוס עובדים למילואים.  "כדי להתמודד עם האתגרים, השקענו בתכנון מקדים באמצעות מערכות מתקדמות שאפשרו לנו לזהות בעיות מראש ולייעל את הביצוע", הוא מספר, "בנוסף לכך, תאגיד כוח האדם הבינלאומי של BST אפשר גיוס מומחים מחו"ל, מה שהבטיח זמינות כוח אדם מיומן גם בתקופת מחסור. כך ניהול חכם של שרשרת האספקה וכן שיתוף פעולה עם ספקים - אפשרו שמירה על זמינות רציפה של חומרי גמר ברמה הגבוהה ביותר, לרבות ריצופים, חיפויים ותקרות מתקדמות". לפרטים נוספים על פרויקטים של BuildUp לחצו>> תיאום מיטבי בין שלד לגמר עובדת היותה של BuildUp חלק מקבוצת הנדל"ן BST מהווה יתרון משמעותי בפעילות השוטפת. כך לדברי מרציאנו, בפרויקטים משותפים ניתן לתאם מיטבית בין שלבי הבנייה לגמר. כדוגמה הוא מביא את פרויקט משרדי חברת "דיור ממשלתי" בחולון. שם בניגוד לפרויקטים סטנדרטים, בהם עבודות הגמר מתחילות רק לאחר השלמת השלד, צוותי BuildUp נכנסו מיד לאחר פירוק תפסנות התקרה (מערכת תמיכה זמנית המשמשת ליציקת תקרות בטון, ומוסרת לאחר שהבטון מתקשה - ק.ד)  עוד לפני סגירת מעטפת המבנה. "ברגע שBST - הורידו תפסנות נכנסנו מיד לעבודת הגמרים - ריצופים, תקרות, קירות, עבודות גבס ומערכות. המיידיות הזאת אינה מהלך סטנדרטי, לרוב קבלן השלד לא נותן לקבלן הגמרים להיכנס עד שהוא יוצא מהשטח. פה בגלל העבודה המשותפת שלנו בקבוצה לוחות הזמנים התקצרו משמעותית, והלקוח נהנה כמובן". בקרת איכות קפדנית היא גורם קריטי להצלחת עבודות הגמר. כבר בשלב התכנון, מחלקת בקרת האיכות של BuildUp מבצעת ניתוח סיכונים, בוחנת מפרטים טכניים ומנהלת בקרה שוטפת לאורך כל התהליך. "לכל תחום בפרויקט - מגבס וחשמל ועד ריצוף ונגרות - יש לנו מומחי בקרת איכות ייעודיים המבטיחים ביצוע מדויק. כמו כן, כל פרויקט עובר בדיקות פונקציונליות וחזותיות כדי להבטיח עמידה בתקנים בינלאומיים ואנחנו משתמשים בטכנולוגיות לניטור חריגות בזמן אמת כדי לבצע תיקונים מיידיים. "במבט קדימה, ההובלה שלנו בתחום הגמרים תלויה בהתאמה לתנאי שוק משתנים, לשיפור מתמיד ולשמירה על רמת ביצוע גבוהה גם בתקופות מאתגרות", מסכם מרציאנו. "לכן, אנו ממשיכים לטפח את ההון האנושי שלנו, להכשרת מהנדסים צעירים שישמשו כשדרת ניהול עתידית ולהשקיע בבקרת איכות ובטיחות - שני תחומים קריטיים להצלחת כל חברת גמרים ובנייה". לפרטים נוספים על פרויקטים של BuildUp לחצו>>

הכתבה מטעם פארק עתידים תל אביב פארק עתידים תל אביב הפך בשנתיים האחרונות ממתחם עסקים ותיק לאקוסיסטם יצירתי לעסקים ולקהילה. זאת תוך שהוא מחזק מעמדו כמרחב עירוב שימושים מגוון שמצד אחד ממשיך לקרוץ עם 11 מגדלי ובנייני המשרדים הקיימים בו לחברות מובילות ולסטרטאפים; ומצד שני נעשה מוקד משיכה לקהל הרחב עם שדרות ירוקות, מרחבים לאירועים ומרכז מסחרי תוסס בזכות קליטת כ-20 עסקי מסעדות ולייף סטייל וחשיבה מחודשת על תכנון מרחבי. "אין ספק שבשנתיים האחרונות שברנו את הקונספציה - והפכנו ממתחם עסקים רגיל, ותיק לאקוסיסטם אורבני חי ובועט, מעין תל אביב קטנה בתוך תל אביב הגדולה, ועוד בתקופה המאתגרת ביותר שהמדינה שלנו ידעה", מספר אייל גרין, מנכ"ל פארק עתידים תל אביב. "נקודת המוצא שלנו הייתה פשוט להתבונן במבנה הטבעי של הפארק, במרחבים שלו ולחשוב איך להפוך אותם ליתרון ולמקפצה גם לשם הכנסת לקוחות חדשים למשרדים שלנו וגם עבור זרימת קהל למסחר. אם ניקח לדוגמה מגדל משרדים רגיל, לא משנה כמה ורטיקלי ורב שימושי הוא - עדיין הוא לא יוכל לשמש פארק עסקים. כזה שמתוך המבנה הטבעי שלו, עם בניינים פזורים בתוך מרחב, נפרסות מגוון אפשרויות לשימושי קרקע שונים - כמו משרדים, מסחר, אזורים פתוחים לקהילה ו'טרמינל' מרכזי לאנשים - שדרות מסחריות שבהן עובדי חברות ועסקים יכולים לנוע ולהיפגש ביניהם". לדברי גרין, "התמהיל שמאפשר מבנה הפארק הוא קרקע ליצירתיות. חברות יכולות למשל להגדיל ולהקטין משרדים מבלי לצאת מעתידים. כי אם חברה נכנסת לתהליך שינוי - היברידיות לתקופה לדוגמה, או גל פיטורין או לחילופין יש צורך בהגדלת מרחבים - לנו יש יותר אפשרויות לתת את המענה, בין אם הוא זמני ובין אם הוא לטווח ארוך. אנחנו יודעים לסייע בזריזות ובגמישות, לעשות את המעברים הפנימיים האלו בתכנון משרדים חכם ובמערך גיבוי אדריכלי ותפעולי חזק לניהול שינויים שיצרנו פה. "הגמישות היא פרמטר שמשאיר לקוחות לטווח ארוך, מרחב שנותן מענה, שיכול לגדול ולהשתנות עם חברות בלי שיצטרכו לעבור או לעזוב גם בזמנים קשים וגם בזמנים של צמיחה. זהו יתרון תקדימי גם ללקוחות ותיקים מחברות וארגוני ענק ועד לסטארטאפים ויזמים מתחומים שונים, שמבינים שאין להם מה לצאת מהפארק וגם ללקוחות חדשים שמקבלים שקט לסגירת עסקה". מגוון שימושים והזדמנויות עסקיות  גרין מסביר כי גמישות תכנונית מייצרת גם הזדמנויות להתאמות לביקושים - בזכותה ניתן בפארק עתידים להכשיר ולשנות התוויה של שטחים, משרדים, קומות וגם בניינים בהתאם לביקושים חדשים שעולים מהשטח. "כך למשל, אנחנו רואים מגמה של ביקושים בעולם הבריאות - לצערנו המלחמה, הפציעות הפיזיות והמנטליות, הובילו לעלייה בצורך בשירותים פרא-רפואיים, משרדי רופאים, מכוני דימות, מעבדות ואנחנו הגבנו לכך בהתאמת משרדים וחללי עבודה בבניין שכולו יותאם לפעילות שכזו. לקוחות מתחומים אלה יצטרפו לקהילת בריאות חזקה שהעוגן בה בין היתר הוא בית החולים 'רפאל', חברת 'מדינול' ועוד. ואכן, בעולם שבו קצב השינויים אדיר מגאו-פוליטי, דרך סטטוס עסקי משתנה של חברות ועד לטכנולוגיות ולתפיסות חדשות של עובדים שמשנות את חיי המשרד - חשוב ליצור סביבות עבודה גמישות. עתידים, בבעלות עיריית תל אביב יפו ואוניברסיטת תל אביב, ביצעה התאמות בשטחה על מנת למקסם אקו-סיסטם משתנה כך שיתאים גם למציאות המשתנה של לקוחות המשרדים ושל קהילת המבקרים. בפארק, כאמור, 11 בניינים, על פני 80 דונם ובהם פועלות כ-80 חברות מהמובילות בישראל. בין היתר' כלל ביטוח ופיננסים', בית החולים 'רפאל', 'כללית', 'קומדע', 'אבוט', וכן סטארטאפים רבים לצד עסקי מסעדות עם מותגי אוכל ביניהם 'ארומה', 'יאשקה', 'שומשום', 'greenz' ומוקדי בילוי ופנאי כמו מועדון ההופעות 'gray', סטודיו פילאטיס, מכון אורתופדי ועוד. בקרוב יושקו שדרות הקולינריה והקניות 'עתידים מרקט' מקבוצת 'אונו מרקט' הכוללות 12 חנויות בוטיק ושופינג, ומלון 'ROXON' מרשת המלונות 'wyndhan' לה עשרות אלפי מלונות בכל העולם. "אקוססיסטם אורבני זה הנדסת אנוש לחוויית עבודה, בילוי ופנאי באותו מרחב" "לאחרונה התקבלה החלטה בוועדת התכנון של העיר להכיר בעתידים גם כמרכז בילוי ופנאי. מה שמחזק מאוד את המהפכה שלנו", מציין גרין "ברמת המאקרו, זה מאפשר לנו למקסם את עירוב השימושים, את הגדלת מנעד העסקים שמציעים לעובדים, לעבוד, לסעוד ולבלות באותו מקום, מפחית את הצורך בנסיעות ארוכות ומשפר את איכות החיים, מה גם ששילוב של מסחר ותעסוקה קרוב לשכונות צפון העיר החזקות המצויות בתנופת התחדשות וקליטת עשרות אלפי תושבים - זהו עירוב שימושים מדויק; מצד אחד הוא נותן לקהל גדול את אותו המענה של נוחות וחוויה גם כקהל מבקרים שלא עובדים בפארק; ומצד שני, מאפשר ברמה העירונית ניצול טוב יותר של הקרקע, במיוחד באזורים צפופים. כמובן שיש צורך בתכנון מדויק ותיאום בין שימושי הקרקע השונים כדי למנוע קונפליקטים ולוודא שהשימושים השונים משתלבים בצורה חלקה ושהתשתיות המקומיות, כמו תחבורה ציבורית, חניות, פריקה וטעינה, מים וחשמל, מתאימות לתמוך בשימושים השונים". "גמישות פוגשת את הסקיצות של המשרדים עצמם"  גם תכנון המשרדים הפרטני ברמת המיקרו נעשה באופן גמיש. האדריכל פביו נוביק, מי שאחראי עליו מסביר: "כשחברת הייטק מבקשת התאמות, נכנסת הגישה של תכנון משרדים גמיש. לפני שאנחנו מתכננים את נראות המשרדים אנחנו בודקים את המטרות העתידיות של הארגון - אם יש כוונה להרחיב את הצוות למשל, יש לקחת זאת בחשבון בתכנון החללים". "בעתידים, מתמקדים ביצירת חללים פתוחים שמאפשרים שינויים מהירים. לעיתים במקום להקצות קירות קבועים בין משרדים, נעשה שימוש במחיצות ניידות שיכולות לשנות את המרחב בהתאם לצרכים הארגוניים. הדבר מאפשר לעובדים לעבוד בשיתוף פעולה, לארגן פגישות בקלות וליצור אווירה יותר נינוחה. גישה זו לא רק מקלה על תכנון המשרדים, אלא גם תורמת לשיפור המוטיבציה והפרודוקטיביות של העובדים. בהתאמה, העיצוב יכלול ריהוט מודולרי שניתן להזיז ויכול להיות פתרון מצוין לשינויי גודל המשרד". "בהמשך לכך החשיבה עד הפרטים הקטנים מהותית: למשל שימוש בתאורה טבעית משפר את רווחת העובדים ומפחית את צריכת האנרגיה; חלונות גדולים ו'סקיילייטים' יכולים להכניס אור טבעי לחללים; תכנון חללים שמפחיתים רעש מאפשרים עבודה שקטה ומרוכזת; וכן שימוש בחומרים סופגי רעש ומחיצות אקוסטיות, לצד שילוב מערכות חכמות לניהול תאורה, טמפרטורה ואבטחה. טכנולוגיות אלו מאפשרות התאמה אישית של החלל לצרכים של כל עובד ומשפרות את היעילות האנרגטית", מסכם נוביק, האמון על תכנון יצירתי ותוכניות למשרדים, למרחבים המסחריים ואפילו על תכנון תסריטי שטח לאירועים בפארק עתידים תל אביב שגם הם הפכו לנדל"ן תוסס להשכרה. "אזורים משותפים מעוררי השראה זו תפיסת עבודה" כמי שאחראי על כלל המרחב האורבני של הפארק, מסביר נוביק כי עתידים מתכתב עם קהל רחב ולכן השטחים המשותפים חייבים להיות ירוקים וידידותיים לסביבה ולאנשים. כמו כן, עתידים הוא חלק מהתוכנית הירוקה של אוניברסיטת תל אביב למקסום השימוש באנרגיה מתחדשת ולחסכון בחשמל. כך שתמצאו בו מגוון יוזמות של ההנהלה שמטרתן להפוך את המרחב לבריא לסביבה ולאנשים. בין היתר: פאנלים סולריים על גגות הבניינים, מגדל דגל בתקן 'גולד ליד' שיהיו בו משרדים, מסחר ואולם תאטרון, ניהול פסולת חכם באמצעות דחסניות ועוד. "חוץ מהנושא הירוק, גם תאורה טבעית, אקוסטיקה וטכנולוגיות חכמות - הן המינימום שצריך לקחת בחשבון בתכנון מרחב ענק שזורם בו קהל של אלפי אנשים ביום", מסביר נוביק, "כך למשל אזורי המנוחה והפנאי הם בעיצוב מעורר השראה. יצרנו אזורים שמאפשרים לעובדים להירגע ולהתאוורר במהלך היום, כמו שדרות המסחריות שמדמות את שדרות רוטשילד בתל אביב ומכניסות את הרחוב מן החוץ אל הפנים, פינות ישיבה נוחות, חדרי משחקים ואזורי קפה שמעוררים יצירתיות ומוטיבציה אצל העובדים, עם עיצוב צבעוני, אמנות ואלמנטים טבעיים. האזורים הציבוריים הם מקום המפגש של העובדים ומייצרים חוויות משותפות שמחזקות את הקשרים החברתיים". תכנון חללי עבודה: מענה לכל הצרכים ובעיקר לדור ה-Z "חשוב להבין שאנו היום מתכננים בשביל דור ה-Z שמחפש גמישות רבה יותר בעבודה, כולל אפשרות לעבודה מרחוק ושעות עבודה גמישות. הם מעריכים חללים שמאפשרים עבודה שיתופית וגם פרטיות כשצריך - גמישות לשימושים שונים, כמו חללים שניתן לשנות בקלות ממשרד פרטי לחלל עבודה משותף, או אזורים שניתן להשתמש בהם לפגישות, סדנאות או אירועים. תכנון חללים שמאפשרים התאמה אישית לצרכים המשתנים של העובדים הוא קריטי", חוזר ומדגיש נוביק. היבט נוסף של גמישות והתאמה לצרכים מתבטא באפשרות שימוש בחללי עבודה משותפים שהפכו לפופולריים במיוחד בעשור האחרון. גרין מסביר כי התכנון המודרני של חללים אלו מתמקד ביצירת סביבות עבודה גמישות המעודדות שיתוף פעולה וחדשנות. "הגמישות שלנו בפארק אפשרה לנו להכשיר מרחבים לחללי עבודה משותפים ולכל מיני צורות ישיבה משרדיות, ומכאן יצרנו חבילות במודל 'הכל כלול', והשכרות יומיות. ישבנו עם סמנכ"ל האחזקה שלנו ועם אדריכל הפארק, הסברנו את החשיבה, את החזון למלא פה כל שטח פנוי - והם מכשירים ומתכננים את השטחים בהתאמה. היכולת לשלב בין עובדים שונים מענפים שונים באותו חלל יכולה ליצור דינמיקה חדשה, שמעודדת יצירתיות והשראה. גמישות זו מאפשרת גם לעסקים קטנים וסטארט-אפים לשכור שטחים מבלי להתחייב להשקעות גדולות", מסכם גרין. "אירועים זה נדל"ן להשכרה" "כשחושבים אג'ילי - גם מרחבים לאירועים לארגונים ולקהל הרחב הם מ"ר לגיטימי להשכרה. בעתידים היו מגוון פורומים, חדרי ישיבות אולמות כנסים ואירועים, אודיטוריום ועוד ועוד פלטפורמות שמשרתות קהל מבית ומחוץ למפגשים והתכנסויות. כחלק מהמהפכה שלנו, החלטנו להכשיר בזריזות שטחים נוספים ולתכנן אותם כפלטפורמה לאירועים - שהם מבחינתנו נדל"ן מניב לכל דבר, מספר גרין. "כך למשל הפכנו גג בניין 'רגיל' לרופטופ לאירועים עם נוף אורבני, צמחיה עשירה וכל התשתיות לאירוע מוצלח. כאשר את השטח לצדו הפכנו לאולם נוסף לקהלים המעוניינים באירועי חוץ ופנים משולבים. גם גגות החניה שלנו יקבלו שימוש נוסף - ויהפכו בקרוב למגרשי 'פאדל'; שדרות הפארק החיצוניות הפכו למרחב לפסטיבלי רחוב ואירועים המוניים לאלפי אנשים, ואת השדרות הפנימיות הפכנו למתחם ירידי תוסס המתקיים אצלנו מדי שבוע, כתמיכה בעסקי מילואימניקים והחזית". sand box - שדה ניסוי לחדשנות "עוד תשתיות יצירתיות שתכננו כוללות גם שדה ניסוי ליזמים וסטארטפיסטים (sand box) שיש להם רעיונות לפתרונות לערים חכמות. הפארק שלנו מהווה דוגמה ומופת לחדשנות ברמה הארצית והבינלאומית עם סטארטאפים פורצי דרך וחברות הייטק ששמן הולך לפניהן בעולם, אנחנו עובדים בשיתוף עם רשות החדשנות והפעילות מנוהלת על ידי מעבדת החדשנות של הפארק 'cityzone' והמכלול הזה הוא יתרון מובהק עבור סטארטאפים, חברות הייטק, סייבר ובטחון ועוד", מציין גרין. לחדש. לא להתרגל. "זוהי רק ההתחלה", הוא מסכם, "אנחנו מחויבים לפרגמטיזם התכנוני, להתחדש ולהמציא את המרחב שלנו כל הזמן גם בעתיד. לקוחות וקהל מבקרים אוהבים לדעת שהם נכנסים למרחב לא סטטי, למקום פתוח ויצירתי. במיוחד כעת כשהסרנו את כל הגדרות המנטליות - נמשיך לצמוח, להתחדש ולרגש.בסוף אנחנו עושים את זה בשביל הדבר החשוב ביותר- אנשים". למשרדים בפארק עתידים תל אביב לחצו כאן>> להשכרת רופטופ, חדרי ישיבות, הופעות בגריי עתידים ואולמות לחצו כאן>>

התחלה"אני מגיע אל עולם האומנות מרקע של לימודי עיצוב במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל והתמחות באיור. במובנים רבים השנים הללו גיבשו את הגישה הרב- תחומית שלי. איור הוא כלי להעברת תכנים מורכבים באמצעות דימוי, והוא גם מדיום ורסטילי שנמצא על התפר שבין עיצוב ואומנות. מאז ומתמיד עסקתי ביצירה עצמאית שמוביל אותה ציר אישי וביקורתי יותר". דרך"בעבודתי תמיד הסתקרנתי מהאפשרות לתת ביטוי לדימויים שלי באופן שמשתמש בחושים, בגודל ובמרחב. תרתי אחר דרכים לפרוץ עם הדימוי אל החלל והמרחב, בניסיון לקיים מפגש מורכב יותר, החל מיצירת אובייקטים בקנה מידה קטן, דרך פסלים בגודל אנושי ועד מיצבים גדולי ממדים המתפרסים על שטח של מאות מטרים מרובעים. אני יוצר גופי עבודה שמפעילים את הצופה רגשית ופיזית, שאפשר להסתובב בהם ודורשים  התבוננות אקטיבית ושיש בהם יותר מנקודת מבט אחת. המעבר התדיר מדו לתלת-ממד ובחזרה הביא אותי בשנים האחרונות גם לעיצוב תפאורה לתיאטרון במחזמר 'הסוף"'. טכניקה"ציור הוא לרוב הבסיס, ואותו אני מרחיב למפגש עם חומרים שונים. האסתטיקה שדרכה אני מפרש את העולם מבוססת על צורות גיאומטריות. אלו צורות מהונדסות, מכופפות לתבניות, שאינן טבעיות, ובמובן מסוים - פרימיטיביות. העבודה במשטחים מעצימה את העיסוק שלי ביחסים שבין נפח לשטח. האופן שבו אני משתמש בשטיחות של החומר הוא אלגורי. יחד עם ההפשטה הצורנית, העולמות שאני יוצר עוברים תהליך השטחה שמביא לאיחוד צורני ומחיקת האינדיבידואליות, דרכן אני מהרהר במחשבות על זהות וחשיבה עצמאית". השראה"השראה היא דבר חמקמק מאוד. לעיתים קרובות אני שואב השראה מדברים שמפחידים או מטרידים אותי. האלמנטים האלה מניעים אותי, דורשים את תשומת ליבי ונותנים לי את ההזדמנות להתמודד איתם דרך יצירה, לכן ברבים מהפרויקטים שלי, למרות הצבעוניות והרוח המשובבת שלהם, יש לעתים קרובות נימה דיסטופית ומקברית. אני מוצא השראה בגרוטסקי, האבסורד וההומוריסטי". קדימה"הצגתי השנה במוזיאונים ברחבי הארץ, אם בתערוכות יחיד, כמו 'הקרנבל' ו'משתזפים,' או בתערוכות קבוצתיות, אבל במיוחד אני מתרגש במיוחד מפרויקט שבו אני מעורב במוזיאון לאומנות אום אל-פחם: אנו שישה אומנים ערבים ויהודים שנפגשים במסגרת חממה של מפעל הפיס, בשיתוף פעולה שיגיע לשיאו בשש תערוכות יחיד, שיוצגו במוזיאון בשנה הבאה. איש מאיתנו לא מצפה להביא את השלום, אבל בתקופה של אי-ודאות, טוב להיזכר כי מי שחותרים לעתיד שוויוני וחיים משותפים יכולים להתאחד, גם בתקופות אפלות".

במושב נהלל שבעמק יזרעאל נמצא בית בן 160 מטרים רבועים, שאותו תכננה האדריכלית נעמה דגן עבור משפחתה. "גדלתי במושב נהלל וחזרתי אליו לאחר שנים של לימודים, עבודה ומגורים בעיר", היא מספרת. "הבית ממוקם בהמשך לנחלה המשפחתית הוותיקה שבה מתגוררים בני משפחתי כבר כמה דורות". המגרש שעליו תוכנן הבית פונה לנוף השדות והרי הכרמל, טובל בטבע ובירוק. "הטבע, והחקלאות בהתאם לו, משתנים כל הזמן ומייצרים תמונה מתחלפת בחלוננו. ציפורים נודדות, שדה חרוש, חיטה ירוקה, שקיעות של חורף וחוזר חלילה. הנוף משתנה והבית נשאר, כמו תיאטרון שעומד ומחכה לשחקנים שיופיעו". הבית מורכב משלושה חלקים, חלק אחד כולל את הסלון, מבואת הכניסה והמטבח. "חלק זה הוא הגבוה ביותר ומאופיין בתקרת בטון אלכסונית שמגיעה לגובה של כחמישה מטרים מהרצפה". בחלק השני של הבית חדרי שינה וחדר רחצה לילדים ובחלק השלישי משרד עם כניסה נפרדת ויחידת הורים עם חדר רחצה. "זה החלק האינטימי של הבית, והוא מתחיל מאזור ישיבה עם יציאה לחצר חצי פנימית, שתחומה על ידי קירות משלושה כיוונים, פונה מערבה אל הנוף, ומובילה ליחידת ההורים או למשרד הביתי". הבית תוכנן כמקשה אחת מבטון, צורתו החיצונית מאופיינת בפיסוליות תוך שמירה על אופי מודרניסטי, מספרת דגן. "חלוקת החללים וההקשרים ביניהם מושפעים מאדריכלות ים-תיכונית המותאמת לנוף ולאקלים המקומי ומהדרך שבה האור נכנס לתוך הבית". לטיח החוץ של הבית בחרה דגן בטיח מינרלי מסוג 'וואשפוץ', שהיה בשימוש בישראל בעשורים הראשונים של המאה ה-20. "הטיח משווה לו מראה טבעי, שנטמע ומשתלב בקרקע ובנוף". במסלול הבית בחזית המזרחית של הבית שביל בטון המוביל לכניסה דרך מבואה מוצלת, הכוללת ספסל יצוק וחלון חיצוני. דלת הכניסה היא דלת אלומיניום והיא שקופה בחלקה ומחוברת לחלון אלכסוני עליון הנראה בחזית הבית. ממבואת הכניסה החיצונית והמקורה מגיעים למסדרון מואר, שמקשר בין חלקי הבית השונים. "מסלול זה חושף לסירוגין את נוף העמק וההר דרך חלונות גדולים ומוביל את הנכנסים מהאזור הציבורי לחלל האינטימי של הבית, בעוד המבט ממשיך החוצה דרך דלת המשרד השקופה. התנועה בבית מתבצעת כולה דרך המסדרון, שנע בין אורות לצללים בעוצמה משתנה והוא מגלה ומסתיר את הנוף לסירוגין. הוא פונה לחלונות מכל הכיוונים, כך שהאור נכנס מהצדדים וכן מלמעלה. בשעות היום הבית מואר כולו בתאורה טבעית בלבד. במסדרון תוכנן פריט נגרות עם ספסל וספרייה שמגיעה עד לחלונות העליונים המשופעים שבחזית הקדמית של המבנה".   את עיצוב פנים הבית מגדירה דגן כ'סגנון מינימליסטי וחם'. בחללים הציבוריים רצפת בטון מוחלק ושימוש רב בעץ וטיח פנים מינרלי ונקי. מי שממלא תפקיד מרכזי בחלל הוא הנוף, הנשקף מחלון גדול בסלון ובמטבח. למטבח, שנבנה מעץ לבנה, חלון נוסף שפונה אל הצמחייה. בסלון ספרייה עם מדפים בנישה ומגירות אחסון, שתי מנורות בולטות בעיצוב האדריכל אלבר אאלטו שמשמשות כאלמנט תאורה דומיננטי, ולצידן ליטוגרפיה של אורי רייזמן בשם 'נוף בוורוד', שלדברי דגן נבחרה במיוחד לחלל זה. הריהוט משלב גווני אפור, עץ ושחור, במטרה להדגיש את צבעי הנוף הנכנסים פנימה. "בין הסלון למסדרון המואר תוכנן רהיט מסתובב המשרת מספר פונקציות: בסלון הוא משמש לאחסון, במבואה כארון מעילים, ובמסדרון המואר כפינת ישיבה עם ספסל ומדפי ספרים. הפינה השקטה הזו מוארת מלמעלה דרך החלונות האלכסוניים, ומאפשרת ישיבה לקריאה רגועה. הרהיט מגיע עד לתקרה האלכסונית, ויוצר מרחב עוטף ונעים", מספרת דגן. "ביחידת ההורים ריצוף פרקט, והגוונים נעים בין עץ ללבן ליצירת תחושה חמימה ורגועה. במשרד הביתי תוכנן רהיט מותאם מעץ לבנה עם אחסון נסתר למחשב. לצד פינת הישיבה מוקם חלון הפונה החוצה וחלון נוסף, עליון, ממנו ניתן לראות את השמיים. רצפת הבטון המוחלק נמשכת גם כאן, ודלת החוץ מאלומיניום מאירה את מסלול ההליכה בבית. את החצרות המקיפות את הבית תכננה דגן באופן שימשיך את החלל הפנימי ובהתאמה לאקלים המקומי, כך היא רחבת הבטון המוחלק שממשיכה את אזור המטבח והסלון. ישנה חצר נוספת הצמודה למבואת החדרים, ובינן מקשרות מדרגות חוץ מבטון מוחלק. גם השימוש בחומרי גלם חיצוניים כמו אבן טרוורטין אפורה ואבני מדרך מבזלת אפורה משתלבים עם חלל הפנים. בחזית הבית יש אזור ישיבה, שנועד לדבריה לשמש בשעות אחר הצוהריים. הפינה האהובה על דגן היא פינת הספרייה וספסל הקריאה שבמסדרון: "זה מקום שמאפשר ישיבה שקטה, והוא מואר באור עדין שמגיע מלמעלה, מהחלון האלכסוני. הפינה מתוכננת כמו כיס בתוך הקיר, ועטופה בעץ מכל הכיוונים, וכך למרות המיקום באזור ציבורי של הבית היא מאפשרת גם ישיבה פרטית יותר, של אדם אחד או שניים".

  כשרפי בביאן (64) קב"ט המועצה האזורית שדות נגב וחבר קיבוץ עלומים, החל לאסוף נפלים של מרגמות, הוא עשה זאת בעיקר מטעמי נוסטלגיה, "סוג של מזכרת, בלי איזו כוונה מיוחדת להשתמש בהם". מה גורם לאדם לקום בבוקר ולצאת ְלַלֵּקט נפלי מרגמה?"בתחילת שנות האלפיים חווינו ירי מרגמות מסיבי מרצועת עזה לישראל, בעיקר בגזרת נחל עוז ובין נחל עוז לעלומים. הרבה מרגמות נפלו בשטחים החקלאיים שליד עלומים ואני התחלתי לאסוף את ה'זנבות' של המרגמות ולשמור אותם אצלי בחצר. עוד לא היה לי רעיון מה לעשות בהם אבל לא יכולתי להשאיר את פיסות ההיסטוריה האלה בשטח. באיזשהו שלב כבר הפסקתי לאסוף אותם, אחרת הייתי ממלא את כל הקיבוץ בערימות של ברזלים". איך נולד הרעיון ליצור מהמרגמות פעמוני רוח?"בקיבוץ ניר־עם יש מצפור שהוקם לזכרו של סמ"ר אסף סיבוני, בן הקיבוץ שנפל באסון המסוקים, ושם בעצם ראיתי פעמון רוח שהוא סוג של פסל סביבתי. הענבלים שם עשויים מעץ והפעמונים מצינורות מתכת, ועם כל משב רוח הם משמיעים צליל נעים. שם הבנתי שמצאתי את הייעוד של 'זנבות' המרגמה שלי. ב-2001 התחלתי בעבודה: קיבעתי עמודי חשמל לקרקע בבטון, כך שנוצרה חי"ת ענקית. השתמשתי בצינורות החלב ממכון החליבה הישן של עלומים כדי ליצור את הפעמונים, חתכתי אותם באורכים שונים כדי שיפיקו מגוון של צלילים, ולענבלים השתמשתי כמובן בזנבות המרגמה". אתה מארח לא מעט קבוצות שמגיעות לראות את המיצג."בזמנו התעניינו הרבה גורמים. צילמו, הראו בכל מיני מקומות, הייתה אז תקווה שהצלילים האלה יגיעו לאוזניים קשובות. כקב"ט המועצה אני מארח לא רק פה אלא בכלל לאורך גבול הרצועה. בשנים האחרונות המון קבוצות מגיעות כדי לראות בעיניים, להבין איך חיים פה בעוטף. במסגרת הסיור אני מביא אותם גם לראות את הפעמונים ואת ערימת הקסאמים שיש לי. בעבר הסיור היה מגיע מחוץ לקיבוץ עד גבול רצועת עזה. היום, לצערי, הסיורים שאני עורך הם 'סיורי מלחמה:' 'מגרש הרכבים השרופים' במושב תקומה, התצפית לזכרן של תצפיתניות נחל עוז, הנובה, סיפור הקרב בקיבוץ עלומים ועוד". חשבת כבר על יצירה חדשה ל'יום שאחרי?'"קשה לי לחשוב כרגע על העתיד. מאז שבעה באוקטובר אני מתרכז בשיקום הקהילה שלי, עסוק בלנסות להחזיר את כולם לרמת חיים נורמלית פחות או יותר, שזה בפני עצמו אתגר מטורף. כשיצרתי את הפעמונים הייתה לי איזו מחשבה שהרוח תישא את הצלילים הנעימים של הפעמון הזה מערבה והשכנים שלנו אולי ישמעו אותם ויבינו ששווה להגיע לאיזו נורמליזציה עם היהודים. לא חשבתי על שלום, דיברתי רק על נורמליזציה. לצערי הגיע שבעה באוקטובר וניפץ לי את התקווה שנשאיר לילדים שלנו עולם אחר, בלי מלחמות". אבל אתה לא נשמע כמו אחד שירים ידיים."אני מנסה מאוד שלא לאבד תקווה. המוטו של הקיבוץ הדתי זה 'נקום ובנינו' - נקום מהשבר הגדול הזה של שבעה באוקטובר ונבנה חזרה את הקהילות שלנו".

לאחרונה נחנך בית חנה ברודצקי ברמת אביב, מרכז קהילתי-פרטי שמקיים בתוכו פעילויות של יצירה, כושר, תרבות ותוכן ומרחבי עבודה. בית חנה ברודצקי הוא השלישי מבין סדרת מתחמי 'בית חנה' בתל אביב, כשהראשונים שבהם שכבר פועלים מזה שש שנים הם בית חנה בשדרות בן גוריון ובית חנה הרבי בשכונת פלורנטין. על הפרויקט אמון משרד האדריכלות troim03 בניהולו של אדר' דן טרוים, שתכנן ועיצב את הפרויקט יחד עם הגר פינוס ושרה וואלקי כשעל האבזור אמונה הייתה אדווה הופשטיין. המבנה שנבחר לפרויקט הוא מבנה ישן משנות ה-50 ששימש בזמנו כמרכז בילוי וקניות ובגלגולו הראשון שכן בו קולנוע תמוז, מבנה תעשייתי מלבני שמתאפיין בקווים נקיים. שטחו של המבנה 700 מטרים רבועים וגובהו שבעה מטרים. הוא הוסב לייעודו החדש באמצעות אימוץ התפיסה האופיינית לקונספט התכנוני, כפי שמגדירים זאת ב-troim03 כ"שפה עיצובית מאופקת ומינימליסטית המשלבת בין תחושת זרות מרגשת לתחושת שייכות נינוחה". גובהו של החלל אפשר חלוקה לשני מפלסים, שבינם גרם מדרגות מרחף והוא תוכנן בצורת חי"ת, באופן שבו הפונקציות השונות מקיפות אותו, כמו בית קפה, חנות עם דלפק קבלה, חללים ייעודיים לאימוני ספורט, כמו כושר ויוגה, סטודיו למלאכות יד וחדר ישיבות. "הרעיון התכנוני היה לענות על הפרוגרמה של הפרויקט, יצירת אווירה המשדרת פשטות ובו-זמנית מחברת בין חלקיו של הקומפלקס באופן הרמוני, כך שכל חלל ואזור מקבל מענה תכנוני לצרכיו, ועם זאת מתמזג עם שאר החללים שבמבנה". כדי להשיג את החיבור הזה נעשה שימוש במחיצות חצי שקופות, כמו קירות תריסים מעץ, קיר בטון שבו פתחים עגולים ומחיצות זכוכית חצי-שקופות, כל אלו מאפשרים לנוכחים בחללים השונים הצצה על הלאונג' המרכזי, המשמש כחלל עבודה ובילוי ללקוחות הבית. בלאונג' ישנה מעין חלוקה לאזורים שונים המאפשרים מפגשים מסוגים שונים, כמו למידה, עבודה וכיוצא באלה. כמו כן בחלל הוצבה במה המשמשת להופעות והרצאות. הריהוט, שעוצב בחלקו במיוחד עבור המרחבים השונים, יוצר אווירה נינוחה וזורמת, מזמין חוויה יצירתית בין החללים ומעודד מפגשים ושיח בין האנשים במקום.

יש לי חיבה יתרה לדירות אירוח, ואני משתדלת לדגום אותן מעת לעת. נדמה שמכל היתרונות חוויית המקומי והאותנטי היא העוצמתית ביותר, וכשמתארחים בדירה כזו מקבלים הצצה לאורחות החיים לצד אווירת ביתיות, נוחות ומרחב תנועה חופשי. Airbnb שנוסדה ב-1997, מונה היום מספר שיא של כארבעה מיליון מארחים, ועם הזמן ניכר השינוי בעיצוב הדירות, מתוך הבנה שהצרכים מש- תנים ושבעידן של גלובליות לא מספיקה מיטה ומקלחת. אחת המארחות הישראליות, ליאת מלכה מרמת גן, גילתה כל חייה סקרנות כלפי תרבויות אחרות ואורחות חיים עולמיים, ומשלא ידעה שובע נשאבה לתחום האירוח לפני כשבע שנים, ובהמשך גם לעיצוב. כתבה על גולשי ספות (Couch Surfing) חשפה אותה לטרנד, ואחרי התנסות קצרה והמלצה עברה ל-Airbnb. "רכשתי דירה עם חדר פנוי ששימש לאירוח, סידרתי אותו שיהיה נחמד, ותוך כדי תנועה למדתי מה האורחים רוצים וצריכים. אז שדרגתי והחלפתי ושיפרתי את העיצוב ואת חוויית האירוח." מלכה, שעבדה אז בהיי טק, הבינה שהיא זקוקה לידע ולמדה הום סטיילינג, ובהמשך עיצוב פנים והציגה את חדר ה-Airbnb בדירתה כפרויקט גמר מפתיע למדי. מה שונה בעיצוב דירת אירוח מחדר מלון?"חדר מלון הוא לרוב גנרי, כל החדרים נראים אותו דבר ואין טאץ' אישי או אמירה. בדירה יש יותר חופש פעולה, תחושה ביתית ואווירה מקומית. יש מרחב פרטיות, אפשר לבשל או לשבת במרפסת ולהרגיש חלק מהשכונה. גם החפצים בדירה לא קיימים במלון, ואני תמיד מוסיפה פריטים פונק- ציונליים, כמו מגהץ, מטען, מתאמים לחשמל, חוברות מידע ועוד. חלוקת החלל מתחשבת בארגונומיה, וההלבשה, האבזור והדקורציה מוסיפים לאווירה". מלכה חווה את שני צידי המתרס, והניסיון שצברה באירוח צייד אותה בסל כלים והכין אותה לייעוץ ועיצוב דירות אחרות. "דירת אירוח צריכה להתאים למגוון אורחים רחב וזה משפיע על העיצוב. לצבע למשל יש קול, והוא יכול להפיח חיים וגם לעייף, לכן אני בעד לשלב ולהכניס צבעוניות אבל לא נועזת, ולהתמקד בגוון ובמיקום מסוימים. לרוב אני אעשה קיר אחד מיוחד. גם נוחות חשובה, כמו מיטה עם מצעים מפנקים וכריות אקסטרה. מיטה לא נוחה יכולה להרוס את כל החוויה, ורצוי שלא תחנוק את החלל. עיצבתי דירת שלושה וחצי חדרים בבאר שבע, הפכנו אותה לדירת שלושה חדרים עם חדר שינה גדול והוספנו מקלחת. הלקוח רצה שתתאים לשש נפשות בנוחות, לכן בחרנו לסלון ספה נפתחת איכותית. דירת אירוח מתמודדת עם תנועה גדולה וצריך ריהוט שיעמוד בשחיקה ובשימוש אינטנסיבי ויהיה נוח, איכותי ועמיד לאורך זמן. אפשר לרהט דירה בריהוט קיים וישן אבל ב-Airbnb יש קודם כל יחס לנראות, והן מוכרות לפי העין והתמונות". האורחים ב-Airbnb מגיעים מכל קצוות תבל וחוגגים גלובליות, ולשאלה אם נדרשת שפה עיצובית אחרת, טוענת מלכה שחשוב יותר לברר איזו חוויה רוצה האורח, להתפנק רגל על רגל או להיטמע במרחב השכונתי האותנטי? "אנשים מחפשים חוויה שונה וחשוב שהעיצוב יתאים לסביבה של הדירה ושיהיה קשר. יש דברים שמדברים לכולם כמו אומנות, לכן בבאר שבע תלינו תמונות קלילות של דמויות אוניברסליות מוכרות. גם תאורה היא עניין. אירופאים, שלא כמו ישראלים, רגישים לאור חזק ומעדיפים אור טבעי ולא טכנולוגי, לכן חשוב להתאים את התאורה ולאפשר עמעום בדימרים. אפילו האחסון שונה, כי אורחים באים לטווח קצר ולא צריך שידות או ארונות. היו לי אורחים שבאו לחודש ויותר, אז הפתרון הוא ברמת האבזור, כמו למשל מתלה לבגדים ושולחן מתקפל למחשב נייד. צריך להיכנס לנעליים שלהם ולהבין את מטרת הביקור. העתק-הדבק לא עובד, צריך בידול. יש דברים שהם לפי הספר, אבל בחירת החומרים הסופיים נבנית תוך כדי תנועה". אירוח מבחינת מלכה הוא לא רק עיצוב נכון, והיא דוגלת ביחסים ובשירות. "אני אחת שמתחברת, מדברת עם האורחים ומראה להם את הסביבה כשאפשר. בעיניי זה הבסיס, זו אינטראקציה צמודה ויש לי סבלנות אבל חשוב גם לשים גבולות. יש דירות עם מנהלים וצ'ק אין עצמי שמאבדים את הקשר האישי אבל בסוף בשביל זה אנשים באים, הם רוצים להרגיש חלק, להתחבר לאורח החיים המקומי והמארחים רוצים שיחזרו אליהם". בזכות השירות, זכתה מלכה לכתבת חשיפה ב-Airbnb עם כלבה לואי, שלדבריה הוא חלק מהאירוח. לא להיות כמו כולםתוך כדי שיחה מזכירה מלכה מרצה מלימודיה, אידית מרקוביץ, שגם עוסקת בעיצוב דירות אירוח ביוון. תפסתי את מרקוביץ עם נחיתתה בלונדון, ולמשמע ההקשר נפעמה: "אני זוכרת את ליאת, היא התחילה לארח בדירה שלה כשהייתה תלמידה וממש הנגישה את החוויה וההיכרות עם האנשים ממקום מאוד נכון". מרקוביץ, אדריכלית ומעצבת פנים, עברה לאתונה לפני חמש שנים לטובת עיצוב ונדל"ן. "אנחנו קונים דירות ומשדרגים אותן, מלווים רוכשים ונותנים שירותי עיצוב, כי יופי ועיצוב מוכרים. העיצוב תלוי בתקציב, ולכל נכס אנחנו יודעים איזה עיצוב הכי כלכלי, בנראות, במפרט וברמת הגימור". הגלובליזציה באירוח, לדברי מרקוביץ', מביאה סטנדרטיזציה: "זה אומר קודם כל אינטרנט, חשמל, שקעים ואלקטרוניקה ועמדות עבודה לנוודים דיגיטליים, וכן מקומות אחסון, מיטות, מזרנים וכריות נוחות ותאורה נכונה עם כמה מוקדים לקריאה, מנוחה, עבודה, אווירה וכדומה. אבל כדי לא להיות כמו כולם נדרשת חוויה מיוחדת והדברים הקטנים עושים את ההבדל. הייתי מרצה בשנקר, אני באה עמוק מהתחום והר- עיון הוא לתת הרגשה של בית מעוצב ומרחב מגרה בווילונות, בתמונות ובאביזרים. אחת הדירות הראשונות שעשיתי הייתה ליד הים באתונה, ורציתי לצאת מהכחול-לבן הנדוש, וכטוויסט בחרתי בירוק פסטל שנתן נופך אחר של ייחודיות. זה הופך את האירוח ב-Airbnb ליותר מקצועי, כי כל אחד יכול לשים מיטה וטפט. הייתה תקופה בארץ שצימרים היו מעוצבים בטעם של בעלת הבית, אבל ב-Airbnb צריך להבין מלונאות ומה מביאים מעבר ולהיות מקצוענים, כי זה עסק שמביא את ימי התפוסה בחודש". בגלל שמדובר בבית חלופי, יש מחשבה מעמיקה באבזור?"כן, בפרטים הקטנים, כריות בספה, שולחן מתאים שתהיה הרגשת בית, כי זו הסיבה שאנשים בוחרים בדירות. מעתיקים בית לעיר אחרת שאפשר לייצר בו חוויה, כשבחדר מלון אין יותר מדי מה לעשות. גם הפלטפורמה משתנה, זה כבר לא רק מקום לתיירים של שבוע, יש יותר אורחים שבאים לחודש ומעלה, וגם הדירות נמצאות יותר בשולי העיר בגלל העלות. זה גם יתרון כי זה מנגיש לאורחים מקומות מיוחדים, שכונה מגניבה או סמטה מעניינת. פוגשים אנשים בבית קפה מקומי והופכים להיות 'פריזאי' לרגע, וזה היופי". מרקוביץ' מבקשת לסיים בתובנה עסקית ומזכירה שבעידן הלייף סטייל אנשים רוצים לעבוד פסיבית. "Airbnb זו הזדמנות לאנשים לייצר הכנסה פסיבית. באתונה למשל, אפשר לרכוש דירה במחיר שפוי ולהשכיר אותה לאירוח. זה מאפשר הכנסה וביטחון כלכלי לעתיד. הכלי שמוכר את זה הוא העיצוב ולא איפה השקעתי. עיצוב אטרקטיבי הוא הסוד של התחום והוא זה שיוצר הכנסה. ככל שדירה נראית יותר טוב יש לה רייטינג יותר גבוה, מכאן הקשר המהותי בין עיצוב נכון לעסקיות נכונה, וכשזה מקצועי ממקסמים את העסק".

על מגרש ייחודי הצופה אל אחד מנחלי האזור, תוכנן בית בן 300 מטרים רבועים המשלב בתבונה בין צורכי משפחה לבין מקסום חוויית המגורים בטבע. המבנה, שמנצל את הנוף המרהיב, הוא בית קרקע המורכב למעשה מאזורי מגורים נפרדים להורים ולילדות, כשבאמצעו מרחב משותף. "הבית תוכנן עבור משפחה עם שלוש בנות. הם ביקשו בית נוח ופונקציונלי שינצל את המגרש שלהם, עם הפרדה מסוימת מהבנות אך עדיין אפשרות לחיות יחד", מספר אדר' יואב אנדרמן, בעלי 'אנדרמן אדריכלים', האחראים על תכנון הבית. "הבקשה הזו יצרה את הקונספט הבסיסי של המבנה - אזור הורים, הכולל מאסטר וחדר עבודה קטן, ואזור נפרד לבנות. על שני החלקים הנפרדים האלה 'שוכב' ה-L הגדול שמהווה את החלל הציבורי". איך השפיעו הנוף והטופוגרפיה על החלטות התכנון?"הבית יושב במגרש פנומנאלי, שצפונה ממנו יש רק נוף, כולל אחד הנחלים של השרון. הנוף יצר את הקונספט של הבית, מתוך כוונה לשבת בתוכו בצורה רגועה וליהנות ממנו. העובדה שהוא פונה לצפון מאפשרת יותר חלונות ומפתחים, כיוון שאין לך התמודדות עם השמש הישראלית, וזה היה אחד מהעקרונות המרכזיים, לתת ליושבי הבית ליהנות מהנוף המאוד ייחודי יחסית לישראל. אתה פשוט יושב על הטבע". מה מייחד בית קרקע?"אם בדרך כלל מפרידים בינינו מפלסים ומדרגות, בבית הזה בני המשפחה מקבלים את ה'הגנה' של הפרטיות בחדרים שלהם, אבל מהשנייה שיוצאים מהאזור הזה מתערבבים בצורה נינוחה מאוד בחללים הציבוריים. היתרון הזה מתאפשר כשכל הפרויקט נמצא בקומת קרקע, לעומת מגורים במפלסים או בקומות, זה בעצם מאפשר את ה-going easy של החיים בקומת  קרקע". המעבר בין פנים לחוץ נראה כמעט חלק - איך הושג האפקט הזה?"זו כמעט תפיסת עולם של המשרד. כשאנחנו מקבלים פרויקט של 300 מטר בנוי, לא משנה אם מסביבו יש חצי דונם או שני דונם - הפרויקט שלנו הוא כל המגרש. אנשים לא בוחרים לגור על הקרקע ומוציאים סכומים גדולים כדי שנתחום אותם לאזור הממוזג. המטרה שלנו היא לחיות על כל המגרש. כאן זה מקבל משנה תוקף כי לא ברור איפה נגמר המגרש ואיפה מתחיל הנוף, ובהרבה מובנים נרצה להרגיש את הקילומטר וחצי קדימה". זה גם עולה מהשם שבחרתם, 'בית הבריזה'."נכון, כי הוא גם קרוב לים והבריזה מנשבת בתוכו, בזכות מבנה ה-L הגדול. בכל פרויקט אנחנו מבקשים לייצר איזושהי סינרגיה, לייצר יותר מפעולה אחת או להוסיף יותר מערך אחד על ידי מהלך אחד או אלמנט אחד, וכאן זה ממש קורה".   הפלטה הצבעונית מאופקת מאוד - מה הנחה את בחירת החומרים והגוונים?"ראשית כי כאלה אנחנו, פחות מאמינים בלהתאמץ. ובמקרה הזה הנוף של הבית כל כך חזק וכל כך נדיר בישראל שצריך ללכת שני צעדים אחורה ולתת למי שמוביל את הסצנה לקחת את התפקיד של השחקן הראשי, באותו אופן שבו כשאנחנו מתכננים בית על צוק מול הים, יהיה לנו ברור שלא הארכיטקטורה היא שתוביל את הפרויקט. היא תתמוך בו אבל היה משהו גדול יותר וטוב יותר לפני, והמטרה שלנו היא לא להפריע לו להתקיים גם אחרי שאנחנו עוזבים את האתר". למה בחרתם לשלב בטון חשוף לצד חומרים רכים יותר?"אלו בעצם הנגיעות שנעשות על ידי הצוות לאחר שכבר יש לנו את התוכניות הראשוניות, ובמקרה הזה תחת ידה של האדריכלית האחראית של הפרויקט סיון כהן, כשהמטרה היא להפוך את הרעיון מפשטני לפשוט, כלומר אם פשטני עשוי להתפרש כמוגזם, הפשוט מייצר סיטואציה נעימה ולא מתאמצת". מה היו האתגרים המשמעותיים ביותר בפרויקט?"האתגרים נחלקו לשניים: ברמה הערכית-אדריכלית האתגר היה ליצור הומוגניות שהיא עדיין מוגדרת. רצינו שירגישו את שני הגושים ואת ה-L שקושר אותם, אבל עדיין לשאוף למכלול קוהרנטי וזורם. עשינו את זה בין היתר בעזרת שתי ספריות המתכת הגדולות שהולבשו בלבן, ואפשרו טווח נשימה בין אזורים ציבוריים ויחד עם זה חציצה. ובזכות החומר הזה, המתכת, שיש לה תכונות קונסטרוקטיביות כאלו ואחרות, יכולנו לעבוד עם לבן עבה, לבן חזק ולבן דקיק וקליל, וזה אומר שגם אחרי שאנחנו בהירים ופשוטים יש עדיין ניואנסים ויש עדיין מנעד פנימי, וזה יוצר איזושהי שכבתיות שבשבילנו היא קצת מעניינת את הסיטואציה בלי להפוך למתאמצת וגם מאפשרת לנו להשפיע מקומית. הסט השני של האתגרים היו האתגריים הטכניים, זה לא פשוט לבוא ולהציב L ענק של 12 על 15 מטרים שמרחף לחלוטין מעל המבנים הקטנים יותר. זה פשוט דורש עבודה, ניסיון, מאמץ, ונחישות. ככל שזה נראה יותר פשוט ככה זה יותר מסובך, אבל זו העבודה שלנו - לייצר תוצר סופי שבו המאמץ המקצועי לאורך הפרויקט לא יהיה ניכר בתוצאה".

צילום: הרוח הקירשנרית הארכת התערוכה 'האם השמש זרחה היום' שבגלריה לאומנות בעין הוד, שבה מוצגים צילומיהם של זוכי תחרות הצילום על שם מיכה קירשנר בארבע שנים האחרונות - היא הזדמנות נוספת לצפות מקרוב ביבול של צלמים צעירים, סטודנטים מצטיינים בשנה ד' מהמחלקות לצילום באקדמיות לאומנות וצילום בישראל. התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין משפחת קירשנר-בן ימי, החוג לצילום באוניברסיטת חיפה והגלריה לאומנות עין הוד, והיא מציגה לראשונה את זוכי הפרס המוענק מדי שנה במטרה לקדם את אומנות הצילום והווידאו בקרב יוצרים ויוצרות צעירים בראשית דרכם. בתערוכה כ-50 עבודות צילום וידאו, שבהן צילומים מהסדרות של האומנים הצעירים שבגינן זכו בפרס וגם עבודות חדשות, לצד מקבץ מצילומיו של מיכה קירשנר. העבודות מבטאות במידה רבה את 'הרוח הקירשנרית,' שנעה בין תיעוד התפרקות, אפוקליפסה, כאב וציניות לבין מבט חומל הרואה את נפש האדם באשר הוא. שם התערוכה 'האם השמש זרחה היום' לקוח מריאיון של קירשנר לעיתון הארץ ב-2011 ומבטא את המבט הייחודי והמפוכח שלו המטיל ספק, שואל שאלות וחותר לאמת ולנקיטת עמדה. קירשנר (2017-1947) צלם, יוצר ומורה, צילם דיוקנאות של גיבורי תרבות, פוליטיקאים והחברה הישראלית וכן דיוקנאות של פלסטינים נפגעי האינתיפאדה הראשונה ושל תושבי עזה. הוא שילב בין צילום עיתונות וצילום אומנותי ומכונה 'אבי צילום העיתונות המודרני הישראלי'. ב-1984 זכה בפרס מוזיאון ישראל לצילום והעמיד דורות של תלמידים לצילום במדרשה לאומנות, בחוג לצילום בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, בסם שפיגל ובקמרה אובסקורה. בשנים 2012-1997 עמד קירשנר בראש המחלקה לצילום של ויצו חיפה. את התערוכה אוצרת צאלה קוטלר הדרי (ייעוץ וליווי אקדמי: ערן חדד ברק) ומשתתפים בה לאל רייס, בן אלון, דפנה אמירה, מיכל ארנהיים, מג'ד בדיר, מישל בוגינסקי, גיא גלסברג, שלום חי, סופיה טליה טראנסקי, מעיין כהן, דניאל ליברמן, איתי ליפשיץ, קשת מגדל ומיכה קירשנר. נעילה: 2 בינואר 2025הגלריה לאומנות עין הוד  עיצוב: איך מעצבים ארעיות  התערוכה 'גוף.בגד.בית - ארעיות בעיצוב מקומי' היא תערוכה קבוצתית שמפנה את המבט אל תפקידה של יצירה חדשה בחיי יום-יום, שטרם הספיקו להתייצב. היצירות שנבחרו משקפות את המתח שבין קביעות לארעיות, בין שייכות לתלישות ובין זהות אישית לזהות קולקטיבית - נושאים המעסיקים אותנו ביתר שאת בשנה החולפת. על פי האוצרת גלית גאון: '"גוף. בגד. בית' מציעה פרספקטיבה חדשה על הארעיות כנקו- דת מוצא ליצירה ולצמיחה, ולא רק כמצב של אובדן או חוסר יציבות". דרך העבודות המוצגות מבקשים האוצרת והשותפים במוזיאון ובקרן אדמונד דה רוטשילד לחקור "כיצד יצירה אמנותית יכולה לשמש כעוגן בחיים שעדיין לא התייצבו, ולהציע נחמה, תקווה ומשמ- עות בזמנים מאתגרים". מיקום התערוכה במוזיאון לתרבות הפלשתים עשוי להפתיע, אך היא מתקיימת כהשתקפות לממצאים הארכיאולוגים בתערוכת הקבע, המציגה את תוצרי התרבות הפלשתית שהגיעה לחופי הארץ. כל אחד מהיוצרים והיוצרות בתערוכה מציג נקודת מבט משלו למושג 'ארעיות' ולתהליכים של מעבר מבית לאין בית, ממשפחה לאובדנה ומיציבות לתלישות, תוך שימוש במגוון טכניקות וחומרים, בהם קרמיקה, עיצוב מוצר, צורפות, טקסטיל, צילום, וידאו, אבן, פח ויוטה. לאורך השנה תתקיים במקום סדרה של אירועים נלווים: הרצאות מפי מעצבים, אומנים ואנשי תרבות, סדנאות יצירה (לא רק לילדים), סיורים מודרכים ותוכניות לבתי ספר. נעילה: 31 באוגוסט 2025 המוזיאון לתרבות הפלשתים, רחוב השייטים 16 אשדוד התערוכה 'סוסיתא' במוזיאון העיר חיפה מציגה את פאר תעשיית המכוניות הישראלית ובראשה: הסוסיתא. החזון של התעשייה החיפאית היה להפוך את ישראל לחלק ממועדון כלי הרכב העולמי, ועם השנים הפכה המכונית שהייתה עשויה מפיברגלס לסמל ישראלי המעלה חיוך ונוסטלגיה. תערוכה לכל המשפחה. נעילה: 31 במאי 2025 טקסטיל: בין עבר להווה לפני כשנה וחצי הוקדש כל חלל מוזיאון הרצליה לאומנות עכשווית לתערוכה אחת בנושא איור, שהציבה את שדה האיור בשורה אחת עם תחומי אומנות נחשבים אחרים. בדצמבר יחזור על עצמו מעשה 'ההשתלטות' על כל שטחי המוזיאון, כשהפעם יוקדשו כל אולמות התצוגה ליוצרי טקסטיל בישראל. במסגרת התצוגה 'טקסטיל-אמנות-טקסטיל: מבטים על אז ועכשיו' יציעו חמש תערוכות מבטים היסטוריים ועכשוויים על היצירה בתחום הטקסטיל והאריגה בארץ משנות ה-30 ועד היום. 37 יוצרות ויוצרים, ותיקים וצעירים, ישקפו פרספקטיבות שונות על המדיום שנתפס בעבר ולעיתים אף היום רק כמלאכה או אומנות שימושית דקורטיבית. העבודות ישקפו את ההתפתחות בתחום ויעקבו אחר שפה אישית, תוך התייחסות לסוגיות כמו מגדר, זהות, שורשים והשפעות תרבותיות. העיסוק בתחום הטקסטיל במוזיאון לאומנות אינו פועל בחלל ריק ומיישר קו עם ריבוי תערוכות בעולם העוסקות באריגה ויצירת טקסטיל. בימים אלה מוצגת בגלריה 'זוזו' בעמק חפר תערוכה נוספת (אוצרת רותם ריטוב), שמציגה טקסטיל (רקמה, תפירה, אריגה וסריגה) ככלי ביטוי אומנותי להעברת מסרים ולא רק כמלאכת יד או תחביב, ומוצגות בה עבודות של פריד אבו שקרה, טל אמיתי-לביא, ג'ניפר בר לב ועוד. מבין חמש התערוכות במוזיאון הרצליה שתיים מהן קבוצתיות ונרחבות: 'סטרוקטורה' המוקדשת לאריגה בישראל ועומדת על המעבר מפונקציונליזם לאומנות סיבים ו'אביב נצחי' המוקדשת לשטיחי הַטֵּפִטין (tapestry היא מלאכת אריגה ידנית בנול, המאפשרת יצירת דוגמאות מורכבות) שנארגו בסדנה של איצ'ו ממבוש בעין הוד בשנים 1985-1966. שלוש התערוכות האחרות הן תערוכות יחיד: תערוכה המוקדשת לחתימת ידה הייחודית של ציונה שמשי בדפוסי הבדים שיצרה בין שנות ה-60 לשנות ה-80; תערוכה של ציורי פאטמה אבו-רומי, המתמקדת זה שנים בתיאור דקדקני ומוקפד של טקסטילים, שטיחים ורקמות מסורתיות המשולבים בדיוקנה העצמי; ותערוכה המציגה שטיחים שיצר גור ענבר, שכורך ביצירתו עבודה בקרמיקה ובטקסטיל. פתיחה: 16 בדצמבר 2024נעילה: 1 במאי 2025מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 הרצליה חו"ל: תחרות הדויקנאות בלונדון מדי שנה מוצגת בגלריה הלאומית לפורטרטים שבלונדון תערוכת 'פרס טיילור ווסינג לצילום דיוקן' תחרות צילום שכוללת השנה 62 דיוקנאות של 55 צלמים, המספרים את הסיפור המרתק מאחורי היצירות מדיוקנאות רשמיים שהוזמנו מהצלמים ועד לרגעים אינטימיים ולכידה של קרובים ומשפחה. במקום הראשון זכתה הצלמת סטף ווילסון על התמונה Sonam מתוך סדרת הדיוקנאות 'האם האדיאלית'. במקום השני סדרת התמונות של הצלם אדם פרגסון, בשם Big Sky, על השפעת הקוליונאליזם ושינויי אקלים על המדבר האוסטרלי. במקום השלישי הדיוקן Mom של הצלמת ג'יצקי סלויס, שתיעדה את אימה על ערש דווי, בתמונה שמספרת סיפור על אמון והבנה בין אם לבת. נעילה: 16 בפברואר 2025 כיכר סנט מרטין, לונדון תערוכת יחיד: רועי רוזן מציג בגלריה 'המדרשה' נפתחת בימים אלו תערוכת יחיד לרועי רוזן, שבה גם יושק ספרו החדש 'לוסי חולה', בהוצאת פרדס. בתערוכה מציג רוזן שני גופי עבודות חדשים, שכל אחד מהם נובע מאירועים דרמטיים מתמשכים בחייו: מחלת הסרטן והמלחמה. העיסוק הפוליטי של רוזן אינו חדש אך ב'קעקועי מלחמה' הוא מגיב לראשונה לאירוע בזמן אמת, שלצערנו עוד לא תם. בסדרה 18 צילומי קעקועים זמניים, דימויים וביטויים של מה שהפכו בשנה האחרונה ללקסיקון חזותי ולשוני שכולנו בקיאים בו. לצד הצילומים מוצגים גם הציורים שמהם נעשו הקעקועים. ספר הילדים למבוגרים 'לוסי חולה' הוא סיפור אוטוביוגרפי מלווה ברישומים, שבו הוא מספר את ההתמודדות שלו עם "סרטן חמקמק, לא גידול בעל גוף, חבוי עמוק או ניתן למישוש, אלא משהו נזיל וחסר צורה". הספר ישיר ואינטימי, בניגוד לעבודות קודמות של רוזן המשלבות פנטסטי והיסטורי בזהות של הדמויות. הספר כולל איורים שלא רק נלווים לטקסט, אלא גם מייצרים אותו ובוראים יצירה עשירה הכוללת גם רגעי הגות, פנטזיה ורוח לצד סיפור על התמודדות ושינוי גופני ונפשי. 51 איורי השחור-לבן מהספר ייתלו על ציור קיר צבעוני באורך של 25 מטרים - מעין דף צביעה ענק. התערוכה היא האחרונה של גלריית 'המדרשה' במשכנה הנוכחי ורוזן הזמין את האומנית הצעירה והבוגרת הטרייה של 'המדרשה', אוריין יעקובי, לעצב את הציור שהושלם ונצבע בעזרת סטודנטים ובוגרים נוספים. התערוכה באוצרותו של גלעד מלצר, מתקיימת במקביל לפתיחת תערוכתו המקיפה של רוזן בקונסטווריין הנובר (Kunstverein Hannover) 'מדריך קפקא לחיים הטובים' ופרסום ספר האומן 'המהדורה הסטנדרטית של כל כתביו הפסיכואנליטיים של רועי רוזן,' ובסיומה תיערך מסיבת פרידה מהגלריה. נעילה: 18 בינואר 2025גלריה 'המדרשה' הירקון 19 תל אביב-יפו פסטיבל: שבוע העיצוב בדובאי דובאי ממשיכה לבסס את מעמדה בזירת העיצוב הבין-לאומית עם שבוע העיצוב של דובאי, שהתקיים השנה בין ה-5 ל-10 בנובמבר 2024. השנה עמד האירוע בסימן 'עיצוב למען עתיד בר-קיימה' ואירח למעלה מ-500 מעצבים - ותיקים ומתחילים כאחד. גולת הכותרת של השבוע הייתה יריד העיצוב Downtown Design, שבו הוצגו קולקציות חדשניות וחידושים מרתקים ממגוון תחומים. לצד אלה, שולבו מיצגים וקונספטים מיוחדים שהתמקדו במגמות העדכניות בעולם העיצוב. בנוסף, הוקדשו השנה מיצבים וביתנים לנושא האדריכלות העממית והשפעתה על עיצוב מחודש. תחרות עירונית שנערכה במהלך השבוע עסקה בתכנון שולחנות כמרכז למסורת וחוויה משותפת. כמו כן , נערכו סדנאות אומן, הרצאות והפעלות נוספות, שהפכו את שבוע העיצוב של דובאי לחגיגה אמיתית של יצירתיות, השראה וקיימות. איור: מחווה לנורית זרחיבגלריה אילּו לאיור ישראלי נפתחה לא מכבר התערוכה השלישית של 'הקולקטיב', שהתאגד ופתח את הגלריה לפני כשנה, כשכל פעם מישהו אחר מחבריה אוצר את התערוכה המוצגת (הפעם לי קורצווייל ומיכל מגן). 'כמה מוזר היה החלום' היא תערוכת מחווה המוקדשת לנורית זרחי. מוצגות בה עבודות המתייחסות לספריה של זרחי; איורים מתוך ספרי ילדים שכתבה, איורים לשירים, דימויים בהשראת טקסטים מתוך ספריה למבוגרים, לצד עבודות שנוצרו במסגרת לימודית המתייחסת לכתיבתה. נעילה: 27 בפברואר 2025גלריה Illu, המגדל 2 קריית טבעון החודש, לאחר עשרות שנים של מאבקים והתנגדויות, אושרה תוכנית כיכר אתרים החדשה. הכיכר, שהוקמה במהלך שנות ה-70 ורוב שנותיה עמדה נטושה, תיהרס לחלוטין, כמו גם מלון מרינה הצמוד ושיקוע הכביש ברחוב הירקון. במקומה יוקם רחוב עירוני חדש במפלס הקרקע שיחבר את שדרות בן גוריון אל הים. הפרויקט החדש כולל פארק שיונגש לטיילת החוף, חניון עירוני חדש, שני מגדלים שיגיעו לגובה של עד 25 קומות ומבנה נוסף בגובה של עד שש וחצי קומות, שיוגדר לשימוש מלונאות ומגורים.

בימים כאלה כשמצב הרוח מתקשה להתרומם, ביקור ב'טרמינל עיצוב בת-ים' מעיר קצת את מטרונום הנפש והתקווה. הכניסה שטופת האור למתחם, המעברים המסקרנים שמתחבאות ביניהם עבודות אומנות ועיצוב, גינות פנים ירוקות, סטודיואים וחללי עבודה - לוחצים על המתג הנכון. כיסאות הכתר בכל צבעי הקשת שנערמו בפינת החלל המרכזי רק הוסיפו לתחושת הגילוי, אם כי (ספוילר) לא ניתן לרכוש כאלה. "זה רק אצלנו", צחקה אניה שני, מנכ"לית הטרמינל, כשלא התאפקתי ושאלתי מאיפה משיגים אחד. בתשובתה היא אותתה לזכות הקיום של הטרמינל, שהוקם על ידי עמותת 'לצאת מהקופסא', נתמך על ידי עיריית בת-ים, קרנות הביטוח הלאומי, משרד הבריאות וגם חברות עסקיות, שביניהן גם טמבור ש'שפכה' צבע על הכיסאות. "המתחם הוא מקפצה אישית, חברתית ותעסוקתית תוך כדי קידום עיצוב ישראלי", מנסחת שני את האני מאמין שמניע את המקום. יש כאן שילוב בין פעילות עיצוב שהלב שלה הוא חממת המעצבים - תוכנית הכשרה שנתית למעצבים עצמאיים; מפעל תעסוקה שיקומי למתמודדי נפש ('הלב הכתום') חצר כיפית שבה עגלת קפה, משתלה וסדנת בטון (שעומדים לפני שדרוג) - גם הם מקור לתעסוקה משקמת; כיתות וחללים לישיבות ומפגשים; סטודיואים של מעצבים; ומפעלים חברתיים (תכשיטים ונגרות) שחברו לטרמינל ומשלבים בכוח העבודה מתמודדי נפש בתעסוקת מעבר (לפני השתלבותם בשוק העבודה.) מלבד המבנה שמשרה בהירות ואופטימיות, אלה הם כוחות הדמיון, העשייה המתכללת של הגורמים המקצועיים והרוח הניהולית המאפשרת - שניכרים בכל פינה. דוגמאות קטנות הן למשל ייחורי הפוטוסים המתוחזקים היטב ומכניסי החיים בכיורי השירותים, הדאגה הבוטיקית לצמחיית הפנים המשתוללת בחיות מעוררת התפעלות, מתן האור הירוק לרעיון של גלריה חברתית במקום חנות עיצוב וחשיבה מחוץ לקופסה. מי העלה על הדעת, למשל, שאולפן הקלטות יכול להיות מפעל שיקומי? אבל הטרמינל הוא גם הבית של 'הקוקפיט', בית פודקאסטים חברתי שנוסד לא מזמן, שם מוקלט בין היתר ההסכת 'שיחות נפש', שבו משוחח העובד הסוציאלי המלווה את הטרמינל עם מתמודדים. לדברי שני כך בעצם נעשית פעולה כפולה, מצד אחד השיחה עצמה היא תרפויטית במהותה, אך גם ההוצאה החוצה של תוכן כזה לציבור הרחב מנרמלת ונותנת מקום בעולם למציאות של מתמודדי נפש. ב'קוקפיט' כבר צמחו מתמודדים שהתמקצעו והשתלבו בשוק העבודה ונעשים בו חיבורים מעניינים. האולפן נותן שירותי הקלטה ועריכה מקצועיים לחברות ולאנשים פרטיים במחירים נוחים, ומקיים בדרך זו גם את הצלע העסקית של המחלקה, שהיא חשובה לא פחות משתי הצלעות האחרות: העיצובית והחברתית. בניגוד לנהוג במפעלים מוגנים אחרים, כאן התעסוקה היא משתנה, וזה יתרון משמעותי נוסף שנובע מהחיבור בין עיצוב לבין מפעל שיקומי. שבוע אחד יארזו כאן חמסות ממתכת, שבוע אחר יארזו פאזלים או ירכיבו מכלי שעם בעיצובו של מעצב מהחממה ופעמים אחרות הם ייצרו צרכים אחרים של המעצבים במקום ושל פרויקטים בשיתוף בוגרים. מעבר לכך יש עבודה פרטנית בין מעצב ומתמודד, כך למשל בשיתוף הפעולה העתידי 'קמע' ייעשה חיבור בין בני מחזור מעצבי החממה לבין המפעלים השיקומיים, בין היתר כדי לשבור סטיגמות. לאחר עבודת הכנה כל מעצב יצוות למתמודד וביחד הם יעבדו על קמע שמייצג אותם. התהליך ייחתם בתערוכה קבוצתית.  בתור לקפה כולם נפגשים בכניסה למתחם, ששימש לפני כן כמחסן לפחי אשפה של העירייה, ניצבת קובייה לבנה המשמשת גלריה חברתית. האוצרת אילנה לרנר כרמלי מספרת שהתערוכות, שסגורות שנה קדימה, מקדמות עבודות אומנות ועיצוב של מעצבים צעירים ותערוכות הקשורות להלכי רוח בחברה הישראלית, תוך דגש על נושאים כמו שוויון ופלורליזם. התערוכה הנוכחית 'שמש' (עד 7 בדצמבר), מוסיפה אופטימיות וצבע למכלול והיא נאצרה לזכרו של עילי ברעם שנרצח בנובה ובשיתוף עם העמותה שהוקמה על שמו 'הצבעים של עילי.' ב-15 בדצמבר תיפתח בגלריה תערוכה חדשה: 'שמישהו ירגיע את הזמן הזה,' שמשלימה ספר שהוציאו לאור קרן עמרם ויעל אורנן גרמי מההוצאה העצמית 'נוצה.' השתיים נוכחו לדעת שרבים בתקופה זו מוצאים הקלה ומעט נחמה בשירה ופנו למשוררים, מאיירים ומעצבים מוכרים ואחרים לפרויקט משותף. כל טקסט שנבחר אויר ועוצב על ידי אחד מהיוצרים, והפרויקט (ללא כוונות רווח ובהתנדבות מלאה של כל משתתפיו) אוגד לספר שמומן בגיוס המונים. התערוכה תוצג בטרמינל עד 31 בינואר. בשוטטות אקראית תפגשו גם כמה ממעצבי תוכנית החממה הנוכחית ששוכרים פה סטודיו ועובדים, ואם לא אותם אז תוכלו ליהנות מעבודות שונות שיצרו, המוצגות במעברים. כאלה למשל הם פסלי השמחה של שלי ארוטשס, כדי הקרמיקה-נייר של רז ישראל ושיר הררי והדפסי הצמחים העדינים של חן אשכנזי - כולם חברי החממה הנוכחית. התוכנית מיועדת ליוצרים ומעצבים בוגרים וצעירים ומשלבת מנטורינג, מפגשים מעשירים, תמיכה וליווי לאורך שנה. אפשר לומר שזהו חלומו של כל אומן ומעצב שמעוניין להתפתח אומנותית (מתוך כ-400 פניות מתקבלים מדי שנה כ-20), אבל גם ללמוד איך לבנות עסק ולהתפרנס מהאומנות שלו (קול קורא לחממה הבאה יוצא ב-15 בינואר ותערוכה של משתתפי החממה הנוכחית תוצג ב-2 בפברואר). בנוסף, מתקיימת בטרמינל גם תוכנית 'נביעה' לאומנים ומעצבים פוסט-טראומטיים שנולדה לפני המלחמה (במקור הייתה אמורה להיפתח ב-8 באוקטובר 2023) וכעת רץ המחזור השני שלה. בחללים מתקיימים גם אירועים, סדנאות ומופעי מוזיקה פתוחים לקהל. ביקור במקום הוא בילוי (פתוח בימי חול בין 9:00 ל-16:00 ובימי שישי בין 08:00 ל-13:00). "כביכול יישמע שאין חיבור בין מפעלי שיקום לאירועים לסיורים ולקפה - זה מודל שלא קיים בארץ ובעולם ואנחנו עובדות על סינרגיה בין המחלקות השונות," מסבירה שני ואומרת שבסוף בתור לקפה כולם נפגשים: "מעצב, מתמודד ואורח". בפועל לא צריך הרבה יותר מצבע, אור, צמחים, כוס קפה וכוונות טובות כדי להזיז את מד הנפש מעלה, כי בסופו של יום ובטח בשנה האחרונה, כולנו הרי מתמודדים וזקוקים לדחיפה קטנה.

פודקאסט 'לחשוב דיור', מבקשת ד"ר דורית גרפונקל, מתכננת ערים ועורכת דין ובעלת משרד לייעוץ וליווי בתכנון עירוני וחברתי, לגעת באחורי הקלעים של תפיסות ותהליכים המשפיעים על האופן שבו נחיה בישראל בשנים הבאות, איפה נחיה וכמה זה יעלה לנו. "הפודקאסט נולד במסגרת אקדמית, בזכות תמיכה מאוניברסיטת בן גוריון בקורס שלי אודות מדיניות דיור, והוא נועד להעשיר את הקורס בדוגמאות מהשטח עם התמקדות במחוז הדרום", מספרת גרפונקל, ומוסיפה שבימים אלו היא מתחילה להוציא את הפודקאסט באופן עצמאי כדי להמשיך ולייצר שיח בתחום. "כיום, החלק הארי של השיח הציבורי אודות דירות ומגדלים הוא בעצם שיח על נדל"ן. אני לומדת מהמרואיינים המון על תכנון, על מדיניות ועל דיור, וגם על עצמי". תסבירי קצת על דיור ציבורי חברתי - איפה זה עומד היום?"בישראל יש הרבה בנייה שמנסה ליצור מלאי דירות חדש גם בהתחדשות עירונית וגם בהקמת שכונות חדשות. אפשר לדבר על שני צירים, ציר המחיר והישגיות הדיור והציר הקהילתי־שיתופי. מצד אחד יש את נושא הזכות לדיור והגישה לשירותים, מצד שני היכן שיש את אלה, המחירים גבוהים ומי שאין לו יכולת כלכלית לא יכול לגור שם. לצד היתרונות הלא מבוטלים של התחדשות עירונית, היא בעצם מחסלת מלאי דיור זול של דירות קטנות במרכזי ערים שאפשרו בעצם דיור בר השגה, כי הן ישנות, קטנות, ללא חנייה ואין בהן את המתקנים של בניינים חדשים. מבחינה חברתית יש לדיור נגיש גם היבטים של מוביליות חברתיות ויש גם משמעות למיקום הדיור הציבורי (ירוחם או בתל אביב) מבחינת אפשרויות תעסוקה, תחבורה ציבורית ואיכות שירותים, כמו בריאות וחינוך. יש גם את ההיבט של העירוניות והחברתיות - אנחנו רוצות ערים הטרוגניות, שמייצרות מפגש, ורוצים לשמור על המעמד היצירתי עיר ועל אנשי אומנות, רוח, תרבות, שאינם בהכרח בעלי יכולת כלכלית לעמוד במחירים הגבוהים, ולכאן גם נכנס הנושא של תעסוקה מועדפת, מורים ואחיות, מקצועות שהעיר זקוקה להם אבל המשכורות במקצועות האלה לא מאפשרות להם לגור בה". איך מתחברת התחדשות עירונית לחברתיות וקהילתיות?"אין קשר בין התחדשות עירונית לבין דיור חברתי, שיכול להתקיים גם בבניין חדש וגם בבנייה קיימת שלא מתחדשת. מה שחסר בארץ היא תפיסה שמזהה את הפוטנציאל של הבניין כבנייה חדשה. אפשר היה לחשוב שהמדינה, גם כמדינה וגם מתוקף הזכות שלה על דירות בדיור ציבורי, הייתה לוקחת חלק יותר פעיל בתהליך של התחדשות והייתה מעורבת יותר, בין כבעלת דירות ובין כמדיניות". דיור חברתי יכול להתקיים גם במגדלים שצומחים כאן?"אני לא בטוחה שמגדלים הם מקום לא קהילתי. הדימוי הוא שהמגדלים מייצרים ניכור אבל הם דווקא יכולים להיות חברתיים. ראינו את זה בקורונה למשל, כשחדרי דיירים הפכו לבתי כנסת ולמוקדים שונים. צריך לחשוב איך מגדירים קהילתיות ומי מחפש אותה. רואים שככל שיש יותר משפחות עם ילדים יש יותר דינמיקות חברתיות. יש מדדים לקהילתיות שתפורים לפעילויות משותפות ויש גם יחסי גומלין אחרים. דווקא בגלל הצפיפות והיקף משקי הבית שחולקים אותו מקום אכן רואים יחסי גומלין בין השכנים, שבאים לידי ביטוי למשל בקבוצות וואטסאפ ולא רק במקומות פיזיים. במתחמים גדולים יש קבוצות ייעודיות של מסירות, החלפות, קבוצות רכישה משותפות, פרסום עסקים ביתיים, מישהי שהולכת להביא חבילה מהדואר מציעה לשאר ונוצרות דינמיקות שלא בהכרח אפשר להקל בהן ראש. דווקא במרחבים הפיזיים כמו חדרי כושר וחדרי דיירים יש קושי וזה לא תמיד עובד בגלל פערים תרבותיים וחוסר הבנה, ואז רואים מנגנונים שבאים לפצות על זה (צ'יפים, מצלמות והרשמה) ונכנסת למרחבים האלה אסדרה. בעיתות השעה יכולות להיות גם התארגנויות, כמו כיתת כוננות בבניין ובשכונה ותרגילי בטיחות אש (ויש חברות ניהול שעושות את זה)". מה חסר לדעתך בתכנון?"אין מספיק חשיבה הוליסטית של בניית מרחב מחדש לטווח הארוך ואין חשיבה על צרכים עתידיים. יש הנחה מובלעת, למשל, שמתחמים מפונים יהפכו להיות צעירים והזקנים יהיו בהם מיעוט ולא בטוח שזו הנחה נכונה, אבל צרכים של גיל 65 הם לא של גיל 85 או 95 ואפשר היה לחשוב, למשל, על הדרך שבה יש לתכנן כאלו מרחבים שתתאפשר בהם יותר גמישות, למשל יותר שטחים ציבוריים ומשותפים. יש ניסיון לדבר יותר על תמהיל דירות אבל חסרה חשיבה עד הסוף איך הדברים ייראו בפועל. בנוסף, מדברים היום יותר על עירוב שימושים אבל צריך לדבר יותר על בניינים בעירוב חזקות (כמו דירות פרטיות, משקיעים ושוכרים)". מה לגבי שטחים ציבוריים ובניית קהילתיות?"השאלה מי יוזם אותה. יש קהילתיות שצומחת מלמטה, 'משוגע לדבר', או קבוצה שמארגנת ורותמת אחרים; ויש קהילתיות שמגיעה מהרשות המקומית או מהקבלן/יזם  שמתחילים להפעיל מנהלי קהילה ויוזמים פעילות קהילתית מלמעלה, אבל אם אין גרעין של תושבים יהיה קשה לשמר את זה. כשיש שטחים פתוחים פרטיים (או סגורים בבניין,) בעלי הדירות צריכים לשלם עליהם, חברת הניהול צריכה לנהל אותם, מה שיכול להשית יותר עלויות. יש בעצם מתח מובנה בין התכנון לבין מי שמחזיק ומתחזק בניינים". תסבירי."ככל שאת נכנסת לבניין יותר מאורגן יש חברות ניהול ועוד גורמים שנכנסים לשרשרת, וזה הופך יקר ומתנגש עם המטרה של הוזלת הדיור. רוב ההסתכלות על בניינים היא הסתכלות על מספר יחידות דיור, מבלי להסתכל על יעדים חברתיים. הדיבור הוא איך מחדשים את ישראל במקום איך חיים בישראל. מגדלים זה לא רק מעבר לגובה, אלא מעבר לריכוז אוכלוסייה גדולה שחיה ביחד ואין מספיק מחשבה על זה. ככל שיעבור הזמן יהיה צורך ביותר קביים ציבוריים לתמוך במבנים האלה והרשויות עדיין לא הפנימו את זה. במדינות אחרות יש כלים לביקורת על הבניינים האלה ויש קמפיינים שמשנים תודעה של איך חיים יחד במגדל". תני דוגמה לקמפיין כזה."נגיד זריקת בדלי סיגריות מהחלון. באוסטרליה ובקנדה התמודדו עם זה בקמפיינים של הרשות המקומית, איסוף בדלים יחד עם הקהילה והסברה שלא מגיעה ממקום שיפוטי. כשאין חשיבה כזאת במקרה של חברת ניהול או ועד בית חזקים מתחילה להיות רגולציה, כולל קנסות. מצד אחד זה לא נשמע אידיאלי ומצד שני זה שומר על ערך הנכס. בסוף יש מי שרוצה קהילה ויש מי שרוצה לחיות בשקט".

זה חמש שנים פועל בעיר באר שבע בית ייחודי ויוצא דופן: 'הבית החברתי'. עשרה צעירים גרים יחד ויוצרים קהילה חברתית. לא רק שלא נמאס להם האחד מהשני, אלא שהם גם חושבים על הרחבת המגורים המשותפים כבעלי משפחות בעתיד. אי אפשר לטעות, זהו לא בית רגיל. 360 מטרים רבועים, שלוש קומות, חצר חיצונית עם בריכת שחייה וג'קוזי פטיו, סלון עצום, מטבח מרווח עם שולחן ענקי, חמישה מקררים, חדר כביסה, חדר למידה, מיני-סוויטות עם מקלחת ושירותים, צבעוניות מרהיבה ועיצוב צעיר. הבית תוכנן ועוצב כך שיתאים למגורים משותפים של כמה אנשים כדי לייצר עבורם כמה שיותר חללים משותפים ש'יאלצו' אותם להיפגש, ובעצם, לחיות באמת יחד. בעולמות המקצועיים זה נקרא דיור שיתופי (Co-living), צורת מגורים שבה קבוצת אנשים, לרוב בעלי ערכים משותפים, חולקת חלל מגורים אחד באופן שיוצר תמהיל בין הפרטי למשותף. עמרי מיכאלי, הבעלים (יחד עם אחיו יריב), מספר כיצד הכול התחיל: "דיירת שגרה בבית אחר שלנו הציעה לי רעיון: להפוך את הבית לבית חברתי. בית שיתאים למגורים של קהילה, שיעודד את הקשר בין הדיירים. מעבר לרווח הכלכלי הברור שלי כבעלים, אהבתי מאוד את הרעיון של מגורים עם ערך מוסף. פניתי לאדריכל שעשה פה תכנון מדויק של כל חלל וכל מטר רבוע בבית, ותכנן אותו  קצת כמו WeWork. איך הופכים 'סתם' בית לבית חברתי? האדריכל נתי זיו (זיו אדריכלים),האחראי לתכנון ולעיצוב, מסביר כי הרעיון היה לייצר מקום מפגש לקהילה במספר מצבים, אקראיים ואינטימיים, ובכמה נקודות מפגש. "קחי לדוגמה דירת ארבעה חדרים שמושכרת לשלושה שותפים. כל אחד מהם גר בחדר משלו ולמעשה אין להם איפה להיפגש מלבד בסלון ובמטבח. אין סיטואציות שאפשר להזמין חברים אליך, למשל. כאן בבית יצרנו להם מצבים שונים שבהם הם יכולים להיפגש במהלך היום: פרגולה, מרפסות, חדר יוגה, חדר לימודים, בריכה ועוד. תכננו כך שתמיד יהיו מקומות מפגש, בקיץ במרפסת הגג ובבריכה ובחורף בפטיו ובסלון העצום. נתנו דגש למרחב הציבורי ופיתחנו אותו מאוד לטובת הפרט. את יכולה להקביל את זה לקיבוץ - לא משנה אם הוא גדול או קטן, לא תראי קיבוץ בלי בריכה, בלי בית-עם, בלי חדר אוכל, אלה מקומות להתאסף, להתאסף כדי לייצר קהילה". אלמוג לסרי (26), יליד באר שבע והדייר הוותיק ביותר בבית (ארבע שנים), מוסיף את נקודת המבט שלו: "התכנון מאוד פרקטי, לכל כמה חדרים יש אגף ולכל אחד חדר משלו. יש רשת אינטרנט שמנותבת לכלל הבית, יש מטבח ממש גדול, מאובזר ומשודרג, חמישה מקררים. האקוסטיקה מצוינת, כך שכשאתה רוצה להיות בחדר שלך יש לך שקט, זה לא מורגש שזה בית של עשרה אנשים. יש כאן חדר עבודה שאפשר לעבוד בו ולחשוב על רעיונות ועל פרויקטים. המגורים כאן מאוד נוחים ומפנקים ועמרי ויריב דואגים לנו לכול". עינת שוורץ (26) במקור מקרית אונו, גרה בבית שלוש שנים, שבמהלכן סיימה תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון. "יש לנו קומה של סטודיו והרבה פעמים למדתי מכאן, כשדייר אחד בעבודה, אחד באוניברסיטה וכו' ולכל אחד יש את השקט שלו", היא מספרת. "בסופו של דבר יש בבית מלא פינות ישיבה שבהן אפשר להתבודד ולהיות בשקט שלך, לא חסרה כאן פרטיות. הבית גדול מאוד והוא נבנה בחוכמה". הבנתי איך תכנון הבית משרת את האידאולוגיה. איך בפועל נראים החיים בבית חברתי?לסרי: "המטרה הראשונה והעיקרית היא החיים במשותף: עשרה אנשים שבחרו לגור באותו בית, ללא היכרות מוקדמת, כל אחד מגיע מרקע שונה, לכל אחד יתרונות וחסרונות, ועכשיו צריך ללמוד איך חיים ביחד. רק אז אנחנו יכולים להתפנות לעשייה וליצירה, ולאפשר לאחרים להיות מעורבים באירועים שלנו. אני מאוד אוהב מסיבות אז זה הנושא שאני מקדם. בפורים האחרון הפקנו בבית מסיבה גדולה של 200 משתתפים, דייר שאוהב משחקי קופסה יזם ערב שכולו משחקי קופסה, עשינו פעם אירוע מכירת בגדי יד שנייה כדי לעזור למישהי לצאת ממעגל הזנות. אנחנו מארחים אצלנו ארוחות שישי, עושים קידוש, לפעמים 20 אנשים, לפעמים עושים ערבי חג יחד. בעוד שבועיים מתוכנן להיות פה Speed Dating ובהמשך מסיבת סילבסטר. הכול מאוד דינמי. אנחנו משתדלים להיות קשובים אחד לשני וכשמישהו מהשותפים רוצה ליזום משהו, אנחנו כבית מאוד מאפשרים. יש לנו קבוצת וואטסאפ שמונה כ-400 חברים, חלקם סטודנטים, חלקם חבר'ה צעירים שמחפשים חיי קהילה בעיר או עשייה עם ערך מוסף, ושם אנחנו מפרסמים את כל היוזמות והאירועים שלנו, הבית שלנו פתוח לכולם". ואומנם הבית פתוח לכולם, אבל לא תמיד כולם פתוחים אל הבית. כך למשל היה במקרה של דריה טרסוב (24), מוזיקאית ילידת באר שבע, שעברה את 'ועדת הקבלה' לבית לפני כשנתיים וחצי ואז התחרטה: "פתאום נראה לי מפחיד לגור עשרה אנשים ביחד והודעתי להם שאני מוותרת. אחרי חצי שנה שוב הייתי בחיפושים והפעם החלטתי לנסות. גיליתי אנשים שהם כמו משפחה, וגיליתי שלפעמים יש פה יותר מרחב ופרטיות מאשר בבית קטן עם פחות שותפים". זה מתחיל למצוא חן בעיניי, אפשר כמה טיפים כדי לעבור את ועדת הקבלה?טרסוב: "זו לא באמת 'ועדת קבלה,' יותר תהליך סינון. אנחנו מנסים להכיר את הדייר, מספרים לו קצת על החיים כאן, על כללי הבית, למשל שאחת לשבועיים יש ישיבה שהיא חובה. בישיבה הזו מַתקשרים, מעלים דברים שמפריעים, יוזמות חדשות ולפעמים סתם מן סבב של 'מה נשמע.' אנחנו מדברים על זה שזה בית עם עשייה חברתית ושאנחנו מארחים המון, שחושבים כל הזמן על רעיונות, על איך לעשות אירועים שפתוחים לאנשים. אנחנו מסבירים שזה הפורמט, שאנשים יידעו לאן הם נכנסים, שיבינו שזה לא סתם לבוא להיות שותפים אלא באמת לחיות בצורה שהיא קצת יותר קהילתית. מי שמגיע לגור פה צריך להיות בן אדם גמיש, לדעת להתחשב יותר, לדעת לחלוק, פשוט להיות חלק". לסרי: "בית עם עשרה שותפים הוא מאוד דינמי וקורה בו הרבה. מי שנכנס לפה כשותף חייב להיות אדם שיודע לתקשר, שיודע להגיד מה מפריע לו, וגם להיות מישהו שרוצה לקחת חלק, להיות שותף פעיל, ליזום, זה בעצם הקונספט". שמעתי מכם רק דברים חיוביים, מה לדעתכם עובד כל כך טוב?שוורץ: "בשנה הראשונה גרתי בדירת שותפים קטנה והבית הרגיש לי ריק ועצוב. מאז שעברתי לפה החיים שלי יותר שמחים. הבית נתן לי מענה למשהו שחיפשתי, שהיה חסר לי. זה מיני משפחה, כמו אחים, אני מאוד אוהבת אותם וסומכת עליהם. אנחנו יוצאים לחופשים ביחד, לקמפינג. אנשים באים לגור כאן בשביל הקטע הזה, המחבר, המשפחתי. אנחנו שמים את זה ַּבעיקר ולא בתופעת לוואי שאולי תקרה, כמו נניח בדירת שותפים סטנדרטית. זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי מאז שהגעתי לבאר שבע, וכמה שלא אדבר על הקונספט, בסוף אם אתה אוהב את האנשים שאתה נמצא איתם זה מה שעושה את ההבדל". לסרי: "נראה לי שכולנו רואים בבית ערך גדול יותר ובסוף זה עונה לכולנו על הצורך של אנשים, חברּות, קהילה, משפחה, אלה אנשים שחשוב להם הביחד. יש כאלה שזה עונה להם על הצורך המשפחתי, כמוני, על הצורך הקהילתי, היצירתי. אנשים מחפשים לקחת חלק, להרגיש שהם שייכים למשהו גדול יותר, וזו פלטפורמה שמייצרת את זה באופן מושלם". מיכאלי: "זה מחמם את הלב לראות איך אנשים גרים ביחד, חלק מהם כאן כבר שלוש ואפילו ארבע שנים. הם מנהלים הכול בעצמם. אני ממש לא מתעסק בעניין השכירות וזה עובד לא רע, יש אפילו רשימת המתנה. מה שיפה זה שהם באמת יודעים למצוא את האנשים שמתאימים לבית הזה". מגורים כאלה יכולים להתאים לכם גם בעתיד כבעלי משפחות?שוורץ: "אנחנו מדברים על זה בינינו, איך כל אחד מדמיין את המגורים שלו בעתיד. מגורים קהילתיים יכולים לבוא בכל מיני אופנים; יש קיבוץ עירוני, בניין קהילתי, ואז אתה כן חלק מאיזושהי קהילה, משהו שאתה מרגיש שייך אליו". לסרי: "אנחנו חושבים על איך נתרחב, הרי כולנו בסופו של דבר נהיה עם בני זוג אבל עדיין אנחנו רוצים לשמר את חיי הקהילה שלנו עם הדיירים שכאן בבית. חשבנו גם על ליצור איזשהו רחוב קהילתי, אנחנו כל הזמן מעלים רעיונות איך להמשיך לחיות יחד כקהילה גם כשיהיו לנו משפחות".

הכתבה בשיתוף Mydesk בשנים האחרונות, הפכה ישראל למוקד משיכה עבור חברות גלובליות רבות המבקשות להקים כאן מרכזים ושלוחות. החיבור בין תרבות עיצובית מקומית לאסטרטגיות עסקיות גלובליות יצר גישה חדשה בעיצוב משרדים, בה מתמודדים עם אתגרים שאינם רק תכנוניים אלא גם תרבותיים. סטודיו BA, בהנהלת עומרי אמויאל ומורן בן חור, המתמחה בתכנון ועיצוב חללי משרדים, שבין לקוחותיו נמנים בין היתר: Perion ,Google Microsoft ו-Plus 500, מצא את הדרך לשלב בין השניים, כפי שמסבירה קרן נוימן, מנהלת העיצוב בסטודיו BA, בשיחה עימה. לדבריה, עיצוב לחברות גלובליות שונה בהווייתו מזה המתבקש לחברות מקומיות. "הדרישה המרכזית הינה לבנות אסטרטגיה שלמה המאפשרת גמישות, ורסטיליות ומענה לצרכים העתידיים של החברה הבינלאומית לצד סיפור ומהות המכתיבים את השפה העיצובית". מהם ההבדלים המשמעותיים בין הדרישות של עיצוב גלובלי למקומי? "כאשר ניגשים לתכנן ולעצב משרד לחברה מקומית, הנטייה היא להתמקד בצרכים המיידיים של הארגון לצד החלל הנבחר, ובהתאם לגבש את התכנון. לעומת זאת, חברות גלובליות מתאפיינות בגישה אסטרטגית מאוד מחושבת בעלת עקרונות קבועים, המיושמים בכל סניפי החברה ברחבי העולם. התכנון אצלן מתחיל הרבה לפני הקונספט העיצובי. הן מתמקדות בשאלות מספריות כמו היחס בין מספר העובדים לחדרי הישיבות, המרחקים הקבועים בין עמדות העבודה, רוחב המעברים וכיו"ב. זה דורש מאיתנו לצאת מגבולות החשיבה התכנונית, עיצובית הקלאסית - ולהתנהל באופן שונה, וכל זאת תוך הבנה עמוקה של צרכים דינמיים ושל האופן שבו החלל יוכל לתפקד בצורה הטובה ביותר גם בעתיד". השראה מהתרבות, האור והאקלים  בנוסף לתכנון האסטרטגי והדיוק המספרי שמאפיינים חברות מסוג זה, משתמע מנוימן כי האתגר הגדול בשלוחות של חברות גלובליות בארץ הוא לעגן את הזהות של חברה בינלאומית בתוך ההקשר הישראלי הייחודי; כזה שמכתיב שפה עיצובית משלו ושואב השראה מהסביבה, התרבות, האקלים, האנשים, האור הטבעי ואפילו הסאונד מהרחוב, לצד הערכים, האופי והבסיס בו נמצאת החברה מעבר לים. "אנחנו תמיד מנסים לייצר מפגש מסקרן בין הגלובלי למקומי", היא מסבירה. "לשלב את האופי החם, הצבעוני והמחוספס באזורים הציבוריים, לצד העמדה נקייה ומוקפדת באזורי העבודה. מעין מפגש תרבותי הבא לידי ביטוי דרך העיצוב וההעמדה. אנו משתמשים בחומרים וספקים מקומיים עבור עבודות נגרות, אבן וטקסטיל, אריחים מצוירים, משרביות מעניינות, ותמיד נרצה לשלב יצירה מקומית - אמנים ישראלים המעניקים דגש ייחודי לפרויקטים שלנו. לצד זאת, אנו משלבים ריהוט טכני וריהוט רך של מותגים בינלאומיים שנבחרו בקפידה ומאושרים על ידי הלקוח הגלובלי - ולרוב נמצאים גם ב'סייטים' שלו מעבר לים. התוצאה היא תמהיל מעניין שבו המיתוג והזהות הגלובליים נותרים עקביים ברחבי העולם, כשאנו מוסיפים לו תעוזה - עם צבעוניות חמה, טקסטורות ייחודיות ואווירה קלילה שמספרים את הסיפור המקומי". כדוגמה למפגש שכזה בין גלובליות ללוקאליות מציגה נוימן את הפרויקט של משרדי Google בחיפה. "המשרדים ממוקמים במתחם שבו הכיוונים העיקריים נפרסים בין מזרח למערב, מהכרמל לים. המיקום הכתיב עבורנו גישה עיצובית שמדגישה את הדיאלוג בין ההר לים".   וכך בצד הפונה לים, ביקשו בסטודיו BA ליצור אווירה שמשדרת שלווה ועוצמה של מרחב ימי. "לשם כך בחרנו בסקאלת צבעים המדמים את התנועה והמרקם של הגלים והחול. השתמשנו בקרמיקת פיקסלים המייצרת מראה רך של רצועת החוף בחיפה, במיוחד באזורי הקפיטריות הגדולות, המזמינות את העובדים לקחת רגע של הפסקה ולהרגיש מחוברים לנוף החיצוני", מתארת נוימן. "הצד הפונה לכרמל", היא ממשיכה, "מביא צבעוניות שונה לחלוטין - עם ירוקים עמוקים, גווני אדמה ונגיעות של כתום שמזכירים את הצמחייה המקומית. בצד זה בחרנו לשלב חומריות טבעית כמו עץ ואבן, שמדמים את אזור ההר ויצרנו גרפיקה המתמקדת במגוון הצומח בהר הכרמל. "כמו כן, חילקנו את האזורים הציבוריים בהשראת מקומות שונים בתוך חיפה. יש אזור שמביא את אווירת הנמל, אזור בהשראת הגנים הבהאים, ואפילו אזור שמשקף את סצנת הגרפיטי המקומית. המטרה שלנו הייתה ותמיד תהיה שהעובדים ירגישו מחוברים למקום שבו הם נמצאים". גמישות מודולרית: הפתרון לשינויים עתידיים לחברות גלובליות, מציינת נוימן, יש דרישה ברורה ליצירת חללים ורסטיליים שיכולים להתאים לשינויים עתידיים - בין אם מדובר בהתרחבות או בצמצום. לכן אחד הטרנדים הבולטים בעיצוב משרדים גלובליים הוא השימוש במערכות מודולריות. למשל, מערכת modular Mute - המאפשרת יצירת חדרים בתוך חלל האופן ספייס, אותה מייבאת חברת Mydesk המתמחה בפתרונות לחללי עבודה. נוימן מסבירה: "מערכת Modular Mute היא  יחידה מודולרית עצמאית לחלוטין, הכוללת תאורה, מיזוג ואקוסטיקה מתקדמת. היא מאפשרת לנו לעצב חדרי ישיבות בתוך חללי אופן ספייס בצורה אלגנטית ומהירה, מבלי להיכנס לפרויקטים מורכבים של בנייה. היכולת לפרק ולהעביר אותה בקלות לחלל אחר, בהתאם לצרכים המשתנים של הארגון, הופכת אותה לאידיאלית במיוחד עבור חברות גלובליות שדורשות גמישות מקסימלית ותפעול פשוט". נוימן מציינת כי "פתרונות מודולריים כמו Modular Mute לא מספקים רק גמישות ארגונית, אלא גם משמשים ככלי לשיפור וייעול חוויית העובד". לדוגמה: במקום שיהיה חדר ישיבות אחד, יש מספר חדרי ישיבות מודולאריים קרובים לעמדות העבודה או אחד לכל מחלקה. הדבר מקצר את מרחק ההליכה לחדרי הישיבות וגם מעלה את זמינות החללים ובכך נמנעת דחיית ישיבות הנובעת ממחסור בחדרים פנויים". מסלול יומי מתוכנן היטב: חיבור העובד למשרד  עוד באשר לחוויית העובד שהזכרנו כאן, נוימן מציינת כי בעידן העבודה ההיברידית, חברות בינלאומיות וגם מקומיות מבינות עד כמה חשוב שהעובד ירגיש טוב כשהוא מגיע למשרד. עניין שמתבטא גם בתכנון: "זה מתחיל בניתוח שאנו עושים להבנת מסלולו היומי של העובד - מהרגע בו הוא מגיע למשרד, דרך עמדת הקפה בה הוא עוצר, המחלקות שהוא עובר בהן, ועד לאזורי הלאונג' בהם הוא מחפש רגע של שקט. הרעיון הוא לא רק לספק מקום עבודה פונקציונלי, אלא לבנות אסטרטגיה שמחברת את העובד רגשית למקום העבודה". בנוסף, מספרת נוימן על דרכים לשיפור אינטראקציה בין עובדים באמצעות תכנון אדריכלי: "בהרבה חברות גלובליות שבהן עובדים על פני כמה קומות, אנחנו יוצרים גרמי מדרגות פנימיים שמחברים ביניהן. מעין עמוד שדרה של כלל הקומות בפרויקט. זה לא רק פתרון לוגיסטי, אלא גם כלי ליצירת מפגשים ספונטניים בין עובדים ממחלקות שונות. הקפיטריה המרכזית עשויה להיות ממוקמת בקומה העליונה, בעוד חדרי הישיבות בקומה התחתונה, כך מעודדים תנועה טבעית במרחב המאפשרת לעובד לעבור בין אזורים שונים, ליצור אינטראקציות עם אנשים ממחלקות שונות לאורך היום, מעבר למיקום בו נמצאת עמדת העבודה שלו". תאי טלפון - מציעים מרחב אישי חכם  מגמה נוספת שבאה לידי ביטוי בפינות שונות במשרדים היא של תאי טלפון - אזורי שקט ומנוחה לשיחות אישיות של העובדים, דוגמת הפתרון מבית Mydesk - תא טלפון של המותג Framery. התא מגיע בגדלים שונים - גם כתא בודד וגם כחדר פגישות. הוא בעל בידוד אקוסטי, ומאובזר בטכנולוגיה חדשנית. ב-Mydesk מדגישים כי זהו מוצר אייקוני, שכבר הפך חיוני בסביבת עבודה מודרנית. "לא מדובר רק בתא טלפון, אלא במרחב אישי חכם שמעניק לעובדים מקום מבודד ושקט לשיחות או למשימות שמצריכות ריכוז מוחלט", מציינת נוימן. "התא משלב טכנולוגיה עדכנית כמו מסך טאץ' לשליטה, חיבורי חשמל מתקדמים ואפשרויות התאמה אישית בגימור ובגוונים". לדבריה, תאי טלפון כמו Framery הם עוד דוגמה למענה לצורך הקיים הן בשוק המקומי והן בשוק הגלובלי ותורמים גם להעמדת העובד במרכז. גישה שעוברת כחוט השני בתהליך עבודה רחב יותר, שבו כל פרויקט מתחיל מניתוח מעמיק של המבנה ואפיון הצרכים הארגוניים של הלקוח. "השילוב בין חדשנות טכנולוגית של פתרונות מודולריים המאפשרים גמישות בתכנון, עם עיצוב שמחבר כאמור בין הגלובלי ללוקאלי - יוצר משרדים ייחודיים המעניקים חוויה חיובית לעובדים ומותירים חותם על כל מי שנכנס אליהם", מסכמת נוימן. פרטי התקשרות: Office@studioba.co.il או בקרו באתר: https://www.mydesk.co.il

הכתבה בשיתוף דיבאני סנטר בעידן הנוכחי, הולכת וגוברת השאיפה לעצב את הבית באופן ייחודי ומוקפד. יותר ויותר אנשים מחפשים פתרונות ריהוט בהתאמה אישית, המאפשרים להם להביא לידי ביטוי את סגנונם האישי והאסתטי בתוך המרחב הביתי. "המשיכה לרהיטים בהתאמה אישית נובעת מהרצון ליצור בבית סביבה שמבטאת את סגנון החיים ואת האמירה האישית של הדיירים", אומרת לירון שנהר, מעצבת פנים, ממשרד Design Elephant, שבהמשך גם תעניק כמה טיפים כיצד לעשות זאת נכון. היא מוסיפה כי "פריטים בהתאמה אישית מאפשרים גם לנצל כל חלל באופן מיטבי, במיוחד כשהוא קטן או בעל מבנה לא שגרתי". בפרויקטים רבים שלה, פונה שנהר לרשת דיבאני סנטר - הנציגה בישראל של רשתות היוקרה הבינלאומיות Salons Home ו-XXL. דיבאני סנטר פועלת כבר למעלה מ-25 שנה בתחום רהיטי היוקרה בארץ ומציעה עיצובים חדשניים וריהוט בהתאמה אישית עד הפרט האחרון לסביבת המגורים; כולל אקססוריז משלימים ומוצרי טקסטיל ופריטי אמנות ולאחרונה פתחה סניף חדש בבני ברק ברחוב הלח"י 1 בני ברק, מתחם THE PARK. "דיבאני סנטר ידוע כמותג שחותר למתן פתרונות בהתאמה אישית תוך דגש על קווים נקיים והשפעות עיצוביות קלאסיות מאיטליה וצרפת. המותג מביא לידי ביטוי את השילוב בין חומרי גלם טבעיים ויוקרתיים - עץ מלא, עור איכותי ובדים ייחודיים - לבין עיצוב מינימליסטי המתכתב עם קווים מודרניים ופרקטיים", מסבירה שנהר. לעמוד באתגרים מורכבים בפרויקטים רבים צצים אתגרים מורכבים - וכאן ריהוט בהתאמה אישית כמו זה של דיבאני סנטר נותן את המענה האולטימטיבי לאילוצי החלל ולדרישות הדיירים. שנהר מביאה דוגמה מהשטח: "באחד מן הפרויקטים שלי הלקוח ביקש פריט לא סטנדרטי - בניית בר ביתי שיסתיר את ארונות החשמל, אך יחד עם זאת יאפשר גישה נוחה לחשמל מבלי לפגוע ביציבות הבר. האתגר היה ליצור בר מקובע ויציב, אך כזה שמכיל פתיחה נסתרת בחלק האחורי שלו. לשם כך, כל הפתחים שדרכם עברו חוטי החשמל תוכננו בקפידה ביחד עם 'דיבאני' כך שיתאימו לגובה ארונות החשמל". בנוסף לקונסטרוקציה המתוחכמת של הבר, שנהר מציינת כי הלקוח רצה שהבר החדש יתאים ליתר הרהיטים בבית: "לכן, הדופן האחורית של הבר נבנתה מעץ שתואם לזה של משטח שולחן פינת האוכל, והחזיתות מעץ פורמייקה עמיד, בדיוק כמו הפורמייקה במזנון בסלון. זאת כדי לשמור על אחידות עיצובית". שנהר מדגישה כי בחירה בריהוט בהתאמה אישית היא השקעה כדאית. מדובר גם ב-'One of a Kind' רהיט שאין לאף אחד אחר, כזה המאפשר ביטוי ייחודי ושמירה על איכות לאורך זמן". ולסיום תוכלי לתת כמה טיפים לעיצוב בהתאמה אישית? "ראשית, יש לזכור את ההרמוניה בין הרהיט לחלל: רהיט חדש חייב להשתלב בצורה טבעית עם שאר האלמנטים בבית. אם יש שולחן אוכל עם משטח פורצלן, אדאג להתאים את הארונות או המזנונים לאותו חומר וצבע, כך שתיווצר המשכיות במראה. "שנית, כדאי לשלב בין סגנונות עיצוביים - יותר רהיטים שמספרים סיפור ייחודי, למשל לשלב קווים מודרניים ונקיים עם חומרים קלאסיים כמו עץ מלא ועור. מעבר לכך, לחשוב על הפונקציונליות בחיי היומיום - לדוגמה, ספה עם משענת מתכווננת שיכולה לשמש גם לצפייה בטלוויזיה וגם לשיחה עם בני משפחה, או רהיט עם מגירות נסתרות שמתאימות לחללים קטנים. "בכל מקרה, כדי להבטיח שהרהיט יישמר לאורך זמן ויישאר פרקטי גם בתנאי מזג האוויר המאתגרים או בבית עם ילדים או חיות מחמד, אני ממליצה להשתמש מלכתחילה בבדים סינתטיים עם שכבת הגנה מסיליקון. הם מונעים ספיגה של נוזלים ועמידים בפני כתמים, כך שהתחזוקה הופכת לפשוטה מאוד". בשורה התחתונה, לדיבאני סנטר יש את כל היכולות של מותג שהוא חלק מרשת בינלאומית, כך שאם אתם חולמים להפוך את הרעיונות העיצוביים שלכם למציאות, בקרו באחד מסניפי הרשת ותנו ליועצי העיצוב לעזור לכם ליצור את הרהיט המיוחד והנכון עבורכם.

התחלה"מגיל צעיר אהבתי לצייר, לשחק עם חומרים, לחפש אוצרות וליצור מהם דברים חדשים. למעשה אני ממשיכה עם הקו הזה עד היום. גדלתי ביישוב קטן בצפון, היו לי הרבה שעות לבד עם עצמי כי אני בת זקונים, והרבה מהזמן הייתי מציירת וממלאת דפים בכל מיני יצורים וחיות. דרך דודה אהובה שעבדה במשרד פרסום בתל אביב נחשפתי לעולם של העיצוב הגרפי ומאוד התלהבתי. עוד לא ידעתי מה זה אומר בדיוק ומה זה 'תקשורת חזותית', אבל אהבתי את הרעיון שאפשר לקחת ציור שלי ולהדפיס אותו הרבה פעמים על כל מיני דברים. הייתה לי תחושה פנימית שזה משהו שאעשה בעתיד". דרך"בתיכון למדתי במגמת אומנות, היו לי מורות מעולות שעד היום אני אוהבת ומוקירה (ציפי, ג'ודי ואסתי). פרויקט הגמר שלי בתיכון היה מובייל ענק שאפשר ללכת בתוכו, שכולו יצורים תלת-ממדיים גדולים וצבעוניים. בסוף ההגשה הבוחנת ניגשה אליי והמליצה לי ללכת ללמוד עיצוב כשאגדל. בצבא שירתי ביחידה שעוסקת בפיתוח ועיצוב של אמל״ח, על תקן אומנית. עשינו שם דברים מאוד מעניינים והכרתי חומרים וטכניקות שונות. משם הגעתי ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל ולמדתי אצל המרצים והמרצות המעולים של המחלקה, ביניהם: מרב סלומון, רותו מודן, מיכל בוננו, ג'ודית אשר ועוד ועוד. היום אני גם מלמדת שם וגם ב-HIT בחולון". טכניקה"אני מאוד אוהבת לעבור בין טכניקות ולנסות דברים חדשים. למדתי לאהוב את המחשב עם השנים אבל הכי אני אוהבת לעבוד עם חומרים, על שולחן עבודה ולהתלכלך. אני משלבת איור ידני ודיגיטלי, קולאז' ותפירה, רקמה ופיסול. אני מאוד אוהבת לאסוף דברים, שאריות ואוצרות (זבל) מהים ולסדר אותם, למיין ולפעמים גם ליצור מהם אובייקטים מצחיקים. מתוך התשוקה שלי לחיפוש זבל בים נולד ספר הילדים הראשון שגם איירתי וגם כתבתי 'סתם-ים' (כנרת זמורה דביר/ספריית פיג'מה)". השראה"אני מופעלת מהידיים ומחומרים בעיקר והרעיונות באים תוך כדי עשייה ומשחק. גם אנשים מעוררים אצלי את החשק, משום שלכל אחד יש סיפור, כל אחד הוא עולם. זה לא תמיד יוצא באופן ישיר בעבודות אבל זה צף ומשפיע על צורת החשיבה שלי. כיף לי ליצור עם הילדים שלי, הם אוהבים לעבוד איתי בסטודיו שבבית ולהתנסות בחומרים ובטכניקות". קדימה "יש הרבה חלומות ודברים שהייתי שמחה לעשות, כמו לכתוב עוד ספרים, שיתופי פעולה עם יוצרים שונים או חברות מתעשיות אחרות וגם להתפתח עוד ביצירה אישית ולהמשיך להציג את הדברים שאני עושה, שהם ללא לקוח או מטרה ברורה. נטו כיף, עניין ויצירה".

באספה שהתקיימה לפני חודשים מספר בקיבוץ חצרים, התבקשו חברי הקיבוץ להציג רעיונות לקראת בואם של תושבי בארי לבתיהם הזמניים, שיסייעו להם בקליטה קלה ונעימה ככל האפשר. אסתר פליס (66) שנולדה בארגנטינה ולפני 45 שנה עלתה לישראל והגיעה לקיבוץ חצרים, הציעה לתרום מכישרונה ולהכין שלטי קרמיקה לבתים החדשים. "התחלתי לעסוק בקרמיקה עוד בארגנטינה ושנים רבות שאני עוסקת בזה בזמני הפנוי. כשהחלו להציב כאן את הבתים לקהילת בארי, חשבתי על האנשים שהולכים לגור כאן, שמגיעים מהקיבוץ הירוק והצומח למדבר, לבתים שכמעט כולם נראים אותו דבר, ואיך הם יכולים להתחבר רגשית אל המקום הזה. הבנתי ששלט לבית שהם יבחרו, שיהיה בו את השם שלהם, ייצר איזשהו חיבור פנימי". לאחר שההצעה התקבלה ברוב קולות, וגם התנדבו לא מעט חברים לעזור, הכינה אסתר דוגמה ראשונה של שלט מעוטר בציורי בתים ונוף פסטורלי, שביקשה להעביר לקהילת בארי כדי שיוכלו להתרשם. "אחרי שקיבלו את הדוגמה, שאלו אם אני יכולה להכין עוד שתי דוגמאות, אחת עם כלניות והשנייה עם מגדל המים של בארי . הבנתי שהם רוצים משהו שיותר קרוב לליבם, שיוכלו להזדהות איתו, וכך נולדו עוד שני דגמים. ובסופו של דבר רוב הקהילה ביקשה את הדגם עם הכלניות , במקום השני היה מגדל המים ובמקום השלישי הבתים, שהם קינו 'דגם חצרים"', היא מספרת בחצי חיוך. עד כה הוכנו כ-180 שלטים לבתי אב ועוד שלטים שהכינה אסתר לבתי הילדים. "היה לי חשוב שכל משפחה תגיד מה היא רוצה שיהיה כתוב בשלט, היו שביקשו את שם המשפחה והיו שביקשו את שמות כל בני המשפחה, ולפעמים גם בקושי נשאר מקום להכניס הכול בשלט הקטן. עכשיו כשהם כאן אני מחפשת את הפנים כדי לחבר בין אנשים לשלטים". הפרויקט ארך כמה חודשים, ואסתר מספרת כי אנשים הגיעו לפי יכולתם והתאימו את עצמם לשעות שבהם הסטודיו היה פנוי, גם אם זה היה בשישי, שבת ובערבים. המיזם של אסתר, היא מבקשת להדגיש, הוא רק חלק קטן ממיזמים רבים שנוצרו בקרב חברי קיבוץ חצרים עבור קהילת בארי לקראת הגעתם, מאדניות תבלינים וצמחייה לשכונה הזמנית, דרך טיולי גיבוש, ועד לַסָּפר של בארי, שמגיע אחת לשבוע למספרת הקיבוץ לטובת חברי הקהילה. "נעשו כל כך הרבה דברים ועוד נעשים כדי להנגיש להם גם את הקהילה שלנו וגם את הסביבה", מספרת אסתר ומוסיפה שמדובר בשתי קהילות שיש להן הרבה מן המשותף והחיבור ביניהן הולך שנים אחורה. ואומנם השכונה החדשה נועדה לאפשר לחברי קיבוץ בארי מקום מגורים זמני בלבד, אך כרגע המשימה היא להעניק לקהילה שעברה את הרע מכול - הרגשה של בית, ואין מה שמייצג טוב יותר בית משפחה משלט קטן, מעוטר בכלניות או מגדל המים האהוב, ושמם מתנוסס עליו.

קצב המילים שיורה לעברי ליהי שני אדר ומאיים לכלותי, גבוה מיכולת הספיגה שלי. נדמה שהיא מנסה לדחוס את 93 שנות חייו של סבא שלה, האומן אהרון שני, בפרק זמן קצר, מרוכז ומצומצם, כדי להבטיח שלא אפספס אף פרט ושתצייר בפניי תמונה שלמה של חייו, אישיותו הקונדסית, פועלו ואומנותו יוצאת הדופן. למרות האינטנסיביות זה מרגש, ומילותיה מהולות בחום, בהערכה ובגאווה גדולה, מתובלות בקוריוזים משעשעים ובהסברים מקצועיים על יצירתו. בחודש האחרון הוא הציג תערוכה, שליהי נכדתו, אומנית בפני עצמה, אצרה, כחלק מתהליך עבודה משותף שהם חולקים בשנים האחרונות. הפסלים של אהרון שני מעלים חיוך וברובם מככבות דמויות משעשעות שמזכירות את ארץ ישראל הישנה והטובה, מעין חלוצים, כולם בנעלי צבא , כולל חמורים, שבילדותו היו כלי התחבורה הנפוץ. "סבא מחלק את העולם לשניים - לאנשים עובדים שהם חמורים ולכאלה שהם סוסים גאוותנים, ובכולם ניכרת תמימות. בין המוטיבים הקבועים יש כובע טמבל ודגמ"ח עם חור מאחור שחושף ישבן. זה ההומור שלו שמבטא את קלות הדעת והגיחוך כלפי אנשים שלא מודעים לפגמים של עצמם. יש לו גם ציפורים שיוצאות מכל מיני חורים בגוף ועוד". הוא עלה בגיל שנה מיוגוסלביה וילדותו נשטפה בזרם המפעל הציוני-חלוצי. אחרי תנועות הנוער היה ממקימי הנח"ל ובהמשך ממייסדי ענף הביטוח בארץ. חייו יכלו לזרום על מי מנוחות לולא נחשף לאומנות הפיסול בטיול בחו"ל ונפעם. הוא הלך ללמוד אבל לא הייתה כימיה עם המורה, שלא התחבר לפרופורציות ולשיטה, ושני יצא לדרך עצמאית. "הוא אוטודידקט ופיתח שיטות פיסול הפוכות מהמסורתיות, כמענה לאימפולסיבי ולפרוביזורי שתופס במהירות את דמיונו. הרעיון היה לזרז תהליכים, אז הוא בנה תשתית ברזל לפסלים מכל מיני חומרים וציפה בדאס, חומר פולימרי שמתייבש באוויר". ב-2006 הציג לראשונה תערוכה שאצרו ילדיו והוכתרה כהצלחה. עבודותיו נמכרו והיה ביקוש, אבל שני הבין בהמשך שאינו רוצה למכור עוד מחשש שהפסלים לא יחזיקו מעמד. דאס, מסתבר, טוב לפריטים קטנים והגדולים התבלו ועם השנים הצטברו מאות מהם במחסנים. "בגיל 90 כשעבר לדיור מוגן, לקח גם סטודיו וחיפש אסיסטנט, אבל אף אחד לא התאים לרוחו הצעירה, אז לקחתי את התפקיד במקביל לסטודיו שלי. במשך חצי שנה לא נגעתי, צפיתי, עקבתי ולמדתי את הטכניקה, למרות שראיתי אותו מפסל מילדות. בדיעבד הוא בחר בי כי רצה שמישהו ימשיך אותו אבל לי יש עולם משלי וכמוהו יש רק אחד, והיה לי חשוב שתישאר המורשת. החלטנו לשפץ ולשמר חלק מהפסלים. מיינתי, בחרתי, טיפלתי ושלחתי ליציקות אלומיניום שישרדו שנים. צבענו בלבן כמו הדאס והצגנו ביריד 'צבע טרי' האחרון. בספטמבר עשינו תערוכה בקניון עופר ברמת אביב שאני אצרתי, שבה הפסל הכי ותיק משנת הולדתי". החשיפה לאומנות במשפחת שני השפיעה על סך חלקיה ושני אדר מתארת פסלים שהשתלטו על הבית בכל פינה כמו מוזיאון, וכן ריח וטעם של דאס. "ככה גדלנו ובכל ביקור ראינו פסל חדש". התוצאה היא שושלת אומנותית ראויה: "סבתא בוגרת תולדות האומנות ושלושת הילדים נדבקו בחיידק. גיל מרקו שני הוא אומן מצליח ומרצה בבצלאל, שרית שני חי מעצבת חדרי ילדים וחללים ציבוריים ואבא שלי, שקד, ממשיך את עסקי המשפחה אבל חוטא באומנות ומתוך אגרנות יוצר בחומ- רים ממוחזרים. אני הדור השלישי, אומנית רב-תחומית, מפסלת בקרמיקה בסגנון שונה מסבא ועושה יציקות, אך מושפעת מתרבות הצריכה ומשתמשת בחומרים שאני קונה באינטרנט ויוצרת 'אסמבלאז'". את הראש היצירתי שלה קל לזהות בעבודותיה שיש בהן מהביזארי והמוזר. "אני משתמשת בהרבה מתנפחים ופריטים חסרי תועלת מסין שלא ברור לי למה מייצרים אותם ומי משתמש בהם, ונותנת להם קונוטציה אחרת. אני משמרת אותם כמו פריט ארכיאולוגי, כי אולי בעוד שנים, כשיתגלו, יחקרו מה ייצרו כאן פעם ולמה". בין היתר יצרה שני אדר עבודות מחווה לאומנים מפורסמים ומסתבר שהיא מושפעת גם מסבה. "יש בעבודות שלי משהו מאוד ּפֹוּפי והמון הומור, כמו שסבא עשה חור בישבן עם קריצה לפלוצים אני עושה כריות פלוץ מקרמיקה ויוצקת טריקים של ילדים בהגדלה". המוטיב שמחבר ביניכם הוא הומור?"כן, רוח שטות, מעשי קונדס וטריקים. במשך שנים אספתי מתנפחים מוזרים כמו סיגר ושמפניה או כלי נשק וסיגריות , דברים חסרי תועלת שפתאום מקבלים משמעות". ומה שונה ביניכם?"העבודות והסגנונות. אצל סבא יש געגוע לארץ ישראל הישנה, לדור שעבד בידיים, לשומר, לפלמ"ח. הוא מפסל ספרים ונותן להם שמות כאילו כלום לא השתנה אבל הרבה השתנה, כי מי רואה היום חמורים? או את חמורו של משיח עם טלפון של פעם, שילדים לא מבינים בכלל מה הם רואים? אבל החיבור הוא האימפולסיביות, שנינו רוצים לסיים מהר. היציקות שלי מוכנות תוך שעות והתוצר נראה לעין מהר, כי זה בוער בי ואני מזהה את זה גם אצלו. הוא עובד אימפולסיבית, אין סקיצה, הדמיה או תוכנית, כמו אומן שיודע איך זה מתחיל ונגמר. אצלנו הדברים משתנים תוך כדי תנועה". רוצים אינסטנט?"כן, אין דחיית סיפוקים". מה הוא חושב על העבודות שלך?"הוא מאוד אוהב והן מצחיקות אותו, אבל יש לו גם ביקורת למה ככה ולא אחרת. הוא גם אוהב שאני רוכשת מסין שטויות וטריקים בשקל, גם הוא קונה משם וגם לאבא שלי האגרן יש אובססיה לרכוש ברשתות דברים מטופשים. מתוך זה התחלתי, כי הרשת מאפשרת סיפוק מיידי. לפעמים אני קונה מלאי מחשש שלא ימשיכו לייצר את המוצר. העבודות שלי מעידות על מה שקורה כאן, אני חייבת להראות לכולם מה מייצרים". יש פה דיסוננס מובנה, כי אתם מפרנסים את הרשת."נכון, אני מצד אחד מעבירה ביקורת על תרבות הצריכה ולמה צריך כל כך הרבה והנזק לעולם, ומצד שני משתפת פעולה וקונה כדי להציב לצרכנים מראה שמשקפת את המציאות והמנגנון המטורף שמייצר כמויות ג'אנק לא מתכלה, שאין לו שימוש אחרי יומיים. אני חושבת שפיתחתי סוג של אובססיה". איפה מרגישים את הפער הבין-דורי?"בחומריות. הוא לא מבין הרבה דברים בעבודות שלי כי הן לא היו בזמנו ואני צריכה לתווך אותם, כפי שאני לא מבינה אלמנטים בפסלים שלו. וכאן הפער, איך דברים מהעבר נעלמים ונמחקים ונולדים אחרים בהווה. מה שהיה פעם פופולרי נשכח ואיננו, והדור שלו לא מבין את מה שפופולרי היום, וסבא לא תמיד מצליח להבין מה אני עושה או קונה. יש גם פער בשפה. סבא כותב חמשירים בעברית רהוטה ומשלב את אהבתו למילה בפסלים. כשקשה לו לכתוב הוא מכתיב לי ואני לא תמיד מבינה את הדברים, כמו שהוא לא מבין את הסלנג שלי. חשוב לו להנציח ולשמר את השפה כמו שלי חשוב להנציח ולשמר את מה שמייצג את הדור שלי. העניין הוא שהיום אין אומנים שעובדים כמוהו, בחריצות ונמרצות, זה לא קיים, אין לו שעות. זכיתי להכיר נפש אומן אמיתית, דור שנמחק מהעולם. זה מתבטא גם בדרך העבודה, למשל לסבא אין מערוך - הוא מרדד עם בקבוקי מים מזכוכית ואפילו אני התחלתי לעבוד ככה, למרות שזה מפעם ומתוך דלות החומר שהייתה, כי הסתדרו עם מה שיש ולא קנו". ומצד שני את רצה וקונה?"כן והוא מתחרפן ולא מבין ואומר שאפשר להכין, אבל אני מסבירה שזה אקט ביצירה. הוא עובד עם חומרים של פעם: ברזל ומלט, בעבודת כפיים סיזיפית, והיום כולנו מחפשים קיצורי דרך וחומרים מוכנים". גם ליהי תעלה בקרוב שתי תערוכות של עבודותיה, האחת בגלריית קרן בר גיל המייצגת אותה ותעסוק בדברים המטופשים הנרכשים ברשתות עם הומור וחיקוי על חיקוי והשנייה ב'ינקו דאדא' בעין הוד, שמתייחסת בעקיפין למלחמה, עם כלי נשק וטנקים מתנפחים, שלדבריה לא ברור למה מייצרים עבור ילדים ואיך זה משפיע על ילדותם, אך בעת הזו מקבלים קונוטציה מצמררת.

בבירת ישראל ירושלים מתקיימים בכפיפה אחת מבנים רבים שלא נס ליחם - פנינים ארכיטקטוניות שנבנו בתקופות שונות, תחת דתות ושלטונות מגוונים וככאלה הם מייצגים תפיסות מגוונות, כשהמקשר בין כולם הוא השימוש באבן הירושלמית המסורתית. בעשורים האחרונים נבנים ברחבי העיר פרויקטים יוצאי דופן - אחד מהם הוא ביתם של יזם ואיש עסקים, רעייתו ושני ילדיהם המתבגרים, שאותו תכננו האדריכלים דן והילה ישראלביץ, המתמחים בבתי יוקרה. "המגרש שקיבלנו לידינו מעניין ובעל טופוגרפיה ייחודית, שממוקם בלב סביבת בניינים ובתים פרטיים וביניהם שזורים גלריות ובתי קפה", כך לדברי האדריכל דן ישראלביץ. "בשטחו ניצב מבנה עתיק לשימור, ששימש לאורך מאות שנים למגורים, ועל פי ההנחיות נדרשנו לשמור על מרחק מינימלי של לפחות עשרה מטרים בינו לבין הבית החדש". "הטופוגרפיה המקורית, שנמוכה משמעותית ממפלס הרחוב, נותרה בעינה, כך שהבית עצמו נובע מהמפלס התחתון וגג המבנה נושק לגובה הרחוב - באופן הזה תכננו מעטפת שרובה ככולה מורכבת מרלסים של פלדה, שהותקנו בעבודה הנדסית דקדקנית, וויטרינות זכוכית אווריריות שנפתחות אל עבר פטיו המרוצף באבן טבעית, מעין גן אינטימי פנימי הנסתר מעיני העוברים והשבים ומהווה מוקד מושלם לאירוח. על מנת להתגבר על הפער בין הגבהים יצרנו מדרגות מתונות שמחלקות את המגרש למקטעים. הן מוקפות בטרסות גדולות רוויות בצמחייה אורבנית, שעובדת היטב עם ריבוי המפלסים והדרך משער הכניסה לבית הופכת להדרגתית, נעימה וחווייתית". בפועל, החומות שבהיקף הבית משמשות כחזיתות: "המגרש שקוע לגמרי וקונספט התכנון רותם את הנתון הזה לטובתו. מכיוון שכך יכולנו לייצר מערכת קשרים פנטסטית בין האגפים והקומות לחוץ", אומר האדריכל. "ככלל, האדריכלות שיצרנו אינה אופיינית לירושלים: הלקוחות שיוועו לבית מודרני אך בד בבד נדרשנו לשמור על תקנות הבנייה בעיר שמכתיבות שימוש בחיפוי אבן ירושלמית בכ-75% מסך המבנה. תוואי השטח וקומפוזיציית המבנה אפשרו לנו ליישם את מרבית החיפוי בחזית דלת הכניסה ואת הפאות הנותרות יכולנו לייצר מוויטרינות זכוכית ואלמנטים מפלדה יצוקה, שבינם שזורים עמודי אבן המייצרים מקצב ומעצימים את ממד הגובה. באמרת המבנה יצרנו טוויסט מודרני: האבנים תחומות במסגרות פח שחורות, מדוקקות ומשוננות והן מאזנות את המסות ומקשרות בין סגנונות לכאורה מנוגדים: האולטרה מודרני לצד זה העתיק". מהחוץ לפנים השער הראשי וגרמי המדרגות מובילים את הבאים לחזית הכניסה, שם תוכננה דלת גדולה ומונומנטלית: "כיוון שהדלת היא צדדית בחרנו להבליט אותה ולהפוך אותה למוקד כוח אקסקלוסיבי ודינמי, על מנת שלא תיטמע ותלך לאיבוד, ויצרנו דלת פרספקטיבות בדוגמת קיפולי אוריגמי עשויים מנחושת", אומר ישראלביץ. "דרכה נכנסים ישירות לחלל הציבורי רחב הידיים, שם מצויים הסלון, המטבח ופינת האוכל, ומהם נגלה הגן הפנימי שמשמש הלכה למעשה כ'אאוטדור ליבינג' ותחום בין שלוש קירות זכוכית שמגוננים עליו מפני משטר הרוחות הערות באזור. בסביבת בריכת השחייה תוכננו אזורי ישיבה הכוללים ספות, כורסאות ומיטות שיזוף, ובסמוך ממוקם מטבח חוץ מקצועי ועצום בגודלו שמשתרע על פני לא פחות מ-40 מטרים רבועים".   בקומת הקרקע גם סוויטת השינה של אחד מילדי המשפחה, גרם מדרגות מפלדה שנאמן לגיאומטריית המבנה והמעלית המקשרת בין המפלסים. "הבית תוכנן בצורת ח' שאפשרה לנו לחלק את הקומה הזו לשני אגפים, כך מתקיימת הפרדה מוחלטת בין פונקציות האירוח לאזור הפרטי", מסביר האדריכל. "עיצוב הפנים הוא מודרני בתכלית, ועם זאת, בחרנו לעטוף את החללים בחומרים כדוגמת אבן טבעית, שיש ודקטון, שמקנים להם מראה חמים, עשיר ועתיר בשכבות ורבדים. לתחושה הזו תורמות גם יצירות אמנות משובחות שבני הזוג אצרו לאורך השנים ושולבו בחלקים שונים של הבית". גרם המדרגות מוביל לקומת המגורים העליונה, שבה תוכננה סוויטת שינה נוספת לאחד הילדים (בדיוק מעל הסוויטה שבקומת הקרקע) וכן אגף ההורים. "הסוויטות בבית גדולות במיוחד, אלה של הילדים משתרעות על פני שטח של כ-90 מטרים רבועים כל אחת, ומאסטר ההורים מתפרס על פני שטח של כ-130 מטרים רבועים וכולל פרט לאזור שינה מרווח חדר ארונות מפנק וחדר רחצה שפונה לפטיו פנימי שופע צמחייה, כך שניתן לרחוץ בו באינטימיות מלאה ובאין מפריע". המפלס התחתון הוקדש כולו ל-entertainment וכולל ג'קוזי בנוי שקוע ברצפת הקומה, אולם ביליארד, חדר כושר וחדר קולנוע ביתי. המבנה העתיק הסמוך שומר בקפידה והוסב ללאונג' בר, שמשרת באופן תדיר את בני המשפחה שמרבים לארח: "שטחו כ-60 מטרים רבועים, עובדה שאפשרה לנו לתכנן בו בר משקאות מהוקצע, אזורי ישיבה וסלון פנימי", מסכם האדריכל.

אהבה זה מורכב, אדוה קרמר (מנחה: תומר ספיר)הפרויקט של קרמר בוחן את האהבה בעידן הדיגיטלי דרך בינה מלאכותית, הן ככלי עזר והן כמושא מחקר, ומספק התבוננות על האופן שבו הטכנולוגיה תעצב בעתיד את אופן החוויה הרגשית שלנו. הפרויקט משלב שיחות עם בני זוג לשעבר וחברים קרובים לצד שיחות עם בינה מלאכותית, תוך ניתוח טקסטים ותכנים שנוצרו במערכות יחסים מן העבר ומההווה, ובוחן את הפער בין בינה מלאכותית לתובנה אנושית. בעבודתה מבקשת קרמר לאתגר תפיסות מסורתיות של מערכות יחסים ולבחון את תפקיד הטכנולוגיה בהבנת הרגש האנושי. כסאות, עאסם עטון (מנחה: נטי שמיע)בפרויקט הגמר, ביקש עטון לעודד חשיבה מחודשת על הקשר שלנו עם חפצים ועל הגבול שבין אדם לאובייקט. החפצים המוצגים אינם שלמים ובעצם לא מתקיימים ללא הגוף, ונוצרת תלות מוחלטת בין גוף לחומר. "אני ממיר את גופי ליחידה ציבורית-פרטיתבאמצעות חיבור לכיסא, סמל המקבל משמעויות שונות על פי השימוש בו. אני בודק את הקשר האינטימי והנצלני שנוצר בין הישות החדשה (אדם-כיסא) והמשתמש". 'חפצי הכלאיים', טוען עטון, מחייבים מאמץ פיזי, המסמל את יכולתה של החברה האנושית להחזיק מעמד בתוך מערכת היחסים שנוצרה. MatAI, נבו הימלהוך (מנחה: תומר ספיר)הממשק שיצר הימלהוך מציע למשתמש לעצב מחדש חוויה אישית ולהשפיע על הדרך שבה הוא תופס אותה, באופן שיסייע לו להרגיש טוב יותר ברגע נתון. בתהליך אינטראקטיבי, המשתמש מעצב ומייצר את הנרטיב על בסיס חוויות מהעבר, בדגש על מה שנכון לו ומועיל לו באותו רגע. הרעיון מבוסס על האופן שבו אנו חווים זיכרון - זיכרון הוא דינמי, אוסף של חוויות שנקשרו יחדיו, ואילו תחושה של סיפוק מזיכרון קשורה לאופן שבו אנו חווים אותו בהווה. הפלטפורמה מעוררת במשתמש אסוציאציות רלוונטיות שמסייעות לו לראות את הזיכרונות באור חיובי יותר, ובכך מייצרת תחושת ביטחון ושליטה בנרטיב. בית מחוץ לבית, שרון אדר (מנחה: רועי ביגר)לאחר שקהילות שלמות נעקרו מביתן אל העיר, בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, עלתה השאלה כיצד ניתן לגשר על המתח שבין הצורך בגבולות פיזיים המספקים תחושת ביטחון וזהות קהילתית לבין פרקטיקות של תכנון עירוני הדוגל בפתיחות מרחבית. במחקר שערכה אדר, היא ביקשה לבחון את תפקידן של גדרות ועיצובן כמרחב מתווך קהילתי, המחזק חוסן ותחושת שייכות. מתוך המחקר גיבשה אדר גישה תכנונית חדשה לעיצוב גבולות קהילתיים גמישים, תחת השם Shell City. הגישה מבוססת על פרוטוקול תכנון וממשקים פיזיים ודיגיטליים המחברים בין גורמי תכנון וקהילה, במטרה לשפר את ההתמודדות עם אתגרים הנובעים משינויים, כמו הגירה או התחדשות עירונית. חקלאי גבול, יובל אלעזרי (מנחה: תומר ספיר)כבת למשפחת חקלאים המתגוררים בסמוך לגבול, נחשפה אלעזרי בשנה החולפת לקושי של חקלאים הנדרשים להתרחק משדותיהם, וביקשה לייצר מענה שמספק תחושת ביטחון ושליטה לאותם חקלאים באמצעות מערכת טכנולוגית הממוקמת בשדה וממשק בינה מלאכותית שמתחבר אליה. היא תכננה רכיב טכנולוגי כדורי המוסווה כירק שמונח בשדה במקומות שונים ומכיל חיישנים ומצלמה, וממשק AI שמתחבר לאותם כדורים ואוסף נתונים מהמקום - תנאי סביבה, תנועות חריגות, מחלות, מזיקים ושינויים בצמח. כך החקלאי מקבל תמונה רחבה ומדויקת ואף המלצות לפעולות, מה שמספק לו תחושת שליטה, ביטחון ונגישות.

את הכיוון אליו נושבת רוחו של מיכאל אזולאי, אפשר לקלוט גם מהתשובה לשאלה הבנאלית 'מה שלומך?' "אנחנו בחודש אלול", הוא עונה, "כשמבינים זאת פחות נלחצים מהמצב. זה זמן שבו מסכמים שנה וכדי להתחיל טוב את הבאה, צריך לרדת כדי לעלות". לאורך השיחה הוא שוזר הקשרים רוחניים בעולמות הארציים שבהם הוא פועל, ונחוש בתפיסתו האמונית. אזולאי הוא יליד טבריה, שבגיל 12 עבר עם משפחתו למושב בנגב, אלא שהוא מרד, סירב להישאר שם ומצא את עצמו בפנימייה. את תפנית חייו הוא נועץ בשירות הצבאי - לאחר פציעה מצניחה הוסב מלוחם למש"ק חינוך, מה שאילץ אותו להתחיל לשרבט ולצייר, והוא גילה את האור. "התאהבתי בעולם התלת-ממד, התנסיתי בכל מיני דברים, כולל עיצוב תפאורה והפשן פרץ החוצה. כשקיבלתי מחמאות הבנתי שזה התחום שבו אני רוצה לעסוק, אבל לא יכולתי להתקבל לשום בית ספר מקצועי, לא היו לי שנות לימוד". אז הוא ניסה את מזלו וטס לארצות הברית לעבוד אצל אחיו, נרשם ללימודים בסן פרנסיסקו ולא קיבל ויזה. מששב ארצה התקבל לתיאטרון חזותי ואחרי שנה הבין שזה לא בשבילו. אלא ששני מורים מ'קבוצת זיק' אימצו אותו לחיקם והוא הצטרף כשוליה. "בנינו פסלי ענק שאחר כך נשרפו, אבל קיבלתי כלים וזה היה בית ספר לחיים. כשהוזמנו לפסטיבל בלונדון רציתי לעבוד אצל המעצב רון ארד ולא הצלחתי. התקשרתי מטלפון ציבורי לטום דיקסון (מעצב בריטי המתמחה בתאורה, א"ג) אמרתי לו שאני אוהב את העבודות שלו כי עקבתי אחריו והוא הזמין אותי לריאיון. כששאל על תיק עבודות, הודיתי שאין לי כלום כי לא למדתי כלום והוא קיבל אותי כי הוא היה כזה בעצמו. אחרי כמה חודשי עבודה לא הצלחתי לכלכל את עצמי וחזרתי, אבל עם גושפנקא אמיתית למה שאני רוצה לעשות ואיפה הלב שלי. עיצבתי חנות ראשונה לחבר, והשאר היסטוריה. אחרי 35 שנה במקצוע אני יכול לומר שהמקצוע בחר בי ועד היום אני מתלהב מכל פרויקט באותה מידה כמו פעם, ויותר, כי אני מבין את המשמעות", הוא מסכם בהנאה גדולה. נראה שהנאה וסיפוק מהעשייה מלווים אותו תדיר, יש בו משהו משועשע וקליל, אף שהרזומה שלו כולל פרויקטים רציניים, כמו מסעדות, בתי קפה, מבנים מסחריים וב-15 השנים האחרונות הרבה מאוד בתי מלון, גם מעבר לים. איך נשאבת לתחום?"הבנתי בראשית הדרך שהיצירתיות בולטת יותר במלונות, שזה מאפשר לצאת מהמסג- רות הקיימות בבית, ויש יותר אופציות עם מרחב גדול, שטחים ציבורים והמון ממדים שצריך למלא". יש הבדלים מהותיים בעיצוב מלונות מאז שהתחלת ועד היום?"חד וחלק. המטייל הישראלי שנוסע ונחשף לסטנדרטים גלובליים רוצה את זה גם כאן. אם פעם חדר היה רק לשינה, היום הוא מאפשר ביזנס ופלז'ר. חדר יכול להיות עולם שלם וחוויית החדר יותר אינטנסיבית ורחבה היום, אנשים רוצים יותר להתפנק אז יש מיני-בר, תוספות ופינוקים ואפילו בריכה פרטית, כי לפעמים לא רוצים לצאת מהחדר, יש בו הכול ויש משהו שונה באינטימיות הזו". לשאלת הסגנון הוא מדבר על 'האמת של המקום': "חשוב לי שהחדר יתאים לכלל הקהלים, שיהיה נעים ומחובר לקונספט ולמקום שבו הוא נמצא, לעיר או לאזור הכפרי. כשמחברים לחוויה המקומית בנעימות האורח מרגיש שזה בדיוק מה שהוא רוצה להרגיש. יותר חשוב לי הסיפור של הסביבה מאשר לנסות להרשים מישהו בלובי מפואר. הסגנון תמיד יהיה קשור לאזור וזה תמיד נבחן ברובד הזמן".   אתה מרגיש בשינויים בשנה האחרונה מאז המלחמה?"כן, יש משהו שחוזר אחורה לפשטות וזה לא רע. היום הפשטות נובעת גם מסיבה תקציבית וכמעצב צריך להתחשב ולהבין. זה לא אומר שפרויקט לא ייצא מצוין, אלא שצריך יותר חשיבה וחיפוש, וזו משימה ששמתי לעיני רוחי מול לקוחות. קשה לעצב בימים האלה עם כל מה שקורה מסביב וחשוב לתת אופציה, להבין את התקופה ולא להיתקע במקום שלי". אזולאי עמל בימים אלה על שני פרויקטים בחו"ל, שמבטאים את היצירתיות והמקצועיות שבו. בברלין הוא מעצב מוזיאון ענק (40 אלף מטרים רבועים) שעוסק בעולם הים ומבחינתו אין יותר כיף מללמוד נושא חדש. "תמיד מרגש אותי להרחיב אופקים ולהיכנס לעולמות חדשים, ופתאום זה קל כי יודעים מה רוצים לשאוב ולקחת מכל דבר. כשאנחנו קולעים בול בפעם הראשונה, זה כי חקרנו נכון והבאנו ללקוח דברים שהוא לא ראה, אף שהוא נמצא שם. בפראג יש לנו מלון יוקרתי. נסעתי עם הבן שלי לחמישה ימים ולמדתי אותו, וכשחזרתי קבעתי פרזנטציה בתוך ארבעה ימים. לא ישנתי עד שבניתי משהו מושלם שהיה בום גדול, מדהים ומרגש, אבל עזבתי הכול כדי להתעסק רק בזה, הכול יכול לחכות". אז אתה אדם טוטאלי?"אני אדם רוחני, כשמשהו לא עוזב אותי, כל כולי על זה והפתרון בא מהר, כי הוא מבין שיש לו עסק איתי. אני לומד ימימה כמעט 20 שנה וחלק מהעניין זה להחליט שאם צריך להתעסק עם משהו אז כאן ועכשיו והתוצאה מגיעה. אני עושה הפרדה, וכשאני נקי וכלום לא מטריד אותי, אני חוקר את הנושא ומקבל את התוצר. יש הרבה רעשי רקע שאני צריך להתנתק מהם, כי אי אפשר שכל מה שקורה מסביב יפריע לפרויקט, אחרת זה 'מלכלך' אותו". לתהייה אם הדבר דומה להפרעת קשב הוא עונה: "גם זה וגם אמונה, שניהם תמיד באים אצלי ביחד. לפעמים כשאני צריך ליצור, אני מעדיף לעבוד בערב כשנקי ואין הסחות דעת. הריכוז והשקט מאפשרים זאת". אזולאי מדגיש גם שעד היום, הוא הכי אוהב לשרטט ביד בעיפרון. "זה לא עוזב אותי ולא יעזוב. אני עובר על התוכנית בעיפרון כי הרעיונות זורמים דרך היד ולא מהמחשב. אני יכול לזרום שעות עד הלילה בהנאה מושלמת והתרגשות, לתת למקצועיות לפעול ולהוציא את כל הכלים שרכשתי". אחד מאותם כלים קשור לפן העסקי במלונאות: "אחת החזקות שאני מביא, זה הצד של הביזנס . מעבר לעיצוב יש לי 'דוקטורט' במלונאות. אני נוסע המון ומחליף בתי מלון בתדירות גבוהה, וכך למדתי את הפן העסקי וצברתי ניסיון והבנה גם איך להביא את הכסף. כשמבינים התנהלות של מלון מעבר לעיצוב , זה יתרון . מבחינתי, החשיבות היא שהפרויקט יצליח לא רק עיצובית אלא גם כלכלית , שהלקוחות ירוויחו ואולי יחזרו אליי בהמשך , לכן אני מבטא את מחשבותיי והם מקשיבים לי". קרה שפישלת?"אם משהו לא עובד אני יודע לתקן. לא הכול מושלם אבל לפעמים אני גם קוסם ופותר את כל הטעויות". כשאנחנו מגיעים לדבר על מקומו בעולם העיצוב הישראלי, אזולאי כמו נסוג ומנסה לחמוק מתשובה, ולבסוף מתרצה ומודה: "אני מתחיל להסכים לקבל מחמאות כי שנים חשבתי שלא מגיע לי, היה לי דימוי עצמי שאני לא שווה, לכן נושא המדיה לא היה חלק מחיי, חשבתי שאני צריך להיעלם והתחמקתי אבל הבנתי שהעניין הוא גם להראות את מה שאני עושה, כי כמו שאני ניזון מאחרים, אחרים יכולים להיות ניזונים ממני. אומרים לי שאני מפורסם ואני מצביע אל ההוא שם למעלה, זה שייך אליו, אני מרגיש צינור להעביר יצירה ועשייה ובגלל זה אוהבים אותי, אני לא מהווה איום על איש. כל המעצבים הכי טובים הם חברים שלי, וגם אם אנחנו מתחרים על אותם פרויקטים אני לא אפגע באף אחד, אשאל אם אפשר להיכנס, וזה הכי נכון - לבוא פתוח ונקי בלי להתחכם". ומה הלאה? "חלמתי לעצב בתי מלון והגשמתי, אני רוצה להמשיך אבל לעשות אותם טוב יותר, כי תמיד יש מה לשפר. חוץ מזה אני שמח בחלקי, אוהב את מה שאני עושה , אומר תודה וממשיך הלאה לעבודה וליצירה שמחזיקות אותי בזמן הזה".

'בית מודפס בתלת-ממד', ששודר בחודש האחרון ב-yes דוקו, מציג חזון משכנע כיצד טכנולוגיה חדשנית, במיוחד הדפסת תלת-ממד, יכולה לחולל מהפכה בתעשיית הדיור. הסרט עוסק בבעיה הגלובלית הדחופה של מחסור בדיור ובעלויות המתרקמות הקשורות לשיטות הבנייה המסורתיות. על ידי הצגת הפוטנציאל של הדפסת תלת-ממד, הוא טוען לגישה טרנספורמטיבית לבניית בתים, שהיא לא רק יעילה אלא גם בת- קיימה ונגישה. אחד הנושאים המרכזיים של הסרט הוא הדחיפות בפתרון משבר הדיור. עם מיליוני אנשים החסרים מחסה הולם, הסרט הדוקומנטרי מדגיש כיצד שיטות הבנייה המסורתיות הן לעיתים קרובות איטיות, דורשות עבודה רבה ויקרות. בניגוד לכך, הדפסת תלת-ממד מציעה פתרון שיכול להפחית באופן משמעותי גם את הזמן וגם את העלויות. הסרט מדגים זאת דרך מקרים שונים ופרויקטים שבהם נבנו בהצלחה בתים מודפסים בתלת-ממד, ומדגים את היתכנותה ויעילותה של הטכנולוגיה. הסרט הדוקומנטרי מדגיש את היתרונות הסביבתיים של הדפסת תלת-ממד בבנייה. שיטות הבנייה המסורתיות מייצרות לעיתים קרובות פסולת רבה ודורשות משאבים נרחבים. בניגוד לכך, הדפסת תלת-ממד יכולה להשתמש בחומרים בני קיימה ולמזער פסולת, תוך התאמה לדרישה הגוברת לפרקטיקות ידידותיות לסביבה בכל התחומים. הסרט תומך בעתיד שבו הדיור, לא רק שיהיה נגיש אלא גם אחראי סביבתית, תוך התייחסות לדאגות חברתיות ואקולוגיות. הסרט הדוקומנטרי נוגע גם לפוטנציאל להתאמה אישית ולחדשנות בעיצוב הבית באמצעות הדפסת תלת-ממד. בניגוד  לשיטות המסורתיות, אשר יכולות להיות מוגבלות על ידי מיומנויות עבודה וזמינות חומרים, הדפסת תלת-ממד מאפשרת יצירתיות רבה יותר והתאמה אישית בעיצוב האדריכלי. גמישות זו יכולה להוביל לאופציות דיור מגוונות יותר שמתאימות לצרכים ולהעדפות שונות, ומקדמת תחושת קהילה ושייכות. עם זאת, הסרט אינו נמנע מלהתמודד עם האתגרים שעומדים בפניו. הוא מכיר בצורך במסגרת רגולטורית, קבלת הציבור והשקעה בטכנולוגיה כדי לממש במלואו את הפוטנציאל של דיור מודפס בתלת- ממד. הטיעון ברור: בעוד שהטכנולוגיה מבטיחה שיתוף פעולה בין בעלי עניין - ממשלות, מגזר פרטי וקהילות - שיתוף פעולה זה חיוני כדי להתגבר על מכשולים אלה. הסרט מציע חקירה מעוררת מחשבה כיצד הדפסת תלת-ממד יכולה לעצב מחדש את נוף הדיור. על ידי התייחסות לנגישות, קיימות וגמישות בעיצוב, הסרט מציע טיעון חזק לאימוץ טכנולוגיה זו כפתרון בר-קיימה לאחד מהאתגרים הדחופים ביותר של החברה. הוא מזמין את הצופים לדמיין עתיד שבו לכל אחד יש גישה לדיור בטוח, נגיש וידידותי לסביבה. *ד"ר אימן טבעוני, שותף במשרד ALT - לברס טבעוני אדריכלים ומרצה בטכניון ובבצלאל סרט: האימהות שזכו לבית מודפס 'בית מודפס בתלת-ממד' (yes דוקו), הוא סרט תיעודי הבוחן את השימוש החדשני בטכנולוגיית הדפסת תלת־ממד, כדי לטפל בבעיות שמציב משבר הדיור העולמי. יזמיטכנולוגיה וארגונים ללא מטרות רווח מעודדים קהילות ברחבי העולם לבחור בשיטת בנייה זאת, בשל יכולתה הטכנולוגית לספק דיור בר-השגה לקהילות מוחלשות ברחבי העולם. השימוש בטכנולוגיית הדפסת תלת-ממד לא רק מפחית את העלות והזמן הנדרשים לבניית בית אלא גם נותן מענה למחסור בכוח אדם מיומן בענף הבנייה. הסרט מתעד את סיפוריהן של שתי אימהות עובדות, חד־הוריות, שבזכות הטכנולוגיה מסוגלות לרכוש את בתיהן הראשונים. האחת גרה בכפר עני במקסיקו, השנייה מתגוררת בווירג'יניה. הסרט עוקב אחרי מסען בדרך להגשמת החלום. כמו בכל בנייה, גם הטכנולוגיה הייחודית לא חוסכת משברים ואתגרי בנייה, חלקם ייחודיים לטכנולוגיה, אחרים כמו בכל תהליך בנייה דורשים עצבי ברזל וטונות סבלנות. הסרט הופק במסגרת ארגון Community Voice Lab המנוהל על ידי לורה ווטרס הינסון, יוצרת קולנוע עטורת פרסים ופרופסור בחטיבה לאומנויות קולנוע ומדיה בבית הספר לתקשורת של AU. מטרת הסרטים המופקים היא לקדם קולות שלא זוכים להכרה, ולקדם אינטרסים חברתיים לטובת חברה מגוונת ומוסרית. באמצעות הסרט מבקשים חברי Community Voice Lab להדגים את כוחה של קהילה משתפת פעולה.

הכתבה בשיתוף מיניליין היבואנית הרשמית של AEG בישראל המטבח המודרני הוא ללא ספק לב הבית, ומעבר להיותו מקום להכנת מזון, הוא גם משדר סגנון ועיצוב מתוחכמים. המגמה הרווחת כיום היא לעצב מטבחים בקו נקי ומסודר, תוך שאיפה להסתיר כמה שיותר אביזרים ומכשירי חשמל כדי לשמור על מראה מינימליסטי ואסתטי. מוצרי החשמל העכשוויים תורמים לעיצוב המודרני כשהם אינטגרליים ומשתלבים בתוך ארונות המטבח.כך, מקררים ומדיחים נכנסים מאחורי דלתות ארון המטבח, מה שמעניק מראה אחיד ונקי לחלל. גם מוצרים שלא ניתן להסתיר, כמו תנורים ומיקרוגלים, מקבלים מענה עיצובי בעזרת סדרות ייחודיות הכוללות מכשירים בעלי קווים נקיים וגימור מסוגנן ומשלבים בין פונקציונליות מרשימה לאחידות אסתטית. הטכנולוגיות המתקדמות במוצרים אלה מסייעות לשמור על האווירה היוקרתית של המטבח תוך הקפדה על עיצוב מתוחכם ואלגנטי. אינטגרלי ומינימליסטי יותר מאי פעם"אנחנו רואים שינוי מהותי בתפיסת המטבח", אומר אליה אומנסקי מנהל מחלקת מוצר, איכות ורגולציה בחברת מיני ליין, יבואנית מוצרי החשמל אלקטרולוקס, סמסונג ו-AEG. "כיום עיצוב מינימליסטי ויוקרתי משתלב בצורה חלקה עם טכנולוגיה מתקדמת והחיפוש הוא אחר פתרונות שמוטמעים בצורה מושלמת בתוך ארונות המטבח או משתלבים בעיצוב הכללי וגם משדרגים את חווית הבישול והניקיון". אומנסקי מדבר על קונספט מוביל כיום בעיצוב מטבחים: השילוב החלק של מכשירי חשמל בתוך המרחב. גישה זו מאפשרת ליצור מראה אחיד ונקי, תוך שמירה על פונקציונליות מלאה. היתרון הוא כפול: מצד אחד נשמרת אסתטיקה, אחידות ומינימליזם, ומצד שני נוצרת תחושה של מרחב פתוח ונעים לעין. בהקשר הזה, AEG (מותג גרמני ותיק שנוסד ב-1883 ונחשב למוביל עולמי במוצרי חשמל ביתיים איכותיים ומעוצבים - ק.ד) מציעה דגמים אינטגרליים המתוכננים במיוחד להשתלבות מלאה בארונות המטבח כמו למשל, מקררים ומדיחים אינטגרליים שמגיעים במגוון גדלים כך שאפשר להתאימם לכל ארון מטבח: הם נותרים סמויים אך עדיין נשארים נגישים ופונקציונליים מאחורי חזיתות הארון. הטרנד האינטגרלי מטפס לשיאים חדשים עם פיתוחם של מוצרים מובנים חסכוניים ללא צורך בהתקנתם של מוצרים מאסיביים ומגושמים בחלל. דוגמא לכך הן הכיריים העוצמתיות החדשות מבית היוצר של AEG המשלבות אינדוקציה עם קולט אדים מובנה. "הדבר נועד בעצם לשם השגת מראה נקי עוד יותר באזור האי או באופן כללי במטבח, בלי צורך בקולט תלוי. המערכת כוללת כיריים אינדוקציה ברוחב 83 ס"מ עם ארבע להבות וקולט אדים מובנה במרכז, מנטרלת ריחות ומונעת הצטברות שומנים באופן יעיל. היא אף שואבת מיידית אדי שמן ונתזים בזמן הבישול, במיוחד בעת טיגון. השילוב של קולט אדים מובנה בכיריים הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הבישול, המציע שיפור משמעותי באיכות האוויר במטבח ובנוחות השימוש". Matt Black - יוקרה מלוטשת במטבח כאשר לא ניתן לייצר פתרונות אינטגרליים כמו למשל, במקרה של תנור ומיקרוגל שצריכים תנאי איוורור מסויימים, השאיפה היא להציג מכשירי חשמל בעלי מראה יוקרתי שמתמזג בהרמוניה במרחב. סדרת Matt Black של AEG היא דוגמה מובהקת לשילוב בין אסתטיקה לפונקציונליות בהתאם לסטנדרטים של המטבח האלגנטי העכשווי. "זוהי סדרת מוצרים של תנור, מיקרוגל, קולט אדים, מגירת חימום ומכונות אספרסו בעלי גימור שחור במרקם מאט - המעניק למטבח מראה יוקרתי ומודרני, תוך שהוא משתלב בקלות עם מגוון סגנונות עיצוב", מציין אומנסקי. הוא מוסיף כי "לא מדובר רק במראה החיצוני שהוא אטרקטיבי. המוצרים השייכים לסדרה עשויים מחומרים עמידים יותר לשריטות ושחיקה בסביבת עבודה התובענית של המטבח. מדובר במוצרים בעלי זכוכית מחוסמת בגוון שחור עם גימור מאט-משי, המעניק לו מראה מעודן ואלגנטי. המשטח מתאים בקלות גם לסגנונות מטבח מגוונים אחרים תוך שמירה על אסתטיקה אקסקלוסיבית ומתוחכמת". חלק מהשאיפה האסתטית למטבח הרמוני ואחיד במראהו בא לידי ביטוי בביקוש הגובר למוצרים משלימים כגון מגירת חימום, המציעה פתרון רב-תכליתי לשמירת חום של מזונות היוצאים מהמיקרו. את המגירה ניתן לשלב מתחת למיקרוגל - להכניס לתוכה את המזון לפני ההגשה מבלי לייבש אותו.וכך, מסביר אומנסקי באפשרות המשתמשים לחמם צלחות ל-60 מעלות לשמירה על חום המנות לאורך זמן, ואפילו לחמם כוסות ל-40 מעלות עבור משקאות חמים: "למגירה 4 תוכניות הפעלה מגוונות - החל מהפשרה ב-30 מעלות, דרך התפחת בצק וחימום כלים, ועד לבישול איטי ב-80 מעלות והגימור שלה בנירוסטה דוחה טביעות אצבע ומבטיח מראה נקי לאורך זמן". "בנוסף", הוא אומר, "זוהי תוספת חשובה ופונקציונלית למטבח המודרני, המשתלבת באופן מושלם עם מערכות התנורים הסטנדרטיות. כך אם יש לכם תנור בגובה 60 ס"מ ותנור משולב מיקרוגל בגובה של 45 ס"מ, ניתן להתקינם אחד מעל השני, אך אם אתם מעוניינים להתקינם במקביל חשוב שהמיקרוגל יהיה בגובה זהה לתנור, מגירת החימום הינה פתרון עיצובי ופונקציונלי כאמור, מתקינים אותה מתחת לתנור מיקרו לשם יצירת קו אחיד". לצד ההתאמה של המוצרים למטבח בסגנון מודרני נקי, ב-AEG מרבים לחדש מההיבט הפרקטי כמו למשל, במנגנון הניקוי הפירוליטי בתנורים. אומנסקי מסביר". "התנור מחמם את עצמו לטמפרטורה של מעל 500 מעלות, הופך את כל השאריות לאפר, וכל שנותר הוא לנגב קלות. זו בשורה של ממש בתחזוקת התנור - אין יותר צורך בכימיקלים מסוכנים או בשפשוף מתיש. יתרון נוסף וחשוב של התנורים הפירוליטים - הודות לבידוד המשופר ביצועי האפיה והבישול טובים יותר". הפיתוחים האחרונים מתפרסים מעבר למנגנונים פנימיים ומביאים עמם גם פתרונות עיצוביים חכמים, שמטרתם לשפר את הנוחות והנגישות בחיי היומיום. אומנסקי בוחר לציין את ה-Comfort Lift - מדיח כלים המאפשר להרים את הסלסלה התחתונה כלפי מעלה. "המוצר מותאם בדיוק לכל אותם אנשים שמתקשים להתכופף או פשוט רוצים את המוצר הכי נוח וארגונומי לשימוש. עם הפיצ'ר הייחודי הזה, הסלסילה התחתונה של המדיח מתרוממת לגובה המגירה העליונה. זה לא רק מקל על הטעינה והפריקה, אלא גם הופך את השימוש במדיח לנגיש יותר לאוכלוסיות מגוונות - מאנשים מבוגרים ועד לאלו שסובלים מבעיות גב. זו דוגמה מצוינת לדרך שבה טכנולוגיה יכולה לשפר את איכות החיים באופן ממשי. באופן כללי, AEG משקיעה רבות במחקר ופיתוח במטה שלה בנירנברג, גרמניה וכך נשמרים סטנדרטים גבוהים של איכות וחדשנות מבלי לוותר על מראה מוקפד". שליטה מרחוק וניהול חכם של מוצרי החשמל ומה צופן העתיד בתחום מוצרי החשמל היוקרתיים? "הטרנד הגדול הבא הוא קישוריות", חוזה אומנסקי. "אנחנו רואים עתיד שבו הטכנולוגיה הופכת את הבישול לחוויה אינטואיטיבית יותר. בשנה הבאה יושק למכירה תנור שיידע להתאים את עצמו למתכון שבחרתם וכיריים שמזהות את סוג המזון במחבת ומתאימות את החום בהתאם. וכמו כן, מכונת כביסה שמעבירה מידע למייבש על משקל הכביסה ובוחרת את התוכנית ייבוש בהתאם לתוכנית הכביסה שהסתיימה".במקביל, הוא יודע לספר ש-AEG גם משקיעה באפליקציות חכמות שמאפשרות שליטה מרחוק ומעקב אחר צריכת האנרגיה של כל מוצר ותוכנית. "זה לא רק נוח", מדגיש אומנסקי, "זה גם מעלה את המודעות לצריכה נבונה ושמירה על הסביבה". בסופו של דבר, עיצוב מודרני וטכנולוגיה מתקדמת הולכים יד ביד ליצירת חללי מטבח פונקציונליים ומרשימים. מוצרים אינטגרליים בעלי מראה נקי, שמשתלבים בהרמוניה עם הארונות והמרחב הכללי, מאפשרים לשמור על אסתטיקה מוקפדת תוך מתן מענה גמיש לצרכים היומיומיים.

בחלומי, כשאעבור את גיל 70 - עדיין תאוות חיים ובתקווה גם בבריאות טובה - אעבור לגור עם חבריי בדיור מוגן של הביוקר. כחובבת החיים הטובים, תרבות וחוגים - אידיאלי שאלה יחכו לי מחוץ לדלת בלי נסיעות ופקקים מתישים. אני מדמיינת איך אשייט בין שיעור התעמלות במים, הרצאה ואולם הקולנוע, וכל זה עם החברות שלי! אל הפנטזיה הזו נוספה לאחרונה אופציה אלטרנטיבית מסקרנת של מגורי Co-Living (דיור שיתופי), המקדמים אורח חיים שיתופי בלי לוותר על פרטיות. גולת הכותרת היא מרחבים ציבוריים שיתו- פיים לבישול ארוחות ומפגש, חלל לחוגים, חדר כביסה ועוד. נחשפתי בעבר למודלים כאלה בחו"ל והנה עכשיו צועד לשם פרויקט מגורים בלב העיר התחתית בחיפה. קומיוניט דאון-טאון חיפה הוא בניין חדש (ִאכלוס בנובמבר 2024) שהוקם כבניין דיור שיתופי. המטרה: ליצור איזון בריא חברתית וסביבתית בין פרטיות ועצמאות לבין שיתוף וקהילה. הנדבך הנוסף הוא ניסיון לשלב יחד באותו בניין אוכלוסייה צעירה ומבוגרת, שחולקת חיים משותפים במבנה מגורים המחובר לחיי הרחוב השוקקים. הדיור השיתופי מאפשר לדיירים ותיקים להמשיך לחיות בעיר חיים חברתיים ומלאים יותר. את תכנון הבניין, הייעוץ להקמתו וניהולו בפועל מלווה חברת 'קומיוניט' לצד יזמי הפרויקט, 'הולד נדל"ן'. הבניין תוכנן לאחר שקומיוניט הקימו וליוו ועדיין מנהלים פרויקט מגורים שיתופי בדרום תל אביב (קומיוניט פלורנטין) שהיה למעבדת מגורים ישראלית למודל. בעוד שיחידותיו של הפרויקט התל אביבי מאוכלסות מאז 2018 בדיירים בגילי ה-30 - הפרויקט בחיפה, שמבוסס על עבודת שטח ענפה ושיתוף ציבור, תוכנן מראש לשלב גם אוכלוסייה מבוגרת. "החזון הוא לייצר דיור שיתופי רב-גילי שישמש פלטפורמה לחברויות ולהיכרות", אומר איתן סרבר, מייסד ומנכ"ל משותף ב'פיפל תכנון עירוני-חברתי' וחברת הניהול קומיוניט. לשם כך כבר בשלב התכנון הוקצו שתי קומות לדירות שני חדרים 55 (מטרים רבועים) שמתאימות יותר לצורכי אוכלוסייה ותיקה. בקומות האחרות יחידות קטנות (דירות סטודיו בגודל 25 עד 38 מטרים רבועים) ומרחב שיתופי, ויש גם קומה הוליסטית המשלבת את כל סוגי היחידות. בדירות נעשו גם מאמציי הנגשה (פתחים רחבים, שינויי תאורה ותשתית להתאמות), אך היא אינה מלאה. במרחבים הקומתיים מטבח משותף ופינות עבודה, גג פעיל עם נוף לנמל וקומת מרתף, שבה חדר ישיבות, חדר כושר ועוד. לפרויקט שותפה גם חברת xs, מומחית בעיצוב קומפקטי שִמקסמה את חוויות המגורים הפונקציונליות של שטחי היחידות והחללים. "תכנון המבנה נעשה תחת מחקר רחב, שנעשה עם תהליך תכנון משתף. במהלך המחקר שוחחנו עם דיירים שוכרים מרחבי חיפה ומהעיר התחתית בפרט. עשינו שיתוף עם הדיירים הקיימים שלנו בפרויקט בתל אביב-יפו, וגם עשינו מפגש למומחים מהעולם - אדריכלים , מעצבים ומנהלי קהילות, שבהם הצגנו את התכנון למשוב", מספר סרבר על התהליך המקדים. הוא מוסיף שאת ההשראה לשלב בין אוכלוסיות קיבלו הוא ושותפו, שי עם-שלם, ממקומות שונים בעולם שבהם זה קורה וחשבו שזה יכול להביא ערך לכולם. "בתל אביב הבניין ישן ומיועד להריסה ולא התאים לחזון הזה אבל באבולוציה שלנו כשהגענו לחיפה רצינו לאפשר את זה", אומר סרבר, ומבטיח שיושם דגש על ליווי הדיירים ויצירת אינטגרציה ביניהם. עם-שלם מציין שהם עוסקים הרבה בנושא תכנון הזקנה ושואלים איך באמת אפשר לחבר בין אוכלוסיות. "בחיפה יצרנו היררכיית מרחבים שיתופיים לכלל הדיירים ולקומות ואנחנו יוצרים את האינטגרציות בצורה מתוחכמת, כדי לא לייצר מוקדי חיכוך". כדי לחדד את כוונתו הוא מסביר: "כמו שבעולם התכנון דיברו פעם על zoning (מתחם נפרד למגורים ולמסחר) וכיום מדברים על עירוב שימושים - כך אנחנו מדברים על עירוב קהלים. אם פעם הייתה נטייה יותר לבודד את המבוגרים - היום אנחנו מדברים על ההפך הגמור". דמי שכירות הוגנים (כ-2,000 עד 4,000 ש"ח לחודש) הם יתרון נוסף למי שהפורמט מתאים לו ודמי הניהול (350 ש"ח בחודש) כוללים אחזקה שוטפת ומנהלת קהילה זמינה שממשיכה ללוות את הפרויקט גם לאחר אכלוסו. תפקידה הוא בעיקר לתווך מפגשים ולגרום להם לקרות. יערה כנען, מנהלת קהילת קומיוניט דאון-טאון, מדגישה שהיא בעצם יותר יוצרת קהילה מאשר מנהלת אותה, משום שהבניין עוד לא מאוכלס והמטרה היא שאנשים יכירו זה את זה ולא יהיו שכנים אנונימיים. כדי שזה יקרה היא מאתרת בימים אלה דיירים פוטנציאליים ומספרת שהיא מקבלת פניות ממנעד גילים רחב. "אנשים מגיעים מתוך צורך שעולה בהם לחיות מוקפים בעוד אנשים, ובראיונות אני בודקת שהם מגיעים מכווננים לחללים משותפים ויודעים לחלוק מרחב. הרעיון הוא שהם יגיעו עם ראש פתוח לפגוש ולהכיר", היא מדגישה. לתפיסתה, לכשהבניין יאוכלס המטרה היא שהמפגשים יבואו מהדיירים עצמם והיא רק תעזור מאחורי הקלעים, למשל בהבאת מצרכים לערב בישול או בסיוע ארגון 'וולקאם' לדייר חדש. "פרויקט קומיוניט פלורנטין הוקם כדי לבדוק אם הדבר הזה עובד, אם יש ערך לדיור שיתופי ואם אנשים יכולים לשמור עליו", אומר סרבר. במעבדת המגורים התל אביבית הוא ושותפיו בחנו מקרוב את המודל, בדגש על תפקודם של המרחבים השיתופיים: "למדנו שבתרבות הישראלית המקום של המטבח והאוכל יותר משמעותי. אנשים אוהבים לבשל ולאכול יחד אבל זה יכול להיות גם מקום לקונפליקטים, למשל סביב שטיפת כלים", הוא משתף שמשיחות עם דיירים עלה שההתנהלות במרחבים משותפים קלה יותר כשיש תקנון והנחיות ("אם אנחנו אומרים שאסור לעשן במרחב השיתופי אז זה מה שקורה") בהשוואה לדירת שותפים, שבה יש חוסר בהירות לגבי הכללים בחללים המשותפים. בתל אביב, למרות הביקוש לא פשוט לייצר פרויקטים דומים בגלל העדפת יזמים לדיור יוקרה, וחיפה התגלתה למתכנני הערים סרבר, עם-שלם והשותף שהצטרף, סבסטיאן ולרשטיין, כאפשרות מנצחת. "בחיפה הצלחנו ליהנות מכל העולמות - דירות חדשות מהניילון בשכירות בת השגה", אומר סרבר. הפרויקט ממוקם בעיר התחתית במרחק דקות מהרכבת ומתחבורה ציבורית ובסביבתו עשרות מסעדות ובתי קפה. בניין המגורים כולל קומת רחוב שבה יוצעו חנויות להשכרה, שיוכלו לשמש גם יוצרים ואומנים. המטרה בהמשך היא להזמין לאירועים שונים גם את הקהילה מסביב, במטרה ליצור קשרים ולחזק את תחושת השייכות. בקומה העליונה דופלקס המיועד להשכרות Airbnb. "גילינו בתל אביב שזה עובד יפה לתקופות קצרות אבל לא קצרות מדי ולמדנו איך למנן את זה בתוך הבניין", טוען עם-שלם. דיור מוגן - הדור הבא תחום הדיור המוגן עובר בשנים האחרונות שינויים ולשוק נכנסים יזמים חדשים. אדר' דנית שנהב, מומחית בדיור מוגן, מציינת שההתעניינות בהזדקנות ובדיור לגיל השלישי תופסים יותר כותרות בגלל תוחלת החיים שעולה והצורך הגובר בפתרונות דיור לאוכלוסיית הוותיקים, שבקרוב תאריך חיים אל גילי ה-90. שנהב: "אם לפני עשור תכננתי פרויקטים של 250 יחידות דיור, היום אין על השולחן שלי פרויקטים עם פחות מ-500-400 יחידות ומגוון הסוגים והגדלים שלהן נע בין 50 ל-120 מטרים רבועים, כדי שכל אחד יוכל למצוא את הדירה שמתאימה לו וליכולות הכלכליות שלו". היא מוסיפה שהדיור המוגן כיום יקר ואינו נגיש לרוב האוכלוסייה, ועם תכנון נכון אין סיבה שאנשים שעבדו והפרישו לפנסיה לא יוכלו לאפשר זאת לעצמם "זו גם הזדמנות לממש חלומות, למשל לגור ליד הים", היא אומרת. כשמדברים עם שנהב ועם עם- שלם על המגמות המניעות את התחום, שניהם מדברים על עירוב שימושים והתמודדות עם בדידות. שנהב מציינת שכיום לא רק שלא בונים את מתחמי הדיור המוגן כמתחמים סגורים, אלא אף פותחים אותם לאוכלוסייה ותיקה בסביבה ומזמינים את הקהילה להיות חלק מהפעילות. היא נזכרת במודלים בחו"ל המשלבים אוכלוסיות: "בלונדון יש פרויקט שבו זה לצד זה מבני סטודנטים, דיור מוגן ודיור רגיל, החולקים שטחים ציבוריים; בסינגפור קמו מתחמים של עירוב שימושים עם מתקנים רב-דוריים ובשיקגו בנו דיור מוגן בתוך האוניברסיטה, המייצר אינטראקציה בין מבוגרים וסטודנטים". שנהב, המלווה כאדריכלית את רשת הדיור 'פרוטיאה,' מציינת שבישראל זה עוד לא ממש קיים, לדעתה בגלל לקות בחינוך לדור הצעיר, שחוץ מסבא וסבתא שלו פחות אמפתי ורגיש למבוגרים אחרים סביבו. "אולי צריך לעשות פיילוט בדיור מוגן ולקחת אגף אחד ובו לשלב מגורים לגיל אחר", היא מעיזה לדמיין, ובכל זאת רואה כאן גם ניצנים חיוביים: "'פרוטיאה בכפר' ממוקם ליד בית ספר ואנשים מהדיור המוגן הולכים ומתנדבים בתיכון לעזור במקצועות שהם טובים בהם והתיכוניסטים מגיעים אליהם לכל מיני פרויקטים". לדברי שנהב, בגלל ההתעניינות של יזמים, כל רשת צריכה למצוא את הדי-אן-איי שלה ולהיות ייחודית. "לנו כאדריכלים זה טוב כי אין פרויקט דומה לשני וצריך לייצר שונות", היא מסבירה ונותנת דוגמה מפרויקט פרוטיאה בראשון לציון המוקם בקו ראשון למים ויתחבר לטיילת המתחדשת. "מהותו היא עירוב שימושים. השילוב של ים, מסחר ודיור מוגן יאפשר לדיירים ליהנות מהסביבה הימית, ממסעדות ומחנויות ולראות אנשים בכל הגילים". פרויקט נוסף שהיא מתכננת יוקם באלקנה בשומרון והוא חלוץ לדבריה, משום שאף אחד לא חשב להקים באזור הזה דיור מוגן. המקום נותן מענה לוותיקים ביהודה ושומרון, שהגיעו לשם כצעירים, הקימו משפחות ועכשיו רוצים  להישאר בסביבה שהם מכירים. "במקרה הזה הרשת מצאה פלח אוכלוסייה ייחודי שומר כשרות ושבת. יחד אנחנו מחפשים דגשים לכל פרויקט בשוק שהפך מאוד תחרותי". עם-שלם טוען שבישראל נושא המגורים לאוכלוסיית הוותיקים קיצוני. "מצד אחד הדיור המוגן יקר ורק כ-3% מאוכלוסיית היעד גרים בו, מצד שני דיור ציבורי הוא רק למּוָּכרים על פי דוח כלכלי, ובאמצע יש הרבה אפורים. רוב המקומות בעולם מדברים על הזדקנות בקהילה אבל הרבה פעמים המתקנים לא תומכים בכך", הוא אומר בצער ומסביר שהם מלווים מתחמי התחדשות עירונית היכן שאחוז הוותיקים גבוה, וכי הם נתקלים בבניינים בלי מעלית ושטחים ציבוריים שבהם מעט מדי שבילים וספסלים. "בסוף התשתית הוותיקה לא מאפשרת הזדקנות במקום". לדבריו, השוק וגם המדינה מתחילים להגיב אבל לדאבונו לא מספיק ובאיחור. בשיחה עם סרבר חלקתי עימו את החלום שלי מתחילת הכתבה ושאלתי האם הבניינים מיועדים גם לקבוצת חברים. "בעיקרון כן, אבל אנחנו לא מכוונים לקליקות ומה שמושך אותנו הוא הבניין כפלטפורמה שיכולה לקרב בין אנשים ולהפיג בדידות. קשרים משמעותיים נוצרים לפעמים דווקא בין אנשים שלא מכירים ואז נפגשים, ואנחנו מייצרים מקום נושם שאפשר לעבור אליו וממנו ולקחת הלאה חוויות משמעותיות". ואני אומרת לעצמי - נחיה ונראה.

הכתבה בשיתוף Innovate  דמיינו לעצמכם בוקר שגרתי חדש: במקום להיאבק בפקקים בדרך למגדל משרדים בלב העיר הגדולה, אתם נוהגים כמה דקות לווילה מודרנית בלב השרון הכפרי (אבן יהודה ליתר דיוק); מגיעים רעננים למשרד, נהנים מאוויר צח ונוף ירוק, ועדיין זוכים בכל היתרונות של סביבת עבודה מתקדמת. זו אינה פנטזיה, אלא מציאות חדשה שמציע פרויקט "SPACES Even Yehuda" - המשלב את היתרונות של סביבת עבודה מתקדמת עם איכות חיים כפרית. בעידן שבו הגבולות בין העבודה לחיים האישיים מיטשטשים, והנסיעות למגדלי המשרדים בערים הגדולות הפכו למעמסה, SPACES Even Yehuda מציע פתרון חדשני. "זה מקום שמאפשר לחברות ישראליות ובינלאומיות ליהנות מאווירה ירוקה ופסטורלית, ללא גורדי שחקים, עם מרפסות מרהיבות הפונות לטבע", מסבירה קרין ברי שגיא, מנכ"לית קבוצת IWG ישראל. "השקענו רבות בפרטים הקטנים, מהטכנולוגיה ועד לעיצוב, כדי ליצור סביבת עבודה מסוג אחר". המיזם, שהוא פרי שיתוף פעולה בין חברת Innovate, המתמחה בפתרונות ומוצרים לעיצוב הפנים של חללי עבודה, וקבוצת IWG, מציג קונספט חדש בזירת חללי העבודה המשותפים. IWG מובילה בשוק חללי העבודה עם למעלה מ-4,000 מרכזים ב-120 מדינות בעולם עם המותגים Spaces ו-Regus, מביאה את הניסיון הגלובלי שלה לפרויקט זה שמתווסף לקונספט שמספק מענה לצורך הגובר באיזון בין עבודה לחיים אישיים. "מאז הקורונה, אנשים מעריכים יותר את הזמן שלהם ורוצים להיות קרובים לבית", אומרת ברי שגיא. "כאן, הם יכולים לקפוץ הביתה לארוחת צהריים עם הילדיםולחזור למשרד בקלות". ארכיטקטורה ייחודית ועיצוב פנים בהתאמה אישית המבנה של Innovate, פרי תכנונו של האדריכל פיצו קדם, דומה לווילה ענקית בת שתי קומות המשתרעת על פני 5,000 מ"ר. חזית הבניין מאופיינת בשיפוע ייחודי ובהיקפו מעטפת פרופילי אלומיניום המשתלבת עם הנוף הסובב. במרכז המבנה ממוקם פאטיו גן ירוק המשמש כלב פועם ומחבר בשקיפות בין כל חלקיו. "הגן מטשטש את הגבולות בין פנים לחוץ", מסבירה שירה הרציגר נדרי, סמנכ"לית השיווק ב-Innovate. "נוכחותו הטבעית מאזנת את קוויו המהוקצעים של המבנה ואת האלומיניום המשמש במעטפתו". לפרטים נוספים על SPACES Even Yehuda הקליקו כאן>> חלל הפנים תוכנן ע"י אדריכלית דנה אוברזון כמרחב מחבק עם מגוון סביבות מפגש בין אנשים, חומר, ידע, אמנות ותרבות בעולם של עיצוב וסביבות עבודה. SPACES Even Yehuda, כמרכז דגל, נפתח בימים אלו בקומות העליונות של המבנה. כבכל המרכזים בארץ מלווה את הניהול והפיקוח אלה איטח ועיצוב הפנים תוכנן על ידי סטודיו BA, קבלן תדהר בנייה. פלטת הצבעים שנבחרה רכה ומרגיעה, עם גוונים של קרם וחול. חומרי הגמר והפריטים היוקרתיים שנבחרו הם מיצרנים מובילים ברמה עולמית, המעניקים, לדברי הרציגר נדרי, אווירה שקשה למצוא בחללי עבודה משותפים סטנדרטיים. הגמישות בעיצוב ובסגנון התעסוקתי היא מאפיין ייחודי של המרכז. "אנחנו מציעים פתרונות מותאמים אישית לכל אחד", היא מדגישה. "חברות יכולות לבקש עיצוב משרד באמירה מקורית משלהם, החל מחיפויי הרצפה, המחיצות, עמדות העבודה ועד הריהוט הרך ולמתג ולהפריד את המשרדים שלהן מיתר המשרדים במבנה. אנחנו מאמינים שסביבת העבודה צריכה לשקף את הזהות והצרכים של כל ארגון".   "יצרנו אווירה חמימה ומזמינה, עם מחיצות עץ, לאונג'ים מרווחים ומטבח ענק עם בר הצופה לנוף", מתארת הרציגר נדרי. "יש גם פינות ישיבה אינטימיות וחדרי טלפון לשיחות פרטיות". הגמישות באה לידי ביטוי גם בחוזי השכירות במקום. "אנחנו מציעים תנאים גמישים, ללא התחייבויות ארוכות טווח", מסבירה ברי שגיא. "כיום, אנו עדים למגמה חדשה של יצירת סביבות עבודה מעורבות, המשלבות אזורים פתוחים עם משרדים סגורים בגדלים שונים. גישה זו מאפשרת לספק מענה הן לאלו המעדיפים סביבה פתוחה והן לאלו הזקוקים לפרטיות". ברי שגיא מדגישה את היתרונות הכלכליים של מודל זה: "כאשר עסק או יחיד בוחר במשרד ללא התחייבות ארוכת טווח, מתאפשרים לו גמישות תקציבית משמעותית וניהול פיננסי יעיל יותר. הלקוחות שלנו יכולים להתאים את המרחב לצרכיהם המשתנים - להגדיל או להקטין את צוות העובדים, לשנות את גודל המשרד או מיקומו, ואפילו לשנות את אופי סביבת העבודה, וכל זאת באופן מיידי. גמישות זו מאפשרת לעסקים להימנע מהתחייבויות כלכליות מיותרות ולהתמקד בליבת פעילותם". יש גם אודיטוריום SPACES Even Yehuda מצויד בטכנולוגיה מתקדמת המאפשרת חוויית עבודה חדשנית. "חדרי הישיבות מצוידים במערכות סראונד מתקדמות ומסכים ענקיים, שיוצרים תחושה כאילו כל המשתתפים נמצאים באותו החדר, גם אם הם מפוזרים ברחבי העולם", מציינת ברי שגיא. "המערכות שלנו מאפשרות ישיבות רציפות ללא ניתוקים, ברמת IT גבוהה ביותר". בנוסף, המרכז מציע פתרונות טכנולוגיים מתקדמים לניהול וזיהוי עובדים. "אנחנו משתמשים בצ'יפים חכמים שמאפשרים כניסה ויציאה מהמשרדים, ומספקים לבעלי העסקים מידע מדויק על זמני הנוכחות של העובדים", מסבירה ברי שגיא. "גם אם הממונים לא נמצאים ביחד עם העובדים, הרי שיש להם בקרה". המתחם החדש אף מתגלה כמרכז קהילתי תוסס ודינמי, המציע חוויה ייחודית לעסקים מכל הגדלים. ברי שגיא מתארת את החזון מאחורי המקום: "אנחנו יוצרים כאן מרחב שבו עסקים יכולים לא רק לעבוד, אלא גם לצמוח ולהתפתח יחד. המתחם מתוכנן לארח מגוון רחב של אירועים, החל מפגישות נטוורקינג אינטימיות ועד להרצאות מרתקות בנושאי בינה מלאכותית ואסטרטגיות פיתוח עסקי. זו הזדמנות נדירה עבור סטארט-אפים צעירים לצד חברות מבוססות ליצור קשרים משמעותיים ולפתח שיתופי פעולה פוריים". מה שמבדיל את SPACES Even Yehuda מחללי עבודה משותפים אחרים, בין היתר, הוא האודיטוריום המרשים שלו. "תכננו אותו כמו סלון ביתי ענק", מסבירה הרציגר נדרי, "עם ספות נוחות במקום הכיסאות הרגילים שכולם מצפים למצוא. הוא מכיל עד 150 איש, מצויד במסך קולנוע ומערכות סאונד מתקדמות, ואידיאלי לקיום כנסים, ימי עיון והשתלמויות ברמה גבוהה ובאווירה שונה". "SPACES Even Yehuda מייצג מגמה חדשה בעולם העבודה המודרני. אנחנו מאמינים שזו רק ההתחלה", מסכמת ברי שגיא וחוזה ש"עתיד סביבות העבודה טמון באיזון בין טכנולוגיה, קהילתיות, ואיכות חיים - וכל זאת במרחק נסיעה קצרה מהבית. מקום שבו היעילות המקצועית והרווחה האישית אינן מתחרות זו בזו, אלא משלימות ומעצימות זו את זו". לפרטים נוספים על SPACES Even Yehuda הקליקו כאן>>

הכתבה בשיתוף צ.פ חברה לבניין בע"מ "מעל כל צל של ספק אזור יפו נחשב לאחת מהשקעות הנדל"ן הטובות, הכדאיות והמניבות ביותר שיש", טוען רן ינאי, בעלים ומנכ"ל בחברת 'צ.פ חברה לבניין בע"מ'. הוא מוסיף כי "לא בכדי צ.פ, שהיא חברה בעלת וותק של למעלה מ-30 שנה בתחום, ועוסקת במגוון פרויקטים כמו התחדשות עירונית, קרקעות מנהל והרחבות יישובים, מרכזת את הכובד המקצועי שלה דווקא באזור הזה; בו היא מחזיקה בבעלותה פרויקטים חתומים בהיקפים של כ-1,000 יחידות דיור 'במצב נכנס'". החברה מסרה כבר שני פרויקטים ביפו וכעת היא מתקדמת לפרויקט הבא שלה - 'נחלים', אותו מגדירים שם כפרויקט דגל. 'נחלים' משתרע על מתחם הכולל 6 בניינים בבנייה מרקמית (עד 10 קומות בכל בניין) הנמצאים במרחק הליכה משדרות ירושלים, מסמלי יפו, שם כבר פועל הקו האדום של הרכבת הקלה. "מדובר בלוקיישן שמאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - לגור בתל אביב, ולהרגיש בכפר, אומר הלל כהן, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברה. הוא מוסיף כי "האזור מרכזי, אך הרבה פחות סואן ממרכז העיר תל אביב. ובכלל ליפו יש את הייחוד שלה, את השקט שלה, מעין 'וייב' שנמצא על התפר שבין אורבני לכפרי, מקום שבו הקדמה פוגשת את האותנטיות ואת ההיסטוריה, ובסוף, ברמת המחיר - הוא זול בהרבה ממרכז העיר. בנוסף, הקרבה של פרויקט 'נחלים' לרכבת הקלה מאפשר להגיע לאן שתרצה תוך כמה דקות ושלוש עצירות בתחנות השונות. מדובר בפרויקט שקורה 'כאן ועכשיו', לא משהו עתידי רחוק. למעשה, מונחת כאן הזדמנות לרכישת דירה ביפו באזור מתחדש בצמידות לקו האדום של הרכבת הקלה". רוצים לדעת יותר על פרויקט 'נחלים' ביפו? לחצו כאן לפרטים נוספים>> מי קהל היעד שלכם?כהן: "כולם, כל מי שמחפש נכס להשקעה ובאותה נשימה כל מי שחיפש לו ולמשפחתו דירת מגורים נעימה, מפנקת ומאפשרת. בסוף, זהו אזור שמתאים מאוד למשפחות שרוצות לגור סמוך למרכז, אבל לא רוצות להתמודד עם הצפיפות והקשיים של אזור אלנבי או אזור דיזינגוף". אלטרנטיבת מגורים עכשווית פרויקט נחלים ממוקם בשכונת יפו א' (בצמידות לגינת נחל הבשור) שנחשבת, לדברי ינאי, אזור נעים מאוד למגורים. הפרויקט במתווה תמ"א 38/2 - הריסה ובנייה מחדש וכולל הריסת 3 בנייני רכבת ובהם 160 יח"ד ובניית 6 בניינים חדשים על גבי חניון תת קרקעי משותף. הפרויקט החדש יכלול 370 יח"ד, מתוכן 210 למכירה. הוא יצא לדרך ב-2017 וצפוי להיות משווק בחצי השנה הקרובה. לכל דירה יש כמובן חניה פרטית והמתחם עצמו תוכנן ע"י משרד 'מעוז פרייס אדריכלים' שחשבו על כל פרט, לפי ינאי וכהן, והצליחו לייצר בכישרון רב חללים משותפים שנועדו לתת מענה פונקציונלי לפעילויות עם הילדים, תרבות ופנאי, עבודה ורווחה של הדיירים. "בדיוק כמו בפרויקטים הקודמים שלנו - גם כאן דאגנו לרווחה מקסימלית עבור הדיירים", הם מציינים, "אנו צופים שתיווצר כאן קהילה קטנה סביב הפונקציות הייעודיות לשימושם במתחם". ככלל קיום ויצירת קהילה הוא ערך מנחה בפרויקטים השונים של צ.פ, זו הסיבה גם ליצירת החללים המשותפים לדיירי המתחם. מדובר לפי ינאי בכלי מצוין לבניית קהילה - "שזהו ערך משמעותי בפרויקטים שלנו. ראינו את כוחן של הקהילות בדרום ב-7 באוקטובר, חצי מכוח העבודה שלנו חזר לשגרה לאחר שירות מילואים ארוך ויכול לספר לך על משמעות 'הביחד'נס'. מעבר לכך, לא לפני זמן רב, הקורונה איימה על כל סל התחושות הבסיסיות שיש לכל אחד מאיתנו - על האפשרות שלנו לפגוש אנשים ובכלל לייצר אינטראקציה כלשהי. קהילה היא דבר חשוב ומשמעותי ואנו תמיד נרצה להציע את הערך הזה בפרויקטים שלנו". מה תגידו לטוענים כי כלל הפרויקטים החדשים בענף הבנייה מתוכננים בצורה כזו שמצופפת אוכלוסייה ולא מיטיבה איתה?כהן: "צפיפות אוכלוסין היא תופעה כלל עולמית ומורגשת היטב בישראל שנמצאת בחלק העליון של עקומת הצמיחה הזו. למרות האתגר הזה, אנו בצ.פ דווקא נותנים מענה מיטבי לתופעה ומתכננים את הפרויקטים שלנו בצורה כזו שלא רק שאינה מצופפת אוכלוסייה, אלא מגדילה את המרחב בו היא חיה. בניגוד גמור לשלושת בנייני הרכבת שהיו בשטח בו פרויקט 'נחלים' מוקם, אנחנו הקמנו שישה בניינים עם כיווני אוויר טובים יותר, עם סידורי חניה ומרחב ציבורי נוח, נגיש ומותאם יותר לסביבה, רחוק מן המצב הקודם בו נמצאה במקום מפלצות בטון שלא כללה ג'ימבורי, חדר כושר, גינה או כל דבר אחר; יצרנו אלטרנטיבה אמיתית שכוללת פסיליטיז, פיתוח וגינון, הכל מתוך חשיבה על הדיירים ועל האפשרות שלהם ליהנות מהסביבה בה הם חיים. ללא שום ספק שיפרנו את איכות חיי התושבים והרחבנו עבורם את הסביבה המוכרת להם". ומה לגבי המשך הפריחה האזורית ביפו מעבר לפרויקט?ינאי: "יש לא מעט פרויקטים של התחדשות עירונית בסמוך ל'נחלים' - רכבת קלה שכבר נמצאת בשימוש ועתידה להרחיב את היקף פעילותה, שבילי אופניים, מסלולים נגישים בצורה מקסימלית לטיילת של צ'רלס קלור ולחוף הים, נתיבי תחבורה יעילים עם חיבור לאיילון ומבנים כמו קאנטרי ומתנ"ס שנמצאים בסמיכות למתחם. ההיסטוריה מלמדת שמדינת ישראל ובפרט הרשויות המקומיות מצליחות תמיד, למרות הבירוקרטיה, הלחץ והאתגרים, לשפר, להתייעל ולהרחיב את מתן השירותים והמענים עבור התושבים. אנחנו אופטימיים". רוצים לדעת יותר על פרויקט 'נחלים' ביפו? לחצו כאן לפרטים נוספים>>

הכתבה בשיתוף LG אחת לכמה זמן, מגיעה טכנולוגיה שמהותית לדרך שבה אנחנו צופים בטלוויזיה. מהימים הראשונים של שידורי השחור-לבן ועד לעידן הדיגיטלי של היום, התעשייה עברה מהפכות רבות. אחת הטכנולוגיות שיצאו לשוק בשנים האחרונות והיוו מהפכה אמיתית היא ה-Organic Light-Emitting Diode - OLED המציבה רף חדש באיכות התמונה ובחוויית הצפייה. השנה - חברת LG לקחה את הטכנולוגיה צעד אחד קדימה, והיא מציגה אותה לשוק הישראלי בגרסתה האלחוטית. "טכנולוגיית OLED מבוססת על דיודות פולטות אור אורגניות, המאפשרות לכל פיקסל במסך להאיר באופן עצמאי", מסבירה נירית כמרה, מנהלת מוצר LG TV בקבוצת ח.י., היבואנית הבלעדית של טלוויזיות LG לישראל. "מה זה אומר בפועל? התוצאה היא תמונה עם ניגודיות מושלמת, שחורים עמוקים וצבעים עשירים, המעניקה חוויית צפייה מרהיבה ומציאותית. LG מובילה את השוק הזה כבר 11 שנים ברציפות, וכל שנה היא משפרת ומחדשת את הטכנולוגיה". בסדרה החדשה ששיווקה החל בימים אלה בישראל, LG מטפלת באחת הבעיות העיקריות שאיתן מתמודדים חובבי טלוויזיה - החוטים. בעולם שבו האוזניות אלחוטיות, העכבר אלחוטי והשלט של קונסולת המשחקים אלחוטי - טלוויזיות עדיין מעוטרות באחוריהן בשלל כבלים. היו בעבר ניסיונות שונים של טלוויזיות אלחוטיות, ואולם בשורת הטלוויזיה האלחוטית נפגשת כעת עם טכנולוגיית ה-OLED ליצירת שדרוג מתבקש בעולם המסכים. עם השקת סדרת LG OLED M4 החברה מציגה את טלוויזיית ה-OLED האלחוטית הראשונה בעולם. " מדובר באחד מהדגמים המסקרנים ביותר בליין הדגמים החדש של LG לשנת 2024-25", מתארת כמרה בהתלהבות. "הטלוויזיה קיימת בגדלים של 65-97 אינץ', ומגיעה עם קופסת החיבור Zero Connect המבטלת את הצורך בכבלים פיזיים. למעשה, הטלוויזיה מחוברת באמצעות כבל לחשמל בלבד. כל יתר 'החיבורים' נעשים דרך קופסת החיבור, ואליה ניתן לחבר כל מכשיר שנרצה - מחשב, קונסולת משחקים, שלטים שונים, אביזרי סאונד ותאורה וכן הלאה. הכל משודר באופן חלק ואלחוטי מהקופסה לטלוויזיה. הקופסה עצמה, יכולה להיות ממוקמת בכל מקום בחדר, וניתן להציב אותה קרוב למשתמש - ובכך גם לזכות בעיצוב נקי ונעים על הקיר, וגם לקרב את פאנל השליטה לצופה ולהקל על חיבור וניתוק מכשירים". יכולות טכניות מתקדמות ומערכת הפעלה חכמה כמרה מדגישה את הייחודיות של סדרת ה-M4: "זאת ללא ספק טלוויזיית פרימיום. יש לה את הפאנל עם הבהירות הכי גבוהה, עם רמת בהירות של 2,000 NIT (רמת בהירות גבוהה במסכים מדורגת סביב 1,000 NIT - ד.א). וזאת הודות לטכנולוגיה ייחודית שיש בפאנל - עדשות מיקרוסקופיות המפיקות אור מוגבר, תוך שילוב של רכיב ה-brightness booster max. זאת הטלוויזיה הראשונה אי פעם עם יכולת להציג וידאו ואודיו המועברים אלחוטית ב-K4 בקצב ריענון של 144 הרץ". בליבה של הטלוויזיה נמצא מעבד α11 AI החדש. "המעבד הזה תוכנן במיוחד לטלוויזיות OLED של LG", מסבירה כמרה. "תפקידו להפיק את המירב מהתמונה והסאונד. הוא משתמש באלגוריתמים של AI ולמידה עמוקה, ומשפר את עצמו כל הזמן". המפרט הטכני של סדרת M4, שנארז תחת טכנולוגיה אלחוטית, מגיע יחד עם מערך תוכנה מרשים. בטלוויזיה מוטמעת הגרסה העדכנית של מערכת ההפעלה המוכרת של מסכי LG שנקראת WebOs. "המערכת מאפשרת הגדרה של עד 10 פרופילים שונים להתאמת חוויית הצפייה לכל בני הבית", אומרת כמרה. "הטלוויזיות החכמות של LG מסוגלות לזהות את הקול של המשתמש ולהציע המלצות להגדרות ולתוכן לפי הרגלי הצפייה. כל אחד מהמשתמשים יכול גם להתאים אישית את מסך הבית של הטלוויזיה, עם התכנים האחרונים שנצפו, כן מתאפשרת גישה מיידית לאפליקציות בהן נעשה שימוש לאחרונה והפעלת סרטונים באפס מאמץ. מערכת ההפעלה של LG כוללת גם פיצ'רים בעברית כמו עוזרת אישית, ניווט קולי, תוצאות ספורט ועוד". אחד הקהלים שהטלוויזיה האלחוטית של LG מכוונת אליהם הוא קהילת הגיימרים. חובבי משחקי המחשב מעריכים טכנולוגיות מתקדמות, והיכולות הטכניות של טלוויזיית M4 יכולות לספק חוויית משחק ייחודית. יותר מכך, לטענת כמרה החיבור האלחוטי הוא פיצ'ר שיכול להועיל מאוד לגיימרים. "כשלא צריך לקום אל המסך ולחבר ולנתק מוניטורים, מחשבים, שלטים וכדומה - החיים נעשים קלים יותר. פשוט עובדים עם קופסת ה-Zero Connect שנמצאת קרוב אל השחקן, ואליה ניתן לחבר התקנים שונים בו-זמנית. החדר נותר נקי לחלוטין מחוטים". "חושבים על הלקוח" קבוצת ח.י., היבואנית הרשמית של מוצרי הבידור של LG בישראל, מציעה את המסך האלחוטי בשלושה גדלים שונים - 65, 77 ו-83 אינץ'. "המחיר של המסכים משקף את היותם מסכי פרימיום מסדרת הדגל של החברה", אומרת כמרה. "מי שאוהב טלוויזיות איכותיות, יודע מה הוא מקבל עם המפרט שתיארתי פה. יתרה מכך, הטכנולוגיה ביחס לסדרות קודמות של מסכי ה-OLED קפצה משמעותית - בזמן שהמחיר נשאר דומה עד זהה. כך שאם מכניסים לחשבון את עליית ערך הדולר, יש פה למעשה הנחה אפקטיבית - על מסכים מתקדמים בהרבה". מסכי ה-M4 מגיעים יחד עם חבילת שירות ואחריות מקיפה. "אנחנו תמיד חושבים על הצד של הלקוח", מציינת כמרה. "אנחנו מעניקים חמש שנות אחריות, שלוש שנים אחריות מלאה, ושנתיים נוספות על הפאנל - החלק החשוב ביותר בטלוויזיה. זה מפחית משמעותית את החשש מתקלות". כמרה מדגישה גם את שירותי ההובלה וההתקנה שמציעה החברה: "כשאנחנו מובילים טלוויזיה ללקוח, אנחנו עושים הובלה והתקנה על המקום. אין צורך לתאם הובלה ואז להמתין למתקין. הכל קורה במועד אחד. הטלוויזיה מותקנת על הקיר עם מתקן ייחודי שמעניק עיצוב גלריה נקי, שבו הטלוויזיה 'מרחפת'. יש מגרעת ייעודית בגב המוצר עצמו, וכך לא רואים את הזרוע". העתיד של הטלוויזיה כשהטלוויזיה מגיעה עם טכנולוגיית צג מתקדמת ביותר וללא חוטים כלל, התחושה היא שאנחנו כבר בעתיד. אך LG ממשיכה לדחוף את גבולות הטכנולוגיה קדימה. ב-CES, תערוכת הטכנולוגיה הגדולה בעולם שנערכה בלאס וגאס בינואר 2024, LG הציגה את הטלוויזיה השקופה. "מדובר בטלוויזיה שקופה לחלוטין", מספרת כמרה "כשהיא כבויה, רואים דרכה הכל - את החדר, את החלון. ברגע שמדליקים, היא יכולה להפוך ל-30% שקופה, כך שהתמונה כאילו מוטמעת באוויר. זה העתיד של הטלוויזיה, ולדעתי כבר בתחילת השנה הבאה נראה אותה בארץ".

הכתבה בשיתוף סקנומט ישראל קפה הוא אמנם משקה שמאפיין תרבויות רבות ומגיע ממקומות שונים ברחבי הגלובוס, אבל הוא הולך יד ביד עם הישראליוּת הרבה שנים לפני שאריק איינשטיין שר בקולו העמוק: "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה". הרי לכל ישראלי וישראלית יש את החבר ששותה כבר שנים בדיוק את הקפה שהוא נהג להכין בימי הצבא, האחות שהחליטה לעבור לחלב שקדים והדוד האהוב שסוחב איתו לכל טיול פק"ל פינג'ן בבגאז'. קפה הוא חלק בלי נפרד מתרבות ישראלית שמתחילה בקפה הראשון של הבוקר ונגמרת בוויכוחים הסוערים בפרלמנט של יום שישי בצהרים בקפה השכונתי. חדשנות, טכנולוגיה ואיכות אבל לפעמים, כדי לספק חוויית קפה קצת אחרת, לא מזיק לקחת כמה טיפים מתרבויות אחרות. זה בדיוק מה שעשה היזם הסדרתי אוראל אסולין כאשר נתקל לפני כשנתיים בסרטון תדמית של חברת סקנומט הדנית שפיתחה ברז שמוציא קפה - והחליט להרים את הכפפה ולהביא את המותג לישראל. "אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני", מחייך אסולין בזמן שהוא מוזג קפה לתוך כוס אספרסו מברז בצורת צוואר ברבור שניצב עלהשיש בלב אולם התצוגה היפהפה שמשקיף על כל גוש דן עד שפת הים ממרומי הקומה ה-24 של בניין המשרדים. "לפני הכל הוקסמתי מהצורה - צוואר ברבור אצילי", מספר אסולין. "ובמקום מכונת קפה ענקית שמשתלטת לך על כל השיש, שהוא הנדל"ן הכי חשוב ויקר במטבח - כאן יש לך בפרונט פריט עיצובי מהמם שיכול להשתלב בכל חלל והוא גם ברז הקפה, המים והסודה שלך, בזמן שכל הקסם קורה מתחת לדלפק". אסולין, 40, מנכ"ל דרינקס טק סולושנס בע''מ, היבואנית הרשמית והבלעדית של סקנומט בישראל, הוא אדם רב-פעלים שמשמש בין השאר שותף בטרגט קול, חברה שעוסקת בהקמה והפעלה של מוקדים טלפוניים בתחומים שונים לחברות הכי גדולות בישראל. בנוסף, אסולין שותף בחברה שמקימה מרכז מסחרי ובניין משרדים חדש בשדרות, העיר שבה גדל. עכשיו, בין שירות מילואים שהחל בשבעה באוקטובר בעזה ושירות מילואים נוסף בגזרת יהודה ושומרון, מקדיש אסולין את רוב זמנו ומרצו לפרויקט החדש - סקנומט ישראל, שמהווה חוויית צריכת קפה מקורית וחכמה שמשלבת בין חדשנות, אסתטיקה וטכנולוגיה לבין איכות חסרת פשרות. החברה שהמציאה את מכונת הקפוצ'ינו הסיפור הזה מתחיל בשנת 1981 בדנמרק, כאשר קים וייב-פטרסון, מנכ"ל חברת סקנומט, הוציא לשוק את מכונת הקפוצ'ינו הראשונה בעולם והחל לשווק אותה בבתי קפה. לפני כעשור וחצי לקחה סקנומט את כל הידע וההבנה בקפה ואת המסורת עתירת השנים צעד אחד קדימה ושכללה את חוויית הקפה בעזרת מוצר הדגל החדש שלה - TopBrewer. המשתמש רואה מולו רק ברז בצורת צוואר ברבור מינימליסטי ואלגנטי, שמגיע בשישהגימורים שונים וייחודיים, ביניהם ציפוי זהב 24 קראט, ויכול להתכוונן בהתאם לגובה הכוס או הבקבוק שאליו רוצים למזוג את המשקה. לצד הברז, ניצב מסך טאבלט שמכיל בתוכו את טכנולוגיית השליטה בכל מה שקשור להפעלת והכנת הקפה. בעזרת הטאבלט, שעוצב כדי לשמש מעין זנב מפואר של הברז הברבורי, ובאמצעות אפליקציה ייעודית, אפשר לבחור את סוג הקפה הרצוי - אספרסו, קפוצ'ינו, לאטה רותח או קפה קר ועוד מגוון רחב של משקאות בהתאמה אישית, ואף ניתן להתאים את עוצמת הקפה הרצוי, כמות החלב ומספר כוסות הקפה. באפליקציה יש אפשרות לשמור מתכונים ייחודיים - וכך כל אחד יכול לקבל בכל פעם מחדש בדיוק את הקפה שהוא אוהב לשתות. בנוסף, ניתן לתפעל את האפליקציה מרחוק בעזרת הסמארטפון, השעון החכם והעוזרתהווירטואלית סירי - ללא מגע כלל, מה ששומר על רמה מקסימלית של היגיינה עבור המשתמשים. לחברה ישנם מוצרים נוספים המעוצבים כברז ברבור: TopWater, שמספק מים קרים וסודה (החל ב-19,900 שקלים + מע''מ), ו-TopJuicer, שמספק מיצים טבעיים צלולים או מוגזים לבחירתכם (החל ב-34,000 שקלים + מע"מ). אבל ללא ספק גולת הכותרת של סקנומט היא מערכת הקפה. מחירו של המוצר הבסיסי של TopBrewer עומד על 52,300 שקלים + מע"מ, ומכאן והלאה אפשר לשדרג אותו עם מערכת קירור, תוספת מים, סודה, מיצים ושוקו, רמת גימור שונה ואפילו חריתה אישית על הברז. ''מוצרי החברה מיוצרים בעבודת יד ובהתאמה אישית עבור כל לקוח", מוסיף אסולין בגאווה, "ובשל הביקוש הרב למוצר ברחבי העולם, זמני אספקת המוצרים יכולים לקחת גם ארבעה חודשים". סחר הוגן וחיסכון באנרגיה מה שמרשים לא פחות ב-TopBrewer זה מה שקורה מתחת לפני השטח. מדובר במערכת שלמה שמתחבאת היטב בחלקו התחתון או האחורי של הברז ובכך שומרת על השקט בהשוואה למכונות קפה פרונטליות. המערכת מופעלת על ידי מחשב ומתקשרת עם לוח בקרה חכם, מחוברת ל-WiFi שמספק נתונים על כמות כוסות הקפה שנצרכו, המשקאות הפופולריים ביותר וכמובן על תקלות אפשריות. היא מכילה מטחנה כפולה (בדגם פרו) שטוחנת את פולי הקפה של המותג היוקרתי והייעודי אמוקה (Amokka), שעומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של ארגון הקפה העולמי ואף זיכה את אחראי הקלייה של סקנומט בתואר הקוֹלֶה הכי טוב בדנמרק בשנת 2020. סקנומט משקיעה משאבים רבים על מנת שמוצר הדגל יהיה ידידותי לסביבה ויעמוד בסטנדרטים ברי-קיימא - הוא מספק ניקוי עצמאי אוטומטי מיד אחרי הכנת כל משקה, עשוי מחומרים שניתנים למִחְזוּר (80% פלדת אל-חלד), מייתר את השימוש בקפסולות וחסכוני באנרגיה בזכות מצב המתנה. "לא משנה אם רכשת את המכונה לפני עשר שנים או לפני עשרה ימים - בשני המקרים אתה תהנה מאותה החווייה, בזכות עדכוני התוכנה השוטפים שמקבלת המערכת", טוען אסולין, "ולכן זו למעשה השקעה בנכס דינמי שיצמח יחד עם העסק שלך בדיוק בקצב שבו הטכנולוגיה מתפתחת". כפועל יוצא מאותם סטנדרטים של סקנומט, פולי הקפה של אמוקה נבחרו בקפידה על פי מדיניות סחר הוגן, שבמסגרתה זוכים החקלאים ברחבי העולם בתמיכה כלכלית. יתרה מזאת, בסקנומט דוגלים בשקיפות מלאה, ולכן, כאשר סורקים את הברקוד שמוטבע בכל שקית קפה - אפשר ללמוד על המסע של פולי הקפה מהרגע שהם גדלים עד שהם מגיעים לכוס הקפה שלכם. הטכנאים של סקנומט ישראל עוברים הכשרה בבסיס האם בדנמרק כדי להתמחות בכל סוגי המוצרים, לבחון מקרוב את פולי הקפה ולהבין לעומק את פעילות התוכנה והחומרה, במטרה לחזור לישראל עם הניסיון הדרוש ולספק ללקוחות העסקיים שירות של 360 מעלות שכולל התקנה, אספקה, תחזוקה, בקרה, עדכוני תוכנה והתאמת מתכונים אינדיבידואליים. חוויית העובד מתחילה בפינת הקפה אמנם ה-TopBrewer המבוקש לא פעם על ידי אנשים פרטיים שרוצים להתפנק בקפה איכותי, אבל הוא בעיקר משמש חברות הייטק שמעסיקות עשרות עד אלפי עובדים, או חברות שמספקות שירותים ללקוחות רבים, כגון: בנקים, אולמות תצוגה, חללי עבודה, בתי מלון, מסעדות ומקומות נוספים שבהם הקרב על שימור העובדים והלקוחות הולך ונעשה מורכב משנה לשנה. "העובדים הם המשאב החשוב ביותר של כל חברה", מדגיש אסולין, "ולכן כל חברה שרוצה לשים את עצמה בקדמת הטכנולוגיה ומתחרה על לב העובד, צריכה לחשוב איך היא מספקת לו את החווייה הכי טובה בזמן שהוא משקיע שעות ארוכות במשרד. והרבה פעמים מצב הרוח של העובד תלוי בקפה של הבוקר, שזה כנראה הדבר הראשון שהוא יפגוש כשהוא מגיע לעבודה. בין לקוחות החברה ניתן למנות חברות ענק כמו גוגל, אפל, סמסונג, ויזה, מיקרוסופט והרשימה עוד ארוכה. וזה לא מקרי, כי כשמכונת הקפה לא נמצאת באיזו פינה אלא מהווה נקודת מפגש בחלל מרכזי - השיח בין העובדים הופך אישי יותר ופורה יותר וזה משפיע ישירות על הרצון, ההשקעה ומצב הרוח שלהם. ויש עוד נקודה: כשמקום העבודה שלך מוכיח חדשנות, קיימות וחשיבה על הסביבה מבלי להתפשר על איכות, אין דבר מזמין יותר מאשר להעלות בגאווה סטורי לכל החברים. ואלו הדברים שעוזרים בסופו של דבר למחלקת ה-HR לשמר עובדים קיימים ולגייס עובדים חדשים. אם בעבר הדבר החדשני בחברה גדולה היה שולחן ביליארד - היום זה ברז שמוציא קפה". לעמוד האינסטגרם של סקנומט ישראל>> לעמוד הפייסבוק של סקנומט ישראל>> ליצירת קשר עם סקנומט ישראל בוואטצאפ>>

בגדה הצפונית של רחוב טל ישראל בתל אביב, ניצב מבנה יחיד. מסביבו יהום הסער, מגרשים ריקים ושטחי תפעול לעבודות ברחוב המסגר. המבנה - קובייה לבנה עם מחרוזת חלונות, שמעליה מתרומם מגדל גבוה, מוקף טבעות אמורפיות לבנות וא-סימטריות. זהו  משכנו של The George, מצד אחד קרוב למרכז העיר החדש, נושק למגדלים המתחדשים של יצחק שדה ולפארק יפהפה המשתרע בתווך, ומצד שני משקיף, נוגע לא נוגע, בתל אביב של מטה, מוסכים, תעשייה והמולה. כשנכנסים בשעריו מרגישים באחת מחוץ לזמן, ברוכים הבאים לקפסולה המביאה את תל אביב הכי מרוכזת שיש על מיציה, טעמיה והווייתה, מצומצמת, מסוננת ומתובלת בדיוק כפי שהיא אוהבת. צריך הרבה חזון, מעוף ודמיון כדי ליצוק איכויות לא שגרתיות עד מפתיעות במלון חדש, מבוסס לייף סטייל, המנסה לפרוץ את גבולות המוכר והידוע אל המעבר ולהמציא מרחב אירוח חדשני. כחודשיים אחרי ניתן לומר שהניסוי החברתי הגשים את עצמו בהצלחה, לא מעט בזכות העיצוב שתופס מקום של כבוד. The George הוא מרחב אירוח ובו מלון, שמטרתו, על פי השפה החדשה, לארח מקומיים ומקומיים זמניים, רוצים לומר תיירים. בסיס האירוח האנושי נשען גם על מועדון חברים משל היה זה קאנטרי קלאב, מיקרוקוסמוס של תושבי תל אביב והפזורה, המתמזגים באינטראקציה המקומית כמו דלת מסתובבת שלא נחה וסופגים חוויה הוליסטית שפותחה עבור The George, הנשענת על שבעה ערוצים: Live, Work, Meet, Celebrate, Dine, Stay and Relax. כל ערוץ מבוסס על צורכי האורחים/חברים ומחבר אותם למתרחש בעיר בהיבט הקצבי, התרבותי, הקולינרי, האומנותי ועוד. התוצאה היא פורמט המקיף ציר תל אביביות מרכזי. המלון משתרע על פני 14 קומות ובו 170 חדרים ושבעת הערוצים משודרים בחלליהם המעוצבים. Dine, למשל, מבוסס על ארבע תחנות קולינריות: חנות משק מבית עפאיםשתיפתח בקרוב וכך גם 'הפרדס', מסעדת שף בניצוחו של ברק אהרוני שתיפתח לכלל הציבור. בקומה השנייה שולטת 'הלופט', מסעדת המלון המרכזית, שלה תקרה גבוהה המעניקה תחושת אווריריות. שולחנות וכסאות בשלל גדלים וגוונים רכים ירקרקים פזורים בחלל לצד אדניות צמחים חינניות. אור טבעי רך חודר בחלונות, דלפק המטבח פתוח ומעליו עבודת אומנות מברזל של אוהד מרומי, הומאז' לחדרי האוכל הקיבוציים. בקומת הוולנס ייפתח בר בריכה, בדגש של בריאות וטבע הנקשר גם למוטיב ה-Relax, הכולל ספא, חדרי טיפולים, בריכה חיצונית, ג'קוזי וסטודיו כושר מבית 'בוּסט'. Meet מאופיין בארבעה חדרי ישיבות מהודרים ומאובזרים לפגישות, ימי עיון, צוותי עבודה וכדומה ו־ Work נוגע לחלל עבודה משותף סטייל נוודים דיגיטליים. Stay מתייחס לחדרי המלון, שהם בעיצוב זהה למעט הגודל והגוונים ובחלקם מטבחון לשהות ארוכה ו-Celebrate לאולם מופעים שמארח מדי ערב מופע מוזיקלי, הרצאה וכדומה, הפתוחים לאורחים ולחברים. הרוח המקומית הוטמעה באמצעות העיצוב, שמסריו העולים ממנו מגדיריםאת החוויה ומעניקים משמעות עמוקה. על הפרויקט הופקד לזארו רוזה ויולן, מעצב-על בין-לאומי מברצלונה, נועז, אומנותי, מתוחכם וחובב טקסטורות. משימת עיצוב עבורו מתחברת ללוקיישן ולסיפור המיוחד שלו, על מרכיביו ופרטיו, ומכאן הוא עמל על יצירת סיפור המסגרת באמצעות חלקי פאזל המתחברים לשלם. "הדבר שהיה החשוב ביותר עבורנו הוא יצירת מסע מסביב למלון, מהכניסה עד למפגש האחרון שיהיה לאורח. אנו לעולם לא עוזבים אזור ללא תהליך חשיבה. מהרגע שאתה מגיע עם מכונית משהו כבר קורה ב-The George. אני רוצה שתרצה לפתוח עוד דלת ותראה מה יימצא מאחוריה. אנחנו לא מבזבזים את כל הזיקוקים שלנו על הכניסה, על הלובי או על המסעדה. כל החוויה היא מסע שלם". כמי שגדל באזור ים תיכוני, היה לו קל לחבר אלמנטים שכאלה בקונטקסט הישראלי, דוגמת המשרביות ב'הפרדס'. מצד אחד מדובר בעיצוב מהודר ועם זאת בעל אווירה צעירה, קלילה, שלא לומר מאופקת. ויולן הביא את הפן המקסימליסטי שבו וניכר שהעיצובאינטנסיבי. כל פינה בחלל נגועה, אולי תחת השפעת 'אימת החלל הריק', והשילוב שלהגוונים, הסגנונות והטקסטורות אינו זועק 'הסתכלו עליי', אלא עובד בזרימה נעימה לעין. הוא מאמין שכדי למקסם את העבודה חשוב להשתלב בקהילה לפרק זמן, כדי לייצר אינטראקציה וללמוד ממנה. כך הצליח להפיח חיים תל אביביים לחלוטין במתחמים הציבוריים במלון ולשזור אלמנטים עיצוביים בין ובתוך שבעת ערוצי התוכן החווייתיים. דוגמה לכך היא גרם המדרגות, המעפיל מהקבלה אל 'הלופט', ובקיר המלווה לכל גובהו עבודה של ויולן, שקודם להיותו מעצב היה צייר ואייר על אריחי קרמיקה יצירה בגובה 17 מטר בהשראתו של אליעזר הלבני, אומן ישראלי לא מוכר מרמת יוחנן. אומנות היא אבן דרך בעיצוב המלון, המכיל לא פחות מאלף יצירות של אומנים ישראליים צעירים וותיקים, קלאסיים ועד אומנות רחוב, עבודות שחלקן נוצרו במיוחד עבור המלון ומוסיפות ממד נוסף לעיצוב והן משתלבות בחדרים, בחללים הציבוריים ואפילו במסדרונות. בולט גם השימוש בחומרים טבעיים שיש ביניהם סינרגיה מתמדת וחזרתיות של אלמנטים. כך למשל שולבו אריחי קרמיקה שכמו יצאו מהסבנטיז בלובי, בקומת הוולנס, בחדרי הרחצה ועוד. עץ הוא חומר גלם דומיננטי נוסף ואחד המופעים מדמה רפרפות של פעם, ומכסה קירות במסדרונות, בחדרים ובארונות. גם לזכוכית יש תפקיד חשוב והיא ממלאת מסגרות בטקסטורה חלבית. דרמה טובה בלתי אפשרי לסקור כל פינה במלון וכדי לא לחטוא למקור נספר שכאמור אין פינה שאינה נגועה ועשויה. הקירות הגבוהים בחלל הקבלה, למשל, מכוסים עד התקרה במעין כוורת המערסלת יצירות אומנות, ספרים, כדים וחפצי נוי. במסעדת 'הפרדס' פרסו על התקרה מעין שטיח אתני והתחושה היא שהעיצוב הוא 360 מעלות. חלל העבודה המשותף כולל פינות ישיבה מופרדות בספריות, שבהן מגוון פריטי נוי וניכר שבכל אלמנט הושקעה מחשבה ועבודה. החדרים הם לרוב גולת הכותרת של בתי מלון, וב-The George התחושה היא שקיבלו את אותה מנת תשומת לב כמו החללים המשותפים שנועדו לשימוש שוטף של מועדון החברים. בסיס העיצוב בחדרים זהה, השוני נובע מהמיקום, הגודל והגוונים, אך הריהוט זהה: רפרפות העץ, אריחי הקרמיקה בחדרי הרחצה, שפה אחידה שחוזרת על עצמה בדיאלקט משתנה. תפיסת האירוח ב-The George מתייחסת גם לשהייה לטווח ארוך ולכן המטבחונים במקבץ מהחדרים. האורחים מוזמנים מן הסתם להשתמש בכלל המתקנים והאירוח כולל גם ארוחת בוקר. עבור החברים השימוש במתקני המלון פתוח אף הוא אך אינו כולל לינה והסעדה. את הקונספט החדשני, כך טוענים היזמים, לא תמצאו בעולם, הוא נולד בתל אביב עבור תל אביב כתפיסה שמציירת אלטרנטיבה לקהילה, ויש כוונה להפיץ את הרעיון מעבר לים. מועדון החברים הוא אבן יסוד במקום ותורם להתרחשות תמידית במלון, וחלקם פוקד את המקום תדירות לפגישות, עבודה, אימונים ופנאי, לכן בעיצוב יש התייחסות יתרה לאזורי פעילות יום-יומית אינטנסיבית. "כשאנחנו יוצרים פרויקט, הדבר הראשון שאנו חושבים עליו הוא החוויה. יש את האלמנטים של העיצוב והטקסטורות ואנחנו מדברים על מה שאנחנו רוצים שהלקוח ירגיש בכל חלל - אפילו עד לרמת הצלילים שמשמיעים החומרים כשדורכים עליהם", אומר ויולן ומוסיף שיש במלון דואליות חיונית של התחושה המקומית והגלובלית, והשאיפה הייתה ליצור "משהו שהמקומיים יהיו גאים בו וירצו להביא אליו מבקרים". ומצד שני התיירים חשים את הוויית תל אביב, אך צריך גם להציע משהו אקזוטי למקומיים. החזון האדריכלי שלו נשען על השילוש הקדוש המגדיר את שיטתו: שיבושי, היסטורי ומבדר, ולתפיסתו שלושת האלמנטים הם חלק מהמלון. "העיצוב של The George, סידור הרהיטים, התאורה, החלל, הטקסטורות - הכול מותאם אישית. יצרנו יקום עצמאי. The George הוא קצת דרמה - בדרך הטובה ביותר".

גם אם אינכם חובבי סריגה, קליעה, ליבוד או קדרות אפשרי להיזכר בחוויית התנסות כזו (או לכל הפחות בהתבוננות באחרים העוסקים בה) כדי להעלות בזיכרון או על הדעת את האפקט המרגיע שיש לעיסוק כזה על המצב המנטלי שלנו. בעולם רווי מתחים, לחץ והישגיות, שבו מדף ספרי העזרה העצמית קורס מעומס - לא כל אחד מצליח להיעזר במדריכים האלה כדי לשפר את איכות חייו. אבל לרבים מאיתנו הדרך לרווחה מנטלית ושקט פנימי מצויה בדבר זמין ופשוט: בשימוש בידיים שלנו. מסתבר שבכוחן של ידיים עסוקות ועמלניות להשקיט מחשבות ולזמן מנוחה למוח בצורה בלתי אמצעית וללא מאמץ. ד"ר סוזן ביאלי האס, רופאה אמריקנית ומומחית לבריאות ולאיכות חיים, מספרת במאמר שכתבה ב-2019 כי לאחר שמצאה את עצמה נסחפת פתאום לנקות את הכיור ולשפשף את האמבטיה, הבינה שהפעילויות האלה שבהן היא מפעילה את הידיים מנקות לה גם את הראש. היא שמה לב שכשהיא עסוקה ומוטרדת, דווקא כשהיא מרפה והמוח שלה 'אוף ליין', משוחרר ממאמץ מחשבתי - אז צצים רעיונות פורצי דרך ועולים פתרונות לבעיות. אפקט 'ניקוי הראש' ונחת הרוח מגיעים מסתבר לא במקרה כשאנו מפעילים את הידיים שלנו בעבודה או במלאכה מסוימת, וככל שהיא תהיה רפטטיבית יותר, מהסוג שלא דורש מחשבה - האפקט יתעצם. ב-2010 ד"ר קלי למפרט, חוקרת מדעי המוח ההתנהגותיים באוניברסיטת ריצ'מונד, וירג'יניה, פרסמה ספר (Lifting Depression: A Neuroscientist's Hands-On Approach to Activating Your Brain's Healing Power) ובו עמדה על הקשר בין הסטטיות הפיזית של היום־יום שלנו לתופעות של דיכאון וסטרס. במחקר שלה היא מצאה כי כשמאמץ פיזי מייצר תוצאה מוחשית - אנחנו מפעילים חלקים מסוימים במוח שמשפעלים מעגל התנהגותי-רגשי-כימי של תגמול על מאמץ (Effort-Driven Rewards Circuit). המעגל הזה מייצר תחושת סיפוק והנאה ודוחק החוצה תחושות ריקנות, נטייה למצבי רוח ומחשבות שליליות המאפיינות דיכאון. וכך היא כותבת: "מה שמתדלק את מעגל התגמול על מאמץ הם סוגים מסוימים של פעילויות פיזיות, בייחוד כאלה שמערבות את הידיים. חשוב שלפעולות האלה יהיה תוצר שנראה לעין, שניתן להרגיש אותו ולגעת בו, כמו למשל סריגת סוודר או טיפוח גינה. פעולות כאלה המלוות במחשבות, תוכניות ובסופן תוצאות - משנות את הפסיכולוגיה ואת הכימיה של מעגל התגמול על מאמץ ומשפעלות אותו באופן אנרגטי". הקשר בין המחקר של ד"ר למפרט לחיים המודרניים שלנו ברור. רובנו מנהלים אורח חיים יושבני ובמשך שעות מניעים בייחוד אצבעות על מקלדת או מסכים, או כמו שהיא אומרת - לוחצים בייחוד על כפתורים במקום להדיח כלים או לשפשף כבסים. כל תנועה פיזית (וספורט כמובן היא דוגמה טובה) מיטיבה עימנו אבל על פי ד"ר למפרט להפעלת הידיים ולמגע שלהן עם חומרים (פעילות מרכזית כשעוסקים במלאכות יד וגם בגינון, אפייה ובישול למשל), יש אפקט גדול על המוח. העיסוק במלאכות יד ובעיקר במלאכות קדומות ומסורתיות, שהיו בעבר האנושי חלק מרכזי מהריטואל היומי ההישרדותי ונארגו לתוך האבולוציה של מרקם החיים (הנשי בעיקר) הוא לפיכך הרבה יותר מתחביב לשעות הפנאי. בחינוך ולדורף למלאכות היד יש חלק מרכזי בגיל הרך והן קשורות לעדיפות שנותנים בשבע השנים הראשונות להתנסות חווייתית חושית על פני למידת ידע. הרעיון הואשכשילד שקוע במלאכה כלשהי (כמו סריגת אצבעות, גילוף ותפירה) התודעה שלו שקטהוהוא מחובר יותר לגוף שלו, לאינסטינקטים ולחלקים לא מודעים, וזה חלק מכוח מעצבאישיות הנותן בסיס לתחושה של ביטחון בגוף, שליטה בסביבה וקשר מיטיב עם העולם."העבודה עם הידיים והלימוד דרך הגוף הם למידה מלמטה למעלה ובסיס למה שיבוא אחר כך", אומרת הדס שבט, מדריכת הורים ומייסדת קהילת הורים ברוח חינוך ולדורף."מלאכות היד הן עבודה של פיתוח מיומנויות עם הידיים ופעולת קשר עין־יד שדורשת ריכוז ומתאפשרת כשמערכת העצבים ברגיעה", היא מוסיפה. דליה קרישטל ברנובר, המנחה מעגלי סריגה, אומרת שכשסורגים יש דגש על קשר עין-יד ואף שנדמה כי הסריגה אוטומטית, יש בה הרבה תכנון ומתמטיקה בנוסף לביטוי אישי ויצירתיות. "האופי הרפטטיבי שבמלאכות תורם להשקטת התודעה ועובד על חוסן ומסוגלות", אומרת ענת לב ארי, ממובילות תחום חינוך יער בישראל, ומדגישה שזה נכון לכולם ולא רק לילדים. "המלאכות מעניקות למידה רב-חושית המבוססת על מגע עם חומרים שונים, אסתטיקה וראייה". לב ארי טוענת שיש כל מיני מתודות להרפות ולמצוא שקט פנימי "אבל בעוד שיש בינינו מי שמתקשים לצלול למדיטציה או לתרגל נשימות, לרוב האנשים - מלאכה היא כלישקל באמצעותו להיכנס פנימה והיא יכולה להרגיע מתח, פוסט־טראומה ואפילו להסדיר נשימה". מגע מקרקע עם חומרים בהקשר לפוסט-טראומה, ובוודאי בימים המורכבים שאנו עוברים ועוד צפויים לנו, סיפורו של איתן שקד על מטופל פוסט-טראומטי שהגיע אליו אחרי 30 שנה של סבל הוא לא פחות מהוכחה פלאית אודות הקסם המרפא של המגע עם החומר. שקד, דרמה-תרפיסט ומפתח שיטת משחקי אדמה, השמה דגש על טיפול רגשי בעזרת מגע עם הטבע ועבודהיצירתית עם אדמה, מספר שאותו מטופל נגאל מייסוריו בזכות החוויה החושית של הידייםבאדמה. "כשהוא תיאר את התהליך שעבר הוא הדגיש את התחושות בין האצבעות ואת הקשר בין התחושה לחוויות השליטה בתנועה שחוללה עבורו שינוי". הטיפול אגב, התבצע במרכז משאבים בקרית שמונה, המטפל בנפגעי טראומה שמפנה משרד הביטחון. נחל זהב הוא החצר האחורית של המרכז וכוח הריפוי לפי שקד הוא גם בחיבור לטבע ובחוויה היצירתית שחוללה איזשהו חיבור מחודש לחיים. המגע עם החומר היה גם הנושא של כנס האגודה לטיפול באמצעות אומנויות בישראל שהתקיים ממש לאחרונה, אשר קיבל את השם 'חומרית אני מדברת' והתייחס לחומרים כאל שפת האם שלנו. הכנס ריכז סדנאות למטפלים תחת האמונה "שדרך הגוף, דרך מגע, דרך פעולות כלפי חומר, אדם יכול לבטא חלקים שמגיחים ללא מילים עד אשר אפשר להמשיג אותם ולהטעין אותם במשמעות". עבור שקד המגע עם החומר כמציל חיים הוא גם אוטוביוגרפי. הוא גדל לאב ניצול שואה ואם לא מתפקדת ושרד ילדות מאתגרת בזכות תשוקה חזקה לפעול עם הידיים, שהביאה אותו לפיסול מרפא בחומר. "החוויה הזו יצרה לי מקום חדש ובזכותה רכשתי מיומנויות חדשות", הוא משחזר. בעבודה הרגשית שלו עם ילדים ומבוגרים הוא משלב עבודה עם אדמה וגם בובות, נגרות והקמת גינה. "הגוף הוא מרחב התמודדות תחושתי והמגע עם החומר מחולל תהליך נפשי", הוא אומר. שקד טוען שלילדים של היום חסר מגע עם חומר: "אחרי הגן הילד הופך להיות יצור תלמידי במיוחד בפן הקוגניטיבי ומדובר בעוול", הוא אומר ומקונן על כך שגם בגנים בישראל המגע עם חומרים הוא בייחוד עם פלסטיק ופחות עם חומרי טבע, על מצע של דשא סינטטי או גומי צמיגים, שהם גם חומרים רעילים המזיקים לבריאות. פתאום כולם סורגים ורוקמים קרישטל ברנובר, מעצבת במקצועה ויוצרת במהותה, מובילה מפגשי סריגה במסגרת עבודתה בבית למלאכה ולריפוי, שאותו היא בוראת בביתה ובמקומות אחרים שאליהם היא נודדת, חמושה בחוטים צבעוניים ומסרגות. קרישטל ברנובר חשה שהתחום של רקמה, סריגה ומלאכות הוא ידע המונח במגירות מאות אם לא אלפי שנים ועכשיו הן נפתחות מחדש. "מלאכות היד הן פולקלור נשי שנולד מתוך צרכים, למשל להתלבש, ולא כתרבות פנאי וזה תחום שמצוי עכשיו בהתפרצות ובקאמבק מטורף. פתאום יותר חנויות מחזיקות חוטים וזה עולם ישן שקיבל משב רוח ולא מפסיק להתחדש", היא אומרת בהתרגשות ומציינת שיש תרבויות שזה מעולם לא נעלם מהן, כמו למשל רקמת הקרושה ביוון או סריגת הסוודרים בתרבות הנורדית. להערכתה, נקודת המפנה העולמית קרתה בקורונהכשאנשים ישבו בבית וחיפשו מה לעשות - אבל ההתעוררות הגדולה החלה כבר לפני, אולי כתגובת נגד לייצור הטקסטיל ההמוני בסין וכחלק מתנועה ההאטה. קבוצות סריגהקשורות לדעתה באופן ישיר גם לתחושת הבדידות הרווחת. מעגלי הסריגה מביאים שקט וריפוי, סוג של תחליף להתכנסות של פעם שבה נשות המשפחה ישבו יחד, תפרו, רקמו, תיקנו בגדים והטליאו גרביים. קרישטל ברנובר מספרת שסביב שבעה באוקטובר נוצרו הרבה מחוות של מלאכת יד (למשל סריגת בובות וריבועי רקמה שחוברו יחד כמחווה) והמפגש הנשי קיבל עוצמה נוספת. בסדנת הסריגה שהיא מנחה בקיבוץ משמר העמק נוכחות נשים מבוגרות מעל גיל 75, שאליהן הצטרפו בחצי השנה האחרונה נשות נחל עוז, הקיבוץ שנקלט במקום. "בסריגה יש ריפוי עמוק ולא סתם הנשים אומרות שהמפגשים הם הוול ביינג שלהן", היא מציינת. חלק מהחוויה קשורה גם בבחירה בצבעים, "צבע הוא גירוי ויזואלי והוא מפתה ומעורר את החלקים היותר שמחים שלנו ממש כמו מחזיר אור", אומרת קרישטל ברנובר. לב ארי מציינת שהבחירה בצבע היא בחירה מרפאת ולכן הרבה מאוד מהמלאכות עוד מימי המקרא קשורות בבחירת צבעים (ארגמן ותכלת) וגם העולם התרפויטי המודרנימייחס לצבעים איכות מרפאת. "הבחירה, השפע, ההתלבטות לגבי צבע וחומרי גלם יוצרת קרבה עם עצמי ופעולות שמייצרות שמחה", מסבירה קרישטל ברנובר, אבל מדגישה "שבשורה התחתונה הסריגה היא רק תירוץ לחברותא נשית שהיא החוכמה הגדולה". ובמילותיה של אביבית גלנץ, המלמדת קליעה בחומרי טבע: "במפגשים קולעים לא רק את החומר, אלא גם את החיים שלנו אחת בשנייה ונוצר קסם סביב השולחן, בשקט של עבודה, בקשר שנוצר ובאינטימיות".

צילומי העריסות הרומנטיות של פיוטר פטרוביץ' פטרושנקו מככבות באינסטגרם וצוברות לייקים ותשבחות מקיר לקיר. קשה להישאר אדיש אל מול פריט שיש בו מהכול - עבודת יד ואופטימיות של חיים חדשים, וינטג' ורומנטיקה, חינניות ושמחה ותערובת רגשות שנספגים במוצר נאיבי מעורר חיוך, המעוצב במיומנות, דייקנות ותחכום. מלאכת הקליעה העתיקה מסרבת להתפוגג או לחלוף מן העולם כפי שחששו עד לא מזמן, ויש לה קהל של מכורים ואדוקים שמשימתם לשמר את המסורת ועקרונותיה ובזכותם התורה העתיקה שורדת לטובת הדורות הבאים. אם בעבר נחשבה למלאכה נדרשת בכדי שנשים יקלעו כלים וחפצים, היום מדובר באומנות רבת פנים. ארסנל החומרים הבסיסי לא השתנה הרבה והקליעה מושתתת על חומרים טבעיים, החל ממחטי אורנים, דרך סנסני תמרים ועד ענפי ערבה, גבעולי חיטה וכדומה. מאלה יוצרים שורת תוצרים מפעימה, הכוללת מגשים, סלי ליקוט, סלסילות אחסון או נוי וגם עריסות. פטרושנקו, יליד קייב, התוודע לקליעה בעיר הולדתו ב-1999, ולמד את היסודות מקולע מפורסם. די מהר נדבק בחיידק והבין שזה ייעודו בחיים. באותה שנה חצה את הגבול לרוסיה והצטרף לקבוצת חלוצים שהקימה אי שם בערבות סיביר השוממות יישוב אנתרופוסופי אקולוגי. רחוקים מהציוויליזציה ומנותקים שעות נסיעה ממקום יישוב, הקימו 30 אמיצים קהילה בת־קיימה שהסתמכה על מתנות הטבע קרוב לאדמה. העיסוק בקליעה התאים לאג'נדה הסביבתית בקהילה שהתבססה על שיתופיות; כל חבר תרם ממקצועו וסיפק שירות לשאר החברים. לא צריך דמיון פרוע כדי לזהות מאפיינים של קיבוץ או משק אוטרקי. פטרושנקו מספר שבאוקראינה יש מושג לפיו 'לוקחים את המפתח מהמורה', דהיינו ממשיכים לעסוק בתחום מתוך תשוקה שזורמת בעורקים ומהנקודה הזו אפשר להתפתח, וכך עשה. הוא לקח קורס קליעה, רכש ספרי לימוד ותוך כדי בניית הכפרהחדש, באפס תנאים בשממה, החל לקלוע ולהתקדם והיה לאיש מקצוע ומורה מיומן ומוכשר בעל שם. לארץ הוא הגיע לפני למעלה משנה. בעברית הוא עוד קצת מתקשה, אז בשיחה נעזרנו בטניה ליבשיץ, קולעת במקצועה שגילתה את כשרונו ומסייעת לו להתאקלם ולהפיץ אתבשורתו ואומנותו. פטרושנקו מספר שעלה ארצה כי לא הסכים עם הדעות הפוליטיות של המשטר הרוסי וחש בלתי רצוי. ובארץ? "אני מרגיש בבית כפי שלא הרגשתי מעולם. אני נהנה מכל רגע, יש חמימות ופתיחות שאין ברוסיה וזה חשוב בהתאקלמות. האנשים ידידותיים עם זרועות פתוחות ואני שמח ומרגיש כאן טוב", הוא אומר. ליבשיץ מוסיפה במאמר מוסגר שמרגע שנודע דבר הגיעו בקהילת קולעי הסלים, הבינו שמדובר בנכס. "זו מתנה משמיים", היא אומרת ומספרת על האנשים הרבים שהתנדבו לסייע לו כדי שיתקדם ויעביר את הידע הלאה. לעריסות הגיע במקרה. בקהילה האקולוגית, שצמחה מ-30 ל-5,000 חברים מרחבי העולם, שהתיישבו בחמישה כפרים, היה מאפיין חריג - אחוז ילודה גבוה. לכבוד בתו שנולדה שם, קלע את העריסה הראשונה, והוא נזכר: "השקעתי בה המון והרגשתי שזה אחרת לקלוע עריסה לתינוק שרוצים שרק יהיה לו נוח וטוב. בקליעת עריסה יש משהו רוחני שאליו התחברתי, זו לא עוד עבודה אלא השקעה פנימית וקליעה מתוך כוונה טובה עבור התינוק שיישן בה. זה תהליך רגשי שקולעים לתוכו כוונות טובות וברכות לתינוק". ברוסיה דאז לא הייתה תרבות עריסות מסורתית, והוא מסביר את תחייתה בטרנד המודעות להורות טבעית מקרבת שהואץ - בחזרה למקורות של פעם, להנקה, לינה משותפת, אוכל פשוט, מנשאים ששומרים על קרבה ועריסות מוגנות. תוך כדי קליעה ומהניסיון שצבר, ראה את המבנה בדמיונו והידיים המיומנות קלעו מודל ראשוני, שאותו שכלל, שינה ופיתח כל הזמן לכדי מוצר. "עריסה מושלמת לוקחת בחשבון את האיזון בין הצדדים, את הגובה הנכון והמידות המדויקות. לכל זווית יש סיבה, מיקום הידיות נובע ממחשבה וכל זה משפיע על שווי המשקל. בסוף לכל פרט יש משמעות מתמטית-פיזיקלית שמבוססת על חישובים מדויקים, כדי שזה יהיה מאוזן יציב וחזק". לדבריו גם למבנה הפיזיקלי של העריסה יש סיבה. "בעבר היו תולים אותה או מניחים על רגליים עם אופציה לנדנוד, כדי שעבור התינוק.ת זה ידמה נענוע ביד. המבנה עוטף את הילד.ה ומראה הקירות יוצר מרחב מוגן שמשרה ביטחון ורוגע". העריסות הפכו לנכס משפחתי, חפץ שעובר לפי הצורך, גם מדור לדור. פטרושנקו מסביר שמדובר בחפץ לשימוש קצר, מלידה עד גיל תשעה חודשים בערך או עד שתינוק.ת מנסה להתרומם ולשבת. מרגע שקיים סיכון לנפילה, העריסה עוברת לתינוק הבא. "יש לזה ערך סנטימנטלי שעובר במשפחה", הוא מחדד ונזכר כיצד קלע לכל אחד מכפרי הקומפלקס הרוסי עריסה או שתיים, שלאורך שנותיו שם ערסלה כל אחת כמאה תינוקות. בתחילה קלע את העריסות מענפי שיח הערבה שמצא בטבע, ובהמשך הפך זאת לענף חקלאי והבטיח לעצמו את אספקת חומר הגלם. לשאלה מה מיוחד בשיח הוא מסביר שהוא קל משקל וחזק, שתי תכונות שלא קיימות בצמחים ובחומרים אחרים, וזה מה שמבדל אותו. בנוסף, הצמח עומד בשחיקה של שנים, לכן אפשר להחזיק את העריסות במשפחה ולהוריש אותן. "יש הרבה קולעים שמגדלים לעצמם את הערבה ויש זנים וצבעים שונים, וכשמכירים את החומר שממנו קולעים, הייצור העצמי מאפשר לתכנן את כל התהליך ללא תלות בספקים חיצוניים". היום הוא מייבא חומר מרוסיה ומפולין, ומספר שיש בארץ ניסיונות לגדל ערבה, אך הבדלי האקלים מקשים על התהליך. "אפשר לגדל את הצמח בארץ אבל יש בעיות אחרות שצריך להתמודד איתן, למשל בהיעדר קור יש הרבה מחלות". כשאני שואלת מה מיוחד בעריסות שלו מתערבת שוב ליבשיץ ומרעיפה מחמאות. לטענתה מבחינה מקצועית אין מי שמשתווה ליכולותיו של פטרושנקו, והוא נחשב למומחה הקולע דגמי עריסות מפוארים מאפס, והיא מוסיפה הסבר מקצועי: עריסה, כאמור, מבוססת על מתמטיקה. בארץ פועלות לא מעט קולעות וגם במחוזותינו נקלעותעריסות, אולם הבסיס שלהן עשוי דיקט וממנו קולעים את יתרת הגוף. לפטרושנקו מיומנות גבוהה והוא קולע גם את הבסיס ולכן מדובר במוצר ייחודי שפיתח ומתאיםלתפיסה האקולוגית, הנמנעת משימוש בעץ מעובד המכיל דבקים לא בריאים. לאדם מןהשורה נדמה, בטעות, שמדובר במוצר פשוט ומובן מאליו, אך לא היא. לתכנון יש מקום חשוב בעבודה, ולביצוע המקצועי והאיכותי יש גם משמעות כלכלית. פטרושנקו שכלל את המוצר לרמה גבוהה מאוד והוא יכול לתכנן עריסה על פי דרישת הלקוח ולייצר בהתאמה אישית וגם המחיר בהתאם. ברוסיה הוא התפרנס מקליעה בכלל וקליעת עריסות בפרט, ולשאלה כמה זמן נדרש לקליעת עריסה, הוא עונה שבין שש ל-12 שעות, תלוי בדגם. ברוסיה העריסות נמכרו 'מולבשות', עם טקסטיל פנימי בדגש על בדי איכות אקולוגיים-אורגניים - פשתן או סאטן, בייבוא מהודו ואנגליה, אך בארץ המוצר עדיין לא קיים. *פטרושנקו מתגורר בעכו, ומעביר סדנאות קליעה ברחבי הארץ.

בואו נגיד שאם את מעצבת ישראלית צעירה שעוסקת בהדפס על גרביים וראש ממשלת קנדה - ג'סטין טרודו, אספן גרביים ידוע, קיבל שני זוגות גרביים שלך במתנה מנשיא ישראל רובי ריבלין, ואף הצטלם איתם - די שיחקת אותה. כל זה אכן קרה למעצבת ואומנית ההדפס מעין גוטפלד, וגם אם היו אלה רק 15 דקות של תהילה שבהן זומנה לאולפני טלוויזיה ואחריהן חזרה שוב לאנונימיות של אומנות הדפס הרשת וידיים מוכתמות בצבע - מדובר בחתיכת הישג ובסיפור מעולה לנכדים. גוטפלד, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר (כיום לומדת לתואר שני בבצלאל בעיצוב תעשייתי) התמחתה בהדפס אבל כשסיימה את לימודיה לא כל כך ידעה מה לעשות עם כל מה שלמדה. "אין פה באמת תעשייה וזה לא שמחכות עבודות לבוגרותטקסטיל", היא אומרת, ומאחר שכך די זנחה את תחום ההדפס עד שמצאה דרך לחזור אליו. "היה לי אז סטודיו שיתופי בלוינסקי וחשבתי לנסות להדפיס על גרביים - פורמט קטן,חמוד, לא מחויב לגוף. קניתי מלא גרביים בשוק והתחלתי לעשות ניסיונות", היא נזכרת. מן הסתם, כל הגרביים שקנתה היו 'מייד אין צ'יינה' ומה שקרה שכשגיהצה אותם הם פשוט נמסו. "היה כתוב עליהם 100% כותנה אבל בסין ממחזרים כותנה ודברים אחרים, כך שתמיד יש פוליאסטר בסיב וגם בסריגה עצמה מעורב עוד חוט", היא מסבירה. גוטפלדלא התייאשה ויצאה לתור אחר גרביים איכותיים יותר ברשתות ובחנויות כמו המשביר ודלתא. התחקיר העלה שהגרביים האיכותיים יותר מיובאים מטורקיה. "התקשרתי ליבואן שעשה לי שיחת חוסר מוטיבציה והמליץ לי לא להיכנס לתחום", היא צוחקת, "אבל אזבסוף השיחה אמר ששמע על מישהו שעבד פעם בדלתא ופתח מפעל גרביים במוסך של ההורים שלו בצפון ונתן לי את השם שלו". יומיים אחר כך כבר נסעה עם אביה לכפר כאוכב אבו אל היג'א בגליל לפגוש את מוסטפה חג'וג', שפתח עם אחיו יוסוף מפעל גרביים בכפר. "יצאתי משם עם הזמנה של מאתיים חתיכות בשלושה צבעים". הסיפור הוא שיוסוף חג'ו'ג' היה טכנאי סריגה ביודפת ודלתא ולאחר שהמפעל נסגר ודלתא העבירה את כל הייצור לסין, רכש כמה מכונות סריגה ישנות ופתח בכפר יחד עם אחיו את Wave, מפעל משפחתי קטן לסריגת גרביים. למעשה, כיום זהו מפעל גרבי האופנה היחיד בישראל (יש מפעל גרביים נוסף בלהבות הבשן שמייצרגרביים רפואיים). לגוטפלד, שממשיכה מאז לעבוד עם המפעל ועם יוסוף חג'ו'ג' שמוביל אותו, המפגש עם סביבה תעשייתית ומכונות לא היה זר. היא דור שלישי לבעלי מלאכה ונכדה לאחד המורים הראשונים בבצלאל. לסבה היה מפעל קטן לייצור סמלים ועבודות מתכת שעוד ירש מאביו, ומאחר שגם אמה עבדה בו היא גדלה בין מכונות ונחשפה עוד כילדה לעיצוב ותעשייה זעירה. בין סלילי החוטים בכאוכב הרגישה לגמרי בנוח ומאז היא מזמינה משם גרביים חלקים ואז מדפיסה עליהם ידנית בהדפס רשת, בשונה מגרביים שהדוגמה כבר נסרגת בתוכם במפעל על פי הוראת מחשב. "זה נותן לי חופש לעשות המון דגמים, לשלוט במה שאני עושה וגם יוצר גרביים שהם one of a kind", היא מסבירה על הייחוד של המוצר שלה, שהוא בעצם פריט אופנה בוטיקי עם חתימה אישית אומנותית. הקשר האישי עם המפעל ועולם הייצור הוא בבחינת ערך מוסף משמח ומרגש עבורה. "בניגוד למעצבים שעובדים בחברות גדולות ולמעשה יושבים מול מחשב והמוצר שהםעובדים עליו מיוצר בסין, אני יכולה ממש לראות בעיניים את הדבר נעשה. אני נכנסת לאוטו, נוסעת שעה, פוגשת בן אדם, מדברת איתו באותה שפה ויש בזה משהו נעים ומשמח". גם המלחמה לא האפילה על היחסים: "אנשים זה אנשים ואפילו לא חשבתי על זה כשפרצה המלחמה. אנחנו כבר ממש חברים, מברכים אחד את השני לרמדאן ולחגים והוא תמיד מזמין אותי לצהריים כשאני באה", מספרת גוטפלד. המפעל מייצר בין היתר גםאת מותג 'גרביים של פעם' ליודפת, שבשנים האחרונות משתף פעולה עם מעצבות ישראליות, ביניהן גם גוטפלד, ליצירת קולקציות קפסולה של גרבי מעצבות. בקולקציה הזוההדפסים שיוצרת גוטפלד כן נסרגים בתוך הגרב ולא מודפסים ידנית, תחום שהיא מתנסה בו עכשיו יותר. גוטפלד ערה לכך שאם תייצר בחו"ל זה כנראה יהיה זול יותר וייתכן גם שהמכונות טובות יותר וגם מגוון החוטים רחב, אבל היא מספרת שהיא אוהבת את זה שהיא מכירה את האנשים מאחורי המוצר ושיש סביב זה סיפור. "אני חושבת שאם זה לא היה מיוצר פה הייתי מאבדת עניין, ובכלל אני אוהבת ייצור מקומי", היא טווה במילים את האני מאמיןשלה ומוסיפה שזה גם מרגיש לה אקולוגי יותר ונכון ומתיישב עם הרתיעה שלה מתעשייתהטקסטיל העולמית. "אני גאה להגיד לאנשים שזה מיוצר בארץ ויש לזה ערך", היא קובעת. אם לחזור רגע לראש ממשלת קנדה, טרודו, הוא הרי לא היה מקבל את הגרביים שלה במתנה לולא יוצרו בישראל וההדפס שעליהם התגלגל מאיזשהו שרבוט של בתים ונוףהרי ירושלים, שבה גדלה גוטפלד. מבחינה אומנותית ההדפסים שלה הם לרוב איזשהועיבוד של דימויי בניינים (מרפסות, דודי שמש ואנטנות למשל), מבנים ומקומות שבהם גרה, שעברו צמצום והפשטה עם חתירה לעבר מינימליזם צורני. חלק מהדגמים הם עיבוד של ציוריי ילדות שלה ושל בתה, השראה משכונות וערים שבהן חייתה, אותיות ועבודה לפי צילומים ותמונות. המשיכה להדפס ומינימליזם מצאה אצלה ביטוי גם בטיולים בחו"ל, שבהם הסתובבה עם סדנת הדפס ניידת בתיק גב. "לקחתי את המינימום שצריך בשביל שאוכל להדפיס: רשת רב־פעמית עם מסגרת עץ, גליל נייר ומגב להעברת הצבע. את הצבעים קניתי בטמבוריות מקומיות". בהמשך, ביפן למשל, יצרה קשר עם יצרני גרביים מקומיים ויחד הדפיסו על גרביים. ב-2018 הסתיים פרויקט משמעותי שיצרה עם יואב היינבך בגלריית אלפרד, שבה הוצגו עבודות של 12 אומנים על טקסטיל בייצור מקומי. גרבי הפסים של יודפת ישראלים רבים זוכרים בחיבה את השם גרבי יודפת. בפועל גרבי יודפת נקנו על ידי דלתא בתחילת שנות האלפיים ולאחר כמה שנים חוסל המותג ונסגר המפעל במושב. כיום מה שהיה פעם גרבי יודפת קיבל חיים חדשים תחת השם 'גרביים של פעם', הנמכרים בחנות 'המלבושיה' במרכז המסחרי בואך יודפת וגם און ליין (yodfat.shop). "ב-2016 פנו אליי האחים מוסטפה ויוסוף מכאוכב והציעו שנייצר גרביים ל'מלבושיה', שנפתחה במרכז הקניות 'בואך יודפת'", נזכר חיים זינו, מנהל הפעילות העסקית של מושב יודפת. "התחלנו לייצר יחד קולקציות, בנינו קונספט וסיפור ומיתגנו תחת 'גרביים של פעם'". זינו מספר שכשנפתחה 'המלבושיה' נכנסו לקוחות ושאלו איפה הגרביים הצבעוניים שהיו מזוהים עם יודפת והתאפיינו בפסים, צבעים עזים ושובבות. "הרגשנו שיש געגוע לדגמים האלה ובנוסף התחלנו לייצר קולקציות קפסולה עם מעצבות ישראליות, וביניהן גם מעין גוטפלד שייצור ישראלי מאוד חשוב לה". זינו מספר ששיתופי הפעולה האלה יתרחבו בעונה הבאה ומדגיש שגם במותגי הגרביים שהם מייבאים מחו"ל החיבור למפעלים משפחתיים שמייצרים כמויות קטנות יחסית - הוא שמכתיב את הבחירה. "ייצור הגרביים מספק עבודה למעצבות ישראליות מהצפון ובכלל, לבית דפוס בכרמיאל ובימים אלה לבית דפוס בברעם,שממשיך לפעול למרות שהקיבוץ מפונה. המפעל נותן פרנסה למשפחות מכאוכב ומיודפת וזה מאוד חשוב לנו", אומר זינו. לדבריו, שיתוף הפעולה עם הכפר ממשיך יחסי שכנות טובה שהתחילו עם הקמת יודפת ב-1960, אז כל הפעילות החקלאית התבססה על כוח עבודה מכאוכב. בהמשך עבדו רבים מהכפר במפעל הגרביים ביודפת עד לסגירתו. היחסים הטובים ממשיכים גם עכשיו בימי המלחמה. "בכפר יש הרבה בעלי מקצוע ונגרים שהמלחמה עצרה את עבודתם ובסוף מה שמעניין את כולם זו פרנסה", אומר זינו. "מהר מאוד כולם הבינו שאנחנו כולנו באותה סירה", הוא מתאר את הלך הרוח בגליל ומסכים ששיתוף פעולה עסקי-כלכלי הוא עוגן מהותי למרקם החיים המשותף שלנו כאן.

מצרפת לתל אביבעיצוב ותכנון: צביה קזיוף דירת דופלקס בשדרות רוטשילד בתל אביב שעברה שיפוץ מלא, בת 180 מטרים רבועים ו-150 נוספים במרפסת, נרכשה על ידי זוג צרפתי צעיר שמגיע להתארח כאן בחגים, יחד עם משפחה וחברים. מאחר שהלוקיישן של הדירה אורבני ותוסס, בחרה המעצבת צביה קזיוף בעיצוב התואם לסביבה. בעלת הבית ביקשה שהדירה תהיה ציונית, עם דגש על צבעי כחול־לבן, וקזיוף כיבדה את בקשתה אולם לקחה את זה למקום אלגנטי, עיצובי ויפה. בתוך כך המטבח בסגנון קלאסי בגוון כחול-אקלקטי, חדרי הרחצה עם אריחי בטון בגווני כחול-לבן, כמו גם מקלחת המאסטר, שעבורה נבחר כחול עמוק. הבית אקלקטי עם כיוון וינטג' וכולל פריטי יד שנייה משוק הפשפשים שחודשו או תכנון של הנגר כך שהרהיטייראה משומש. הסלון רחב ידיים ופתוח למטבח הכחול. עוד ביקשה הלקוחה כמה שפחות תאורה, דווקא בקשה זו התקבלה בזרועות פתוחות והמעצבת בחרה שפע גופי תאורה עומדים, מנורות צד ושולחן, עששיות ונרות שיספקו תאורה עדינה. הפינה אהובה: "במטבח ממוקם שולחן נגרים שהפך לשולחן אוכל בגובה דלפק עם כסאות בר, שהופכים את הבית למעט תעשייתי. מקום שעבורי הוא מזכרת לסיפור של כל פריט ופריט שנאספו ממקומות שונים", מספרת קזיוף. מצרפת לירושליםעיצוב ותכנון: שרה ונירית פרנקל אדריכלות ועיצוב פנים זוג מצרפת רכש את הדירה הירושלמית לטובת שהות בארץ במהלך חופשות וחגים. המשפחה דתית, כך שעיר הקודש היא כר מושלם עבורה, ועיר דוד והמקומות הקדושים פרוסים סביבה. מדובר בדופלקס המשתרע על פני שתי קומות, 150 מטרים רבועים בסך הכול, הממוקם במבנה ישן כבן מאה שנה, שעבר הסבה לבניין דירות. השינויים היו פנימיים בלבד, משום שהבניין תחת חוקי הבנייה של העיר. מלבד סוויטת המאסטר תוכננו שתי סוויטות עבור כל ילד, שאחת מהן משמשת גם כחדר אירוח. מאחר שהם שומרי מסורת, הבית תוכנן בהתאם עם מטבח כשר וחדרי שינה עם אפשרות הפרדה. העיצוב והסגנון הבולטים חמים וחומים למיניהם, כאשר מיקום הדירה בהחלט השפיע על התהליך והיצירה עצמה.החלל יחסית ניטרלי והטון בחלל התקבל דרך הריהוט, שילוב החומרים ההרמוני והטקסטיל. האהבה לאומנות באה לידי ביטוי בכל פינה בבית, והיא נרכשה ברובה על ידי נירית פרנקל מאומנים ישראלים. סוויטת ההורים הרבה יותר לבנה באופייה וכוללת חדר רחצה עם ארון קיר דומיננטי לאורך החדר. חדר השינה חף מקישוטיות יתר. הגג המשופע הפעם כולו לבן. בסוויטת הבת חלוקה למיטות נפרדות וטפט פרחוני שנותן אופי צעיר לחלל. הפינה האהובה: "מיקום פינת העבודה בסלון היווה דרך מעניינת לייצר נפח שאפשר לעבוד בו", מספרות המעצבות. "היום הרי כולנו עובדים עם לפטופ, כך שיצרנו פתרון הרמוני, שמשתלב נפלא בחלל הציבורי, בלי להעמיס עליו". מארצות הברית להרצליהעיצוב ותכנון: שירלי דן זהו פרויקט מיוחד עבור משפחה שגרה בארצות הברית וביקשה בית שבו תוכל להתגורר כאשר הם מגיעים ארצה בחגים ובחופשות. משפחה חמה ומארחת עם שפע חברים וקרובים כאן בישראל, המתקבצים סביבה בעת שהותה בארץ. הדירה בהרצליה שופצה ועוצבה כליל מחדש, כולל התשתיות. לדברי שירלי דן, "היה לי חשוב ליצור עבורם קודם כל בית. כזה שירגיש בית אמיתי ולא בית נופש. הסגנון הנבחר היה אירופי חם, ובהתאם לכך כלל שפע חומרים טבעיים, הרבה מאוד נגרות, קרניזים, אבן ועץ, לייסטים ודקורים, תאורה עם זכוכיות, טפטים ועוד מוטיבים ואלמנטים המאפיינים את העיצוב האירופי, שמוסיף הרבה גלאם ויוקרה, לצד חמימות. החלל הציבורי מזמין ויחד עם זאת אוורירי. פרקט עץ כהה מכסה את החלל הציבורי. הסלון כולל ספות רביצה אלגנטיות, ממוקמות בצורת רי"ש, מול קיר כח מחופה אבנים טבעיות, הכולל קמין נוסטלגי ואלגנטי. מנורת שנדליר מתנוססת בסלון עם אהילי זכוכית ושולחן עץ סלוני במרכז החלל. הפינה האהובה: המרפסת, מקום נעים ואידיאלי לשהות בו, להשקיף לים ולארח. שם השכילה דן לתכנן מרבצים מפנקים, לצד מטבח חוץ קומפקטי ופונקציונאלי ופינת אוכל. מארצות הברית לירושליםעיצוב ותכנון: שי דוד הבית שממוקם בירושלים הוא פרויקט שעבר שיפוץ מלא, כ-190 מטרים רבועים גודלו, ובנוסף 80 מטרים רבועים בגינה, מתפרס על פני שלוש קומות. המשפחה, זוג עם ארבעה ילדים מארצות הברית, מתארחת בישראל כחודשיים בשנה. המעצב שי דוד חיבר בין כל הקומות בזכות גרם מדרגות מעוצב בשיש קררהומעקה פליז. הסגנון האלגנטי של הפרויקט מתכתב עם ירושלים עם נגיעות אתניות בזכות גופי תאורה ייחודיים. החלל הפרטי מוצנע מהציבורי, בזכות ארון שמחובר למטבח ובצידו השני משמש כאחסון והוא מהווה חציצה בין החללים. הקירות די ניטרליים. במטבח אי דומיננטי באורך ארבעה מטרים, בחיפוי שיש עם נימי חלודה וגוון אפרפר-תכלת. הגוונים הללו באים לידי ביטוי בריהוט הדומה בסלון, עם נגיעות כחולות-תכלת ברחבי החלל הציבורי. המפתחים עברו שחזור נאמן למקור, כאשר הפעם המסגרות הן אלומיניום בלגי ולא עץ. כך גם חודשההאבן הירושלמית החיצונית של הבית. המרפסת צבעונית, כוללת שולחן אוכל, מערכות ישיבה נמוכות, פינת ברביקיו עם ריצוף באבני ירושלים ורצפת גרניט פורצלן - התחושה מאוד ירושלמית. הפינה האהובה: האי במטבח - הלב של הבית, מקום מרכזי שבו אפשר לצפות אל עבר כל פינות הבית והוא משקיף גם למרפסת ולשכונה. מקום אינטימי לקפה של הבוקר ולכוס היין של הערב.

עולם עיצוב הפנים חווה מהפכה בזכות טכנולוגיות מבוססות בינה מלאכותית יוצרת, ובקיצור GenAI. מדובר בתת-קבוצה של הבינה המלאכותית (AI) המסוגלת לייצר תוכן חדש, כמו תמונות, טקסט ומוזיקה. טכנולוגיות GenAI מאומנות על מערכי נתונים גדולים כדי לייצר תוכן חדש ומקורי על סמך הדפוסים והמידע שהן למדו. בעזרתן פותחו שלל כלים שמייעלים ומשדרגים את עבודת המעצבים ואת היכולת להציע ללקוחות תוצרים המותאמים יותר לצרכים ולהעדפות שלהם. העוסקים בתחומי העיצוב השונים כבר חשים את ההשפעה הגוברת של טכנולוגיות מבוססות AI על הפעילות שלהם; בעיצוב גרפי מדובר בשלל תוכנות המאפשרות לייצר תמונות, וידאו, מצגות ועוד מגוון עצום של תוצרים גרפיים במהירות על בסיס שאילתות פשוטות; בעולמות עיצוב המוצר נוצרה יכולת להפיק מגוון עשיר של דגמי אבטיפוס עיצוביים, מבלי להשקיע משאבים יקרים בתוצרים הפיזיים; ובתחום הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מעצבות ומעצבים יכולים היום לייצר הדמיות עיצוביות של חללים באיכות וברמת ריאליזם, שכבר קשה להבדיל בין תוצר דיגיטלי לבין צילום אמיתי. המהפכה הזו חלה לא רק על כלים המיועדים לאנשי מקצוע, אלא גם ללקוחות קצה. כך היא למשל המערכת של ונוס וויליאמס: הטניסאית האגדית וזוכת תחרות הגראנד סלאם ידועה באהבתה לתחום עיצוב הפנים. כבר לפני 22 שנים הקימה וויליאמס את חברת עיצוב הפנים שלה Vstarr, ולאחרונה ממש לקחה צעד קדימה עם ההשקה של Palazzo, אתר שמאפשר לגולשים שמעוניינים לעצב את הבית שלהם, לקבל המלצות אישיות, השראה, טיפים והכוונה מ-Vinci, בוט חכם מבוסס AI. התהליך הוא די פשוט, ודורש מילוי של שאלון אישי קצר שיאפשר ל-Vinci הבוטלהבין את ההעדפות, הצרכים והטעם האישי שלכם, ואז לקבל המלצות על סגנונות עיצוב אפשריים. תוכלו גם להעלות תמונות של החדרים ותמונות השראה הלקוחות ממקורותאחרים, ומתוך כל אלה לקבל המלצות אישיות על עיצובים ושילובים מתאימים. כרגע מדובר באתר אבל הכוונה היא לפתח גם אפליקציה ייעודית, כשהמודל העסקי מאפשר לגולשים מספר מוגבל של שאלות הכוונה, ומי שרוצה להעמיק ולקבל ליווי דיגיטלי יכול לרכוש קרדיטים במגוון מחירים משתנה. ישנו גם המהלך של Ikea המשלב טכנולוגיית מציאות רבודה (AR) בתוך האפליקציהשמאפשרת לכם לבדוק מראש אם הכורסה או הארונית שאתם רוצים לקנות יתאימו לכםלעיצוב החדר. באפליקציה בוחרים פריט מהקטלוג, מכוונים את מצלמת הטלפון לאזור מסוים בבית ואז מוצג לכם אותו פריט הרצוי באופן דיגיטלי על גבי אותו אזור. הטכנולוגיות הללו מאפשרות למעצבים לבצע התאמות אין-סופיות לתוצר כדי להתאים ולדייק אותו לטעמו של הלקוח. דמיינו את העבודה של מעצב.ת מול לקוחות ואת מידת הגמישות והמהירות שאפשר להתאים את הצרכים שלהם לכדי תוצר ויזואלי שמתאים להם, ומשם לגזור תוכניות בנייה, הערכת חומרים, כמויות וכמובן - עלויות. ככל שיעבור הזמן, כך נראה יותר ויותר כלים ופלטפורמות שכאלו נכנסים ומשתלבים בעולם עיצוב הפנים ועיצוב בכלל. ככל שהכלים יהיו פשוטים ונגישים יותר, כך גם נראה אימוץ נרחב יותר. *עומר מילויצקי, יועץ חדשנות ודיגיטל

הגינה האקולוגית של אורי ושירלי המתגוררים באזור השרון, מתחילה להתעורר בשלהי החורף ועם הפנים לאביב; עלי תאנה צעירים מבצבצים, שיחי לבנדר פורחים והקורנית המקורקפת והמרווה המשולשת שופעות חיוניות. עץ הלימון עמוס פרי, למרגלותיו שיחי זיף נוצה שנגזמו ולצידם זוטה לבנה ואזוב מצוי חוגגים בירוק. זוהי גינה צעירה, מחופה ברסק עץ, ויש בה משהו רומנטי מאוד. עצי פרי מנקדים אותה וסביבם צמחייה נמוכה, מה שמאוורר את הגינה ומעניק מראה רך. בשוליים נשתלו שיחים שיתרוממו ויעטפו את הגינה וגושי הסלע מוסיפים למראה טבע פראי. את הגינה הקים דרור פרקר, שעוסק שנים בגינון ונחשף לפן האקולוגי בחו"ל, משם שב עם תובנות ורצון לחולל שינוי סביבתי. בתחילה עסק בחינוך, צבר ניסיון והמשיך לגינון ציבורי, ערך פרויקטים של גינון קהילתי וגלש אל הגינון הביתי. "עניין אותי לעשות גינות יפות המבוססות על עקרונות טבעיים והכנסתי גם את תחום העיצוב באסתטיקה. אני בעיקר עושה גינות בבתים שרוצים סביבה טבעית ירוקה, שמעניין אותם אורח חיים בריא וירוק עם חיבור לטבע, ואני בונה מערכת שתומכת בכך מתוך גינון ואדריכלות נוף - כי זה בהחלט יכול לשנות חיים". גינון אקולוגי הוא בראש ובראשונה תפיסת עולם שרואה בגינה מערכת אקולוגית מאוזנת, העתק של המערכת הטבעית הסביבתית. בניגוד לגינון קונבנציונלי, אי אפשר להקים גינה דומה ברמת הגולן, תל אביב או דימונה, לשתול דשא, ורדים ופטוניות ולהעניק להן מראה זהה. גינה אקולוגית היא סיפור מקומי פרטני, המושפע מאקלים אזורי, סוג קרקע, משטר רוחות, משקעים ועוד, ונוצר בה מרחב מאוזן אקולוגית, יציב, בריא וחזק. גם האגרונום איתן רוזנברג בחר בבשורה האקולוגית ועם זוגתו עירית, אדריכלית הנוף בעסק המשפחתי, הם עוסקים בתכנון ואחזקת גנים. "לתפיסתי, כל דבר טבעי נבנה בתבניתטבעית שהיא המופע הפלנטרי שלו, ולכן צריך לאפשר לו להיות כזה. ביום־יום אנחנומשבשים את זה בבנייה, בכבישים, בקרינה, בזיהום, בתשתיות ועוד, והיכן שאפשר ונגמרהאספלט, צריך לנסות לחקות את דרכי הטבע שיפרוץ ויפרח. יש בעולם תנועה חזקה שלפֵּרוּא (Rewilding), שמבינה שמלאכותיות והתערבות לוקחות אותנו אחורה לעומת 'התערבות בינונית', שיש בה נגיעה מועטה היכן שחייבים או במקרה של מטרד או מפגע". היסטורית, הגנים נולדו לפני מאות שנים בבתי אצולה, ארמונות ואתרים מקודשים שיכלו להרשות לעצמם והציגו את שליטת האדם בטבע. רוזנברג טוען שיש הרבה פסיכולוגיה בגינה שהיא תוצר תהליך חברתי, סטטוס ועניין תרבותי. "בעבר היו גינות לבעלי אחוזות עשירים, וכשהאריסים שלהם קיבלו אדמה, הם יצרו בחזית גינה ייצוגית ומאחור גידולים. גם היום רוב הגינות אינן גינות תועלת ולאט לאט אנחנו מסבים אותן לאחור. גינון אקולוגי הוא שלב אבולוציוני, אחרי Manicured Garden, הגינות המצועצעות, שהיה להן מחיר גבוה בזמן ובכסף, והוא משתלב עם התפיסה שטוב שיהיו פרחי בר ומאביקים בגן". פרקר מספר שהגינון הקונבנציונלי הגיע ארצה עם הבריטים. "זה מראה כוחניות על מערכות תלותיות", הוא גורס. "הגיעו צמחים לא קשורים לסביבה כמו ורדים ודשא, שהפכו לסטנדרט עם דרישות מוגזמות של השקיה וטיפול ופעולות תחזוקה שמתנגדות למערכות הטבע. דשא גדל באנגליה בטבעיות, ובארץ זה הפך לסטנדרט של יופי וטיפוח שדורש הרבה השקיה, כיסוח מרובה, מחלות ומזיקים". מלבד השעבוד, יש לכך השפעות סביבתיות מזיקות, כמו הדברה ודישון שפוגעים באדמה, במים ובחיות, שימוש מרובה בדלק לכיסוח, שעות עבודה וכן הלאה. "בגינון אקולוגי קיימות גינות רבות ללא דשא או עם מדשאות מוקטנות, וישנם עוד דרכים לייצר מרחב נעים להתכנסות וישיבה". האקולוגיה של הנפש אם כן, מה זה בעצם גינון אקולוגי? המונח הרחב מבוסס על פשטות, כמו בטבע. "העיקרון הכי מהותי בטבע שמשפיע על מערכת אקולוגית הוא המגוון, וככל שהוא רחב ויש הרבה מערכות יחסים, המערכת האקולוגית בריאה, יציבה וחזקה יותר. כשהמגוון מצומצם המערכת רגישה וחולנית", אומר פרקר ובהשאלה מדמה זאת לאקולוגיה של הנפש ולחקלאות: "כשאנחנו מתייחסים לנפש כמערכת חקלאית שצריכה לספק תועלות, אנחנומדכאים את המגוון הרגשי. גם בחקלאות קונבנציונלית לא מתייחסים למגוון; הוא דל וכופה את עצמו על כוחות הטבע. לכן צריך דשן והדברה. גינון אקולוגי פועל עם כוחותהטבע ועקרונותיו, וזה מעניק עמידות לאורך זמן, חיסכון בתחזוקה והשקיה, ניקיון מרעלים ומשיכה טבעית של בעלי חיים". המגוון בגינון האקולוגי נגזר מהמערכת הטבעית באזור ובחירת הצמחים מותאמת אליו. לדברי פרקר "אנשים רוצים שיהיה יפה כל הזמן ולכן יש שימוש בצמחי ארץ ישראל, אבל גם במשפחות צמחים מאזורי אקלים זהים בעולם שנראים טוב". אלא שבחירת הצמחיםהיא השלב האחרון בעיצוב, והבסיס הראשוני והחשוב הוא טיפול בקרקע. "אני ממציא בגינה מערכת אקולוגית מלאכותית ונותן לה תנאים מיטביים. זה לוקח זמן אך במקום להתנגד ולכפות את עצמנו על תהליכי הטבע, נותנים להם לעבוד ולקרות. בטבע, כשהורסים חלקת אדמה היא משקמת את עצמה בתהליך סוקצסיה ארוך (מעשבי חלוץ חזקים עד עצים בוגרים). אני בונה ומשקם את הקרקע, נותן לה כוח לעזור לעצמה ומוסיף חומרים שיחזירו אותה למצב פורה מבחינה ביולוגית, להבדיל מהקונבנציונלי, שם התהליך הוא כימי. לאדמה תהליך איזון עצמי תמידי שבו היא עסוקה בלגדל מגוון ולייצר חיים באופן מהיר ויעיל". פרקר מסביר שהוא מוסיף הרבה קומפוסט ורסק עץ, שמבחינה ביולוגית ומיקרוביולוגית יש בהם כל מה שצריכה אדמת יער בריאה. כך מעשירים ומטייבים את הקרקע, דואגים לניקוז ושותלים, ומחפים ברסק עץ שמונע אידוי ועשבייה. בעיצוב גינה אקולוגית יש היבטים אסתטיים שנוגעים לפלטת צמחים מגוונת המותאמת לערכי הסביבה. "לא כל צמח מתאים", טוען פרקר. "צמח צריך להיות עמיד, חסון וחסכוני בהשקיה ובתחזוקה. האסתטיקה בגינה מדמה את הטבע בהתאם לאזור הגיאוגרפי, לגובה לטופוגרפיה ולתנאים, ולכן מבחינה אסתטית עיצובית אלה גינות מגוונות ובגודל של חצי דונם אפשר להגיע ל-70 סוגי צמחים. גם לא משנה אם היא מסודרת או פרועה,זו החלטה של הלקוחות ויכולים להיות בה אותם צמחים ועקרונות, כי גם בטבע רואיםלפעמים גושים ולפעמים תערובת. ההבדל הוא בתחזוקה אבל ערכית אפשר לייצר את שתי האסתטיקות, והן עובדות בהתאם ללוח השנה". בהיבט הזה מודה פרקר שיש לקוחות שרוצים גינה פורחת כל השנה, וזה לא קורה בשל חילופי העונות בטבע. "לכלעונה האסתטיקה שלה, ואפשר לפצות על כך. למשל בחורף יש שלכת וצמחים שקרוקשה להם, אז גוזמים ובמקום שנפתח מכניסים פקעות". בנושא זה אומר רוזנברג שקיים בלבול בין גן ים תיכוני לאקולוגי. "בגן אקולוגי אפשר למשל לשתול ורד תרבותי, אך אין בו את הפיק האביבי של גן ים תיכוני או את העייפות של סוף הקיץ. גינה אקולוגית דורשת סובלנות, סבלנות ויכולת הכלה לתופעות פחות אסתטיות, כמו מזיקים או עלים שלא נראים טוב, אז צריך אורך רוח וזה מאוד לא ישראלי, אבל אפשר גם אחרת". בדיוק למקרים האלה הוא משתף שהוא מחזיק בתוכו את שני ארגזי הכלים:"לא לכל מקום אפשר להביא מחטי דיקור ויש כאלה שצריכים אקמול, אבל היום אנחנו לגמרי במיינסטרים ואין סטודנט להנדסת נוף שלא מגיע לסיור אצלנו במעלה צביה, כבר 25 שנה, כדי לראות שאפשר אחרת". פינת אלוהים ללא התערבות את האנשים מושכים לעולמות האקולוגיים, לטענת רוזנברג, בכמה דרכים: "בגישה הרגשית, דרך דאגה לילדים והעובדה שבמקום פטוניות אפשר לפזר זרעי צמחי בר, או דרך הכיס, כי אני מציע משהו תהליכי, חסכוני ובלי הרבה תחזוקה". תחזוקה היא עקב אכילס בגינון הקונבנציונלי, ולעומתו באקולוגי היא מבינה את הטבע, העקרונות ולוח השנה, כדי לדעת מתי משקים, גוזמים וכיוצא באלה. "זו תחזוקה יותר יעילה ויותר מקצועית", מדגיש פרקר, בתדירות של כשעה בחודש בלבד שמגלמת חיסכון כספי משמעותי. רוזנברג אומר שכמו בתחומים נוספים, ישראל נמצאת באיחור של כ-15 שנה אחרי העולם. "היום למשל, מקובל בעולם מה שמכונה No Mo May - כלומר לא לכסח דשא במאי כי הוא פורח ומהווה מקור מזון לבעלי חיים. לחלופין משאירים את השוליים וזו חגיגה לראות ציפורים, דבורים ופרפרים". בכדי לשנות תפיסה יש לרוזנברג כמה רעיונות."אני ממליץ לכל אחד להסתובב בגינה יחף, לשתות קפה, לנוח ולהתבונן, להקשיב ולהיות עם הגינה לרגע. ההבנות שמחלחלות מביאות לתובנות שממחישות מה קורה בגינה לאגזומה ופורחת. זה מעודד אנשים לקרוא, להתעניין ולפתוח אופקים ואז לשאול שאלות פשוטות - מה רוצים מהגינה ואיזו גינה רוצים? מה היא נותנת ומה הרעיון? מה רמת התחזוקה שרוצים והאם לרסס ולדשן?" הוא גם ממליץ להשאיר חלק בגינה בלתי נגוע, פינת אלוהים ללא התערבות - 'טבע כשלעצמו', בלי לחשוב מה יוצא מזה והאם זה יפה, מסודר או נקי. המלצה נוספת נוגעת לחומר אורגני שלדבריו אין להוציא מהגינה והוא יכול לשמש חיפוי קרקע טוב המונע אידוי כשחם והידוק כשגשום, כמו כן הוא מציע לבדוק מאילו פעולות אפשר להימנע: גירוף, ריסוס, דישון, גיזום או עישוב, מינימליזם לשמו. מומלץ לשתול צמחים שלא דורשים הרבה עבודה וכאלה שיגרמו לגן לא להיות רק למעננו וישרתו גם ציפורים, חרקים ויונקים קטנים. רוזנברג מספר בגאווה שהיום גינון אקולוגי תופס בכל מקום: בתים פרטיים, רשויות, יישובים ומוסדות חינוך. "זה לגמרי הכיוון ואף מתאים לבעלי גישה רוחנית ודתית".ופרקר מדייק את הפערים: "בגינון קונבנציונלי כשאדמה מצמיחה עשבים כדי לאזן את עצמה, מדכאים אותה בריסוס, פוגעים במגוון ובשיקום המערכות הטבעיות עד התמוטטות. בעולם שלי לא קיים מושג של אדמה שהתעייפה, אצלי היא פורייה ובריאה וכך גם הגינה חזקה ושופעת".

עיצוב: אותיות וגופנים ב'גלריה ויטרינה' נפתחו שתי תערוכות חדשות. 'עיצוב בזירה רב-תרבותית א-Z' היא תערוכת יחיד ראשונה למיכל סהר, אחת מהמעצבות הבולטות בשדה הטיפוגרפי בישראל, המתמחה בתחום האומנות והתרבות. זו אפשרות מעניינת ופחות שגרתית להכיר מקרוב מבחר מהגופנים שיצרה ושאותם אנחנו פוגשים בחיי היום-יום, את פועלה כמעצבת גרפית בתחום המיתוג למוסדות תרבות, פיתוח זהות חזותית (מלוגו ועד מערכת גרפית כוללת) ואת עבודותיה כמעצבת כרזות וספרי אומנות. התערוכה מציגה פריסה של מבחר גופנים בולטים ונפוצים שיצרה סהר בעשור האחרון ומתמקדת בתהליך העיצוב שלהם. בנוסף, יוצגו עבודות עיצוב סביב עוגנים מוסדיים, כמו מוזיאון תל אביב לאומנות שסהר חידשה את הלוגו שלו ב-2012 ויצרה לו תפיסה גרפית מערכתית שהייתה אז בגדר חידוש. התערוכה נותנת במה לתחום חזותי, שהוא חלק מהיום-יום השימושי שלנו. אנחנו מוקפים באותיות מכל עבר, אך בסופו של דבר הן פרי עבודה של מעצבות ומעצבים שיצירתם כמעט תמיד נסתרת מעינינו, כי אנו נוטים להתרכז בתוכן יותר מאשר בצורתו. עיצוב גופנים הוא יותר ממהלך אסתטי והוא נטוע בתרבות הכתובה בכל שפה ואינו מנותק מן התכנים שאותם הוא משרת ואף משפיע עליהם. "במשך שנים רבות סהר ניצבת מאחורי הקלעים של תערוכות רבות, בעיצוב הגופנים לתערוכות ובעיצוב הקטלוגים. התערוכה היא הזדמנות להפנות את הזרקור אל העשייה המשמעותית שלה ולפתוח אותה לקהל רחב יותר מאשר חוגי אנשי המקצוע המכירים אותה היטב", אומרת ד"ר דליה מנור, אוצרת התערוכה והגלריה. נעילה: 16 במאי 2024גלריה ויטרינה על שם ג'וליה מזרחי, הופיין 59, HIT מכון טכנולוגי, חולון 'טביעת צבע' היא תערוכת יחיד ראשונה לאומן עומר אודוין (יליד 1999) המוצגת בבית אגודת הציירים והפסלים בחיפה. אודוין, המאובחן על הרצף האוטיסטי, פותח ביצירותיו צוהר אל עולמו הפנימי. עבודותיו הוצגו בארץ ובחו"ל וזכו בפרסים. ציוריו מאופיינים בהפשטה ובמשטחי צבע נועזים. בולטת בהם בחירתו לצייר דמויות אף שבמציאות היום-יומית הוא מעדיף להימנע מתקשורת עם אנשים. נעילה: 11 במאי 2024 איור: גלריה חדשה זוהי תקופה לא רעה לאיור הישראלי. תערוכת איור משמעותית הוצגה השנה במוזיאון הרצליה לצד תערוכות נוספות ואירועי איור שנתיים בתל אביב ובירושלים שצברו פופולריות. כעת נפתחה הגלריה הראשונה לאיור בישראל בטבעון, ביוזמת קולקטיב מאיירים ומעצבות מחיפה והצפון וזה בהחלט ציון דרך משמעותי לתחום. 'סְפָּתח' הוא שמה של התערוכה הראשונה בגלריה, שמוגדרת כאחות בקטנה של הגלריה לאומנותישראלית במרכז ההנצחה בקרית טבעון, הלב התרבותי של היישוב. בתערוכה מוצגות כמאה עבודות של 83 מאיירים ותיקים וכאלה בתחילת הדרך, וביניהם: דוד פולונסקי, עפרה עמית, צחי פרבר, נעמה בנזימן, שחר קובר, אורית עריף, בלה פוטשבוצקי, מאיה שלייפר, לי קורצווייל, גפן רפאלי ועוד.   אוצרי התערוכה הראשונה הם מיכל מגן ושחר קובר והיא נפתחה בערב השקה חגיגי ורב-תוכן בחודש מרץ. "לערב הפתיחה הגיעו כאלף איש, היו פקקים בכניסה לטבעון ואנשים לא מצאו חניה - לא משהו שרואים כאן כל יום", מספר קובר בגאווה ומוסיף כי אחוז לא קטן מהעבודות כבר נקנה. "מסתבר שאנשים מגיעים מרחוק עד אלינו כדילראות איור ואנחנו כבר עובדים על התערוכה הבאה", הוא מכריז. הרעיון הוא להציג כשלוש עד ארבע תערוכות בשנה, כשבכל פעם זוג מאיירים אחר יאצור את התערוכה. בנוסף מתקיימות במקום סדנאות, סיורי גלריה והרצאות. אם אתם מגיעים ל'אילו' שלבו בביקור גם את המיצב הקהילתי 'כלניות תמיד תפרחנה' (1,600 כלניות סרוגות), המוצג במגדל המים (עד 14 במאי) ואל תפסחו גם על תערוכת הציורים 'שיר ארץ' של מתן בן־טולילה ו'חיה|צומחת|דוממת' של עיינה שני, המוצגות בגלריה לאומנות ישראלית שבמקום (נעילה 27 באפריל). נעילה: 8 ביוני 2024גלריה Illu • אִילוּ • إيلو, מרכז הנצחה קרית טבעון, המגדל 2 קרית טבעון תערוכה: אומנות במצולות במוזיאון הימי הלאומי בחיפה נפתחה תערוכת 'ים ומלואו', שהיא מפגש בין המדעי והאומנותי. התערוכה כוללת שלושה חלקים, המציגים מבט אומנותי, פואטי ומדעי על הטבע הימי. תערוכת היחיד של ד"ר רמי קליין - ביולוג ימי, צלם תת-ימי ומרצה בכיר בפקולטה למדעי הים במכמורת - המסרב להתמסר לגבולות המפרידים בין מחקר מדעי, אמנות ושירה - מחברת בין העין, הראש והלב. בחלק האומנותי פרויקט שהוצג בטיימס סקוור: מוטיבים מגופם של יצורים ימיים מקבוצות ביולוגיות שונות, שמהם יצר במניפולציות גרפיות ממוחשבות תבנית קליידוסקופית המוצגת במיצב וידאו. התערוכה כוללת גם מרחב פעיל לכל המשפחה עם מגוון סדנאות וכן פעילות דיגיטלית ברחבי המוזיאון. נעילה: 2 בנובמבר 2024המוזיאון הימי הלאומי, דרך אלנבי 198, חיפה גרפיטי: דדה על בקבוק יין דימויי הפלסטרים המזוהים עם אומן הגרפיטי הרב-תחומי Dede ומוכרים מרחובות תל אביב ומערים אחרות בעולם - יקרצו לכם עכשיו לא רק מפינות הרחוב אלא גם מבקבוקי יין של יקב טפרברג. אומנם תווית יין היא זירה מסחרית ופחות חתרנית עבור אומן גרפיטי, ו-Dede אכן מציין שזו פעם ראשונה שהוא משתף פעולה עם תחום המזון והמשקאות, אלא שקירות בנייני הרחוב הם כבר מזמן לא מצע הציור היחיד שלו. יצא לו לשתף פעולה עם פרויקטים בתחום האופנה למשל, ועבודותיו מוזמנות עבור חללי תצוגה ובתים פרטיים ומוצגות בגלריות ומוזיאונים בכל העולם. "בשיתוף הפעולה הזה העבודות שלי תופסות קהל חדש ומגיעות אל שולחן האוכל בבית או במסעדה", הוא מספר. "זו דרך בלתי אמצעית להגיע לקהל ולעורר מפגש חדש. עבורי זו התנסות בפורמט אחר מבחינה אומנותית". Dede מציין שמעניין אותו האופן שבו יכול להיווצר שיח על עבודה שלובעקבות גרפיטי ברחובות תל אביב, שעכשיו מופיע על בקבוק יין. "אני אוהב את המעבר בין עבודה שאולי נראתה בעיר ואולי עוד חודש כבר לא תהיה שם - לתיעוד שלה על בקבוק יין". בימים אלה מעביר Dede את הסטודיו שלו מתל אביב לניו יורק אחרי כמה שנים של עבודה באירופה ובארצות הברית ומתוך רצון לשהות אומן ארוכה יותר במקום קבוע מעבר לים. "זו התנסות זמנית בעיר שאני מאוד מחובר אליה מבחינת דינמיקה ומבחינה אומנותית, אך עדיין אהיה מיוצג בגלריה בארץ. יהיה לי סטודיו זמני בתל אביב וברור לי שאחזור". סדרת יינות טפרברג שמעוטרת בתוויות הייחודיות היא סדרה במהדורה מוגבלת המכונה Inspire Art ומאופיינת ביצירה בתוך (ועל) בקבוק רטרוספקטיבה: אלישע בנוביץ תערוכת יחיד המסכמת 50 שנות ציור, רישום, איור וקולאז' של האומן אלישע בנוביץ'. תערוכת היחיד הראשונה של בנוביץ' הוצגה כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, לאחריה ניטלה ממנו התשוקה להציג. לפרנסתו עבד כמעצב גרפי, אך לא הפסיק לצייר ולרשום. כעת העבודות מוצגות הן בתערוכה בבית האומנים והן בקטלוג מודפס. עבודותיו עוסקות בקשר שבין האדם לנוף מולדתו ולמשפחתו על מורכבותו ועל האהבה הפשוטה שהוא נושא בתוכו. בנוביץ', שלמד במדרשה לאמנות בשנות ה-60, פיתח סגנון אישי באיורים, בקולאז'ים ובציור מופשט. כבן קיבוץ רמת השופט נראה שנופי הקיבוץ והארץ חרוטים עמוק בנפשו וביצירתו. הדמויות מתחברות לנוף וברבים מציוריו המופשטים מתגלים מתווי נוף של גבעות ואדמה חשופה כמחווה רישומית שהיא הדי-אן-איי של עבודותיו. בסדרות רבות של ציורים משולבים סימנים של נוף שהוא ספציפי, ובה בעת הוא כל-מקום - כזה שנוגע בפנטזיה, ברגש ובפיוט. ברישומים ובאיורים של בנוביץ' מופיעות דמויות אנוש ארכיטיפיות וקומיות, בעלות גוף גדול וגפיים דקות. דרך רישום מהיר ממלאותהדמויות הקוויות את מרחבי הדף, ומתארות על פי רוב סיטואציות יום-יומיות של סצנות משפחתיות וזוגיות שיש בהן ניחוח של קומדיה אנושית פנטסטית. נעילה: 27 באפריל 2024בית האומנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב-יפו כתב עת: טקסטורה 'טקסטורה' הוא כתב עת מקוון של המרכז לעיצוב קרמי בתל אביב (בית בנימיני), הפונה לקהל מגוון ונוצר על מנת לשמש כבמה לדיון ער, משמעותי ועכשווי על אומנות בכלל ועל עיצוב קרמי בפרט. החומרים בכתב העת מתייחסים להיסטוריה המקומית והגלובלית שלהתרבות החומרית. את כתב העת עורכת שירה סילברסטון (יוצרת, מלמדת ומנהלת תחום ימי עיון ואירועים מיוחדים בבית בנימיני). מטרת המגזין היא לעודד כותבים מקומיים לחקור ולהעמיק בתחום הרחב והמגוון של שדה הקרמיקה ולקדם דיון מקצועי מכבד. בטקסטורה מאגר מתעדכן של כתבות, מאמרים, ראיונות, עיונים, השקפות, סקירות וביקורות על שדה הקרמיקה בארץ ובעולם, מזוויות התבוננות שונות וכן פואמות חומריות. textura-mag.org ציון דרך: אומנות בירושלים לפני ימים ספורים נפתחה 'האומן 26', תערוכה חגיגית במלאת 40 שנה להיווסדן של סדנאות האומנים, ירושלים. תערוכת הענק מתפרשת על כל חללי הסדנאות ומוצגת בה עבודות של כמאה אומני הסדנאות לדורותיהם. התערוכה מייצגת ארבעה עשורים של אומנות ישראלית, שבהן חלפו תמורות ותהפוכות על העיר ירשלים, על ישראל ועל האומנות הישראלית. בין האומנים המציגים: יהודית סספורטס, דוד גרשטיין, יצחק לבנה, לארי אברמסון, פנחס כהן גן, שרון פוליקין, שרון בלבן, גרי גולדשטיין, פמלה לוי, אבי סבח, מאשה זוסמן, שי אזולאי ועוד. לצידם מציגים גם אומנים שעובדים בימים אלו ממש בסטודיות, ביניהם: גסטון צבי איצקוביץ, נטע מוזס, חניתה אילן, ניב גפני, שני אביבי ועוד.התערוכה נולדה מתוך עבודת ארכיון שהחלה לפני עשור ופרשה דורות של אומנים ואוצרים לאורך 40 שנים, שהשאירו חותם בשדה האומנות בכלל ובזה הירושלמי בפרט. העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו במהלך השהות של כל אומן בסדנאות; יש אומנים שבחרו להציג את העבודה הראשונה או האחרונה שיצרו בסטודיו, אחרים בחרו להציג עבודה המסמלת רגע משמעותי בעשייה האומנותית או הלך רוח הקשור בתקופה. ההחלטה להקמת סדנאות האומנים התקבלה ב-1982 ביוזמת האוצר יונה פישר והקרן לירושלים, ושנתיים לאחר מכן נפתח המקום. היה זה המיזם הראשון בישראל שאפשר חלל עבודה מסובסד. הן התמקמו בשכונת תלפיות והבחירה להתרחק מלב העיר הפכה את האומנות להתרחשות שאינה מנותקת משאון המלאכות היום-יומי, המפויח, של אזורהתעשייה. לאורך 40 השנים שחלפו מאז הפתיחה, היו הסטודיות הלב הפועם של סדנאות האומנים, מהן יצאו מיזמי המקום: פסטיבל מנופים, מגזין 'הרמה', עשרות תערוכות, כנסים בין-לאומיים ומיזמי חינוך רבים. נעילה: 22 ביוני 2024סדנאות האומנים ירושלים, רחוב האומן 26, קומה 3, אזור התעשייה תלפיות, ירושלים

התחלהתמיד הייתה לי תשוקה עזה לעולם העשייה, חיפשתי את עצמי תחילה בתואר ראשון בקרמיקה וזכוכית בבצלאל, לאחר מכן בלימודי תעודה לעיצוב אופנה באוסטרליה ובהמשך בתואר שני ללימודי מגדר ואומנות. בין לבין חקרתי קצת את עולם הציור עד שחזרתי לפיסול וקרמיקה. משהו בחומר פשוט משך אותי אליו כמו מגנט. דרךאחרי הלימודים באוסטרליה חזרתי לארץ והרגשתי קצת אבודה. לא מצאתי מקום לממש את כל שעמלתי עליו במשך ארבע שנים. עבדתי שנה אצל אינגריד בגבעת ברנר ולמדתי המון, עד שמצאתי דירת שני חדרים, בחדר אחד ארגנתי סטודיו ובמרפסת שמתי תנור. מתחת לדירה הייתה מסעדת 'מאמאסיטה' של אחותי ואחי, ומדי פעם, בין לימודי הפיסולשהעברתי, ירדתי לעזור להם בסרוויסים. מילאתי את המסעדה של אחותי בכל טוב, ממעמדי קיסמים ועד לצלחות, עד שבער בי לזוז, להמשיך הלאה ומאז אני ביפו. טכניקהבסטודיו אנחנו עובדים כמעט בכל הטכניקות, ממשטחים ועד אובניים ויציקות, זה ממש תלוי פרויקט. החומר הקרמי שלנו שרוף בטמפרטורה גבוהה עם גלזורה שאנחנו פיתחנו בסטודיו והיא ייחודית לנו. הגימור שלה הוא מאט משי שמדגיש את החומר ולא מסתיר אותו. אנחנו יוצרים בעיקר פריטים לעולם הקולינרי, הריטואלים ועיצוב הבית. יש גם פרויקטים גדולים יותר כמו כיורים וכדומה, אני לא מפחדת מאתגרים. אחת העבודות שאני באמת מאוד אוהבת, שמשלבת גם את העולם הקולינרי והריטואלים, זאת הצלחת פסחשלנו שכולה השראה מהמדבר, ערבוב של צבעי אדמה לקבלת תחושה שורשית, כנענית, עם הגלזורה שלנו שנותנת במה לחומר ולא מצפה ומסתירה אותו. השראההכול מהכול. המון השראה מהטבע מאוכל ומאנשים סביבי, המון השראה מעולם האופנה, מגזרות, בדים וטקסטורות. יש לי כל הזמן דחף ליצור והחומר מניע אותי הרבה פעמים. אני מסתכלת סביבי ונולד רעיון, לסקרנות אין סוף. קדימההחלום הגדול באמת הוא לחזור לבית, למקום האינטימי. שיהיה לי סטודיו קטן בבית במקביל לסטודיו ביפו, שבו אוכל ליצור כשההשראה נוחתת ויש את האנרגיות הנכונות ליצור לנפש, בשבילי. אבל במקביל גם להגיע לכל העולם עם הריטואלים שלי שאני כל כך אוהבת, למצוא מישהו שייקח את הקולקציות ויפתח אותם לייצור גדול יותר, כך שאוכל להתמקד בפיתוח המוצרים הבאים.

הכתבה מטעם פולירון כשחושבים על מזרן, כמעט מייד קופצת לראש הסיסמה "אומרים מזרן או מזרון, פשוט תגידו פולירון". הסיסמה הוותיקה מלווה את מפעל המזרנים של קיבוץ זיקים כבר מעל עשור, ועם זאת עד לאחרונה, מעטים הישראלים שידעו לזהות את המותג "פולירון" עם קיבוץ זיקים ויישובי העוטף. השבעה באוקטובר שינה הכל.בבוקר השבת השחורה הוקפצה כיתת הכוננות של הקיבוץ השוכן בצפון הרצועה על חוף הים הדרומי ביותר של ישראל, ממש צמוד לרצועת עזה. קובי פודה, חבר הקיבוץ ומנכ"ל מפעל פולירון, היה חלק מצוות הכוננות שהוקפץ ורצה הגורל שרכב מחבלי הנוחבה שעמדו לפשוט על זיקים (לצורך טבח וחטיפת אזרחים) הגיע בדיוק לעמדה בה שמר קובי על הגדר. לאחר שניות ראשונות של אי הבנה מי הכוח שיצא מהרכב, התעשת קובי ופתח ראשון בירי על שלושת המחבלים הפורצים (מתוך חוליה של תשעה) ועצר אותם. הם נסוגו לאחור ומייד לאחר מכן חברו לקובי יתר אנשי כיתת הכוננות להמשך הלחימה. לאחר כשעה הגיע גם סיוע צה"לי וכך למעשה ניצלו חברי זיקים. הנזק בנפש היה רק שני פצועים קל מרימון שזרקו המחבלים לעבר כיתת הכוננות. טראומת השבת השחורה שנחתה על העוטף הכתה גם בזיקים, התושבים עזבו, הקיבוץ הוכרז שטח צבאי סגור ומפעל פולירון המהווה גב כלכלי לקיבוץ, הושבת לחלוטין. בתום הלחימה שהתמשכה לסרוגין מספר ימים באזור זיקים, החליט קובי לקום ולעשות. באישור הצבא הוא קיבל היתר כניסה חזרה למפעל ותחת אזעקות צבע אדום בלתי פוסקות יחד עם צוות עובדים מזערי החלו לייצר מזרנים לשימוש הצבא, המפונים ואינספור המתנדבים שהציפו את העוטף. בהדרגה, בהשקעה וברגישות רבה שוכנעו העובדות והעובדים אט אט לחזור למפעל תחת פיקוח הצבא ואישורים בדרגת אלוף הפיקוד. קווי הייצור הופעלו מחדש, מערך שירות הלקוחות קם לתחייה וחשוב מכל - הציבור הישראלי התגייס ותמך בפולירון ובקיבוץ זיקים על ידי רכישה מוגברת ואהדה למותג ולסיפור הגבורה שחילחל ללבבות. כיום המפעל פועל כבר חזרה כמעט במלוא התפוקה ורוח עירנית ואופטימית שוטפת את משפחת עובדי פולירון (למרות שתושבי הקיבוץ עצמם טרם שבו לבתיהם). כחלק מתנופת ההתחדשות הציגה פולירון בימים אלו ממש מהלך ומוצר מהפכני בענף השינה - פולירול, המזרן המגולגל. הבשורה הצרכנית בהחלט משמעותית כפי שעולה מתיאורו של קובי פודה, המנכ"ל: "פולירול הוא מזרן שבטכנולוגיה חדשנית אנחנו דוחסים, מגלגלים ואורזים בקופסת קרטון בגודל 45 על 45 על מטר - קופסה שנכנסת לכל רכב במושב האחורי או בבגאז'. הרעיון פשוט וחדשני: אתם מגיעים לחנות פולירון, מנסים את המזרן, ואם אהבתם - תתחדשו!שימו את הקופסה באוטו וסעו הביתה! בבית מוציאים את הפולירול מהקרטון, מניחים על המיטה וזהו - המזרן בנוי כך שהוא מתמלא ומתרחב מעצמו לגודל המלא ושומר על כל התכונות האורתופדיות של גמישות, רכות, קשיחות, תמיכה - מזרן פולירון הכי איכותי שאנחנו יודעים לייצר. וכמובן עם אחריות מלאה ל-10 שנים".ההשקעה בפיתוח וייצור הפולירול מוערכת בכ-3 מיליון ש"ח וכללה ייבוא קו ייצור ייחודי מחו"ל כולל צוות הרכבה והטמעה ששהה בארץ כחודש. מבחינה צרכנית מדובר בהחלט בדרך חדשה לרכישת מזרן ופולירון היא הראשונה להכניס את הקונספט הזה לתוך רשת החנויות שלה. לצד הפולירול מתחדשת החברה בחנות רשת נוספת (בקרוב - במודיעין) התשיעית במספר. "החיים הם כאלו" אומר קובי בחיוך שיש בו אופטימיות "הם יפילו אותך ולפעמים הנפילה קשה וכואבת מאוד. אבל זה המבחן של כולנו, כמדינה, כאנשים, כחברה, כקיבוץ וגם כמפעל - לקום, להתמודד, להתחזק ולדעת שיבואו ימים טובים יותר". לפרטים נוספים על חברת פולירון הקליקו>>

מטעם פיטרו הכט החזון של קבוצת פיטרו הכט הוא להגיש מידי שנה לקהל הישראלי תחת קורת גג אחת, מגוון ייחודי של מותגי ריהוט בינלאומיים המתמחים בעיצוב והלבשת טוטאל לוק לבית. בין הקולקציות שנחתו כעת באולמות התצוגה של בית פיטרו הכט, תמצאו גם את זו של Ditre Italia, מותג ברוח צעירה ומודרנית, תוצר של עיצוב וייצור איטלקי. בפיטרו הכט מציינים כי המותג המדובר ממשיך גם השנה לשתף פעולה עם מעצבים מובילים המציגים נאמנה את הדי אן איי של החברה - הדוגל בעיצוב איכותי ללא פשרות. בין הדגמים החדשים: מערכות ישיבה מודולאריות המשלבות קימורים מעודנים ללא התפשרות על נוחות גבוהה ומעטפת נכונה של משענות הגב המתאימות עצמן לישיבה; לצד מערכות ישיבה המורכבות משלושה מודלים אורגניים, הידרופיים ודוחי מים - המתאימים במיוחד לצד הבריכה. המחירים: בהזמנה אישית בנוסף, תוכלו למצוא באולמות התצוגה של פיטרו הכט מגוון קולקציות עיצוב של מותגים בינלאומיים עם מנעד עשיר של פריטים.

אומנות: 50 שנה ללאה ניקל כ-20 שנה לאחר מותה, מוצגת בגלריה חזי כהן תערוכת יחיד ללאה ניקל: 'הכתם והצבע'. התערוכה שמה במרכז הבמה את יצירתה עזת המבע והצבע של הציירת המוערכת ובוחנת את השינויים שעברה לאורך הקריירה שלה. בתערוכת ההוקרה מוצגות עבודות המייצגות את כתב ידה הייחודי של ניקל ומזכירות לנו את מקומה בעולם הציור המופשט בישראל ואת ההשראה שהיוותה לדורות של ציירות וציירים. התערוכה מקיפה את מכלול יצירתה של ניקל, מהציורים הראשונים בשנות ה-50 שבהן יצרה בפריז דרך ציוריה בשנות ה-60 וה-70, שנים שבהן פעלה בניו יורק, רומא וישראל ועד ליצירותיה הצבעוניות וגדולות הממדים שאותן ציירה בסטודיו שלה שבמושב קדרון. בטקסט המלווה את התערוכה, מסביר יוסי זיסמן על תהליך העבודה של ניקל, שכלל הנחת משטחי צבע על הבד ומעליהם כתם צבע דומיננטי שעליו חרטה ניקל עם קצה המכחול קווים, ואותו מפרש זיסמן כמעין טוטם, ייצוג כוח רוחני-מיסטי באמונות קדומות. לאורך השנים רואים את השינויים בכתם הצבע שהפך להיות מאוורר יותר, נפרד משאר האלמנטים בציור. על פי זיסמן, בציוריה של ניקל משנות ה-50 בולט הטוטם במרכז הבד ואילו וביצירתה המאוחרת יותר (שנות ה-70 וה-80) הצבעים העזים והאקספרסיביים מתבהרים וגם כתם הצבע המרכזי שונה באיכותו. נעילה: 2 במרץ 2024גלריה חזי כהן, לילינבלום 33 תל אביב עיצוב: נעל עם אמירה המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל אקדמיה לאומנות ועיצוב בירושלים, מציגה תערוכת נעליים חדשה בעיצובן של 19 סטודנטיות וסטודנטים בוגרי המחלקה בשש השנים האחרונות. הנעליים המוצגות משקפות תהליכי תכנון, עיצוב ויצירה שנוצרו במסגרת הלימודים. ניתן לזהות בעבודות שילוב של חקירת הפונקציות השימושיות של נעליים לצד הטענתן במסרים קונספטואליים, כמו חופש, רכות, הגבלה וכליאה. בתערוכה יש גם עבודת מפתיעות כמו נעליים לידיים שעוצבו עבור אקרובטים ואומני קרקס. יצירת הנעליים מבוססת על גוף ידע מסורתי בשילוב המצאות חד-פעמיות, שפותחו לראשונה כתוצאה מהצורך לתכנן ולגעת בחומר. הפריטים המוצגים בתערוכה מביאים לידי ביטוי עיסוק בנושאים כמו זהות מגדרית ותרבותית, אקולוגיה, טכנולוגיה, דימוי גוף, מחאה ושיבוש. אוצרות התערוכה הן שלי סתת־קומבור, אליאורה למר-גינזבורג, קובי לוי ויוסי פרקש. נעילה: 22 בפברואר 2024גלריית קלור לאומנות ועיצוב קמפוס ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, רחוב זמורה 1 ירושלים אופנה: קוקו שאנל בלונדון חובבי אופנה והיסטוריה של אופנה המגיעים ללונדון לא יכולים לאפשר לעצמם לפספס את תערוכת שאנל, שתאריך נעילתה נדחה לחודש מרץ. זו תערוכה ראשונה בבריטניה המוקדשת למעצבת האופנה גבריאל קוקו שאנל (1883-1971) הסוקרת את התפתחות עיצוביה האייקונים ואת הקמתו של בית האופנה המשפיע, שאנל. גבריאל שאנל היא זו שהכניסה כבר ב-1910 את הצבע השחור ואת 'השמלה השחורה הקטנה' למלתחה הנשית וקידמה את מעמדם בעולם האופנה כמלאי סגנון וורסטיליות, מעמד שנשמר עד היום. בתערוכה מוצגים 200 תלבושות בתצוגה מרהיבה מלאת שיק ודרמה, המייצגים 60 שנות עיצוב, השפעה והשראה. עיצוביה של קוקו שאנל ייצגו את חזונה לגבי ארון הבגדים המודרני הנשי עם הקפדה על איזון בין נוחות, פשטות וסטייל. חליפות הטוויד (ג'קט וחצאית מאריג צמר) שהפכו לקלאסיקה ולסימן היכר של עיצוביה ונלבשו על ידי נשים ידועות כמו ז'קלין קנדי, הנסיכה גרייס, אליזבת טיילור ומרלן דיטריך, מקבלות בתערוכה במה לצד שמלות ערב, תיקים ואביזרים. נעילה: 10 במרץ 2024מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון תערוכה: מוזיאון בבית קרן בר-גיל, אוצרת עצמאית חדת אבחנה וטעם ויועצת לרכישת אומנות, פעלה עד כה בחללים אלטרנטיביים והציגה עבודות בביתה, אך עתה פתחה חלל תצוגה קבוע חדשבבית פרטי סמוך לביתה ברמת השרון, שתוכנן במיוחד למטרה זו. התצוגה היא המשך ישיר לאופן שבו הציגה אומנות מוזיאלית בביתה שלה כחלק מהחיים ולא בחלל מנותק מהם. המקום שהיה אמור להיפתח ב-7 באוקטובר, נפתח לבסוף בינואר ועד לנעילתהתערוכה הנוכחית במרץ מתקיימים בו סיורים מודרכים פעמיים בשבוע. הסיורים הם בהרשמה ובתשלום (ניתן להזמין גם סיורים פרטיים לקבוצות) שהכנסותיהם תרומה לגלריה דנה ביד מרדכי, שכעת גם מתארחת בבית. בשתי קומות הבית ובחצר מוצגותכעת שלוש תערוכות: 'דנה שמה' היא תערוכה שאצרה רווית הררי ובה יצירות מגלריה דנה שסגורה מאז 7 באוקטובר. לצידה מוצגת תערוכת יחיד של איילת השחר כהן (גם באוצרות רווית הררי) - 'הספרייה החלופית', שנפתחה מעט לפני אותה שבת בגלריה דנה, חולצה ממנה והוצבה מחדש ברמת השרון. התערוכה השלישית 'בואי ואראה לך מקום' היא בעצם התערוכה הראשונה - תערוכת הפתיחה של החלל החדש של בר-גיל ובאוצרותה. בבית יש גם מרתף המשמש כאולם תצוגה של האומנים שבר־גיל עובדת עימם, ובחצר הוצבו פסלי חוץ שהם סיפור בפני עצמו. "קשה למצוא פיסול חוץ ובמיוחד פיסול עכשווימשום שזה יקר מאוד וצריך לעבוד עם חומרים עמידים", אומרת בר-גיל. התוצאה לדבריה היא עבודה בת חצי שנה של חיפושים, מחקר ומחשבות שהולידו עבודה עם אומנים, שפיתחו חומרים לפסלי חוץ בנראות עכשווית. ליהי שני יצרה פסל אלומיניום שהוא רפרנס ל'התרוממות' של קדישמן. שירה גפן ומתן שמאי (אומנית זכוכית ואומן קרמיקה ושקיות ניילון), בוגרי בצלאל, חתומים על הפסלים הנוספים. בהמשך ייפתח החלל לביקור חופשי ומתוכנן גם להיות מוקד לאירועי תרבות (מוזיקה ומחול). לאחר נעילת התערוכה הנוכחית ייפתחו בו תערוכות יחיד לעידו מרקוס, אילנה דותן (אמצע מרץ) ויצחק ליבנה (אמצע אפריל). נעילה: 1 במרץ 2024נווה רעים 29 א רמת השרון מיצב: צלילי החבצלת תערוכה שהיא שיתוף פעולה עדין ומיוחד בין אומנית פלסטית ואומנית סאונד. תערוכתןהזוגית של נטלי אילון ויפעת זיו היא תולדה של פרק שהות אומן שעשו השתיים במסגרת בית הספר לאומנות של סמינר הקיבוצים, באוצרות יאיר ברק. בתערוכה מציגה נטלי אילון פסלי פרחים מקרמיקה, מתכת ונייר (המבוססים על מבנה עלי הכותרת של חבצלת החוף) המזכירים גרמופון ומשמשים כמגברים להקלטות שערכה יפעת זיו בסביבת החבצלות בחוף פלמחים. המיצב מבוסס על מחקר בוטני ישראלי הבוחן את הקשר הצלילי בין פרחים למאבקיהם (המחקר של פרופ' לילך הדני, פרופ' יוסי יובל וד"ר יובל ספיר מאוניברסיטת תל אביב, הוכיח כי צמחים מסוגלים 'לשמוע'). זיו הקליטה קולות חרקים זעירים תוך שימוש במיקרופונים מיוחדים שהוצמדו לבסיס גבעולי החבצלות, הקולטים רטט הנע בחומר. באמצעות התחקות פיסולית אחר מבני הפרחים ואיסוף הקלטות של סביבתם הטבעית, בוחנות האומניות את האופן שבו חזרתיות צלילית ומורפולוגית משפיעה על יחסי הכוחות בין האדם לטבע. לצד המיצב הקולי-פיסולי מוצגת עבודת וידאו שנוצרה מתוך תהליך העבודה המשותף. על אחד הקירות - פריסה שיטתית של חבצלת החוף, ששימשה במקור לתכנון ובניית הדגם הראשוני לתבניות שמהן נוצקו העתקי הנייר והקרמיקה, וכעת מקבלת מעמד ציורי עצמאי. במסגרת התערוכה יתקיימו בה עד מועד נעילתה שני אירועים מיוחדים: שיח גלריה עם האומניות, האוצר וד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב (17 בפברואר); ומופע גלריה (29 בפברואר) - בהשתתפות אריאל ערמוני (כלי הקשה) ואמיר בולצמן (אלקטרוניקה). נעילה: 2 במרץ 2024הפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים, אחד העם 9 תל אביב (הכניסה מרחוב השחר 5) במוזיאון חיפה לאומנות נפתחו ארבע תערוכות חדשות: 'בבית: משכן האהבות והחרדות', 'סובבת שמש אדמתי' (אוסף שנתרם לאחרונה למוזיאון על ידי קרן שוסטרמן), תערוכת יחיד לנטליה זורבובה ותערוכת תצריבים של האומן האיטלקי מן המאה ה-18, ג'ובאני בטיסטה פיראנזי. שבתאי לוי 26 חיפהwww.hma.org.il

סרג' בן דוד על מגדל TOHA בתל אביב "במהלך הבנייה ובשלב השלד," מודה אדריכל בן דוד, "הוא נראה לי כמו בלוף גדול. מכוער, לא מאוזן ובלי פרופורציות. אבל מהברווזון המכוער התפתח פרויקט יוצא דופן בהרבה מאוד מובנים ופרמטרים. ראשית, אין לו פרופורציות של מגדלים מוכרים דקיקים וגבוהים - הוא גמלוני משהו וכבד במידה מסוימת, בגובה 100 מטרים ועם 30 קומות. הוא אקולוגי מאוד עם מערכת הצללה אוטומטית שמעלה ומורידה את הצלונים בחלונות לפי כמות הקרינה. המגדל מבודד ולכל גובהו יש פטיו מרכזי משולב בגינה וצמחייה בקומת הקרקע. המתכננים שילבו את המערכות הטכניות בקומות הבניין ושחררו את הגג לשימוש ציבורי, ויש מעלית ישירה למבקרים. בניגוד לפרויקטים אחרים הוא לא יושב על קומה מסחרית, ורחבת הכניסה הוסבה לטובת פארק עם חורשה, ספסלים, מסעדה ובר. במקום אזור אנונימי ומדברי הפך הפרויקט למקום שכיף לשהות בו". בן דוד מוסיף שההשראה באה מקרחון החתוך בפאותיו בצורה אקראית. "היו שכינו אותו יהלום בגלל הזויות וזה יצר משהו מעניין, שמכל זווית ומקום שמסתכלים עליו הוא נראה אחרת לגמרי. בגלל המיקום שלו על אחד הצירים המרכזיים בתל אביב, רואים מכל זווית משהו אחר. זה הופך את חוויית המבנה לדינמית. החזיתות עשויות לוחות פליז והחלונות הם מרצפה לתקרה, מה שמעניק מראה ייחודי. בנוסף יש מחווה ללה קורבזיה בדמות הארובה הקטומה באלכסון שעל הגג, כמו הספינות של פעם". בן דוד משבח את המתכננים אבנר ישר ורון ארד: "תכנון אדריכלי מורכב דורש שילוב בין עולמות יצירה והתמודדות עם אתגרים טכניים, והשילוב בין ישר לארד ניכר בתוצאה. נעשתה עבודה יסודית בבחירת החומרים, בשילובים ביניהם ובעיצוב הבניין כאובייקט אורבני ולא כפתרון הנדסי למגדל תוך ניצול הקומות. יש ירידה לפרטים ברמה של עיצוב מוצר, שזו תרומתו של ארד. עבודת צוות מבטיחה תמיד תוצאה טובה יותר". ארנון ניר על Convento Do Beato שבליסבון "בזמן הזה, כנראה יותר מתמיד," אומר ארנון ניר, "אני מעריך צניעות, עוצמה בלי הרבה רעש, את האור וכמו תמיד את המרחב", ובוחר בפרויקט של משרד האדריכלים RISCO, שלקח מנזר ישן והפך אותו למרכז תרבות וכנסים. הפרויקט זיכה את משרד האדריכלים בתחרות השנתית של ה-ArchDaily לשנת 2023. "ההתערבות האדריכלית שנעשתה בקומפלקס ההיסטורי היא בעיניי דוגמה מצוינת לתוספת עכשווית בשדה השימור, בלי שום כוונה להתרפק על העבר, לחקות ולהחזיר אלמנטים וביטויים מהתקופה שבה נבנה המנזר במקור. דווקא השימוש בשפה קונטרסטית, עדכנית, מינימליסטית, קלילה, דקה ומנוגדת לכל מה שהיה ונבנה בעבר, עושה את החסד הכי גדול למבנה ההיסטורי". ניר מתאר את סגירת הגג של חצר המנזר, שנעשתה באמצעות מסבך דמוי חלת דבש (Honey comb), וטוען שהיא נראית כמו קיפולי נייר ומרחפת מעל האבן העתיקה בקלילות לא ברורה. "עם מערכת של sky light ערוכים בגריד, היא משלימה את החללומכניסה לו את ממד ההווה של המקום. החדש לא מבטל את הישן, אלא מכבד ומדגישאותו". לטעמו הדבר נכון גם בהיפוך: "לו הייתה תוספת הקירוי מופיעה במבנה שכולועכשוויות וחדשנות, היא לא הייתה מרגשת כפי שהיא במופע הנוכחי". הסטודיו של ניר לקח חלק פעיל בפרויקטים של מבנים היסטוריים בארץ ובעולם והחזיר אותם לחיים בגלגול מודרני, כמו מלון האפנדי בעכו, יקב בת שלמה וה-Farm House בגלבוע. ברור לו שמדובר באתגר לא פשוט ושאחד המאמצים הגדולים הוא "לייצר בהירות בין הישן לחדש, הבנה של מהו כל דבר ושעם כל השוני המובהק, עדיין תהיה הרמוניה בין כל חלקי המבנה ותחושה של דבר אחד שלם ונכון. גם בפרויקט בליסבון ובהמשך ישיר לעבודות של אדריכלים פורטוגלים נהדרים אחרים, חלקם זוכי פרס הפריצקר היוקרתי, הרי שהוא משדר ענווה, אמת ופשטות, שבסופו של דבר מייצרים הרבה כוח מבלי לצעוק ומבלי לחשוף שרירים אדריכליים מיותרים". "הייתי שמח," הוא מציין לסיום, "לראות בארץ עוד פרויקטים של התחדשות שמכבדים את ההיסטוריה ואת הערך שבמבנים הרבים הקיימים בערים העתיקות שלנו, תוך הדגשתהמקום התרבותי, החברתי והסביבתי שאנחנו חיים בו". פיצו קדם על הספרייה הלאומית החדשה בירושלים "פרויקטים באיכות כזו בישראל תמיד מרגשים ובעולם שכמעט ואין בו ערך לספר המודפס, זהו בניין מושקע במיוחד. הספרייה מנגישה ספרים מודפסים לקהל. יש בה 4.5 מיליון ספרים, אוספים עתיקים וכתבים היסטוריים, והתחייבות לשמור את כל כתבי העת שיצאו בארץ, עיתונים, ארכיונים, מפות וכרזות. יותר מהכול אני רואה בזה מבנה תרבות עם מפגש בלתי אמצעי. החללים פתוחים וכל הקוראים רואים אחד את השני ויש תחושה של עולם של פעם. היום אין עניין בכתוב והכול זמין באינטרנט, ומאז נפתחה בסוף אוקטובר, הספרייה מלאה בקוראים, לומדים ומסיירים. התרבות הישראלית מוגשת כאן בצורה מקצועית. אדריכלי הבניין השוויצרים 'הרצוג ודה מרון' הצליחו לטעת מבנה ששזור בקונטקסט הירושלמי, השתמשו בחומרים הנכונים ונתנו פרשנות מקומית מצוינת. הם הצליחו לגשר בין העולם השורשי הירושלמי דרך רוח המבנה לטכנולוגיות עדכניות. המבנה חכם עם מערכות מוסתרות, הספרים מונגשים באופן מושכל, הארכיון חכם ונגיש בלחיצת כפתור ומערכת שינוע הספרים חכמה, כולל אינטרפרטציה מיוחדת לאבן הירושלמית וסנסורים". גם בהיבט הביטחוני יש בספרייה חידוש: "רוב מבני הציבור מגודרים בגלל בעיות ביטחון והדבר הראשון המפעים, שזהו מבנה הציבור הראשון בסדר גודל כזה שאינו מגודר והציבור זורם אליו באופן חופשי. יש בו אדריכלות נוף יוצאת דופן והוא מזמין לבוא בפתחו. המבנה מוכיח בעיניי שיש עוד מקום למצוינות בישראל ושזו לא מילה גסה. יש דיוק בכל הפרטים והפרמטרים מהתכנון, דרך ההשתלבות בסביבה ועד להתמצאות בבניין ולחללים המוקפדים והביצוע מצוין עד לרמת הבורג. זהו מבנה שמהדהד איכות של עם. הוא מתאים לכל גיל ומבקרים בו מכל האוכלוסיות ומתערבבים בחרדת קודש סביב תרבות הקריאה וההשכלה. המקום מונגש בגובה העיניים, אין בו דבר מעולמות היוקרה והוא מבנה מחבק בכל מובן המילה. יש הרבה פעמים ציניות טכנולוגית, תחושה שאיבדנו את הרצון להיפגש ולהתקהל, אבל כשיש איפה זו ההזדמנות ואנשים אוהבים להתחבר, לקרוא ולהשכיל ביחד. בימים אלה הביקור מתעצם בגלל מחווה מעוררת התרגשות שמשקפת את איכות המבנה - מיצג למען החטופים עם כיסא לכל אחד וספר שהיה שואל - בחירה שנעשתה בשיתוף המשפחות, ומצמרר לראות את ההתאמות בין הכותרים לחטופים, והכול מתאחד. האיחוד המדובר מתנקז לבניין, לאיחוד תרבויות, שפות ודתות. וזה בעיניימבנה ציבורי מוקפד ברמה בין-לאומית". טל אלון מוזס על טיילת חוף הצוק-תל ברוך את פרויקט טיילת החוף המחברת בין חוף הצוק לחוף תל ברוך, תכננו אדריכליות הנוף הגר רוטברד וכרמל מרחב ממשרד אורבנוף, בבעלות אדריכל הנוף ליאור לווינג. מדובר בשלב ראשון בפרויקט רחב יותר של פארק חופי גדול שיוקם בהמשכים. "זה פרויקט יפה מאוד של טיילת שהולכת על המצוק ומשקיפה לכיוון הים ולאזור עם שלוליות חורף", אומרת אלון מוזס וממשיכה לנמק: "דבר ראשון אני חושבת שבכל אזור תל אביב זו הטיילת היחידה שאינה בקו המים או מעט מעליו, אלא היא על המצוק עצמו, ובכך היא מנגישה אזור שאנשים לא הלכו בו אף פעם ויש ממנה זווית הסתכלות לים ששונה מהמקובל". אורכה של הטיילת הוא אמנם רק שני קילומטרים אך לדברי אלון מוזס היא קושרת בין שני אזורים שבדרך כלל היו מנותקים וזו חוליה משמעותית שמשלימה ומחברת את רצף הטיילות שקיימות מתל ברוך דרומה לכיוון רידינג בואכה יפו. הטיילת עשויה יפה מאוד עם פרטים של עץ והרבה נקודות עצירה רחבות, מוצלות ומעוצבות שמרחיבות את הלב, ופרגולות לתצפיות. היא עשויה מיציקה של בטון בגוון כורכרי והיא מאוד מינימלית - פס יחסית צר. על אף שיש עלייה למצוק מדובר במסלול נגיש לעגלות ילדים ולבעלי מוגבלויות. יש בה מקטעי מדרגות אבל לצד כל גרם שכזה גם שביל נגיש. לצד הטיילת יש שביל אופניים מקביל, כך שהולכי הרגל לא מתערבבים עם רוכבי האופניים". אלון מוזס מציינת שמבחינה בוטנית נשתלה צמחייה מקומית כדי לשלב מינים מהאזור לצד גיאופיטים (צמחי פקעת) ועצים בוגרים. "בקו החוף יש בעיה עם עצים ולכן בחרובעצים עמידים עם בית גידול טוב, ולמרות הקושי לא ויתרו עליהם מראש אלא ניסובכל זאת לטעת עצים בתקווה שיצליחו. כל העבודה על הנטיעות נעשתה בשיתוף החברה להגנת הטבע ואקולוגים, כך שהקדישו לזה חשיבה כוללת". בהיבט האקולוגי היאמוסיפה ואומרת ש"ניסו להגן על המדרון באמצעים שמאטים את הנגר כדי למנוע התחתרות לכיוון הים. אחרי הגשם הראשון הבינו מה עובד ומה לא ותיקנו את המקומותשבהם היה סחף קרקע. גם התאורה נמוכה כדי למנוע זיהום אור, ועם זאת הרצון הואלהביא אנשים למרחב. כאמור הטיילת היא שלב ראשון בפארק חופי גדול יותר שמתוכנןלצד השכונות החדשות המתוכננות, וגודלו יהיה למעלה ממאה דונם". אורי הלוי על CERAMIC HOUS שבאמסטרדם "בחרתי בפרויקט הולנדי צנוע מאוד, שמשלב בהצטיינות פריטים מתוך צ'ק ליסט של אדריכלות טובה", אומר הלוי ומספר שחברת RAP עוסקת בתכנון, עיצוב וייצור אלמנטים מתקדמים באמצעות מדפסות תלת-ממד ענק, שהן למעשה רובוטי הדפסה. "הם הסבו חנות ישנה וציפו את החזית באריחים קרמיים שעוצבו באמצעות בינה מלאכותית והודפסו בסדנה. באופן הזה הם מדברים את ההיסטוריה ההולנדית של הבריק בצורה הכי ססגונית שאפשר להעלות על הדעת. הפרויקט מדגים את הפוטנציאל שגלום ברובוטים ואיך אפשרלעשות דברים אמיתיים משובבי נפש שמתכתבים עם העבר וההיסטוריה האורבנית של המקום, ונותנים ברצינות אבל גם בחצי חיוך פרשנות עכשווית וטכנולוגית במגוון חומרים. היופי בעבודה שהיא נגישה, זה לא פּיל לבן אלא משהו מיידי, עירוני, עכשווי וגם כיפי ומשעשע, שעושה טוויסט על מסורות בנייה. רובוט עתידני עצום שנראה כמו מלחמת הכוכבים מייצר חומר שלא ברור מאיזו מאה הוא, וכך מאבדים את עוגן זיהוי הזמן במוצר ויוצרים מניפולציה תרבותית אדריכלית יוצאת מן הכלל. הם ממציאים מחדש חומרים שהיו בשימוש לפני עשרות ומאות שנים כי החברה עוסקת בתכנון, עיצוב, ייצור והתקנה". לדברי הלוי, מגמה עולמית חשובה שחייבת לבוא לידי ביטוי גם בארץ היא השמשת חללים ישנים בשימוש מודרני (adaptive re-use), שהופך דבר אחד לאחר. "הפרויקט הזה עושה הומאז' להיסטוריה, מנצל חלל ישן וממציא אותו מחדש. זה מה שאני מלמד בכובעי כפרופסור לעיצוב וההולנדים מראים שאפשר לעשות אדפטציה לחלל קיים, לכבד את העבר וליצור מקום שתורם לקהילה באמצעים הכי מתקדמים שיש. זה לא שימור כי לא השאירו כפי שהיה, אלא שיפור - לקחו את הפרופורציות, עבדו על החזית והחללים הפנימיים ויצרו יש מאין, בלי להרוס ולפגוע בסביבה ובשכנים. זה מראה את הפוטנציאל של המדיום הטכנולוגי הממוחשב. ההשראה לצורות הגיאומטריות באה מהווילונות ההולנדיים הסרוגים. עשו להם מיפוי תלת־ממדי ויצרו דוגמה. יש הרבה רבדים טכנולוגים אבל זה פרויקט צנוע שעובד על רחוק וקרוב והוא פשוט נפלא. בכל עיר צריך כמה פרויקטים כאלה שמעוררים דיון אבל גם תקווה ומדגישים את הפוטנציאל. בעיניי זה פרויקט פשוט נהדר". יואב תשובה על פארק המסילה בתל אביב "פארק המסילה הוא פרויקט מרשים, מעניין ומפתיע. האזור שנעזב במשך שנים קיבל פתאום חיים משלו. כשעבדתי בנווה צדק חציתי את המקום המוזנח והלא ברור הזהופתאום הפיחו בו חיים חדשים. בהיסטוריה העירונית זו תופעה חיובית ומעניינת, תיקוןשיש לו ערך מעבר להצלחה התכנונית של רוח חדשה. אחד הדברים שקשה לנו לעשותבארץ זה לייצר יש מאין. בגלל מורכבויות שונות וסוגי אוכלוסיות קשה ליצור חיבורים בשכונות חדשות ולייצר להן זהות ומקום. מהבחינה הזו בפארק היה יותר קל כי הרבהדברים מסביב התחברו לסיטואציה. זה מהלך של תפירה עדינה ומוערכת ולא פרויקטשמאוד התאמץ להיות יפה, אלא התאמץ להיות נכון ולחבר את הדברים שאפשר לחבר. פעם כל העסקים פנו לרחוב אילת או לנווה צדק או הסתיימו בקיר בגלל המסילה. אי אפשר היה לחצות אותה ומאז שהפסיקה לפעול הייתה שם ג'אנקיה במשך עשרות שנים, no men land. כשיצרו את הפוטנציאל הכול נפתח לכיוון הפארק מהגב של המבנים ההיסטוריים. החנויות, המסעדות, העסקים ובתי הקפה הוסיפו חזיתות והאריגה הזו מאוד מעניינת ומייצרת הזדמנויות. ברמה האורבנית זה קרה מהר ואפשר היה לראות את התהליך מתהווה מרגע הפתיחה ואיך הדברים מתפתחים ומשתנים לעומת שכונות מגורים שלוקח להן המון זמן להיבנות ולקבל זהות. מה שיפה שזו לא טיילת שרק הולכים בה, אנשים באים מבחוץ לפיקניק בשמש ואחרים יורדים בנעלי בית מהדירה, וזה מאוד מגוון. כשיש תיירים זה מעשיר את הסביבה, זו לא גינה הומוגנית בשכונה או אזור סופר תיירותי". תשובה טוען שיש בפרויקט משהו צנוע מאוד. "ברמה האורבנית יש בפארק משהו פחות מעונב. הכול יושב במקום ונראה כאילו בלי מאמץ. יש לי אהבה גדולה לעשייה אדריכלית ועיצובית שנראית כאילו נעשתה כלאחר יד. זה לפעמים מרגיז כאילו 'שמתי עליי משהו' ואני משוכנע שהאדריכלים (קולקר קולקר אפשטיין) ומתכנני הנוף (דן פוקס) עבדו קשה ולא חשבו כך והיה תהליך מורכב, אבל להגיע לתוצאה שזה מרגיש טבעי ולא מתאמץ זה ערך והופך את המקום לטעמי למשהו שפחות חושב על עצמו או מבליט את עצמו, אלא יותר משמש כרקע למשהו. כאדריכל אני חושב שאני יודע לעשות פרטים די טוב ואף פעםלא מנסה לעשות פרט שמישהו יעמוד מולו וישתאה ויחשוב שכל הקומפוזיציה נעשתה כדי להראות את הפרט הנכון. בעיניי לא צריך לסדר את העולם כדי להדגיש יכולת, אלא ההפך, להשתמש ביכולת שהעולם ייראה עשיר יותר והצופה יחשוב שזה העולם ולא שמישהו סידר אותו ככה".

בשנים האחרונות זאב אנגלמאיר מוכר יותר כשושקה, דמות שברא כמאייר, ולפני כשבע שנים נכנס לדמותה והיא הפכה לסמל, מעין קאלט. בימים אלה אפילו מוקדשת לה תערוכה במוזיאון הרצליה לאומנות, אבל עם פרוץ המלחמה הניח אנגלמאיר באופן אינטואיטיבי לדמותה של שושקה ופנה לדרכים אחרות. "בהתחלה ניסיתי לצייר את הדבר הנורא עצמו, וזה היה קשה מאוד", אומר אנגלמאיר. "הבנתי שאני רוצה לחפש את החמלה והתקווה". הדבר ניכר גם בשימוש שלו בצבע - בתחילה צייר בשחור-לבן ואחר כך עבר לשימוש בטושים וצבעי אקריליק בצבעוניות חיה ועזה. אנגלמאיר עיבד את אירועי התקופה והסיפורים האישיים והפך אותם למשאלותלב. זו שקיבלה את מרבית תשומת הלב הציבורית היא הגלויה בה צייר את סבתא יפהשבה מהשבי על הקלנועית - הוא לקח את אחת התמונות הכי קשות שחזרו שוב ושובבמהדורות החדשות והפך אותה למשהו שמח. השמחה רבתה עוד יותר כאשר אכן שבה יפה אדר משבי החמאס. אנגלמאיר החל לקבל שטף של פניות מאנשים החולקים איתו את החוויות האישיות שלהם, התחושות הקשות, האובדן והמשאלות שלהם, והוא מתרגם אותן לגלויות. "יש היום יותר פניות ממה שאני מסוגל לצייר. אני בוחר אילו מהן להפוךלגלויה כשאני מרגיש שהן עושות לי משהו בפנים. אלה לאו דווקא הפניות שהכי קל לצייר, אלא כאלה שאני מתחבר אליהן. כשיש בפנייה משהו אישי, אם זה סיפור על חלזונות או על איש שהולך יחף בשדות, הרבה יותר קל לאייר. לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שעושים את החיבור". נטלי ויינשטיין ועידית ברזילי בן דור ביקשו גלויה לכרמל. הדס שחם כתבה: "היי שושקה, חברה שלי כרמל גת עדיין נמצאת בשבי בעזה. בכל מקום שבו הייתה, היא הביאה את הרוח החופשית שלה ואת האמונה ביכולתו של כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו. נפש חופשייה. כרמל נחטפה מבית הוריה בבארי, שבוע לאחר שחזרה מטיול בהודו. חטופות שחזרו סיפרו שכרמל לימדה אותם לתרגל יוגה ומדיטציה בשבי. האם תוכלי לצייר גלויה למענה? [...] הלוואי שהיא תחזור לפני שתספיק לצייר את הגלויה. הגלויות שאתה מצייר נכנסות לי ללב והולכות איתי לאורך כל היום. שנדע ימים טובים יותר" הגלויות הביאו איתן גם לא מעט מפגשים עם משפחות של חטופים ונרצחים. "המפגשים האלה חשובים לי מאוד. מעבר למפגש האישי, הם מאפשרים לי חופש אומנותי. אני יכול לבדוק איתם אם מתאים להציג דברים באופן מסוים, ולרוב הם מאשרים לי. חשוב לי מאוד להימנע מציניות, אני קשוב לרגש ולא רוצה לפגוע באף אחד". אנגלמאיר מסביר שהקהלים שלו רחבים ומגוונים - מצד אחד הקהל הרחב שעוקב אחריו ברשתות, ומצדשני אנשים שחוו את הזוועות בגוף ראשון, משפחות של חטופים ונרצחים, וחשוב לו לא לקפח את אלו על חשבון אלו. מבחינת אנגלמאיר הגלויה היומית הביאה איתה 'טוויסט אומנותי', כפי שהוא מכנה אותו. "כמו ששושקה פתחה לי עולמות של מגדר, מחאה ואומץ, כך הגלויות פתחו לי עולמות חדשים של רגש. חזרתי לציור ידני לגמרי, אחרי שנים של איור דיגיטלי. אני מאוד מעורב בפעולת העשייה, ואני חושב שזה עובר. חוסר המיידיות מטמיע בדימוי את הכוונה". הוא מספר שבעבר בעבודתו כמאייר ביקש להתנתק ממסרים ואהב את סגנון הנונסנס שאפשר לו להרגיש חופשי, אבל "מאז תחילת המלחמה אני אומן מגויס". המסר חשוב לו יותר מהכול, ועל כן הוא לרוב לא חותם על הגלויות. גם כשהגלויות מופצות ללא מתן קרדיט, הוא לא מתרעם כיוון שהוא תומך באג'נדה ומאמין בכוח של הגלויות להעברת מסרים. טלי כתבה לאנגלמאיר: "הי שושקה, רציתי לספר לך משהו שאולי ישמח אותך קצת. עד לפני שבוע כל לילה היו לי סיוטים על המלחמה והחטופים, ואז ערב אחד לפני השינה הסתכלתי על כל הגלויות שלך ברצף. באותו לילה הציורים שלך הפכו לסרט בחלום שלי, שבו החטופים שטים בגונדולה חזרה לארץ. זאת היתה הפעם הראשונה מאז ה-7.10 שלא התעוררתי עם כאב בלב. תודה שרקמת לנו חלומות טובים ותודה על קרן האור שהכנסת לחיינו" "זה ממש השתלט עליי" בשבועות האחרונים גוף העבודות של הגלויה היומית קיבל חיים משלו, ומגיע לכל קצווי תבל: הגלויות כבר הוצגו בתערוכות באיטליה, במקסיקו ובקרוב בארצות הברית ובסקוטלנד. הן הגיעו עד הוותיקן כאשר שגריר ישראל הגיש אחת מהן כתשורה לאפיפיור, עם הסבר מתאים. במוזיאון הרצליה הדפיסו מבחר מהגלויות ותלו על חזית המוזיאון ובקרוב במוזיאון אשדוד יציגו אותן גם כן. בסמטאות יפו העתיקה הן מוצגות בקופסאות אור ובגלריית בצלאל הוצגו בפורמט קטן. הן הגיעו גם לסינמטק ולגלריה אינס בתל אביב ובקרוב יוקרנו בכניסה למרכז פרס לשלום ולחדשנות. בכל מקום הן מוצגות אחרת ומגיעות לקהלים שונים ועל כך אנגלמאיר שמח. הוא שואף לתת להן חשיפה רחבה ככל האפשר. זהו ריבוי יוצא דופן, במיוחד בעולם האומנות, שבו יש חיבה מסוימת לבלעדיות ואקסקלוסיביות. במקרה הזה כנראה כולם חשים שזה גדול יותר מכל הנוגעים בדבר. למרות כל הכיבודים, אנגלמאיר מתרגש במיוחד מהתערוכות העממיות בבתי ספר ובתי אבות. "הגלויה היא של כולם, מגוון רחב של קהלים ואני אוהב את זה שיש יוזמות כאלה. זה מתקשר גם לעשייה שלי כשושקה, שביקשה לצאת מהגלריה אל הרחוב. זה הדבר האמיתי". אנגלמאייר כתב לעוקביו עם פרסום הגלויה: "...לא יהיו שקיות הפתעה ביום הולדת שנה לכפיר. לא יקשטו לו כיסא יום הולדת. ילדים לא יגישו לו מתנות עטופות עם סרט. חברים קטנים לא ישירו לו היום יום הולדת. ולא יום הולדת חגיגה נחמדת. וגם לא עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה. ולא יחבקו את כפיר המתוק אל ליבם ולא יאחלו לו שתזכה לשנה הבאה. רק שיר אחד מתאים ליום ההולדת של כפיר. אין אין אין חגיגה. האם יש יום הולדת יותר עצוב מזה בעולם?" אנגלמאיר מקדיש כמה שעות בכל יום לציור הגלויה ומשקיע לא מעט תעצומות רגש. כשהוא נשאל אם המשא לא קשה מדי עבורו, הוא עונה: "יש ימים שאני רוצה חופש. מצד אחד זה נותן לי הרבה אנרגיה אבל מצד שני לפעמים אני שואל את עצמי האם זה נכון. זה ממש השתלט עליי, זה נכנס לי לחלומות, אני מרגיש שאני כל כך בתוך זה שאני לא יכול להפסיק. אני בשיח כל כך עמוק עם מי שמצפים לזה וגם עם עצמי. בסוף אני מרגיש שיש לזה משמעות, שזה חשוב, ולכן אני עושה את זה". המחויבות של אנגלמאיר לפרויקט רבה, והיא מונעת ממנו לעשות דברים נוספים בתקופה הזו. למשל, הוא קיבל פנייה מבמאי סרטים אמריקאי שביקש לעשות סרט אנימציה בסגנון האישי שלו. "לפני חצי שנה או שנה הייתי קופץ על זה בלי לחשוב פעמיים, זו הרי התגשמות של חלום, אבל לא יכולתי. חשבתי והתלבטתי במשך שלושה ימים, אבל בסוף החלטתי שאני לא יכול לקחת את זה. יש לי מחוייבות לגלויות ואי אפשר לעשות עוד משהו במקביל לזה". בעתיד, אחרי שתסתיים המלחמה, הוא חושב אולי להוציא ספר עם כל הגלויות, אבל בינתיים העבודה נמשכת. לפעמים מדגדג לו גם לעשות קולאז'ים ביקורתיים או עבודות של שושקה, אבל כרגע הוא נמנע מזה: "קשה לי לעסוק ברגש ולהביע חמלה לצד הביקורת והציניות. זה לא עובד לי". הוא מעיד שלא היו לו כמעט תקופות שחש בהן טעון רגשית כמו בתקופה הזו. "אני מרצה המון שנים, גם באקדמיה וגם במסגרות אחרות,אבל המפגשים סביב הגלויות מביאים אותי פעם אחרי פעם לדמעות. אני משתנק כשאנירואה את התגובות בקהל, במיוחד כשאני יודע שישנם בקהל אנשים שמכירים מקרוב את מי שציירתי בגלויות. זה אף פעם לא קרה לי קודם". נוגה גבע פרס מקיבוץ זיקים כתבה לאנגלמאיר: "עוקבת אחרי הגלויות היומיות, נגיעה מדויקת בצבע בתוך השחור, היכולת לגעת באנשים באופן כל כך עמוק, ולהרגיש את הסיפור. אני מזיקים, שמעתי את היריות ומה שקרה בים. יכולתי להיות שם באותו בוקר, כמו בשבתות אחרות כשהלכתי לאורך החוף. לא יודעת מתי אעז ללכת שם שוב. אנחנו מפונים. גרים במלונות, בדירות זמניות. הביקורים בבית, בזיקים, כל כך מוזרים. התרגשות גדולה, לצד געגוע, לצד דמעות, לצד אי־ודאות גדולה אם ומתי נוכל לחזור. נוגעים לא נוגעים, אורחים לרגע בביתנו אנו. אנחנו גרים מחוץ לבית ונוסעים אליו לסופי שבוע. כאילו הפוך מכל הגיון קיומי. חיים במלון ונופשים בבית [...] בסוף, מה שחזק זה החברים שאיתך משם, המשפחה, הקהילה שאיתך משם, שמנסה לשמר ולהחיות את הבית גם בחוץ. חיבוק עם מישהו מהבית, זה גם לקחת את הבית איתך ולהרגיש אותו כשאת בחוץ" הבחירה לשים את שושקה בצד אינה מובנת מאליה. אנגלמאיר בנה דמות שיש לה הרבה כוח וקהל אוהד. היא הייתה פעילה פוליטית ומובילה בהפגנות, ואפילו הצליחה להסתבך עם משטרת ישראל. אנגלמאיר הרבה להרצות על ארטיביזם והשימוש באומנות במחאה ויצירת שינוי, כעת הוא נמנע מפוליטיקה. "עם רעידת האדמה של המלחמה רציתי לעשות משהו חדש לגמרי. זו לא הייתה החלטה שכלתנית, זה היה ישר מהבטן". הבחירה הזו אפשרה לו לשים את המחלוקות בצד ולהפוך למוקד מאחד ומנחם. זהו ארטיביזם מסוג אחר.

במבנה עות'מאני עתיק ומשופץ בן כ-250 שנה המשקיף אל הים ביפו העתיקה דרות כעת שש אומניות. יחד עם ארבעה אומנים נוספים הן נבחרו להשתתף ברזידנסי (שהות אומן) המאפשר להם מרחבי יצירה ותמיכה מקצועית. מה שנשמע ברגע הראשון פסטורלי, והיה יכול להיות כזה בנסיבות אחרות, מתרחש על רקע קרע משמעותי בחייהם. עם תחילת הלחימה רובם נאלצו לעזוב את בתיהם ואתחללי העבודה שלהם והחלו מיטלטלים בין בתי משפחה, חברים ופתרונות ארעיים אחרים. אף אחד מאלה לא יכול היה לאפשר להם לחזור לעסוק בעיסוק המרכזי שלהם - אומנות. מתוך הבנה של המצב הייחודי והמאתגר, החליטו פז גילינסקי ומנהלי ה-JAR, רזידנסי אומנים ביפו העתיקה בחסות עיריית תל אביב, המיועד בימים כתיקונם ליוצרים מחו״ל, לפתוח את שעריהם לאומנים ישראלים. זוהי לא הפעם הראשונה שהרזידנסי מארח אומנים בצל מלחמה - בשנה שעברה היו אלה חמש אומניות אוקראיניות שהתארחו בו על רקע המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. "הניסיון הזה," אומר סהר עזימי, אומן רב-תחומי והמנהל האומנותי של הרזידנסי, "לימד אותנו רבות ואיפשר לנו לבנות תוכנית מקיפה ומיטבית עבור המחזור הזה". האומנים, שנבחרו על ידי ועדה על פי קריטריונים מקצועיים, החלו את השהות בת השלושה חודשים בסוף חודש דצמבר האחרון, במהלכה הם זוכים במגורים וחללי עבודה וכן בחומרי גלם ליצירה. בנוסף הם מקבלים ליווי אוצרותי צמוד של האוצרת סאלי הפטל נוה, שמדי שבוע מעבירה להם תכנים מקצועיים ועוקבת אחר תהליכי היצירה שלהם. במקביל הם מלווים בתוכנית חוסן. מיקוד התוכנית הוא בתהליכים האישיים של כל אומן ואין כל ציפייה לתצוגה של תוצרים אומנותיים או תערוכה. כמו את כולנו, המלחמה תפסה את האומנים לא מוכנים, כולם שקועים בעשייה שלהם: תמר הורוביץ ליבנה הציגה בגלריה השיתופית בקיבוץ כברי תערוכה שהוקדשה לנופלים במלחמת יום כיפור, שלמרבה האירוניה הפכה עם תחילת הלחימה לחלל מגורים עבור החיילים הלוחמים; יערה רבינוביץ' הציגה תערוכת יחיד בבית בנימיני ובמקביל התכוננה לתחילת שנת הלימודים במכללת תל חי שבה היא מלמדת, כמו גם נדין בר נוי שמלמדתבמכללת ספיר; ברית איינשטיין בדיוק חזרה לקיבוץ ילדותה ופיתחה את פרקטיקת העבודה שלה עם אדמה וירון שטיינברג היה בצומת דרכים מקצועית בהשפעת השימושהנרחב ב-AI באיור. עם פרוץ המלחמה נאלצו האומנים לזנוח את העיסוק באומנות ולעסוק במלאכת החיים עצמם, בשרידות הפיזית והנפשית. לדברי איינשטיין: "בתוך הממ"ד התחושה היא ששוםדבר לא חשוב, אבל רגע אחר כך חסר לי הניצוץ שנותנת האומנות. אני לא מרגישה שאומנות זה מותרות. זו התחלה של תנועה, זה ערוץ לעיבוד רגשות, דמיון ומשחק. עבורייצירה היא צורך, זה דיאלוג פנימי שמהדהד החוצה ויש לזה ערך רוחני חשוב בעיניי".הגישה של זהבה מסר אמביוולנטית: "אני מרגישה שזה כל כך לא הוגן שאני פה ועוסקת באומנות, הדבר היפה והנקי ביותר, ומסביב העולם שחור, כואב. אני מצליחה בכל זאת ליצור בזכות ניתוק מכלי התקשורת אבל התכנים מאוד קשורים למצב ומביעים את הפגיעות והשבר. עדיין עמוק-עמוק אני מרגישה שאומנות זו מותרות. זה לוקסוס". אחד הדברים שעולה בשיחה הוא האשמה של האומנים, שמרגישים שזכו לתקופה מסוימת ליצור בבועה בטוחה ויפה, בעוד שאחרים, שאת חלקם הם מכירים אישית,יושבים באותו הזמן במנהרות החמאס. זהו דיסוננס שכל הזמן מרחף במפגש, פרדוקסשחיים איתו - להיות בכאב של הקולקטיב אבל גם ליצור. החזרה ליצירה אינה פשוטהלכולם. לימור צרפתי מקס מספרת: "מאוד קשה ליצור, כל הגוף קפא מאימה, המלחמהעוד לא נגמרה, החטופים שלנו עוד לא חזרו ויש הרבה חרדה לחיילים שלנו. יצירתיותמקושרת אצלי למקום של חלומות ושפע וכרגע החוויה הפוכה... בפעמיים שכן הגעתילצייר ציירתי מתוך כאב ואינטואיציה, יצאו דמויות שרופות של ילדים עצובים". שטיינברגמדבר על משבר אמון: "בהתחלה היה לי קשה מאוד לחשוב על ליצור. אומנות נראתה לי כדבר מיותר ומנותק. עולם האומנות הבין-לאומי דחה אותי ברמות ונראה לי רדוד ומזויף. ובעיקר הייתי קפוא, בלי מחשבה אחת שהיא לא 'אני לא מאמין שזה קרה'. אבל כשאתה מפונה אתה צריך לעשות משהו עם עצמך. אין לך את שגרת היום־יום אז העבודה בסטודיו נותנת מסגרת. וככה לאט לאט אתה יוצר, בהתחלה לא בשביל להגיד משהו אלא בעיקר בשביל להישאר בתנועה, בעשייה. וככה זה קורה, היצירה נולדת שם". "העצבות שאין לה שם" עבור דיירות הרזידנסי לקח תחילה זמן להתמקם ולהתרגל למרחב החדש, לאפשרויות שהוא מציע ולשגרה חדשה. "הכול פרום ומפוזר אבל אומנות מכניסה לי טעם וצבע לחיים", אומרת איינשטיין. "מבחינתי זו מתנה שיש את הכלי של האומנות כדי להתמודד אבל כמובן שהמאורעות השפיעו על היצירה שלי. כיוצרת בווידאו ובפיסול אני עוסקת בממד הזמן ויש פה אירוע שחצה את הזמן והרבה דברים השתנו. זה משפיע גם על העבודה". גם אצל טלי ריבואי הטון דומה: "תמיד האמנתי ואמרתי שהאומנות שלי היא היכולת שלי לתרגם את עצמי לעצמי. כשנגמרות המילים אני מוצאת את עצמי מגששת בדימויים, שאותם אני נועצת דרך עדשת המצלמה. לכן, גם היום אחרי היום הארור שמרגיש שימשיך לנצח, אני מנסה לעזור לעצמי לעכל את מה שמרגיש שלא התעכל אף פעם". אנואר ז'ור אומרת: "בהחלט אפשר ליצור ואפילו רצוי. אני נותנת מקום לכל רגש שבא לבקר, תוהה ומתעמקת. ומכאן לוקחת את זה לפרספקטיבה האישית שלי ונותנת לזה מקום". רבינוביץ', מסר ובר נוי מוצאות עצמן חוזרות לעבודות קודמות שלהן, שמקבלות על עצמן פתאום משמעויות אחרות. באופן טבעי חל שינוי בעבודה של האומנים בתקופה זו. אצל מסר הדמויות מחוסרות הידיים, שנהגה לצייר קודם בצבעים משתנים הפכו כולן לאדומות כדם, חלקן כפותות ופגועות. עם זאת הן לא חשות מחויבות פנימית להתייחס למוראות המלחמה. "אני מרגישה שזה שם, נקודה." אומרת איינשטיין, "זה נוכח בדימויים שלי מעכשיו. זה קשור כי זו אני ומשהו בי זז והשתנה". בהתייחס לעבודות שעשתה בעבר היא אומרת: "העבודה האחרונה שעשיתי באוגוסט (וריאציה של עבודה ישנה) הייתה פרפורמנס של גשר מעציםשרופים. פתאום הגשר הפך מאוד סימבולי. איך מחברים בין מקומות שאין בהם מעבר. השחור מקבל משמעות". כולם מבינים את הזמניות של הרזידנסי, על אף שהוא מציע מקום מגורים ויצירה, הרי שמדובר בתקופה קצובה. איינשטיין מרגישה שהן נמצאות בתקופה לימינלית - אחרי התפרקות גדולה של הסדר הקיים אולם לפני התקבעות צורה חדשה של קיום, ועל כןרואה באפשרות ליצור בתווך הזה פריבילגיה גדולה. שטיינברג מתמקד ביחסים בין האנשים: "אני 'ילד חוץ' בתוכנית ומגיע על הרכבת מירושלים. הדרך הלוך וחזור בין יפולירושלים משאירה אותי בתנועה. נוטע רגל פה רגל שם, לוקח את הטוב משני העולמות.אבל החוויה העיקרית זה האנשים: האומנים, מנהלי התוכנית וכל מי שאנחנו פוגשים בסדנאות ובסמטאות יפו העתיקה. יש תחושה של סולידריות וחיבור אנושי שקרה בצורהטבעית שאני מאוד מקווה שהוא לא זמני בגלל המלחמה. אולי אני מקווה שהשתנינו יחד, שהתאחדנו לאיזה משהו אחד (לא רק ברזידנסי אלא כולנו). אולי זה הגורל המשותף והעצבות שאין לה שם עדיין. לא בטוח מה זה אבל אני מקווה שזה לא יתפוגג". עזימי מדבר על התפקיד שיש לאומנים בחברה, שאיתו באה גם אחריות להביא אל קדמת הבמה את הרוח. למרות המורכבות והאמביוולנטיות בתוך הסיטואציה רבים מהאומנים חשים את תחושת האחריות הזו בבחירה שלהם להיות בתוך היצירה. עבורם זוהי פעולה שיש בה עתיד והם בוחרים בו על פני השיתוק של ההווה.

הכתבה בשיתוף KLOSS  בשנים האחרונות עולם עיצוב הפנים הפך למשמעותי יותר עבור הצרכן הישראלי. כך למשל, אם בעבר אנשים רכשו ארון מתצוגה כשהשיקול העיקרי היה הפרקטיות של הארון, הרי שכיום יש מודעות רבה יותר גם לעיצוב של הארון, לנראות שלו ולהתאמתו האישית לצרכים והרצונות של הלקוח. "אנשים כבר לא מחפשים עוד ארון בגדים פשוט - הם רוצים תכשיט לבית. הם משקיעים מחשבה בבחירה של ארון בעיצוב, צבע וגימור לפי הטעם והצרכים שלהם", אומרת לוסי בן זינו מעצבת פנים ואדריכלית, המוכרת בסניף חוצות המפרץ של חברת KLOSS. KLOSS היא מותג ישראלי לייצור ושיווק של מגוון ארונות לבית - ארונות פתיחה, ארונות הזזה, ארונות רחף, קומודות, חיפויי קיר וכן חדרי ארונות. החברה הוקמה לפני 25 שנה כעסק משפחתי וכיום היא אחת החברות המובילות בענף הארונות וחדרי הארונות עם שבעה סניפים הפזורים ברחבי הארץ - מצפון ועד דרום. "אנחנו ב-KLOSS מתמחים בקו עיצוב מודרני תוך שילוב של הטרנדים הטכנולוגיים והעיצובים המתקדמים ביותר", אומר יהודה יצחק, בעלים ומנכ"ל החברה. "אנחנו עושים שימוש בחומרי גלם אירופאיים איכותיים עם תו תקן אירופאי וישראלי, מייצרים במפעל את כל סוגי החזיתות של הארון כמו ננו, פולימר ומלמין, ויש לנו מנגנונים ייחודים עם פטנט הבלעדיים ל-"KLOSS". חווית רכישה בהתאמה אישית KLOSS מציעה חווית רכישה ייחודית המותאמת באופן אישי ללקוח. מיד עם הגעתכם לאחד מסניפי החברה, תוכלו להתרשם ממגוון סוגי הארונות וחדרי הארונות הכוללים בין היתר ארונות לחדר שינה, חדרי ארונות, ארון לסלון, ארון לחדר עבודה, ארון למסדרון, ארוןלכניסה לבית, ארון כביסה, ארון יינות ואפילו ארון לפינת אוכל. לאחר מכן, תשבו לפגישת ייעוץ מתואמת מראש עם אחד ממוכרי החברה, כשכל המוכרים הם מעצבי פנים מוסמכים. "השירות שלנו כולל ייעוץ והדרכה אישית. המעצבים מקשיבים לצרכים ולטעמו של האישי של הלקוח, במטרה לתכנן ולייצר עבורו את ארון החלומות שלו ולהפוך את החלום למציאות", אומר יצחק. בן זינו מוסיפה: "במסגרת תכנון הארון, ניתן לשלב בארון מגוון פיצ'רים מתקדמים בהתאמה אישית, כמו פתרונות אחסון, מתקן נשלף למגהץ, מתקנים לנעליים ותיקים, אזור לפינת איפור, מגירת כספת, חלל המיועד לקמין חשמלי או טלוויזיה, לדים לתאורת אווירה וזכוכית רפלקטיבית המחזירה אור כמו מראה". לאחר שהלקוח מאשר את תכניות העיצוב והצבעים, מגיע שלב המדידות - מודד מוסמך מטעם KLOSS מגיע לבית הלקוח ומבצע מדידות מדויקות של החלל. זאת, על מנת לוודא התאמה של גודל הארון לחדר. בשלב הבא ההזמנה נשלחת לייצור במפעל של החברה הממוקם ביישוב מגדל תפן."המפעל שלנו מתפרש על פני 7,000 מ"ר וכולל מכונות ייצור מתקדמות וללא מגע אדם עם מחשוב טכנולוגי חדשני, מה שמבטיח את רמת הדיוק הגבוהה ביותר", אומר יצחק. הארון נפרס לחלקים על ידי מחלקת ההנדסה של החברה, משם הוא מגיע למכונות הייצור, ולבסוף עובר בקרת איכות קפדנית. לאחר מכן, הארון עובר לידיהם של המתקיניםהמגיעים לבית הלקוח. כחלק מהשרות, החברה מעניקה אחריות של 10 שנים על הארון. יצחק מסכם: "השאיפה שלנו היא שגם שנים לאחר הרכישה, בכל פעם שהלקוח יתבונן בארון הוא יתלהב ממנו מחדש".

אם נפנה לרגע את המבט מהחיפוש אחר תכנון יוצא דופן או כזה המתכתב ומאתגר מגמות עיצוביות, נוכל להגיע ללב האדריכלות, כזו המהדהדת את הצרכים ואופייםהייחודי של דייריה. במסע הזה הגענו לשני בתים שבהם הדגש אינו על אמירה אלא יצירת דיאלוג אינטימי בין מבנה לנפש, בתים העומדים כעדות להבנה העמוקה של האדריכלים את האנשים המאכלסים אותם - חללים שבהם עצם מהות העיצוב נטועה בחייהם, בשאיפות ובאידיוסינקרטיות של הדיירים. בתים אלה אינם רק מבנים, אלא נרטיבים חיים. כמו יהלום מלוטש: הבית בנוף יםתכנון, אדריכלות ועיצוב: אדריכל בועז שניר הבית הרעוע בשכונת נוף ים בהרצליה תוכנן ועוצב מחדש על ידי האדריכל בועז שניר. הבית חף מטרנדיות ומייצג נאמנה את בעליו ואופיים. לדברי שניר "מי שראה את הבית, שהוא אחד הראשונים של השכונה, התקשה לזהות בו ערך. מבחינתו האופציה היחידה היא להרוס ולבנות מחדש. למרות זאת, זיהיתי בו את הקסם של פעם. עבורי הוא היה כמו יהלום שזקוק לליטוש חכם". לדבריו "כמי שאדריכלות ירוקה, השאיפה להתמודד עם הקיים ושמירה על ערכים היסטוריים היא נר לרגליו, זיהיתי את פוטנציאל הבית והוכחתי לבעלים החדשים שכל מה שחיוני וחשוב להם - אכן ישתלב". בני הזוג שוחרי תרבות העוסקים בספרות ובפילוסופיה, מה שבהחלט בא לידי ביטוי בתכנון ובעיצוב הבית המחודש, וכך גם היותם בעלי מודעות גבוהה לנושאים סביבתיים ולמערכת היחסים שבין הטבע לאדם. התכנון הוביל להוספת עליית גג, ממ"ד, בריכת שחייה וחניה מקורה, כולל חלוקת חלל חדשה עם דגש על נגישות. הסגנון העיצובי אקלקטי וחף מטרנדיות. הוא אינו תואם את סצנת העיצוב האופנתית ואינו נצמד למינימליזם העכשווי. הוא מגלם בדרך מדויקת את האופי של הדיירים מבחינת חומריות ואלמנטים נוספים. הבית משדר חופש, אינו רשמי, צבעוני וקליל. אחד המוקדים החשובים בחלל הציבורי הוא הספרייה העשירה. כיאה לאהבתם של בעלי הבית לעולם התרבות, הספרייה מכילה עושר תרבותי עצום, ועם זאת היא יפה ופשוטה. עליית הגג היא תוצר של הרמת הגג הקיים, והיא כוללת גג רעפים משופע וחלון קוקייה. השטח תוכנן כלופט, הכולל גלריה המשקיפה לחלל הציבורי ואזור שינה. פתחי החלונות והוויטרינות עם מסגרות אלומיניום מזכירים את סגנון הבאוהאוס. בין המרחב הפיזי לנפשי: הבית ברמת הגולןתכנון, אדריכלות ועיצוב: ינון בן-דוד באחד המושבים בדרום רמת הגולן ממוקם בית שמצליח לפרוט, פנים וחוץ, על נימי הרגש. זהו ביתם של האומנית ענת רוזנסון בן-חור, בעלה וארבעת ילדיהם. ינון בן-דוד, שאמון על תכנון ועיצוב הפרויקט, השכיל ליצור עבורם סביבת מגורים אינטימית ומרגשת שנטמעת בהרמוניה בסביבתה הטבעית ועונה על רבדים עמוקים כמו גם על משמעותהמרחב הביתי והשפעתו על כל נדבך בחיינו. האומנית, בעלת הבית, חוקרת בעבודותיה את המרחב הביתי מנקודת מבט נשית בניסיון לפענח את המתח בין המרחב הפיזי לבין קיומו של הבית במרחב הנפשי, לכן אך טבעי שביתה הפרטי יצליח להפעים, לחדש ולרגש. ינון בן-דוד, גם הוא תושב רמת הגולן, יצר מרחב מגורים שמותאם במדויק לצרכיהם ומאווייהם, בית שמהווה גם כר מושלם לעבודתה של ענת ולתצוגת עבודותיה. אל הצפון עברו בני המשפחה מירושלים.   הבית החדש מואר מאוד, חווה את החוץ מכמה שיותר זוויות ומתאפיין בשילוב מאוזן של חומרים טבעיים וניטרליים המקנים למבנה מראה אורגני. הם מהווים רקע מוצלח לעבודותיה של ענת. למעשה, נדמה כאילו הבית היה שם תמיד: "חשוב היה לנו לתת מקום של כבוד לטבע שנשקף מבעד לכל הפתחים, כמו גם לאומנות של ענת המשולבת בכל רחבי הבית", אומר בן-דוד. הבית בנוי בצורת חי"ת, בשני גושים שביניהם מחבר פטיו. במרכז הפטיו ניטעה ערבה בוכייה. בהקף המבנה, בפרט באזור הפרגולות והעמודים, נשתלה גפנית מטפסת, כך שבחורף חללי הפנים הופכים ליותר מוארים ובקיץ, כשהפריחה בשיאה, היא מייצרת הצללה ומעדנת את קרני השמש. הגושים אפשרו לייצר חלוקה מיטבית ופרופורציונלית בין הפונקציות הציבוריות לאלה הפרטיות. בציר המקשר בין אגפי הבית תוכננה פינתעבודה משפחתית וספרייה, ואחריהם חדר המשפחה וחדר האורחים. בגוש הנגדי ממוקמים חדרי השינה של בני המשפחה, מעליהם תוכנן הסטודיו, שכניסה אחת אליו היא חיצונית, מחצר הבית, וכניסה נוספת היא פנימית וממוקמת בין חדרי הילדים למאסטר ההורים, כך ענת יכולה לעלות ולעבוד גם בשעות הערב. הסגנון שנבחר הוא פיוז'ן אקלקטי. השראות מכל מיני עולמות וניכרים כאן שילובים של אלמנטים כפריים אל מול פרטי בוהו שיק. עיצוב לא עמוס, צבעוניות רגועה, מעטפת בסיסית שמשלבת בין עץ, אבן ובטון, המהווים רקע מוצלח לגינה ולאומנות. רצפת הבטון המוחלק שרואים בה את הסדקים, העץ והאבן הגסה הופכים את הבית הזה לאותנטי ופחות עשוי.

עד לפני כמה חודשים לא ידעתי טיבו של טחב טוב מהו. ואז ביליתי עשרה ימים ביער לח בגיאורגיה ונחשפתי למרבדי טחב עבים ורכים, שכיסו את כל העצים והסלעים בתלוליות קטנות של ירוק חי ורענן. את הטחב אפשר היה לקלף מהסלעים בקלות מפתיעה והוא התנתק בחתיכות גדולות ושלמות כמו מרבד דשא עבה - שטיח רך וטבעי שהתחשק לתרגל עליו יוגה או להטביע בו כפות רגליים. לשם השוואה, דמיינו את התחושה הנעימה כשדורכים יחפים על דשא טבעי; בפסיעה על טחב תחושת הרכות מפנקת פי עשרה, מסאז' של ממש לכפות הרגליים. ניתן לומר שפיתחתי אובססיה לטחב ובשיחת חברים אודות הפלא הקדום (מתברר שמדובר בסוג צומח בראשיתי שקיים על כדור הארץ כבר מיליוני שנים ואחראי לאספקת חמצן שאפשרה התפתחות חיים), ציינתי שמדוברבשטיח נחשק במיוחד. חיפוש בגוגל העלה שאני לא הראשונה שחשבה על שטיחוני טחב, בייחוד עבור חדרי אמבט. טחב לא צריך הרבה יותר מאשר רטיבות בשביל להתקיים ותנאי הלחות במקלחת ובחדרי אמבטיה אידיאליים עבורו. כפות הרגליים הרטובות שדורכות על השטיחון אחרי רחצה הן כל מה שטחב צריך בשביל לשגשג. קחו למשל את שטיחון הטחב החי שעיצבה Nguyen La Chanh עבור פרויקט הגמר שלה ב-ECAL שווייץ. ההתלהבות מהמוצר, שלא נועד להיות מסחרי, הולידה ייצור פרוטוטיפ על ידי Hoo design - חברת עיצוב המתמחה בייצור מוצרים אקולוגיים מקיימים. כיום עומדת המעצבת שהגתה אותו בראש מחלקת העיצוב של סטודיו מעצבים שווייצרי-ברזילאי בשם Nection Design והשטיחון הוא אחד ממוצריה הקונספטואליים. השטיחון של נגוין לה צ'ה עשוי מסגרת ספוג שחור מיוחד עם גומות, שבכל אחת מהן ניתןלהניח טחב מסוג אחר כדי לקבל שטיחון מגוון מבחינת צבעים וטקסטורות. למעשה, הטחב נצמד למסגרת החומר הספוגי הממוחזר כאילו הייתה משטח סלע. גם שטיחוני טחב אחרים שניתן למצוא ברשת מעוצבים בצורה דומה, עם מסגרת עץ ומצע סיליקון. התוצאה היא שטיח גבשושי חי המורכב מכמה מיני טחב בכמה גווני ירוק. השטיחון לא כולל אדמה ולכן אדי מים ומגע רגליים רטובות עליו לא יוצר בוץ או מלכלך. המים נספגים בטחב וכך גם לא צריך להתמודד עם שטיחון אמבטיה ספוג מים שצריך לייבש ולכבס. המרבד החי מכניס את היער הביתה ותורם לתחושת רוגע ולעיצוב במראה אקולוגימחומרים טבעיים. יש הטוענים שלטחב גם איכויות אנטי-בקטריאליות, כך שיש ביכולתו אף לטהר את האוויר ולשפר את הבריאות. כך או כך מגע יום-יומי של כפות רגליים רטובות יוצר סימביוזה מעניינת בין אדם לטבע במרחב הביתי. בטבע הישראלי קשה למצוא טחב בעובי ובאיכות הדרושים להכנת שטיחון, אך ברשת ניתן למצוא גם הוראות להכנת מרבד טחב DIY והוראות תחזוקה שיאפשרו לכם לגדל בעצמכם שטיחון ייחודי ורך.

אמילי הנדרסון, מעצבת פנים אמריקאית, משפיענית רשת ואורחת קבועה בתוכניות טלוויזיה אמריקאיות, משתפת את מיליון עוקביה בהמלצות חמות לעיצוב ואסתטיקה בבית, סרטוני 'לפני ואחרי', דילמות עיצוביות - האם כסף מנצח את הפליז והיכן הכי נכון למקם את הפמוטים, עצות לאיך הופכים את חדר הטלוויזיה לחלל חמים להתכרבלות משפחתית וכמובן גם DIY וטיפים לניצול מיטבי של חללי הבית.Emily Henderson הצורות הגיאומטריות, הצבעוניות העזה, צילומי הסטילס וסרטי האנימציה המהפנטים - הפכו את יוקאי דו, מאיירת ואנימטורית ילידת סין, לכוכבת עולה עטורת פרסים. ממקום מושבה בלונדון היא יוצרת אנימציות מאוירות תוססות ומתוחכמות לכל מיני סיפורי פנטזיה על חדשנות, כמו תקשורת בין צמחים ומכוניות בנהיגה עצמית. לחובבי האומנות הדיגיטלית מובטחת התמכרות.Yukai Du ג'סיקה וולש, מעצבת גרפית איקונית, מרצה לטיפוגרפיה בבית הספר לאומנויות חזותיות בניו יורק ומייסדת סוכנות הקריאטיב Walsh&, סוכנות עיצוב רעננה ותוססת, ידועה בעיצובים ייחודיים, מודרניים ועם קורטוב של רטרו. וולש למרבה המזל היא גם פמיניסטיתואקטיביסטית שדרך עמוד האינסטגרם שלה מעבירה מסרים על העצמת נשים, נגד סקסיזם, נגד שיימינג ובעד כדור הארץ, והיא עושה את זה בסגנון הייחודי, הצבעוני, לא מנומס ולא מתנצל, כמו שצריך לעשות כשרוצים להעביר מסר שאי אפשר לשכוח.Jessica Walsh הטפטים של De Gournay מעוררים את הקירות שזכו לעטות אותם לחיים. מדובר בבית עיצוב ותיק ויוקרתי שמשתמש במסורות עתיקות וטכניקות מהמאה ה-17 בסגנונות שלקוחים מתרבויות שונות - והכול, לא תאמינו - בעבודת יד ובהקפדה על הפרטים הקטנים. יש שרואים באסתטיקה הנועזת של דה גורניי לא פחות מיצירת אומנות, אבל מהשבטוח זה שהיא עושה נעים בעין ושמח בלב.De Gournay יריד הרהיטים של שטוקהולם (5 עד 11 בפברואר), הוא הפלטפורמה המובילה של סקנדינביה לעיצוב, ריהוט, אדריכלות ותאורה. היריד השנתי מציע חוויה מסקרנתלחובבי העיצוב הסקנדינבי בעולם. לאלה שלא הספיקו להשתתף ביריד ובשללהאירועים הנלווים לתערוכות ולהשקות, מוזמנים לעקוב אחרי עמוד פסטיבל העיצוב,להתרשם וירטואלית מהנעשה באירוע המדובר ולהישאר בעניינים.Stockholm Design Week ב-Dribbble מבקשים לבנות את הקהילה הטובה בעולם ליוצרים, שבה יוכלו אומנים מכל העולם לשתף את תיק העבודות שלהם, להתפתח ולמצוא עבודה. בעמוד האינסנטגרם הם נותנים את הבמה לעבודות השונות של היוצרים, בין שאלו אנימציות, אילוסטרציות, טיפוגרפיה, לוגואים מעניינים, עבודת מיתוג ועוד. בכל שבוע נבחר גם 'יוצר השבוע' שזוכה לחשיפה נוספת ופרגון מחמם לב.Dribbble העולם של האומן הניו יורקי הרב-תחומי דניאל ארשם, משלב בין תרבות פופ לאומנות קלאסית, בין אדריכלות ואופנה לרישום וקולנוע. רב־תחומי כבר אמרנו? כשהגבולות נמתחים והכישרון רב, התוצאה המתקבלת היא מופע ייחודי של אומן חסר מעצורים. לאחרונה עיצב לחברת הצעצועים מטאל מסלול המשלב בין אהבותיו המרכזיות - אומנות, רכבים וצעצועים. אם בא לכם להשתעשע במגרש המשחקים המודרני, מומלץ לבקר בעמוד.Daniel Arsham

התחלה "בילדותי, מעבר לשיעורי מלאכה בבית הספר לא באמת הייתה לי התעמקות בכל הקשור לאומנות, בטח לא כמשהו שאתעסק בו כאדם בוגר. לאחר שירות צבאי וטיול ארוך השלמתי לימודי תקשורת והתחלתי את דרכי בעולמות השיווק והמכירות. עבדתי לאורך השנים בתחומים שונים שחלקם נוגעים בעיצוב, כמו תאורה וחיפויים, ובמשך 12 השניםהאחרונות עבדתי בחברות מדיקל של ציוד רפואי, בחדרי ניתוח ומול רופאים ובתי חולים. בתחילת תקופת הקורונה מצאתי את עצמי פתאום בחל"ת של כמה חודשים ועם צורך בלתי מוסבר להתחיל ליצור משהו בידיים. בחיפוש אחרי משהו כזה מצאתי את הבטון ונדלקתי". דרך "התחלתי להתנסות, לטעות וללמוד ונשאבתי למסע מרתק של למידה, יצירה ובעיקר הנאה וסיפוק שנמשך עד היום. לפני כחצי שנה החלטתי לעזוב את שאר הדברים ולהפוך את הבטון לעיסוק העיקרי שלי". טכניקה "במהלך הדרך למדתי וחקרתי ביסודיות את תכונות הבטון וסוגיו ולמדתי לשלב בו צבעים, טקסטורות וחומרים אחרים. כיום יש מבחר רחב של מוצרים, מקערות אש בגדלים שונים, נרות בעיצובים ייחודיים, שעונים, מגשים, עציצים ועוד, כולם מיוצרים על ידי בעבודת יד. במקביל התחלתי ללמוד ולהתמקצע גם בתחום של הכנת תבניות ייחודיות למוצרי הבטון שאני מייצר". השראה "אני מאמין גדול ביצירתיות ומקוריות. היופי בבטון מבחינתי הוא להפוך אותו מחומר הנתפס כאפור ומשעמם לחומר בעל חיות, יצירתיות ופרקטיות. אני עוקב ולוקח השראה מחיי היום-יום ומתחומי יצירה אחרים שאליהם אני נחשף בארץ ובעולם. אני נהנה ליצור רעיון שמתחיל בראש ומקבל צורה דרך הבטון, ולכן חלק מרכזי במסע הזה הוא תמיד להמשיך ולחפש כיוונים חדשים". קדימה "שלוש שנים מאז אותה התחלה עברו, בינתיים כבר הצגתי את עבודותיי בירידי אומנות שונים ואני יוצר ומוכר את מוצרי הבטון שלי לקהל הרחב ולחנויות לעיצוב הבית ברחבי הארץ. הרצונות והחלומות עוד גדולים והשאיפה היא להתרחב, לגעת בעולמות עיצוב נוספים שישתלבו עם הבטון, כמו עץ, להגיע גם לחו"ל ולשלב סדנאות בטון ייחודיות שינגישו את הידע וההתנסות שלי לקהל הרחב".

הכתבה מטעם מתחם העיצוב דיסיטי דיסיטי אשר הוקמה כמרכז עיצוב המאגד את כל מותגי העיצוב לבית הפכה להיות הבית של המעצבים והאדריכלים עם מועדון יוקרה, טיסות לחו"ל, קורסי העשרה כך שלמעשה היא מהווה בית אחד גדול לכל צרכי המעצבים בישראל, מועדון הדיזיינרס כבר כיום מונה למעלה מ-1,000 חברים אשר רוכשים במתחם העיצוב באופן תדיר. איד היתרונות העצומים הם שקיימות הטבות יחודיות רק ללקוחות שהאדריכל או המעצב שלהם חבר במועדון הדיזיינרס מכיוון שפעמים רבות המועדון מסבסד הטבות במתחם לחברים שבו ולקוחותיהם.מה שמדהים זה, שדווקא במתחם עיצוב צמח מועדון עצום וזאת אודות לעובדה שהמעצבים שואפים להיות חלק ממשפחה מקצועית גדולה מצד אחד ומצד שני הכל מנוהל באפליקציה מתקדמת ומתגמלת ובכלל זה כלל ההטבות מופיעות באופן דיגיטלי לנוחיות האדריכלים והמעצבים. כששאלנו את אביגיל ישי, אדריכלית שחברה במועדון, מה הערך המוסף שיש לך במועדון הדיזיינרס בהשוואה למועדונים אחרים היא ציינה שלא ההטבות הן אלו שגורמות לה להיות חלק ממשפחת המעצבים הגדולה בישראל אלא דוקא העובדה שהמועדון מציע קורסי מקצועיים ובכלל זה השתתפות בקורסי העשרה בזום עם מעצבים בינלאומיים תחום שמקדם כל אדריכל או מעצב לליגה של חו"ל. הדיסיטי שממוקם במעלה אדומים עם למעלה מ-200 מותגי עיצוב במתחם אחד נחשב למרכז העיצוב הגדול ביותר במזרח התיכון. תוך כשנה למעלה מ-3,000 דירות שנבנות באזור ירושלים יגיעו לבצע את בחירות הפריטים לבית שלהם כדוגמת ריצוף מטבחים שיש דלתות וכד'. כששאלנו את מר נדב ווילנסקי מנהל פרויקטים באזור ירושלים מדוע בחר את הספקים רק מתוך מרכז העיצוב דיסיטי הוא הסביר שזאת הפעם הראשונה שיש יכולת ליזמים לתת ללקוח חווית קנייה בלי צורך להתרוצץ ברחבי העיר ולפזר את הספקים בכמה מוקדים, תהליך שמתיש את הלקוח. רונית אלמליח שבונה את הבית הפרטי שלה בחולון בחרה גם היא לנסוע את הנסיעה שאורכת כשעה אך הסבירה שהנוחות החנייה והמבצעים שיש דוקא במתחם הדיסיטי הם אלו שגרמו לה לרכז שם את הקניות. בסוף היתרונות גוברים על המרחק של כשעה מהמרכז, שאף שם מציאת חנייה יכולה להיות אטרקצייה וחוויה לא נעימה לעומת הדיסיטי שקיימת בו חניה בשפע. דיסיטי מזמן כבר לא איפה שהתחילה ומאגדת בתוכה מבחר עצום של מותגים בתחום עיצוב הבית מהמותגים היקרים ועד המותגים הזולים, בנוסף קיים חלל משרדים למעצבים, משרדי רשם המקרקעין, מלון לאדריכלים ולקוחות וכן קורסים ופעילויות למעצבים ולקוחות. הדיסיטי בהחלט מאתגר את מרכזי העיצוב באיטלייה ולאט לאט נהפך למוביל בתחום העיצוב תוך שהוא משלב קניות ותוכן שאנשים מתחום העיצוב מרחבי העולם אשר באים ללמוד על עולם חדש שנפתח בישראל בתחום העיצוב.

אומנות ותרבות: ארבע יוצרות בבית טיכו, מובלעת שקטה ונעימה במרכז ירושלים, מוצגות בשנים האחרונות תערוכות מעוררות עניין. בחצר הבית, שעברה לאחרונה שיפוץ, מתקיימים אירועי אומנות ותרבות רב-תחומיים. בתערוכה הנוכחית, 'יוצרות מהבית', ארבע אומניות המתארחות בבית מציגות בו ובחצרו עבודות ציור, רישום, פיסול, צילום, סאונד, וידאו ואנימציה בהשראתו. הבית שימש בעבר את ד"ר טיכו, רופא העיניים המיתולוגי של ירושלים, ואת רעייתו האומנית אנה טיכו. חומרי ההשראה של האומניות - עינת אמיר, אורלי מיברג, אלינור סאם ויפעת זיו - הם הזיכרונות השוכנים בין כתליו, חפצי התצוגה, הסיפורים על הבית ואף ההריסות שמתחתיו. היצירות הולכות ומתפתחות, עוסקות בגדילה, עבר והווה ויוצאות מהבית אל הגן. כל אחת מהן בוחרת היבט אחר של הבית כנקודת מוצא: קירות הבית, הגן, יצירותיה של אנה טיכו וסיפור על ד"ר טיכו ואחד ממטופליו. "כיצד המראות, הקולות ואפילו הרטט של הבית משפיעים על חוויותינו בתוכו?" שואלת תמנע זליגמן, אוצרת התערוכה. נקודת המוצא, על פי זליגמן, הוא החיבור בין ארבע הנשים היוצרות שנועד לקרוא למבקר לעצור את המרוץ לרגע של התבוננות, שקט והקשבה. במהלך התערוכה מתוכננות בגן הבית סדרה של אירועי פופ-אפ ומסיבות גן, מתוך מטרה להפוך את המתחם המתחדש למקום מפגש לאומנות ולקהילה ולפתח אותו למעין קפסולת תוכן דינמית ועכשווית לקהל מגוון. שווה לעקוב אחר פרסומים ולשלב את הביקור בתערוכה עם אחד האירועים.נעילה: 31 בדצמבר 2023בית טיכו, הרב אג"ן 10, ירושליםבית-טיכו/ imj.org.il/he/wings/arts מופע: באור הזרקורים אלמנט תאורת המיתרים הדקורטיבי, שהפך לסימן ההיכר של האמפי בפארק נחל באר שבע, יחזור להאיר את שמי בירת הנגב לאחר עבודות שיפוץ ושדרוג. התורן הניצב מעל בימת המופעים ישוב להציג מופעי אורות מתוזמנים הנראים בכל אזורי העיר; והמיתרים שגובהם 57 מטרים, יוארו בתאורה עוצמתית הודות לחילופן של 7,800 נורות לד ועבודותתחזוקה. איתי קריספין, מנכ"ל החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע, ששדרוג התאורה הוא פרויקט משותף לה ולמנהלת פארק נחל באר שבע, מציין שמופע האורות המזוהה עם העיר ישמש בהמשך לציון ימים בין-לאומיים ולהעלאת המודעות לנושאים חברתיים וסביבתיים. פארק נחל באר שבע הוא הפארק הגדול בישראל, המשתרע על פני 5,300דונם וכולל את האגם המלאכותי הגדול בישראל, אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, טיילת רחבה באורך של כשמונה קילומטרים ואת האמפיתיאטרון הגדול בישראל, שבו מקום לכ-12 אלף צופים.שלושת המצפים 1, באר שבע תערוכה: מעצבים בערבית חמש מעצבות ומעצבים מהחברה הערבית מציגים מעבודותיהם בתערוכה ראשונה מסוגה, החוגגת 50 שנה למחלקה לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון ישראל. רמי טריף, אוצר המחלקה, בחר להקדיש את התערוכה ליוצרות וליוצרים מהחברה הערבית, בעקבות עלייה משמעותית בעשור האחרון במספר הסטודנטים הערביים שסיימו לימודים באקדמיות לאומנות ולעיצוב בישראל. "בעבר, הסטודנטים התעניינו בעיקר בתחומי האומנות הפלסטית והארכיטקטורה", מצביע טריף על שינוי מגמה בתרבות החומריתהערבית המקומית. בתערוכה, עבודות של גדיר סלייח, סמאח בטחיש, הזאר גרבלי, סופי אבו שקרה והמעצב שאדי פרנסיס מג'לטון, המציגות עיצוב עכשווי בתחומי האופנה, הטקסטיל, הצורפות והמוצר שיצר דור צעיר של מעצבים. העבודות עוסקות בסוגיות של תרבות, מסורת וחברה ועולה מהן הרצון לדון בנושאים כמו מעמד האישה, זהות לאומית ומגדר. לצד היצירות מוקרנים חמישה סרטונים שהופקו במיוחד לתערוכה ובהם מציגות המעצבות את השקפת עולמן ומסבירות מדוע בחרו להתמודד עם הסוגיות המורכבות האלה בעבודתן. הצורפת גדיר סלייח, מעילבון שבגליל (בוגרת שנקר 2012), מצטטת ביצירתה מוטיבים חזותיים מהשפה והקליגרפיה הערבית וממזגת אותם בתכשיטי אופנה עכשוויים הפונים לדור צעיר בחברה הערבית; מעצבת התכשיטים סמאח בטחיש, ילידת מסעדה שבגולן (בוגרת שנקר 2018), חוקרת בעבודותיה את גבולות השיח על מעמדה ותפקידה של האישה הדרוזית והערבית ומתכתבת בהן עם נוף מולדתה; שאדי פרנסיס מג'לטון, מעצב אופנה יליד נצרת (בוגר בצלאל 2017), הקים את מותג האופנה SFM ויוצר במסגרתו אופנה קונספטואלית ומסחרית, שבה הוא חוקר דרך הבגד והגוף אינדיבידואליזם אל מול תבניות חברתיות מקבעות; הזאר גרבלי, מעצבת טקסטיל ילידת יפו (בוגרת שנקר 2019) מציעה עדכון סגנוני ללבוש הנשי המסורתי; וסופי אבו שקרה, אדריכלית ילידת אום אל פחם (בוגרת הטכניון 2019), מבקשת לבחון את השינויים שהתרחשו במהלך שלושה דורות של נשים ערביות בישראל - החל מסבתה עד אליה - דרך חיפוש ומחקר צורני של מוטיבים מהתרבות הערבית ומלאכות היד וטכנולוגיה.נעילה: 29 בפברואר 2024מוזיאון ישראל, שדרות רופין 11, ירושליםimj.org.il אדריכלות: בין אדם וסביבה במוזיאון מומה בניו יורק מוצגת תערוכה גדולה וחובקת קומות, שאורזת מחדש עבודות מאוספי המוזיאון החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו ומציגה אותן לפי נושאים שונים, למשל אומן או תמה. לא מעט תערוכות נוגעות בנושאים כמו אורבניות, אדריכלות וטכנולוגיה ואחת מהן, Transparency in Architecture and Beyond, מתמקדת בשימוש המודרני בזכוכית במבנים ובחללים ובמשמעות האסתטית והסימבולית שטומנת בחובה הזכוכית השקופה. התערוכה שמוצגת במסגרת אשכול התערוכות של שנות ה-40 עד ה-70 של המאה ה-20 בוחנת בעבודות צילום ובעבודות אחרות את נושא הדרישה לשקיפות, שמתלווה לשימוש בזכוכית בבנייה ובעיצוב חלל (בניין האומות המאוחדות בניו יורק, שנבנה בשנות ה-50 הוא סמל לכך) ושואל שאלות על אובדן פרטיות, מציצנות ומעקב אחר הפרט. בנוסף, בספטמבר נפתחות במומה שתי תערוכות מסקרנות נוספות: Emerging Ecologies Architecture and the Rise of Environmentalism הבוחנת את דרכם של אדריכלים אמריקאיים, שמתוך הבנה של המשבר הסביבתי בחרו להתרכז כבר בשנות ה-60 וה-70 בעולם הטבע כמוצא לעבודתם; ותערוכה בנושא עיצוב: Life Cycles The Materials of Contemporary Design, העוסקת במהות של עיצוב מוצר כאקט המתרגם מהפכות מדעיות, טכנולוגיות וחברתיות לאובייקטים והתנהגויות. בכך העיצוב יכול להיות סוכן של שינוי חיובי ולשחק תפקיד מכריע בקשר שבין האדם והטבע.Emerging Ecologies נעילה: 20 בינואר Life Cycles ,2024נעילה: 2 ביולי 2024מומה, 11 W 53rd St, New Yorkmoma.org מזרח: אז והיום במוזיאון וילפריד לאומנות המזרח, מוזיאון קטן ומוקפד שעל עבודת האוצרות הראשית בו חתומה שיר מלרימגוצ'י, נפתחו שלוש תערוכות חדשות הקושרות בין עבודות מאוסף המוזיאון ליצירה עכשווית. ב'כלים שלובים' מציגים נועה צ'רניחובסקי ואודי צ'רקה קרמיקה עכשווית לצד כלים בכחול־לבן מאוסף המוזיאון. מבחינה היסטורית העיטור בכחול על גבי לבן הוא תולדה של מיזוג תרבותי וסגנוני בין המזרח הקרוב והרחוק, שהתרחב גם לאירופה והיה לסמל מעמדי. לצד כלים מפרס, סין ויפן מציגים האומנים נדבך מקומי ופרשנות אישית למסורת ארוכת שנים של כלי חרסינה. צ'רניחובסקי מציגה מערומי כלים המיתמרים לגובה ובה בעת קורסים אחד לתוך השני. היא יוצרת מחדש, באופן ידני, כליםשיוצרו בייצור המוני, שהופכים תחת ידיה למעין מאובנים מפוסלים. סדרת הכלים הפיסוליים של אודי צ'רקה משלבת בין פורצלן מעוטר בכחול לבין חומר קרמי שחור וגס, פורעת את כללי המשחק של המסורת הסינית וניכר בה חופש, הומור וקריצה ישראלית. בתערוכה 'תדר פתוח' - ארבע אומניות מתמסרות לדקויות שבתהליכי יצירה ושינוי ובוחנות במגוון מדיומים תהליכים ורחשים של ייבוש, היסדקות והתבקעות, הסתרגות שורשים וצלילי נביעה. בתערוכה השלישית, 'טבע ראשון, טבע שני', מוצגות עבודות צילום סיני ומגילות סיניות מאוסף המוזיאון והיא מפנה את תשומת הלב לשניוּת הקיומית והאסתטית בסין העכשווית. מצד אחד הרמוניה בין האדם לטבע, העומדת ביסוד האומנות וההגות הסינית כטבע ראשון, מצד אחר מראות של טבע מנוצל ונוף שנפגע, תוצאה שלהתנהגות אנושית דורסנית במציאות, שהפכה להרגל, לטבע שני.נעילה: 28 באוקטובר 2023מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורעwilfrid.org.il צילום: תיעוד מאפריקה במוזיאון טייט מודרן בלונדון מוצגת בימים אלה תערוכה מרכזית גדולה, בשם: A World in Common ,Contemporary African Photography המציגה עבודות צילום עכשוויות של 36 צלמים מכל רחבי אפריקה. באמצעות העבודות שנבחרו ניתן לראות את האופן שבו צלמים בני דור שונה וממקומות שונים ביבשת עושים שימוש בצילום, בווידאו ובאודיו כדי להרחיב נקודת מבט, לספר את הנרטיב של תרבויות שונות ולדמיין עתיד. בתערוכה צילומים מימי ראשית צילום הסטודיו באפריקה (שנות ה-50 וה-60), כשמשפחות, אולי לראשונה בחייהן, ניצבו מול מצלמה, צילומים המתייחסים לתמות של רוחניות, אורבניזם וזהות וגם כאלה העוסקים בהשפעת משבר האקלים על קהילות מקומיות.נעילה: 14 בינואר 2024טייט מודרן, Bankside, London SE1 9TGTate.org.uk

האדריכלים שכחו שהאדריכלות היא יצירה של חלל שבאמצעותו נוצר קשר בין המשתמשים ובין המקום, המסורת והטכנולוגיה, ודרכו מצטבר זיכרון אישי וציבורי; זיכרוןהיוצר ביניהם מכנה משותף. בעקבות השקיפות המרבית של האדריכלות המודרנית, השתנה הגבול בין הפנים והחוץ, המאפשר לחלל הפנימי לזרום אל האופק. כתוצאה מכך החלל החיצוני הפך לחלק אינטגרלי של החלל הפנימי והוא זה המסיים אותו. מעטפת המבנים העכשווית היא דקה ושקופה ומהווה מעין וילון דק ורציף, הנמתח לכל גובהו ויוצר ממנו אובייקט ייחודי המשקיף אל הסובב ומתייחס לעצמו בלבד. בעבר, באדריכלות הרנסנס, הייתה אדריכלות של קירות נושאים, באדריכלות הגותית הייתה אדריכלות של שלד ומעטפת, ביוונית של קורה ועמוד ואילו באדריכלות המודרנית הייתה ונשארה אדריכלות של חלל זורם, המתבססת על מפתחים גדולים השואפים לאין-סוף ועל שקיפות מרבית המתעלמת מן הקונסטרוקציה. בעבר התפר בין פנים וחוץ היה אטום ושקוף לסירוגין. הקירות העבים שימשו להגנה מרבית, אקלימית ובטיחותית, ובעומקם נקרעו פתחים שונים: בחזית הקדמית של הבניין עם קנה מידה ציבורי ובאגפים הצדדיים עם קנה מידה פרטי. באדריכלות המודרנית, המבוססת על קומפוזיציה של חלל זורם, גמיש ושקוף, אין מרכז גיאומטרי ואין דרך היוצרת היררכיה תפקודית של המרכיבים הפרוגרמתיים - אין מרכז ואין תהליך שבאמצעותו עוברת תנועה מההתחלה לאמצע ועד הסוף. האדריכלות של הדרך שבעבר היוותה את הסדרן הראשי בקומפוזיציה האדריכלית, נעלמה כלא הייתה. היא אינה תחומה עוד במעטפת משל עצמה ועם קצב משלה והיא אינה מהווה עוד מכנה משותף בין הפונקציות למיניהן. הדרך היא מקרית ואקראית, היא משתנה לבקרים ואין לה דופק משל עצמה. ככל שהטכנולוגיה מתעלמת מן המסורת, כךהחוויה האדריכלית מצטמצמת. במרחב האורבני קיים חופש שמתמודד עם הייחודיות של המקום ועם הגבולות שלו; אך מאחר שהקשר בין המשתמשים ובין המקום הוא פונקציה של זמן - עבר והווה, יש לדאוג לכך שהמרקם האורבני יוכל להשתנות מבלי ללכת לאיבוד. כשהחלל זורם וגמיש והמעטפת שקופה, כשהדרך והמרכז נעלמו, האדריכלות הופכת לזמנית בלבד ותחושת השייכות נעלמת. *עדה כרמי-מלמד, אדריכלית מובילה, בדגש על תכנון מבני ציבור ואקדמיה. כלת פרס ישראל לאדריכלות

אם נולדתם בישראל ואתם בני יותר מ-30, אני מניח שלמדתם בבית ספר יסודי כמו זה שאני למדתי בו: כיתה מרובעת, שולחנות מלבניים אחידים מכוסי פורמייקה וכיסאות כבדים בעלי רגלי מתכת, התחובים בקצה שרוול פלסטיק למנוע רעשי גרירה, שאותם היינו אוספים בסוף היום ומניחים על השולחן. מחוץ לכיתה נפרסו מסדרונות ארוכים-ארוכים, שקירותיהם מוכתמים בסימני ידיים ורגליים, אשר חלונות מלבניים לרוב ומסורגים, משוכים בחלקם העליון. בחוץ חיכתה לנו חצר מרכזית חסרת ייחוד ומגרש כדורסל או כדורגל. אז זה נראה היה לנו עולם ומלואו, היום, אם תנקו לרגע את הרומנטיקה, זה כבר לא נראה לנו ככה. היינו באים בשמונה, חוזרים הביתה בשתיים, בית הספר נסגר וננעל. כמו הרבה מאוד דברים גם בית הספר היה פונקציונאלי מאוד, תפקידו היה אחד והוא הניע את התלמיד מנקודה לנקודה, בלי הרבה מקום ליצירתיות ובעיקר בלי לפתוח את שעריו לסביבה ולקהילה. כדי לא להמשיך ולשעמם בתיאורי מבני חינוך אז והיום, נעבור ברשותכם לעולם הרבה יותר צבעוני, עולם האומנות. תרשו לי להיתלות באילנות גבוהים, שיצירותיהם נישאות מעל ראשינו עשרות שנים, ולהמשיל את הדיון הזה לקומפוזיציה וצבעים. הציורים של מונדריאן הם ביטוי מרהיב לתפיסה שזה אך תיארתי וליוותה את ילדותינו: כל פונקציהמיוצגת בצבע ברור ורווי, המסגרת מדויקת, דבר לא זולג מעבר לקווים. את הטכניקה המפורסמת של הצייר ההולנדי פיט מונדריאן, שעבודותיו כוללות ריבועים-ריבועים של צבע פוגש צבע, משל היו קובייה הונגרית, אפשר להגדיר במילה אחת: נוקשות. כך גם אפשר להגדיר את תכנון בתי הספר של ילדותינו, קווים נוקשים אפיינו את המערכת כולהוכך כמו תמיד גם את מערך התכנון ששיקף ושירת אותה. בית הספר היה נוקשה ומנותק מהשכונה ומהקהילה שבה הוא בנוי. איך בית הספר הגיע לאן שהגיע? סיפור שאורכו מעל 2,500 שנים ואינו ייחודי לישראל. ביוון העתיקה היו שתי פרדיגמות מובילות, שזורות זו בזו: הראשונה היא שהשכלה היא בסיס להצלחה, הפרדיגמה השנייה הייתה שהשכלה היא כלי לבניית אזרחים מועילים. ואזרחים מועילים טובים לעיר-מדינה. לא ניכנס כאן לשאלה מי הם אזרחים מועילים וטובים לעיר או למדינה שלהם, במיוחד לא בימים אלו, גם לא לשאלה מה מקומה של מדינה בחיי האזרח ולהפך, של האזרח בחיי מדינתו, אבל התפיסה הנוקשה סביב חינוך ומקומו של החינוך בחיי הפרט והמדינה, שנולדה אי שם באתונה לפני אלפי שנים, החלה להיסדק במאה ה-20. להעלים את השחור במחצית השנייה של המאה ה-20 החלו להתפשט באירופה ובעולם כולו תיאוריות חינוכיות מבוססות מחקר ואינטואיציה, תיאוריות רחבות יריעה, אשר מדברות על חוויה לעומת שינון, על הכרה בכל ילד כאינדיבידואל ייחודי בעולם עם כישרון וקצב התפתחות משלו, ולא כלבנה בחומת המדינה. כמו תמיד, תפיסות חדשות דורשות תכנון ועיצוב חדש ושונה לחלוטין ממה שהכרנו. לא איחר היום ובעולם החלו להופיע מבני חינוך חדשים עם אופי חדש וקווי מתאר חדשים, המשרתים תפיסה חווייתית יותר ופתוחה יותר לעולם, לסביבה ולקהילה. כך החלו להופיע בדיסציפלינת התכנון של מבני החינוך מרחבי למידה מחוץ לכיתה, מרחבי למידה גמישים, א-פורמליים, נעימים ויפים (שומו שמים!) אזורים המאפשריםלמידה תחת כיפת השמים, ויותר מכך - אזורים המאפשרים עבודה עצמאית של כל ילדה וילד ואפילו מתן מרחב לבחירה של התלמידים מה ילמדו ואיך. החצרות עברו מקסרקטין מרכזית אחת, כיכר הדגל של כל בית ספר, למרחבים ומקומות שיאפשרו לילדים לשהות בנעימות בקבוצות קטנות. בכל אלו השתלבה גם פיסה של גינון ומרחבים ירוקים שנשקפו אל תוך הכיתות. המסדרונות התקצרו והופיעו עוד ועוד חללים משותפים ומתחמים לפי גיל או תחומי עניין. עם השנים והעלייה ברמת החיים, הפך הטפטוף למבול. כמו משק לפרפר בצידו האחד של העולם, כעת הם מגיעים אלינו באיחור ישראלי לא אופנתי, אחרי יותר מ-50 שנה. אנחנו מבינים את הצורך בתכנון מבני חינוך גמישים, שבהם הכיתה היא רק מרחב אחד חשוב מני רבים. המסדרון מתנפח והופך להיות מקום שהייה, מפגש חברתי ולימודי. החצר נכנסת פנימה. מגמה נוספת של ציפוף הניעה גם היא, מכיוון אחר, את הצורך לעשות שימוש במבני החינוך רחבי הידיים, הממוקמים בלב השכונות גם כמקום עבור הקהילה, ובמקומות רבים היום ניתן לראות כיצד והקהילה כולה משתמשת במבנים ובמתקני הספורט אחרי שעות הלימוד. והנה הגענו לפייר אוגוסט רנואר, הצייר והפסל הצרפתי, שהצבע המגוון והגמישות היו אבני היסוד של עבודתו האומנותית. פייר אוגוסט רנואר הוא מהציירים החשובים והמפורסמים בעולם, מראשוני האימפרסיוניסטים, הידוע בציורי הנוף ודיוקנאות השמן שלו. כשהתבקש לתאר את הזרם האימפרסיוניסטי, טבע רנואר את המשפט שהפך למסמן של תקופה צבעונית במיוחד: "יום אחד למישהו מאיתנו נגמר הצבע השחור וזה היה תחילתו של האימפרסיוניזם". ובפרפראזה, אומר שהשחור והלבן חייבים להעלם מתכנון בתי הספר של הדור הבא שלנו והצבע והגמישות חייבים להופיע. המבנה הפורמלי הנוקשה של כיתות ומסדרון (לא שונה מאוד ממבנה בית כלא), מפנה את מקומו לחלל גדול, גמיש, רב-תכליתי, הזולג אל החצר המקיפה אותו. בית הספר כציור אימפרסיוניסטי, צבעוני וזורם. בתי ספר חייבים להיות הלב הפועם של השכונה והקהילה. עבור רבים מכם, החברים הטובים הם הורים של ילדים מהכיתה. הארכיטקטורה צריכה להעצים את המהלך הזה. אבל עם כל הכבוד לארכיטקטורה, הגורם הבודד החשוב ביותר במבני חינוך הוא כמובן - המורה. *אדריכל אורי הלוי, פרופ' אורח בטכניון ושותף בכיר במשרד 'אורבך הלוי אדריכלים'

Land on water: העתיד במבנים צפים צפיפות אוכלוסין לצד עליית מפלס הים הנובעת מההתחממות הגלובלית מחייבת פתרונות אדריכליים עתידיים שיאפשרו לבני האדם להמשיך להתקיים על כדור הארץ. הסטודיו הדני לאדריכלות ימית MAST, בתמיכת הוברט רומברג והסטודיו היזמי FRAGILE, פיתחו פתרון לבניה של כמעט כל מבנה שניתן על פני המים - Land on water. למשל, בתים צפים בסיאטל, אתרי קמפינג צפים במרכז מפרץ אוסלו בנורבגיה ואפילו סאונות על שפת נהר בהובארט, טזמניה. פתרונות לבנייה על המים כבר עלו בעבר, כמו לוחות בטון פוליסטירן או משטחי פלסטיק, אך הם קשים להובלה, אינם גמישים ולא טובים במיוחד לסביבה. אלא שהפעם נראה שמדובר בפתרון אחר לגמרי. מערכת המבוססת על יחידות שטוחות, עשויות פלסטיק ממוחזר ומחוזק, שאפשר לשנע בקלות ולהרכיב לאין-ספור תצורות. התוצאה בסופו של דבר היא בסיס צף ובטוח לבנייה של דיור ותשתיות. ההשראה ל-Land on water הגיעה משיטת בנייה עתיקה בשם 'גביונים', מעין כלובי רשת מלאים באבני הריסות המיועדים ליצירת יסודות יציבים במיוחד ובעלות נמוכה. בפרויקט של MAST אותם כלובים מלאים בחומרים שמסייעים להם לצוף ותומכים במשקל של כל דבר שייבנה מעליהם. כלובים אלו מספקים גם בית גידול אידיאלי לדגים ולסרטנים ונקודת עיגון לרכיכות ואצות, ובכך הם שומרים על הסביבה התת ימית. מדובר בפתרון שיכול לסייע בעתיד להקמת מבנים חזקים וגמישים אשר יוכלו להתמודד עם שינויי האקלים.   Hub of Huts: מרחב ספא תלוי הסיפור של Hub of Huts מתחיל ב-2016, אז תכנן סטודיו NOA, סטודיו לעיצוב ואדריכלות איטלקי (הכולל שלושה סניפים מקומיים וכן סניף בברלין), בריכת שחייה עבור מלון Hubertus, מלון יוקרתי בהרי האלפים האיטלקיים בדרום טירול. זו לא הייתה סתם בריכה, אלא בריכה הבולטת החוצה מהמבנה, תלויה בין שמים לארץ. ב-2019 קיבלו עבודה נוספת לבנות חלק חדש במלון המיועד למרגוע לגוף ולנפש. הם הביטו בנוף המשתקף בבריכה ושם עלה הרעיון - לייצר חלל נוסף המנותק מהמבנה הראשי, בגובה של 15 מטרים מעל פני הקרקע, שמייצר מעין אשליה של ביטול כוח הכבידה. החלל ממוקם בצד הדרום-מזרחי של המלון, במקביל לבריכת השחייה. הוא כולל שני מפלסים ונראה כמו שני בתים קטנים עם גגות מחודדים, אלא שהאחד נראה כמו השתקפות של השני, כאילו 'עומד על ראשו', ושני הבתים נראים תלויים באמצע השמיים. המבנה מוחזק בשני עמודים חזקים דמויי בולי עץ, המשולבים גם בחזית המלון. ההגעה לחלל החדש נעשית בהליכה על גשר תלוי באוויר, והוא יכול להכיל עד 27 אורחים. המפלס העליון פתוח יותר, יש בו שתי אמבטיות ג'קוזי, מקלחות פנוראמיות וחדר הלבשה. המפלס התחתון פרטי יותר, בחלקו המרכזי מבואה שממנה יש גישה לסאונות, למקלחות ולבריכה שלישית, שבה אפשר להשקיף החוצה לנוף. הגגות המשופעים לא רק מרפררים לאדריכלות של כפר הררי אלא שנעשה בהם שימוש פונקציונאלי, שכן הגג התחתון, ההפוך, משמש להקצאת מערכת טיהור מים לבריכה ומקום ישיבה לסאונה. הצבעים והחומרים שנבחרו לפרויקט נועדו לייצר הרמוניה עם הנוף ההררי, כמו לוחות אלומיניום בגווני חום שחיפו את הבקתות ורצפות קרמיקה בז' בהיר וכן רצפת אלון לבן בחדר המנוחה.   Hypedome: כיפה שקופה - תוספת חלל בגינה כיפות גן חצי כדוריות שהופכות את החלל החיצוני לחדר נוסף, המתמזג עם הסביבה ומהווה תוספת אסתטית ושימושית לבית. אפשר להשתמש בכיפה כטרקלין גן, חלל אירוח לארוחות חגיגיות, חדר עבודה, חדר שינה חיצוני או פינת יוגה נעימה. העיצוב היפהפה של הכיפות מטשטש את הקווים שבין פנים וחוץ, והופך אותן למוקד של כל גינה. הכיפה עשויה מפוליקרבונט מוצק, כשהלוחות חופפים זה את זה כמו קשקשת דג, מה שהופך אותה לעמידה במיוחד לנזקי הזמן ומזג האוויר. היא מגיעה כערכת DIY, כלומר אתם צריכים להרכיב אותה בעצמכם, בעזרת סרטון הדרכה ברור וכלי הרכבה המסופקים לכם. אפשר לבנות אותה על כל משטח: דשא, דק, בטון או אבן והיא כוללת אמצעי עיגון שונים המתאימים למגוון משטחים. הכיפה מגיעה בשלושה גדלים שונים: הקטנה בקוטר של שלושה מטרים ובעלת שטח של שבעה מטרים רבועים וגובה של שני מטרים. האמצעית בגובה של 2.3 מטרים, והגדולה בקוטר של כמעט חמישה מטרים, שטחה 17 מטרים רבועים וגובהה כשניים וחצי מטרים. הכיפות של Hypedome עמידות בחורף מפני רוחות, גשמים ותנאי מזג אוויר קשים ובקיץ אפשר לשהות בהן בבטיחות בזכות הגנה מפני קרני UV. אגב, ישנם גם תוספים שונים שמשפרים את אפקט הבידוד כמו רצפות תואמות ווילונות המספקים צל וכן פתחי אוורור. ישנן גם מערכות תאורה חכמות שהופכות בשעות הלילה את התוספת החדשה לגינה למחזה מרהיב. מוטב לציין גם שהן נשמרות לאורך שנים, 15 שנה לפחות לדברי המפתחים, וניתן למחזר אותן במלואן. השימוש בכיפות כמרחב נוסף לבית, שבו אפשר להשאיר את הדאגות בחוץ ולהתמקד בעצמנו, הוא שדרוג נהדר לאיכות החיים.   Komera Leadership Centre: מרכז קהילתי וחינוך ברואנדה מרכז המנהיגות באזור קאיונזה במחוז המזרחי של רואנדה, הוא מרכז המציע לתושבים המקומיים תוכניות בריאות, חינוך וחונכות לנשים צעירות וכן משמש כמקום לקידום יוזמות ולמפגשים קהילתיים. הוא ממוקם על הכביש הראשי של הכפר, מול מגרש הכדורגל. המרכז תוכנן והוקם על ידי משרד האדריכלות BE_Design, המעורב בפרויקטים שונים בטנזניה, רואנדה וגאנה, עם משרדים בניו יורק וברואנדה. במרכז המבנה חלל מודולרי המשמש לחלופין כאולם התכנסות לאירועים, הופעות וטקסים, ובעזרת לוחות שקופים גדולים הנעים על פני צירים בחלל ניתן ליצור בתוכו שלוש כיתות לימוד סגורות, המשמשות לפעילויות השונות של המרכז. הפונקציות המרחביות המשתנות מאוחסנות בחללי אחסון גדולים הצמודים למבנה. צורתו של הגג, חיפוי האקליפטוס הארוג בקירות וצורת הלבנים, נוצרו בהשראת אומנות מסורתית מקומית. הגג מחבר בין חלקים שונים במבנה, בהם המשרדים, אזורי בריאות וייעוץ, אזור ההתכנסות והכיתות, המטבח ואזור ההסעדה, ובכך מייצר חללים חיצוניים מחופים ומוצלים. המרכז נבנה ברובו מחומרים מקומיים, ותוך שיתוף פעולה הדוק עם הקהילה. הוא הוקם על ידי תושבים מקומיים בתמורה הולמת, שהוכשרו בכישורי בנייה, תוך שמירה על ייצוג נשים שהיווה 40% מכוח העבודה. שיתוף פעולה זה היה חיוני החל משלבי התכנון ועד להשלמת הפרויקט.

הכתבה בשיתוף אגי גרופ נדל"ן "פרויקט מחרוזת הוא פרויקט מיוחד במינו בגלל המיקום שלו והפוטנציאל הלא מגולם שלו" טוען דני אגי (42), מנכ"ל קבוצת אגי גרופ, "הנגישות שלו לכל ציר אפשרי לא דומה לשום מקום אחר באזור המרכז - הוא יושב ממש על הקו האדום של הרכבת הקלה (תחנת "מחרוזת"). וכן נמצא במרחק 250 מטר הליכה מתחנת הרכבת וולפסון, ממוקם קילומטר אווירי בלבד מהים ויושב ממש בצנטרום של הפיילה. המקום הזה מהווה ציר מרכזי המחבר בין יפו לתל אביב, היציאה ממנו מובילה לחולון וההמשך שלו מוביל לבת ים. לאחרונה אישרה וועדת המשנה לתכנון ובנייה של עיריית תל אביב את הפרויקט, כשצפי ביקוש הרכישות עתיד להרקיע שחקים, בוודאי בקרב משפחות צעירות, משקיעים ומשפרי דיור". ובכל זאת, אנו שומעים חדשות לבקרים על תכניות פינוי בינוי שעתידות לצאת לדרך ואיתם על עיכובים, הריביות כרגע בשמיים ושוק הדיור חווה האטה. איך תוכל להבטיח את הפריחה האזורית אותה אתה מציין?"תבין, מדובר בתא שטח מחודש לגמרי עם תועלת לציבור, לא מדובר בעוד קומפלקס בניינים אלא בפרויקט חדש בסביבה מתחדשת עם פארקים ירוקים. ישנו רצף תכנוני אחיד שישנה את כל פני יפו ד' והפרויקט הזה הוא לחלוטין פרויקט הדגל של תנופת ההתחדשות העירונית באזור. מצב הדיור בישראל השתפר בשנים האחרונות בצורה משמעותית והתנופה נמשכת, אם כי לאחרונה באמת חלה רגיעה עם העלאות הריבית. הריביות אכן משפיעות באופן ישיר על התחלות בנייה אבל התפיסה הנוגעת להתפתחות עירונית נמצאת בגרף עלייה מתמיד ומספר היחידות הנדרש עולה כל הזמן בהתאמה לגודל האוכלוסייה".   צפיפות האוכלוסין היא אחת הבעיות האקוטיות ביותר מהן סובלים תושבי תל אביב ובכלל, מדובר באיום אסטרטגי על כל שוק הדיור של ישראל בעתיד. איך מתמודדים עם הבעיה הזו?"החברה התמקדה בנושא התחדשות עירונית מתוך תפיסת עולם בה אנן רואים את נושא הנגישות בראש סדר העדיפויות בפרויקטים אותם יוזמת החברה. חשוב לי שהכל יהיה נגיש באזור בו אני פועל - בוודאי כמי שגדל בשכונה הזו בתור ילד, עבורי זה לא עוד פרויקט - אני מבין את המקום הזה ויודע מה הוא צריך, הנגישות היא התרופה לצפיפות" טוען אגי. על כך, מוסיף האדריכל קובי יסקי ממשרד "יסקי מור סיון", המתכנן את הפרויקט: "הפרויקט מחולק לשני מתחמים - דרומי וצפוני וביניהם מתחם ציבורי רחב ידיים - ברובו פתוח ובחלקו מיועד למבני ציבור, דוגמת גני ילדים. במסגרת המרחב הציבורי ישומרו העצים הקיימים, הבניינים יהיו בגבהים של 6, 9 ו- 19 קומות ותהיה חזית חנויות לאורך שדרות ירושלים ורחוב המחרוזת". מוסיף אגי: "תחילת פעילותה של הרכבת הקלה לצד פעילותה השוטפת של רכבת ישראל בסביבה, מייצרות יחדיו יתרון איכותי בנושא הנגישות עבור התושבים. הנגישות הזו מסמנת את האזור כאטרקטיבי ועלינו להבטיח את מיצוי הפוטנציאל הגלום בו. אני תמיד האמנתי באזור הזה של יפו ד', בניגוד ליזמים אחרים שתמיד חיפשו לפעול באזורים "סקסיים" יותר המצויים במרכז תל אביב. להבדיל מהם, אני תמיד האמנתי בשוליי העיר, באזורים הפחות נחשבים - המחירים באזורים האלה הגיוניים יותר והיה לי חשוב לפנות לאוכלוסייה רחבה ככל הניתן. פרויקטים דוגמת "המחרוזת" מובילים בסופו של דבר לשיפור חיי התושבים, גם ברמת ניהול חיי היומיום עם יותר מרכזי קניות ובילוי, ובמקביל מושך חתכי אוכלוסייה חזקים יותר שמביאים איתם בסופו של יום גם מורים ומחנכים טובים יותר".

באזל ייסד בנימין זאב הרצל את מדינת היהודים, ושם גם ייסדו, ב-1978, ז'אק הרצוג ופייר דה מרון, את משרד הארכיטקטים שלהם, שנקרא על שמם ונחשב לאחד החשובים והמשפיעים ביותר בעולם בתחומו. השניים, ילידי 1950, מכירים זה את זה מאז גיל שבע (הוכחה לא שכיחה במיוחד לכך שחברים יכולים לעבוד ולעשות עסקים ביחד, למרות הכול), הם למדו יחד במכון הטכנולוגי בציריך וניצחו עד כה על כ-600 פרויקטים משותפים ובסימטריה חביבה גם על כ-600 עובדים במשרה מלאה. בין היתר הם הסבו תחנת כוח על שפת נהר התמזה בלונדון למוזיאון הטייט מודרן, תכננו את האצטדיון האולימפי בצורת 'קן הציפורים' בבייג'ינג 2008, את בית התזמורת הפילהרמונית בהמבורג, חנות הדגל של פראדה בטוקיו, גורד שחקים נדיר בפריז ('מגדל המשולש'), המוזיאון הגלובלי לאומנות חזיתית בהונג קונג וגם את הספרייה הלאומית של ישראל (אפרופו הרצל) בקריית הלאום בירושלים. מוזיאון האקדמיה המלכותית לאומנויות בלונדון (The Royal Academy of Arts) מקדיש להם בימים אלה (עד 15 באוקטובר) תערוכה מיוחדת, שהיא לא בדיוק רטרוספקטיבה במובן המקובל של המונח, אלא הצצה לראשם היצירתי, מוחם הקודח והשקפת עולמם של השניים, שזכו בין השאר בפרס רולף שוק היוקרתי לאומנות חזותית ובפרס פריצקר, שהוא הנובל של האדריכלות. המשרד של הרצוג ודה מרון פועל כאמור במגוון רחב מאוד של פרויקטים, בעיקר מבני ציבור, ובשלל גישות עיצוביות ותכנוניות שבאות לידי ביטוי בגיאומטריה יוצאת דופן ובשימוש מקורי וחדשני בחומרים ובטכנולוגיה. הם אוהבים אתגרים, אקספרימנטים והרפתקאות עיצוביות. הם שונאים לחזור על עצמם ומנסים להמציא את עצמם מחדש בכל פרויקט, עד כדי כך שקשה להאמין שאותם אדריכלים תכננו את מבצר האבן והתיל בעמק נאפה בקליפורניה, שהוא למעשה יקב, ואת הקזינו ספון הקטיפה האדומה בבאזל. הם נהנים לפלרטט עם אדריכלות ימי הביניים, של צריחים מחודדים, אבל גם לקרוץ לנוצץולקיטשי. הם תזזיתיים ובלתי צפויים, ואין רגע דל איתם. במסגרת נימוקי השופטים שהעניקו לצמד השווייצרי את פרס פריצקר נאמרו למשל הדברים הבאים: "קשה לחשוב על אדריכלים רבים בהיסטוריה אשר התמסרו למעטפת האדריכלית בווירטואוזיות ובדמיוןכה רבים. הם מזקקים את המסורת של המודרניזם לכדי פשטות יסודית, תוך שימוש שלאנראה כמוהו בחומרים ובמשטחים". בניו יורק טיימס כונה המשרד 'אחד הנערצים ביותרבעולם'. הם נחשבים לאדריכלים 'אינטלקטואלים', כאלה שתאי המוח האפורים חשוביםבעבודתם לא פחות מהלבנים החומות. הטריקים נחשפים התערוכה בלונדון מציגה בוויטרינות צופנות סוד - כמעט כמו בחנות תכשיטים - כ-400שרטוטים, שרבוטים, סקיצות, מצגות תלת ממד, אביזרים, קוריוזים (אבנים משונות, שאריות צמר גפן ונוצות ואפילו אצות ים), חפצים (מצינורות ברזל חלודים ומעוכים ועד יציקות גבס ורסיסי זכוכית), מודלים מוקטנים ושאר מכמנים מארכיון המשרד העצום (המאופסן בבונקר ענק בבאזל, שגם אותו הם עיצבו כמובן, ושנקרא 'הקבינט'). מתברר שהשניים הם אספנים מושבעים של כל פרט הקשור לעבודתם, ושומרים הכול, פשוט הכול, למען ההיסטוריה. בתערוכה מופיעים גם עבודות בתהליך וגם אזכורים לפרויקטים שהגיעו לשלב מתקדם אבל בסופו של דבר לא יצאו אל הפועל, מסיבות שונות ומשונות,כמו אצטדיון חדש לקבוצת הכדורגל של צ'לסי, בהזמנת בעל הקבוצה האוליגרך רומן אברמוביץ', וגשר חדש בסטמפורד. לעיני המבקרים נחשפים כל מיני 'טריקים' של השניים, כמו השיטות שבהן הם יוצרים את מה שנראה כמו סדקים טקטוניים וארכיאולוגיים מחומרים חדשים, כדי לשוות להם ארומה עתיקה או תחושה שבקעו מן האדמה, או כיצד הם ממציאים גוונים 'טבעיים' של עצים ופרחים על ידי שימוש בכימיקלים מפתיעים. התערוכה ממחישה, וכמעט ממחיזה, באמצעים שונים כמו הקרנות ומשחקי מחשב, את המעבר משולחן השרטוט אל המציאות ואל השימוש היום-יומי בבניינים שהצמד מעצב. שני מוקדים מרכזיים בתערוכה מתייחסים לשילוב הארכיטקטורה במערכת הבריאות, והם מעניינים במיוחד. הראשון הוא סרט תיעודי באורך 37 דקות, על מרכז שיקום בבאזל לנפגעי גפיים ואנשים שעברו תאונות קשות וטראומות אחרות, ודרך סיפורם של כמה מהם אנחנו מגלים עד כמה אור, חלל ועיצוב נכונים (מרפסות מוצלות, בריכות פרטיות וגגות פירמידה שקופים), עשויים לרומם את הנפש ואת המורל ולהאיץ את ההחלמה. חדר שלם מוקדש לבית חולים לילדים בציריך, פרויקט שהרצוג ודה מרון השקיעו בו שנים רבות של עבודה ומחשבה ושיושלם בשנה הבאה. העיצוב המושלם מעיד על כך שהם נתנו את כל ליבם לפרויקט. החדרים נותנים הרגשה ביתית ומקצים מקום להורים לישון בו לצד ילדיהם; לכל חדר יש גג שונה משלו, כמו בית נפרד; השימוש הנדיב בקורות עץ ובטון חשוף, ובאדריכלות נוף רגישה, מטשטש את ההבדלים בין החוץ והפנים, ובמקום מסדרונות מדכדכים בצבעי לבן-צהבהב, יש מפלסים אופקיים ו'רחובות'מתעקלים בעלי אישיות עצמאית משלהם, שמציעים חצרות ומגרשי משחקים בגדלים שונים שיוצרים 'זהות ואינטימיות'. האתוס של אדריכלות ככוח מרפא וכלי להקל על החיים, מעורר התפעלות שמלווה בצביטה קטנה בלב, בידיעה עד כמה הוא נדיר בפועל. בתי חולים הם בדרך כלל מקומות לא נעימים ולא מאירי פנים, לא לילדים ולא למבוגרים. עצוב לחשוב על ההזנחה העיצובית דווקא במקומות שבהם נדרשים יותר מכל הקפדה עיצובית, אנושיות ויופי. המקומות שבהם אנשים אמורים לשקם את גופם ונפשם. אם יוצאת איזו קריאה בין השורות מהתערוכה הזו היא: בואו נבריא את בתי החולים! התערוכה מעוררת הרהורים רבים נוספים. בעידן הקפיטליסטי החזירי, תנופת הבנייה בערים הגדולות נוטה לשרת את הקבלנים יותר מאשר את הדיירים, שהשיפור של איכותחייהם נמצא פעמים רבות בתחתית סולם העדיפויות. על 'הנדסת אנוש' מהסוג שמנחה את הרצוג ודה מרון אפשר רק לחלום במקומות כמו רציפי הרכבת התחתית של לונדון,שנדמים עוינים ממש למשתמש בשעות הלחץ, כשאלפי אנשים מגיעים ומגיחים מעשרותכיוונים שונים ומתנגשים זה בזה פעם אחר פעם, יום אחר יום. וזו מערכת שקיימת כבר 160 שנה, מבלי שמישהו טרח לתקן את כל העיוותים התכנוניים שלה, שמקשים על החיים במקום להקל עליהם. אבל מתברר שגם הצמד עצמו אינו קדוש או אדיש להצעות כספיות של מיליונים או חסין מאש הביקורת. השניים הסתבכו כשגויסו לתכנן ולהקים מגדל משרדים בן 21 קומות מעל המבנה הוויקטוריאני היפהפה של תחנת הרכבת בליברפול סטריט, לונדון. מחאה ציבורית התעוררה כמעט מייד לשמע הבשורה, התוכנית כונתה 'מפלצתית', לא פחות, על ידי לוחמים אקולוגיים ושוחרי איכות הסביבה, וארגונים החרדים לקו הרקיע של עיר הבירה האנגלית ולשימור עתיקותיה. הרצוג ודה מרון עדיין יושבים על הגדר בנושא, ולא ברור אם המחאה תבטל את הפרויקט ואם השניים ימשיכו להיות מעורבים בו.

טעות תהיה למסגר את תערוכת האיור החדשה במוזיאון הרצליה כתערוכת קיץ לילדים. יש בה את היופי והחדווה, הכאב והקושי, ההומור והגרוטסקה, ובעצם כל מה שהופך איור לטוב. יש בה את החיים עצמם. וככזו, היא תערוכה שנועדה לקהלים רחבים ומגוונים. כמו שאומר יובל סער, אוצר התערוכה, בתערוכה רבדים שונים והיא הזדמנות להנגיש את עולם האיור למבוגרים, בני נוער וילדים, במטרה שאלו יחזרו ויבקשו עוד. 'ספרו לי עוד: מהלכים באיור עכשווי' הוא למעשה אשכול של שמונה תערוכות המוקדשות לאיור. לדברי סער "זוהי בוודאות הפעם הראשונה בישראל שמוזיאון מקדיש את כל שטחו לתערוכות שכולן איור. אני חושב שזה גם לא נעשה קודם בעולם, אבל על זה אני לא יכול להתחייב". סער הוא העורך הראשי של מגזין התרבות 'פורטפוליו', אוצר ויוזם 'שבוע האיור', שבמשך כמעט עשור עזר לשים את האיור 'על המפה' והפך לאירוע מרכזי בלוח השנה העירוני בתל אביב. על רקע זה פנתה אליו ב-2019 ד"ר איה לוריא, האוצרת הראשית והמנהלתשל מוזיאון הרצליה, שהאיור קנה לו מקום מיוחד בליבה, והציעה לו להוביל מהלך חדשניוליצור אשכול תערוכות בכל שטחי המוזיאון, אשכול שכולו איור. כפי שאמר סער, זה היהמחמיא, מרגש ובמיוחד מלחיץ, אולם הוא נכון לאתגר. כאשר ב-2022 הודיעה עירייתתל אביב שלא תתמוך יותר ב'שבוע האיור', הדבר התקבל בהפתעה רבה, אולם לדבריסער היה לו קל יותר להרפות, בידיעה ש'ספרו לי עוד' מחכה מעבר לפינה. הרעיון שעומד בבסיס 'ספרו לי עוד' מבטא את המהות של האיור, לשיטתו של סער,שבא באופן מסורתי להאיר ויזואלית טקסט חיצוני או פנימי ולהוסיף לו רבדים ומשמעויות נוספים, אבל לא רק. בעולם הפוסט־מודרני שבו אנו חיים, העודפות מציפה אותנו ואנחנומצפים כל הזמן לעוד פוסט, עוד תמונה, עוד פרק בסדרה. הקפיטליזם יצר שפע אין־סופישל אפשרויות ותשוקה שאינה יודעת שובע לעוד נעליים, עוד ארוחה, עוד חופשה. אנחנוכל הזמן מבקשים עוד, בידיעה שזה לאו דווקא יספק אותנו. בדיוק מתוך הלך הרוח הזה פנה סער ליוצרים וביקש מהם 'ספרו לי עוד'. שתי תערוכות יחידים ותערוכת זוג בתוך האשכול נוצרו בתגובה לפנייה זו של סער. כל אחד מהיוצרים הביא את עולמו הפנימי והגיב לטקסט לא מדובר שנולד אצלו. מרב סלומון יצרה סדרה של 13 רישומי פחם גדולים, שמידתם כזו של שולחן האוכל בביתה, ובכל אחד מהם היא מציירת זיכרון ממישהו שאיבדה לאורך חייה, החל מסבתא רבתא שלא הכירה ועד הכלב שלה שמת לאחרונה. אלה הם 'הבלתי נשכחים' של סלומון, כל אחד מהם מצויר עם אטריבוט כלשהו, שמזוהה איתו או עם סיפור שהשתמר בזיכרון, והם ממוסגריםבמעין קשת המאזכרת אבני ראשה בבית עלמין או גומחות תפילה בכנסיות. בתחתית הנייר היא מציינת את ראשי התיבות של שמות המתים ואת שנת מותם, משאירה את הסיפור שלהם פרטי עבורה ומאפשרת לצופה לרקום לעצמו סיפור בדיוני. ניב תשבי יצר מיצב פיסולי עז שלא ניתן להימלט ממנו. מצורות גיאומטריות נוקשות, הצבועות בוורוד, אדום, שחור ולבן יצר תשבי תהלוכה. שם העבודה הוא 'קרנבל' אבל את המתקבל אפשר גם בקלות לתאר כמצעד צבאי. בשני המקרים מדובר בסיטואציה מומחזת שקוראת תיגר על הנורמות הרגילות, ותשבי הופך אותה לגרוטסקית במיוחד. הניסיון לפרק את העבודה לחלקים מעלה דמויות מטרידות: איש עולה בלהבות עם חיוך גדול על פניו, איש שראשו ראש כלב ומתוך לועו מציץ אדם מפוחד או אישה בעלת שדיים עצומיםשיורים חלב כמתוך מכונת ירייה, אולם המכלול כולו הוא בעל השפעה עוצמתית ולא נותן מנוח. בתיה קולטון ורוני פחימה השתלטו על החלל הגדול והיפהפה של מוזיאון הרצליה ומילאו אותו בקונסטרוקציות של סריגה ואריגה. למעשה, המבקר מקבל רמז מטרים כבר בכניסה, כשלאורך המדרגות המובילות לאולם מלווים אותו אובייקטים סרוגים וארוגים, מעין פיקסלים שכמו התפרקו מהמכלול. קולטון ופחימה החליטו לפני שלוש שנים להתנסות במדיום שלא הכירו קודם ולספר דרכו את הסיפורים. בתערוכתן 'הקוף למד לארוג' הן מציגות את האינטרפרטציה שלהן לאגדות עממיות, מיתוסים ושאר מעשיות הקשורות במלאכת הטקסטיל. ההקבלה בין טקסט לטקסטיל, בין בד לבדיה, קשורה בעבותות למטאפורות הלשוניות: לרקום סיפור, למצוא קצה חוט בעלילה, חוט מחשבה ועוד. קולטון ופחימה רואות בעצמן 'פועלות', והעמלנות, עבודת הכפיים והקושי הפיזי - הם חלק מהותיעבורן. מעניין למצוא קווים מקשרים בין התערוכות הללו, שנוצרו באופן עצמאי ובכולן הסיפור הוא לב העניין. יש בהן עיסוק במיתולוגיות - אצל קולטון ופחימה זהו סיפור מתוך המיתולוגיות הנורדיות, בעוד אצל סלומון המיתולוגיה היוונית זוכה לאזכורים שונים. מפתיע במיוחד למצוא בשלוש התערוכות את מוטיב המזרקה, שצורתה דומה מאוד בשלושתן; אצל סלומון מדובר במזרקה של דמעות ואילו אצל תשבי וקולטון ופחימה אלה מזרקות דם. אלה יכולות להצביע על ההתפרצות והעודפות הרגשית בכל אחת מהתערוכות. האיור משתחרר מהגדרות להבדיל מההזמנה הפתוחה שקיבלו האומנים הללו, הרי שהתערוכות הנוספות באשכול נוצרו מתוך הכוונה ספציפית יותר של האוצרים. לדוגמה, בתערוכה 'בעקבות הרומן הגרפי' פנה סער עם האוצרת שוע בן ארי לשמונה מאיירים שהוציאו רומן גרפי בעשור האחרון, וביקשו מהם להגיב על החוויה הזו ולהאיר אותה מכיוונים שונים. כך המאייר הוותיק מישל קישקה, שמציג איורים מתוך סיפרו 'הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא' לצד קטעים מתוך העיבוד של הספר לסרט אנימציה. ההשוואה ביניהם מדגישה את השוני בנקודות המבט. זאב אנגלמאיר מציג את פרוייקט '1,000 שושקות', שנוצרו על ידי אומנים מקצועיים ולא מקצועיים, שיצרו את דמותה של שושקה, הדמות שיצר אנגלמאיר לפני כ-30 שנה והפכה לדמות קאלט. בשנים האחרונות שושקה הפכה לדמות תלת-ממדית הפעילה בעולם הממשי באקטיביזם אומנותי ומלא הומור. בתערוכה 'ההיסטוריה המטורפת של האיור הישראלי' חבר אנגלמאיר ללילך רז וקרן כץ להמחזה הומוריסטית של סצנות מפתח מדומיינות של אבות האיור בישראל, כשהן מבוססות על קומפוזיציות מוכרות מתוך תולדות האומנות. 'בינג'' היא תערוכה שנוצרה בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד, באוצרות משותפת של סער וענבל ראובן. בתערוכה זו הוזמנו המאיירים הצעירים להגיב למושג 'בינג'', המתורגם לעברית כבולמוס ומתחבר לעודפות הנגזרת משמו של אשכול התערוכות. כל אחד מהם בחר מדיום משלו והתייחס לפן אחר בחיים העכשוויים: קניות און ליין, צפייה בלתי נגמרת בטלוויזיה, דייטינג, קונספירציותרשת ועוד. תערוכה זו צפויה להתפתח ולהשתנות לאורך תקופת התצוגה, וכל אחד מהיוצרים יוסיף לה עוד ועוד. 'האיור שאינו נגמר' הוא לופ של אינטרפרטציות גרפיות ואיוריות של מעצבי חברת ההיי טק 'מאנדיי', שנתנה חסות חלקית לתערוכה. לצד התערוכות העכשוויות הללו, אצרו סער ובן ארי את 'אבן, בד ומספריים', תערוכההיסטורית למאיירים אראלה, רות צרפתי ושמואל כץ, שאינם בין החיים עוד. סער מספר כי מדובר במסורת של מוזיאון הרצליה, שנוהג להציג בכל אשכול תערוכות לפחות תערוכה אחת בעלת אופי היסטורי. על כן בחרו סער ובן ארי להציג מאיירים שיצירותיהם הפכו לנכס צאן ברזל, כמו 'דירה להשכיר', 'דודי שמחה' ו'המורה שמילקיהו' ולהראות שגם הםחרגו מגבולותיו של האיור המסורתי ויצרו בבטון, טקסטיל ומגזרות נייר. הגבולות הם אולי הרובד העמוק והנסתר של אשכול התערוכות הזה. סער, יחד עם לוריא, בן ארי וראובן, מבקש לאתגר את הגבול שכביכול עובר בין האומנות לאיור. הוא לש אותם יחד והופך אותם לאחד, עד כי בהיעדר הקונטקסט לא יוכל הצופה להפריד בין עבודת האומנות לעבודת האיור. למען האמת, גם אין בכך צורך. לדברי לוריא "כדאי לחשוב על איור היום, כמו גם על דיסציפלינות נוספות של יצירה, באופן דומה לדרך שבה סלל הצילום את דרכו, מפרקטיקה שימושית המצריכה בעיקר מיומנות טכנית גבוהה לאמצעי ביטוי אומנותי חופשי שאין עליו היום עוררין". לוריא מוסיפה ואומרת: "הפרוגרמה התערוכתית שכתבתי למוזיאון משקפת מהלכים המאפיינים את האומנות העכשווית כיום - חתירה לשחרור מהגדרות, מזיהוי המדיום או הסגנון וגישה יצירתית בין-תחומית הנמשכת לשילוב בין האומנויות, לעבודת היד ולגוון החומרי. בנוסף, האוצרות העכשווית מבחינתי חותרת להרחבה תקופתית, לבו-זמניות ומעודדת הזדמנותלחיבורים בין יוצרים היסטוריים לעכשוויים, כדי לאפשר פתיחה של פרספקטיבות והבנתעומק של תהליכים אומנותיים ותרבותיים. בתערוכות 'ספרו לי עוד' נחשף מנעד מגוון ומפתיע של יצירות מלאות כישרון, חוכמה והומור - כשהמהלך התערוכתי פועל בדרכו דרך התפיסה המוזיאלית הכוללת שהתוויתי". סער ולוריא מספרים שניהם על תגובות חמות שקיבלו מהמבקרים בתערוכה כבר בפתיחתה, על היותה מנת חמצן בתקופה כל כך מורכבת. "בסופו של דבר", אומר סער,"אני רוצה שאנשים יהנו בתערוכה, יתרגשו ממנה, יהרהרו בה. שלא יישארו אדישים,שירצו עוד".

אבא של רווית בא לראות את 'הכלה'. הכלה היא דירה בגבעתיים, שרווית אולי תסכים לתת לאבא שלה לרכוש בשבילה, אחרי שראתה 150 דירות אחרות ופסלה את כולן. אפרופו כלה, המתווך התורן (הראשי נמצא בחו"ל) הבין מרווית שהיא בעלת משפחה (היא מתלבטת בין היתר איפה למקם את חדר הילדים(, אבל אבא שלה מפוצץ את הסוד ומעיף כאפה מטאפורית על ההליכים: הילדה נושקת ל-40, אין בעל, אין ילדים, ואם היא תמשיך לשגע ככה את כל העולם, הוא מאיים עליה, אולי גם לא תהיה דירה. זהו בקליפת אגוז סיפור העלילה של 'יפהפיה ומוארת', סרט קצר ושובה לב שחגג את בכורתו העולמית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ובחודש הבא (24-25 באוקטובר) יחזור שוב לעיר הבירה ויתארח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים. הסרט הופק על ידי קובי מזרחי ואלונה עמרם, בתמיכת קרן מקור. ביימה אותו רונה סגל, שגם כתבה את התסריט ביחד עם ליאת תמרי, המגלמת את רווית. האבא הוא צחי גראד והמתווך הוא יהודה נהרי, ושלושתם מצוינים, אמינים, מצחיקים ומאוד 'מהחיים', מוכרים היטב לכל מי שאי פעם שכר או קנה דירה. 'יפהפיה ומוארת' הוא כמובן התיאור הפיוטי של הדירה בשפת המתווכים, שיש לה חוקים משלה וחיים משל עצמה, כשהדמיון בין מודעות נדל"ן למודעות שידוכים הוא יותר ממזערי; באנגלית שם הסרט הוא רק 'מוארת' (או מלאת אור), כי המתווכים בחו"ל מתנסחים אחרת כנראה, גם אם לא פחות עפים על עצמם ועל מרכולתם. כמו שהקומיקאית הבריטית רובי ווקס אמרה פעם, 'מכירות' זאת מילה נרדפת לשקרים, ואנשי מכירות לעד ימכרו לנו דברים שאנחנו לא צריכים רק מפני שאפילו הם לא יכולים למכור לנו את השקר האחד והיחיד שהיינו משתוקקים לקנות: שנחיה לנצח ולא נמות. לקברנים תמיד תהיה עבודה, אבל גם למתווכי דירות, כי עד שנמות נצטרך לגור איפשהו (אם כי אבא של רווית טוען שהיא נראית כמו הומלסית). משפט הפתיחה של המתווך בכניסה לנכס הוא הקלאסיקה של הז'אנר: "איזה דירה, אה?" בפיו זה נשמע (כמו שזה נשמע תמיד בפי מתווכי דירות) כאילו הגענו מינימום לבית האופרה של סידני או ליהלום אחר בכתר הארכיטקטורה העולמית, אבל מה שאנחנו והקונה העתידית רואים, זה בעיקר חושך בעיניים (אם כי סגל ותמרי מצהירות שהסרט עשה עוול לדירה שבה צולם, ושבחיים היא הייתה הרבה יותר נאה ומזמינה). ה"אה" שלוהוא קול תרועה של "וואו", וה"אה" שלנו הוא יפיחה דקה של "אוי לא". פסגות האשליהמול מצולות המציאות. כמו בפרק הרביעי בעונה החדשה של 'רק רציחות בבניין', שבו מייבל (סלינה גומז) רואה דירה זעירה להשכרה (ב-4,800 דולר לחודש, לפני חשבונות)וחושבת "פח שבפחים, בא לי למות", בעוד המתווכת כאילו קוראת את מחשבותיה ומכריזה: "ארמון!" מייבל מתבאסת בניו יורק ורווית הולכת לאיבוד בגבעתיים, אבל הפולחנים זהים בשני העולמות. המוכרים שיכורים (בש.ק.ר) מיפי הנכסים שלהם והקונים נשארים עם החמרמורת. בין ארונות מטבח מתפרקים ועובש בחדר האמבטיה, רווית והמתווך פוצחים בשעשועים הבלתי נמנעים של "כאן אפשר לשבור קיר" ו"פה תוכלי לסגור מרפסת", אחרת איך יהיה להם מעניין? כשחייבים להתבגר הסרט הוא קומי ביסודו, אבל אם תשאלו את אימא של סגל, הוא בעצם "עגמומי" ועצוב. היא לא הבינה מה מצחיק שם, ואפילו הזילה דמעה או שתיים. תמרי אומרת ש"זאת קומדיה שצוחקים בה מתחת לשפם, אבל היא גם מעוררת אי נוחות ואנשים מוצאים את עצמם קצת נבוכים ולא בטוחים מה הם אמורים להרגיש". הכל מפני שמדובר בעניין נפיץ ו"ליבידינאלי", כהגדרת סגל. "לקנות דירה זה משהו שמחייב אותך לחיים," מסבירה תמרי. "הדירה כאילו אמורה להגדיר אותך. אז מי אני, שלושה חדרים בפתח תקווה או חדר בתל אביב, ומה זה אומר עליי ומה זה עושה אותי? זאת סיטואציה מלחיצה שמחייבת אותך להתעסק במה שיהיה ולא רק במה שעכשיו. למשל, באיפה הילד שעדיין אין לך ילמד או ישחק. זה מפגיש אותך עם המציאות ומחייב אותך להתבגר גם אם אתה רחוק משם, להריח את הקפה ולהכיר במה שיש ובמה שאין. לפעמים קשה לעשות את זה, ואז אתה פשוט מפסיד את מה שיש". "דירה מציעה פנטזיות על העתיד, שמשתקות אותך", מפרטת סגל. "ואם יש איזה אבא נחמד כמו בסרט, שמחרבן על הפנטזיות, בכלל הלך עלייך. חייבים מתישהו לפגוש את המציאות, וזה אף פעם לא נעים ולא כיף. מה לעשות, זה לא נחמד להתבגר, אז לא מעט מאיתנו מנסים לדחות את הקץ כמה שיותר. רווית לא לבד בקטע הזה אבל היא לא תוכל לסגור שום עסקה עד שלא תהיה סגורה על עצמה". תמרי מגלה שהיא אדם "מאוד לא החלטי", אבל אפשר רק לקוות שהיא פחות לא-החלטית מרווית, שמוצאת רק פגמים בכל דירה שהיא רואה - פעם יש יותר מדי אור ופעם פחות מדי, פעם היא שקטה מדי ופעם רועשת מדי, פעם היא נראית קטנה מדי ופעם גדולה מדי, ותמיד מאורגנת לא נכון. "התהלכתי באיזו דירה אחרי שנגמרו הצילומים וכל הזמן אמרתי לעצמי: אם רק היו פה עוד שני מטר", נזכרת תמרי. יש מצב שהמתווך הנשוי קצת מתחיל עם רווית; תמרי לא בטוחה, סגל משערת שיש מתח מיני באוויר, אבל שתיהן חושבות שאולי זה חלק מהמשחק שלו, הכול כדי לסגור עסקה. מחוזות ה-MeToo# נשארים מחוץ לתמונה, אבל אחרי שרווית מגלה לו שאבא שלה נישק פעם חברה טובה שלה, שהייתה הילדה הכי יפה בתיכון, הוא אומר בחיוך "חשבתי שאת היית הילדה הכי יפה בתיכון" (הסרט מסתיים בגרסה צרפתית מקסימה של 'הילדה הכי יפה בגן'), והשניים מעשנים ביחד (אף על פי שרווית הפסיקה לעשן לכאורה). המתווך מרעיף על רווית את חוכמת (או עורמת) המתווכים שלו ומסביר לה שהכי חשוב זה איך דירה מחולקת, כי "את יכולה להרגיש חנוקה במאה מ"ר ואת יכולה להרגיש ארמון ב-60". כשהוא מספר לה את סיפור הנדל"ן הפרטי שלו (בהנחה שהוא מוכר לה סיפור אמיתי), ברגע העישון הכמעט אינטימי שהם חולקים, נדמה שהוא מתאר את החלום הישראלי עצמו. אשתו הביאה כנדוניה דירה קטנה בגבעת אולגה, הוא הביא דירה בחדרה ("עוד יותר קטנה") מהצד שלו, ושניהם קנו ביחד ארבעה חדרים בנתניה, פנטהאוז מהמם מול הים. "תתחילי עם משהו", הוא מסביר לרווית. "ואז תני לו גם להביא". ורווית שואלת: "למי?" נו, אז אולי אימא של רונה סגל בכל זאת צדקה והסרט יותר עצוב ממצחיק. "ההיסטוריה שלי עם דירות", מספרת סגל, "קשורה ישירות לאיפה הסבתות של בני הזוג שלי בחרו לגור בשנות ה-60. מה שבני הזוג קיבלו מהסבתות, שם גרתי. לא יכולתי להרשות לעצמי משהו אחר. גם הדירה בסרט היא דירה של סבתא של חבר, בגבעתיים.היא כבר שופצה מאז, ובגלל זה לא יכולתי לצלם השלמות. דירות משופצות מבאסות אותי. כשאני מגיעה לדירה משופצת אני נכבית. חורבות לעומת זאת מחרמנות אותי. כמה שהמצב יותר גרוע, ככה יותר טוב. אם יש לדירה פוטנציאל אני אסתער עליו. אני אוהבת להציל דירות, להשאיר בהן חותם. ועם המשופצות אין לי מה לעשות". פעם היה קל יותר חוויות הנדל"ן של תמרי יכולות לפרנס סרט באורך מלא. "יצא פעם שכל קיץ עברתי דירה. מה לא היה לי? דירה עם חתיכות טיח שנפלו מהתקרה, אבל בעלת הבית אמרה שלא נורא אם הן ייפלו על הבת שלי, כי 'זה מתפורר מהר'. מהנדס העיר הכריז על הבניין בדיעבד כמסוכן למגורים והדיירים פונו מיידית, אז לפחות לא דמיינתי את הבעייתיות שם, ולא הבאתי מנחוס, כמו בדירה שהבטיחו לי שלא יעשו בה תמ"א וכמובן עשו. הייתה גם מכת חולדות באחת הדירות, חולדות בגודל של חתולים, שלחתי לרונה תמונות שלהן בווטסאפ וממש התחלנו להתיידד איתן. בדירה אחרת הייתי הכי קרובה כנראה שהייתי אי פעם לאבד את שפיותי ולצאת מדעתי, כשלא מצאתי את הגוון המדויק של לבן שרציתי לצבוע בו את הקירות. עשיתי ניסויים בגוונים כמו קוביות סוכר ולבן תחרה, צילמתי ושלחתי לעשר חברות שונות, איבדתי קשר למציאות ורק במזל זה נגמר טוב איכשהו". סגל ותמרי חושבות שהסרט הקצר שלהן מספר בדרכו גם סיפור של דור מבולבל ואבוד. דור מפוצץ באופציות, שזה בדיוק מה שקשה לו. "דור ההורים עשה את 'מה שצריך', אתמה שעשו כולם", אומרת תמרי. "אצלנו הכול יותר מסובך. זה לא מובן מאליו שצריך להקים משפחה למשל, אבל הציפיות החברתיות עדיין מהוות בעיה. אני נתקלת באפליקציות ההיכרויות בגברים בני 48 שעדיין מתלבטים אם להביא ילדים או לא. אני התגלגלתי להיות אם יחידנית, ויש בזה המון אושר כמובן אבל פשוט זה לא. אולי להורים שלנו היה יותר קל, כי אמרו להם מה לעשות וזהו. אנחנו מתנהלים בלי הוראות הפעלה. ההתלבטויות והחפירות של הדור הזה הן פחות או יותר אין-סופיות, ואלה של רווית בסרט - אגב, אנחנו לא יודעים במה היא עובדת אבל זה בטוח לא משהו שמרוויחים בו הרבה כסף - הן רק קצה הקרחון". סגל ותמרי נקלעו (כל אחת לחוד) ללימודי קולנוע בתיכון, כמורות. "זה עולם שלם ומלא אפשרויות דרמטיות וקומיות", אומרת סגל, ומגלה ששתיהן מפתחות סדרת טלוויזיה בנושא, שבמרכזה תעמוד רווית או מישהי דומה לה, שסובלת מסינדרום ההתבגרות המעוכבת ואי המסוגלות להכריע את גורלה במו ידיה, בזמן שהיא ניצבת מול דרדקים אינפנטיליים לא פחות ממנה. "אני מוצאת את עצמי בפגישות עם הורים", מדווחת תמרי,"והם תולים בי עיניים ומצפים שאגיד משהו חכם, ואני אומרת לעצמי איפשהו בירכתי המוח שלי: אין מצב שאני המבוגר האחראי פה עכשיו. אין מצב".

הנה מגיעה העונה הזאת בשנה שבה בכל עיתון מציעים לנו חידושים שאפשר להכניס לכריכים לבית הספר, גם אם, בואו נודה, כמעט אף אחד לא ישכים להכין קופסת בנטו לילדים, אבל השנה החידוש המעניין מגיע דווקא מחוץ לשתי הפרוסות: 'העוטפת' - מיזם שמציע הזדמנות להיפטר מניילון נצמד לעיטוף כריכים, שומר על טריות ירקות במקרר ומשמש גם לכיסוי קערות לאחסון במקרר - פתרון אקולוגי, אסתטי ותוצרת ישראל. 'העוטפת' מציעה תחליף לניילון הנצמד המזהם מבד כותנה אורגני מעוצב, הספוג בחומרים טבעיים דוחי חיידקים ומיוצר ידנית בישראל, ליתר דיוק בדירתו החיפאית של ישי בקל (34), איש חינוך ועבודת כפיים ויזם, שמצא את הדרך להגשים חלום וחזון ולהפוך אותם לעסק. "הכול התחיל מאחותי אורה ובעלה אריאל. נמאס להם להשתמש בפלסטיק לעיטוף סנדוויצ'ים לילדות והם גם רצו להמעיט בשימוש בשקיות ניילון. אחותי ראתה אתהמוצר הזה באינטרנט - באוסטרליה וקנדה הוא חזק מאוד, כמעט לכל ילד יש בדי עיטוףכאלה, וגם באירופה וארצות הברית זה קיים, אם כי בהיקף קטן יותר. כשהיא הבינה אתהתועלות המדהימות של המוצר ושאין אף חברה בישראל שמייצרת את זה, היא החליטהלייצר את זה פה, מטעמי איכות וציונות ומתוך תשוקה אישית לעבודה עם בדים". המוצר מורכב מארבעה חומרים: בד כותנה, שעומד בתקן האירופי לייצור ירוק ללא רעלנים על הצבעים; שעוות דבורים ישראלית לאלסטיות, להרחקת חיידקים וליצירת נפח,שעוברת בדיקת ניקיון ובדיקות מעבדה של דגימות בגרמניה; שרף אורן - שמשפיע עלההיצמדות והידבקות; וחמאת קקאו שמחברת בין המרכיבים. בעולם משתמשים בשמן חוחובה, אבל כאן נבחרה חמאת קקאו שנמסה בחום גבוה יותר, בגלל תנאי מזג האוויר. "על הבסיס הזה אחותי ובעלה שיחקו עם המתכון, עם הרבה פידבקים מהקהילה ומהלקוחות שעברו מקנייה בעלי אקספרס אליהם, עד שהגיעו לנוסחה הסופית". במשך חמש שנים פיתחו אורה ואריאל את המוצר אבל לא הצליחו לפרוץ לשוק. כשהגיעמשבר הקורונה כבר שקלו לסגור ולבסוף פנו לבקל, שהכיר את המוצר וסייע להם במשך הזמן, והציעו לו לקחת את העסק האהוב כדי שלא ירד לטמיון. "זה משך אותי, גם ברמההאידיאולוגית וגם איפה שרציתי לראות את עצמי בעתיד, כאחד שמשפיע על ההתמודדותעם ההתחממות הגלובלית ומציאת פתרונות איכותיים לציבור הרחב. החלטתי לבחון אתהנושא ועשיתי תוכנית עסקית ומשם פשוט נשאבתי פנימה עד היום". על אילו צרכים המוצר עונה?"קודם כל הוא מחליף ניילון נצמד. השעווה מתרככת בחום הידיים ונצמדת לפיירקס למשל, לצנצנות ולקופסאות. הצורך השני הוא כיסוי ושמירה על ירקות. שעווה מרחיקה חיידקים, ומכיוון שכל מוצר מגיע בארבעה גדלים שונים, יש אפילו מענה לחצי עגבנייהשלא נעים לנו לזרוק בערב אבל בבוקר היא כבר מקולקלת, ואז אין ברירה אלא לזרוק.בנוסף, העוטפת טובה גם כעיטוף לאוכל לדרך. היא נצמדת לעצמה ואפשר לעשותממנה מעטפה ולהכניס לתוכה פירות או סנדוויץ'. אני הוספתי גם מוצר משלים, שקיתבד שעוטפת הכול, למי שחשוב לאגד את הכריכים יחד בתיק, ולהפריד את השעווהמשאר הדברים". או חלילה להכניס את האריזה של העוטפת לשקית ניילון."נכון. חשוב להדגיש שהעטיפות מתכלות ואפשר לזרוק אותן לקומפוסט. זה בד אורגני עם שרף וצבעים ללא רעלנים. כל אחד מוצא את הסיבות שלו לשימוש שלו במוצר, בין שזה להאריך חיי מדף של מזון, לשמירה על איכות הסביבה או סתם כי רוצים עיטוף אסתטי. מישהי סיפרה לי שאחרי מות אימה הם ערכו ארוחה משפחתית והעיטוף הצבעוני שימח אותה. זה מאוד ריגש אותי". מה הקשר שלך לעולם העסקים האקולוגיים?"אני מגיע מעולם החינוך. עסקתי בחינוך דרך נגרות, הפעלתי מגמה בבית ספר לנוער בסיכון, שהפכה למגמה של 5 יחידות לימוד. ניהלתי 'נגרייה חינוכית' במרכז נוער, הקמתיוריכזתי פרויקט של סדנאות נגרות ניידות שבהן מדריכים לימדו 20 אלף ילדים ובני נוער לעבוד עם מסור ידני, ותוך כדי כך רכשו תחושת מסוגלות. במקביל גם ריכזתי פעילות של סדנאות קיימות ועברתי קורס פרמקלצ'ר. אחרי שהרגשתי שבחינוך הגשמתי חלום ופרצתי את כל תקרות הזכוכית, וגם הוספתי לסל החוויות שלי יזמות, בשנה האחרונה הגעתי למיצוי ותהיתי מה יהיה הדבר הבא. העוטפת היה בדיוק הדבר שחיפשתי". אתה מוצא קשר בין העבודה שלך כאיש חינוך לפרויקט הזה?"זה בא מאותו מקום. יכולתי לעצב מוצר בהיי טק, אבל בעיניי, המוצר הזה יכול להשפיע ולהביא תועלת באופן רחב. הוא מאפשר לציבור גדול של אנשים לחוות את עצמם מתרגלים לשינוי טוב, מעלים את רמת החיים שלהם ומרגישים שהם חיים אורח חיים שהולם את התפיסה שלהם. אחרי שציבור גדול יותר ידע שהוא יכול לעשת צעד ירוק אחד - לוותר על ניילון נצמד - אז האתגר הבא שלהם יהיה קל יותר". כלומר חינוך דרך עשייה אקטיבית."לא סתם 20 אלף ילדים למדו אצלי לנסר במסור ידני. החלום שלי היה להשפיע על רבים לעשות צעד קטן. התלבטתי אם להמשיך בעולם החינוך, אבל כשאחותי ובעלה הציעו לי לקחת את העסק, זה התלבש לי בול, כי בסיס עסקי היה לי. רק כסף לא היה". רק? זה לא הבסיס?"בניתי תוכנית עסקית ונשאבתי פנימה. היה לי כבר בסיס של מוצר ולקוחות מרוצים, וידעתי שהמוצר טוב. לפני שנתיים התקבלתי לקורס בניית אתרים ב-wix של גוגל, במקביל למדתי לעצב ב-Canva ועיצבתי את המעטפות. הכרתי ספקים וחברת שליחויות. היו חודשיים שבהם ניהלתי במקביל גם מרכז קהילתי למלאכות בירוחם, פרויקט גדול ושואב בתוך שנת קורונה. עברתי ממצפה רמון לחיפה כדי להקים את העסק. אחרי חודשיים של הכנות, באחד בספטמבר לפני כשנתיים, התחלתי לייצר בעצמי בדירה החדשה בחיפה. עשרה ימים אחר כך פתחתי את החנות האינטרנטית והתחלתי למכור. היום יש לי עובדת אחת שמייצרת". עובדת אחת? איפה המפעל?"האמת שפה אצלי בבית. ממש עכשיו אנחנו בשיאו של תהליך מיתוג גדול, שבסופו המוצרים יימכרו בחנויות". מאיפה היה לך ביטחון להתחיל עסק כזה מהבית?"נעזרתי בדמי האבטלה שקיבלתי, מהבחינה הזאת אני מחזיר למדינה. ובאמת, די מהר הבנתי שמיציתי את מה שאני יודע ואני צריך ללמוד עוד, כי אין לי את הכלים להיות עצמאי בישראל. לקחתי תהליך ליווי, שבסופו נרשמתי לקורס עסקי ולסמינר של ליווי עסקי במשך חצי שנה בעלות של כמה עשרות אלפי שקלים, ועוד 20 אלף שהוצאתי על העלות הראשונית של ההרצה, כשהעסק הרוויח 8,000 שקלים בחודש בממוצע". ישנת טוב בלילה? "האמנתי במוצר וחשבתי שיש לי עם מה לעבוד, ושגם אם אני לא יודע מספיק, המוצר נמכר בעולם. אני עדיין משלם על ההלוואה, כך שנעלתי את עצמי לכמה שנים עם העסק הזה. מקסימום אלך להיות מורה, אבל הסיכון שווה". איך אתה מתאר את השנתיים האחרונות, מאז שהתחלת עם העסק הזה?"דרך חתחתים, המון ללמוד, הרבה עבודה מנטלית ועבודה מונוטונית בכל שלבי הפקת המוצר, אני כמעט תזמורת של איש אחד". לא חיפשת משקיע?"משקיעים באו אליי אבל פחדתי לתת את המושכות למישהו אחר ולהפוך למפעל שלו. הרגשתי שאני לא רוצה רק להגשים מטרה כלכלית או לצמצם את השימוש בפלסטיק,אלא להיכנס לעולם העסקי הירוק, והעסק הזה הוא כרטיס הכניסה שלי. אני מדמיין את עצמי בתעשייה הירוקה מפתח עוד ועוד פתרונות גם עוד 30 ו-40 שנה". כלומר, זה רק צעד ראשון בשרשרת של יוזמות עסקיות אקולוגיות?"כשריכזתי את הפעילות של הפרמקלצ'ר למדתי שאין פתרון אחד למשבר האקלים. יהיו הרבה פתרונות קטנים, וצריך את כולם. הבנתי שהכלי של 'העוטפת' יהיה מקפצה שתהפוך אותי ליזם ירוק. לתת את המושכות למישהו אחר לא קידם אותי אל המטרה, למרות שהייתי יכול לקבל כסף, ובאמת כבר הציעו להפיץ אותי באירופה. אולי אני מפספסהזדמנות, אבל קודם כל רציתי לפתח את עצמי ולקבל כלים לעתיד". וכל הקסם הזה מתרחש אצלך בדירה? איך אפשר להתחרות בסינים בייצור ידני מהבית?"בסין יש מכונות שעושות את זה אבל אז איכות המוצר פחות טובה בעיניי, הם מתיזים את החומר על הבד ואני מקפיד לטבול את הבד בחומר. בנוסף, זיהיתי שהרבה לקוחות רואים את הפרסומות וקונים מוצרים דומים בחנויות פיזיות וחושבים שזה המוצר שלי. אז החלטתי לפתח את היכולת להתחרות במוצרים הזולים מחו''ל ולשאוף לייצר בכמויות גדולות יותר. מצאתי מישהו שבונה מכונות והוא ערך עבורי מחקר, ובימים אלה אני מאשר את התוכניות שהוא בנה לבניית מכונה כזאת. כדי להוזיל עלויות אני בונה מכונה שדורשת עובד חכם, ולמזלי אני לא רק מנהל אלא גם פועל חכם. זה מה שלימדתי ילדים במשך הרבה שנים. יש לי תופרות בנות הגיל השלישי בשכונה שחותכות את הבדים. כל יומיים אני בעצמי לוקח שעווה, חמאת קקאו ושרף ומכין את העיסה לפי המידות. למוחרת באה עובדת וטובלת בעיסה את הבדים. אני גם אחראי על המשלוחים, השיווק, שירות הלקוחות ובניית אסטרטגיה קדימה". יש לך טיפ ליזמים ירוקים?"פתחו חוסן נפשי והשקיעו הרבה כסף. כי הסיפוק עצום: מאז שהתחלתי להפעיל את העסק אלפי הלקוחות שלי (מתוכם 40% לקוחות חוזרים) חסכו באמצעות מוצרי 'העוטפת' שלושה מיליון פיסות פלסטיק. ואני מודה להם על כך מאוד".

כמה וכמה גלגולים עבר כפר הנופש 'דולפין וילג'' שבשבי ציון עד שזכה לאחרונה לעיצוב מחדש, המחבר את הכפר עם הים ומגשר על הפער, תוך שהוא מכניס את הטבע, את הצבעים, את הנופש, את השקט והאדמה, אל תוך החדר. "מה שמיוחד מבחינתי זה שה'דולפין וילג'' הוא בשבי ציון והוא לא מנותק מהסביבה, אלא יש פה מיקרוקוסמוס שלא קיים בהרבה מקומות. ללוקיישן יש את האיכויות שלו, יש בו הכול ואפשר להגיע לכל מקום ברגל או באופניים. אין עוד הרבה מקומות כאלה בארץ", מסביר רן וינרבה, הבעלים החדש של כפר הנופש הצפוני, והוא צודק, יש מעט כפרי נופש בסמוך לרצועת חוף פסטורלית. בראשית שימש המקום בית הבראה קלאסי של פעם, שקרוי על שם בית הדולפין המפורסם במושב, מלון הבוטיק הראשון בישראל שאירח שועי עולם. מאז חווה כמה גלגולים, האחרון תחת שרביטו של וינרבה, שעשה בו מהפך. 22 החדרים הפרוסים במרחב עברו סטיילינג והלבשה מחדש, במטרה להכניס את הים לכפר. "היה נתק," הוא טוען, "המקום לא שידר מספיק חופש והייתה חסרה אווירה". בינואר קיבל וינרבה את המפתחות למתחם ונכנס לאירוע השיפוץ, מלווה במעצבת אסנת נוביק, ובסוף מרץ נפתח הכפר מחדש. מה היה המוטו העיצובי?"להכניס את הים פנימה, ולהמחיש אותו לאורחים. בגלל הקרבה לחוף רציתי לדמות כפר גולשים, ולמרות שאיני גולש, כי אני חסר קואורדינציה, יש לי חברים גולשים שאיתם ישבתי להבין מה יהפוך את המקום למיוחד. אנשים אוהבים אתרי גולשים, יש בזה משהו צעיר ומושך. הוספנו מקלחת חוץ לשטוף ציוד ותלינו גלשנים בכמה מקומות, כדי להכניס אווירה בנגיעות ולא בעודף. הוספנו עגלות חוף שאורחים יכולים לקחת לים, ויש בהן הכול: מחצלת, כיסא ושמשייה, והן תורמות לאווירה. אזור הספא, שכולל ג'קוזי, מיועד להפוך למרכז וולנס עם שיעורי יוגה וטיפולים בבוקר, ובערב יארח אירועים פרטיים". החזון, לדבריו, נבנה בהדרגה וכל פעם הוא הוסיף משהו. "אם הרגיש לי שיש מקום עירום או פינה שדורשת תשומת לב, מילאנו את החסר".   מי טיפל במתחם?"אני התעסקתי בשיפוץ ואסנת השלימה בפיניש, בליקוט הפריטים ובמיקום שלהם. זה הקסם שלה, היא יודעת להניח דברים במקום", הוא מפרגן. מזה שנים שוינרבה עוסק בבנייה ובשיפוצים, והוא מחובר לתחום מילדות. "אני מתחבר לעבודת כפיים, אוהב לשפץ וללכלך את הידיים", הוא מגלה. "ידעתי איך אני רוצה שהדברים ייראו והכנתי צ'ק ליסט של רעיונות והשראה. הדבר שהכי היה חסר זה הלב, מתחם מרכזי שיחבר הכול, כי זה הרגיש כמו יחידות נפרדות בלי קשר". הקבלה, שהייתה מנותקת לחלוטין, הועתקה לכניסה למבנה המרכזי וממנה נמתח ציר ישיר לחצר, וכך נגלה היופי הטבעי. "אנשים חושבים שזה בית פרטי, ואז הם נשאבים דרך המסדרון הראשי למעין צומת מרכזי, שממנו אפשר לראות את החדרים בצדדים ולהבין שזה מתחם רחב ידיים". על הציר, שחלקים מקירותיו נשארו נטולי טיח בכוונת מכוון, שוכןחדר האוכל ששופץ ויש בו מכונת קפה לשימוש חופשי. חלל נוסף משמש מעין לובי ומרכז התכנסות, שלדבריו "מחבר את האנשים. בערב האורחים מביאים אוכל והאזור מתמלא חיים ומשמש נקודת חיבור לכולם - הלב של המקום". בחצר החיצונית כמה פינות ישיבה כיפיות ושמשיות קרושה אופנתיות שמתכתבות עם הקו הטבעי. את החדרים רצה וינרבה לשפץ לעומק, כי הרגיש שהם לא מספקים, אבל בסופו של דבר נגיעות צבע והלבשה נכונה עשו את העבודה. תקרת החדרים גבוהה ובמרביתם גרם מדרגות המוביל לגלריה לילדים. "התלבטנו איך להתמודד עם קיר גבוה ומה לעשות. חשבתי על מדף בגובה ואסנת לקחה את הכיוון אבל עיצבה את הקיר בפריטי קש ושמיכת חוף, שיצרו מראה טבעי. הפריטים מונחים בסדר שיש בו זרימה של הגוון, מקש בהיר לירקרק". נוביק הוסיפה ליד המיטה שרפרפי עץ בלוק כפרי, מוטות וילון מענפים טבעיים ובדי פשתן בהירים. בקיר אחר תלתה סל קש עם מגבות ים, לשימוש האורחים. פריטי הטקסטיל נבחרו בגוונים שמתכתבים עם ים וטבע, צבעי חול וכחול. "רצינו להעניק לחדרים את הכיוון שמגיע להם, כי המוטו הוא כפר נופש על הים, ולא היה שום מוטיב שקשור אליו, ולי זה היה חסר מאוד", מספרת נוביק. כמי שעוסקת בתחום כבר 25 שנה ועיצבה הרבה כפרי נופש וחדרי אירוח, חשה שהיה נתק. "העלינו רעיונות משותפים, קיבלתי יד חופשית ועשיתי בעיקר סטיילינג כדי להכניס את הים, את הנופש, השקט, הצבעים, האדמה ואת הטבע לתוך החדר. דמיינתי גוונים של חול ושל ים וחומרים טבעיים, הרבה קש, טקסטיל בגוונים הנכונים, ענפים סחופים, סנדות, חומרים הכי טבעיים שיש". המתחם נהנה לאורך השנים מגינון מטופח. "צוות המיתוג זיהה שיש כאן משהו מיוחד, כמו גן נעלם. מבחוץ רואים שהכול ירוק, ובפנים מתגלה מתחם עם ירוק בין היחידות ובשבילים, שמרגיש קצת חבוי", אומר וינרבה. "אני אוהב שהירוק נכנס פנימה דרך הוויטרינות והצמחייה עוטפת מכל עבר. מצד שני היה עומס אז פתחנו והקלנו אותה".נוביק מצטרפת לתחושות: "אני אוהבת שהג'ונגל הירוק חודר מהחלונות ומרגישים בטבע". את מתחברת לסגנון באופן אישי?"גדלתי בימית, אז החיבור של חוץ ופנים מדבר אליי. אני לא אוהבת חדרים מודרניים על שפת מים, אלא מחברת לטבע, שיתכתבו עם הסביבה ולא יהיו מנותקים, ובאופן כללי מעדיפה חומרים אמתיים, לא סינתטיים ותחליפיים". את התחושה הטבעית המשיכו וינרבה ונוביק גם בגגוני הכניסה לחדרים, שעשויים מקש על סנדות עץ גולמיות. בשטח פוזרו מתקני גריל מדוגמים בלוק כפרי שמשתלב היטב. בהמשך מתוכננת בריכה קטנה בטבורו של השטח, בר וטבון פיצות. יש גם אופניים ומוזיקת רקע שמכניסה לאווירה ואפילוחנות קטנה ושיתופי פעולה עם מועדון הגלישה. אף שמדובר בכפר נופש, השירות מלונאי וכולל קבלה, שירות חדרים, ארוחת בוקר ומעטפת מלאה באתר אירוח קצת שונה. "אנשים לא רוצים מלון גדול או מלון בוטיק" מדגיש וינרבה, "הם מחפשים מקום עם עיצוב קליל ומתוך האקלקטיות נוצר החיבור". החלום והביצוע נפגשו?"כן, למרות הדד ליין הקצר, כנגד כל הסיכויים, זה היה פרויקט כיפי. רן עמד בזמנים והיו בעלי מקצוע טובים. לדעתי הצלחנו לשדר את מה שרצינו, אנשים חווים את מה שניסינו להעביר ביג טיים", משבחת נוביק. וינרבה מסכם שהתגובות מהשטח אוהדות: "אני מקיים לא מעט שיח עיצובי עם אנשים ושומע שיש את הנגיעות שצריך ושהעיצוב מעביר את המסר".

ב-2019 נפתח באחד מהבניינים ההיסטוריים בברוקלין מרחב אירוח ומוזיקה בשם Public Records, מרחב הכולל בית קפה וחנות תקליטים, בר ומסעדה, חלל מוזיקה חיה, טרקלין וחדר האזנה בקומה העליונה, גינה ועכשיו גם משתלה - The Nursery. "המשתלה נולדה מתוך מגרש אספלט פנוי הצמוד ל-Public Records, המיועד למבנה עתידי", מספרים שיין דייויס ופרנסיס האריס, המייסדים של Public Records למגזין 'עיצוב נדל"ן'. "רצינו לבנות חלל מוזיקה חיצוני והיינו צריכים מקום לשכן בו את הצמחים שלנו בחורף, וכך החלטנו שבינתיים, עד שביום מן הימים ישמש השטח להקמת מבנה, נהפוך אותו לשטח ירוק המאכלס צמחים ואנשים כאחד". Public Records הוא טבעוני ודוגל בבזבוז מינימלי. "קיימות ואחריות חברתית אלה דברים שאנחנו מעריכים יותר מכל דבר אחר כבני אדם. רצינו ש-Public Records תציג עמדה מוצקה יותר ביחס למותג אירוח טיפוסי, והתכוונו להשתמש בו כפלטפורמה לקידום דברים שאנחנו מאמינים בהם". המשתלה מדגימה עקרונות אלו היטב, בכך שהיא עשויה מחומרים פשוטים וטבעיים, כמו דיקט, קורות עץ ופח גלי. היא כוללת ארבעה קירות נפרדים, שכל אחד משרת מטרה מסוימת. בצד הדרומי חממה גדולה המעוצבת בצורת U, ונשארת חמה או קרירה באופן פסיבי, מבלי להזדקק ליותר מדי אנרגיה. היא שומרת על הצמחים של Public Records בחורף ובקיץ הופכת לחלל לארוחות. היא נבנתה על ידי שלושה קונטיינרים, שהרכבתם לא דרשה שימוש במכונות כבדות, ודי בקלות ניתן לפרק את המבנה ולהגדיר אותו מחדש על פי הצורך. עץ מחטני שנשתל במשתלה מאפשר סביבה בריאה יותר, שכן ככל שהוא משחרר תרכובות אורגניות בשם 'טרפנים', איכות האוויר משתפרת. המשתלה הוקמה בעזרתם של סטודיו העיצוב הניו יורקי Mattaforma, הפועל על בסיס מחקר סביבתי, במטרה לייצר סביבה שוויונית ומקיימת. "בכל פרויקט שאנחנו ניגשים אליו, אנחנו מתמקדים בשימוש בכמות הקטנה ביותר של חומרים שיאפשרו סידור מרחבי חדש החוגג את הסביבה", מסבירות ג'ין סו ולינדזי ויקסטרום, מייסדות Mattaforma. "קיימות היא לא רק שאלה של נפח ואנרגיה גלומה, אלא גם נראות, חוזים חברתיים וטיפול בחומרים לאורך חייהם. אנחנו מתמקדים בחומרים המשפרים את רווחת המשתמשים ביותר מדרך אחת".

בבית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, ששם לו למטרה לקדם את האומנות והעיצוב הקרמי בישראל, נפתחו שלוש תערוכות חדשות. 'מערום' היא תערוכת יחיד ראשונה ליערה רבינוביץ (אדריכלית, מעצבת ואומנית קרמיקה), המציגה בלב תערוכתה צלחת,שאותה היא מנתקת מההקשר הפונקציונאלי שלה ומבקשת באמצעותה לתת מקום לחפץ שפתח עבורה את עולם הקרמיקה. ב'שארית', מציג אריה ברקוביץ עבודות מהחצי שנה האחרונה, הבנויות משאריות שנזנחו ונזרקו ומוצגות כרישום מינימליסטי בחלל וכפסלים גדולים וקטנים. השאריות שאיתן עבד הגיעו מבתי מלאכה (רגלי שולחן עץ, בדים, חלקי פלסטיק, מסגרות ועוד), מהטבע (ענפי עץ לא מעובדים), מציור (מסגרות עץ למתיחת בדי ציור), שאריות של פיסול וחפצי נוי תעשייתיים ומצילום. בגלריה הקטנה במקום מוצגת התערוכה 'תחנה בזמן' המציגה את עבודותיהן של שלוש בוגרות מלגת 'סטודיו ראשון' לשנים 2022-2023, המאפשרת התמחות והבנה מעמיקה של עבודה בחומר קרמי, מחקר טכנולוגי, ניהול סטודיו ואופני הוראה. תערוכות 'שארית' ו'תחנה בזמן' ינעלו ב-14 באוקטובר 2023. תערוכת 'מערום' תינעל ב-21 באוקטובר  .2023

שני כלי חרס ומכסי עץ, מינימליסטים ומעוצבים, לאחסון תבלינים. מגיע עם מגש וכפיות בעיצוב פונקציונאלי ואלגנטי, שנותן מראה יפני ומתוחכם למטבח.להשיג ב'אקונאווה', econawa.co סדרת הקופבושקות נוצרה כמחווה למטריושקות המסורתיות. לכל אחת מבנות המשפחה, פתח הכנסת מטבעות במיקום שונה וכל אחת נצבעת באופן ידני, להענקת אופי וייחודיות. לקופות פתח תחתון למילוי חוזר ולחיסכון מקסימלי.להשיג בסטודיו reish.co ,REISH כלי זכוכית מקסים להנבטת אבוקדו של המעצבת והאומנית הילה שמיע. מלאו את הכלי מים, הניחו את הגרעין ותנו לקסם לקרות. ה'אבוקדו' עשוי זכוכית עדינה בניפוח פה ומגיע במגוון צבעים.להשיג ב'אסופה' asufadesign.co.il ואזות לבנות מפורצלן, במראה קלאסי עם טוויסט עדכני. שילוב של צורה עגולה וזוויות חדות, מראה פיסולי ומשחקי אור וצל. יפהפיים לבד או במקבץ ולא מחייבים פרחים, אף שיחמיאו לכל זר שיונח בהן.להשיג ב-oblibop.co.il ObliBop סטודיו HandS יוצרים כלי אוכל מקרמיקה לבנה ופורצלן, שנוצרו בהשראת צורות טבעיות ואסתטיקה חד-פעמית של אבן שנשחקה עם הזמן. קראפט עכשווי במיטבו.להשיג ב-DUO HOUSE סמטת מזל דגים 3, יפו קולקציה משותפת של פסלים מרגשים, שיצרו יחד סטודיו REISH ו-PRAT LIVING. אוקסימורון בין חומרים, צבעים וגישות עיצוב יצר שילוב מפתיע, מרגש, הומוריסטיואלגנטי. לכל פסל פונקציונאליות שונה, לעיתים מראה, לעיתים ואזה, לעיתים מעצורספרים - תמיד מרתק.להשיג ב-pratliving.com PRAT LIVING  קיט פיקניק אישי בעיצוב נקי ומינימליסטי, כולל תיק אוכל תרמי מבד עם אפקט נייר, בקבוק שתייה תרמי מנירוסטה שומר על חום וקור (12 שעות), שתי קופסאות נירוסטהעם מכסה סיליקון וסט סכום מעוצב.להשיג ב'אקונאווה', econawa.co מסגרות מרחפות של המותג הבלגי XLBOOM משדרגות כל תמונה, זיכרון או עבודת אומנות. עבודת יד, מיוצרת בגדלים שונים, בעץ טבעי, אגוז, שחור ולבן.להשיג ב-tema-shop.com ,TEMA סט פמוטים מודולרי מאבן בזלת וקרמיקה, הכולל זוג פמוטים תחתונים לנרות נמוכים ומעליהם זוג פמוטים גבוהים לנרות ארוכים.להשיג ב'סטודיו יהלומיס', yahalomis.com כוסות אספרסו המשלבות בעיקר דימויים של עצים, של המעצבת דנה לוי, המושפעת מפילוסופיית הזן הבודהיסטי ויוצרת בקרמיקה שפה אמנותית שמדגישה אסתטיקה. 'הביצות' של דנה לוי, כלים דמויי ביצה, נוצרו כמעט במקרה דרך עבודה אינטואיטיבית בסטודיו והפכו לאחד מסימני ההיכר שלה, משמשות כעציץ, כלי נוי, מעמד לנר ועוד.להשיג ב-claybydannah.com ,Clay By Dannah אגרטל חסר צורה, היוצר אשליה של חומר מתכתי וכבד אך עשוי מפולימר קל. המראההייחודי, שנוצר על ידי קימורי האגרטל, משקף את קרני האור בכמה דרכים ומעניק לאגרטל מראה מעניין בכל זווית.להשיג ב-ortalsachs.com ,Ortal Sachs סדרת השחיינים של פוגי נעים, בובות קרמיקה המיוצרות בעבודת יד בעיבודים חדשים ומרגשים. כל דמות אחת ויחידה מספרות סיפור אנושי יום־יומי, כקבוצה או כבודדים.להשיג בסטודיו של פוגי נעים fuginaim.com קנקן תרמי מנירוסטה בסגנון רטרו (בהשראת בקבוקי חלב מפעם), כזה שהאורחים לא יפסיקו להתפעל ממנו. שומר על חום וקור עד עשר שעות, בתוספת זוג כוסות זכוכית חגיגיות ומשמחות המשלימות את הסט.להשיג בחנויות shoppu.co.il SHOPPU סדרות אגרטלים מיוחדים ומקוריים מעצים מקומיים שגילף אומן העץ יובל בוכשטב, בטכניקות חדשניות של מלאכת יד פורצות דרך.להשיג ב-DUO HOUSE סמטת מזל דגים 3, יפו פאוצ' מינימליסטי של המותג akkoniq, מאפשר שתי תצורות נשיאה על הגוף כתיק מוצלב וגם כתיק כתף קטן. מעוצב על טהרת הקיימות מחומר קל משקל ובמגע קטיפתי. בעל פתח רחב במיוחד לגישה נוחה לתכולה, כיס רשת פנימי ומתלה מפתחות, כך שלאמשנה כמה הפאוץ' יהיה מלא - המפתחות תמיד יהיו ב'שלוף'.להשיג ב-akkoniq.com ,akkoniq ערכה לאחסון שמן זית מבית SANSONE האיטלקית, השומר על שמן הזית טעים ואיכותי לאורך זמן ובנוחות מרבית בעת מילוי ומזיגה. הערכה כוללת מכל נירוסטה ומעמד (במספר גדלים) וקנקן נירוסטה (ליטר אחד).להשיג ב-amox.co ,AMOX בית מזוזה בקו נקי ומינימליסטי, עשוי קרמיקה עבודת יד. פריט יודאיקה עכשווית עם תשומת לב מיוחדת לפרטים הקטנים וגימורים גבוהים. ניתן להזמין במגוון צבעים וגדלים המתאימים לכניסה לבית ולחדרים.להשיג ב'סטודיו יהלומיס', yahalomis.com משחק שחמט עננים, משחק הקופסה האהוב עלינו בעיצוב חדש, מסוגנן ומודרני. אתם רק צריכים להחליט אם תרצו לשחק בו, להשתמש בו כאלמנט עיצובי או לתת כמתנה שימושית ומעוצבת.להשיג ב-karinaonline.co.il ,KARINA שרפרפים משמחי לב בעיצוב לימור פשר טבוש, עשויים עץ, שזורים בחוטים צבעוניים, ארוגים על גבי מסגרת עץ גולמי בחוטי טריקו ממוחזרים ונעימים למגע.להשיג ב'סטודיו איינה' studioaiyana.com

נדמה שאת ימי הקיץ הלוהטים השנה העברנו רובנו במזגן, בעיקר כי זה היה בלתי נסבל לבלות יותר מכמה דקות בחוץ. אלא שלמעשה שהות בחללים סגורים איננה התנהגות השמורה רק למזג אוויר קיצוני ובעידן המודרני בני אדם מבלים כ-80 עד 90 אחוזים מהיוםבחלל סגור. מה רע בזה? תלוי עד כמה אתם מקפידים לפתוח חלונות. איכות האוויר בבית, במשרד ובחללים סגורים שאינם מאווררים היטב עשויה להזיק מאוד לבריאות שלנו. רמות המזהמים בבית הן לרוב גבוהות פי שניים יותר מבחוץ. רעלנים שנמצאים בחללים סגורים כוללים חלקיקים ביולוגיים ויותר מ-400 כימיקלים ותרכובות שונות המושפעות מגורמים שנמצאים מחוץ למבנה ובתוכו. זו הסיבה שארגוני הבריאות מסביב לעולם ממליצים לפתוח את חלונות הבית כשלוש פעמים ביום. "הבית שלכם צריך לנשום כדי שאתם תוכלו לנשום", טוענים היזמים של 'בירדי' (Birdie), מוצר טכנולוגי חכם ואלגנטי שמזהה מתי צריך לפתוח את חלונות הבית. איך הרעיון נולד ולמה דווקא ציפור? ובכן, מסתבר שלפניכמאה שנה עובדי מכרות השתמשו בקנרית, ציפור שיר קטנה שאותה היו שמים בכלוב,כדי לזהות מתי האוויר הופך לרעיל מדי עבורם. כשהציפור הייתה מאבדת את הכרתה ונופלת, זה היה הסימן עבורם לצאת החוצה. גם 'בירדי' עובדת באופן זהה. היא כוללת חיישן CO2 שמודד את איכות האוויר בחדר ואלגוריתם שמשווה את רמת הפחמן הדו-חמצני לזו המומלצת על ידי רשויות הבריאות מסביב לעולם. כשהאוויר הופך ללא בריא, בירדי 'תצנח' מטה, עד שתפתחו את החלון, ואז היא תחזור לחיים. בירדי עשויה פלסטיק שניתן למחזור ומגיעה עם בטריות נטענות ותושבת קיר. מדובר במוצר פשוט מאוד, בלי אפליקציה נלווית, בלי מסך דיגיטלי או תאורה מיוחדת, ולטענת היזמים, דווקא הפשטות שבו הופכת אותו למוצר טוב יותר. הוא חכם מבפנים, אסתטיונעים למראה מבחוץ. הוא זמין למשלוח באתר ומגיע מהמחסן שבדנמרק לכל מקום בעולם - וגם לישראל.

הכתבה בשיתוף מטבחי רגבה באולם התצוגה של רגבה בראשון לציון, הציג קובי מוטיב, מנכ"ל החברה, את הפיתוח המדובר של החברה והדבר הגדול הבא לדבריו בתחום המטבחים: מטבח על זמני, עמיד בפני מים ולחות, השובר עוד מיתוס בתחום המטבחים. לא משנה אם יש לך מטבח סנדוויץ' או שבבית (סיבית) מה שחשוב זו המעטפת. "הצעת ערך אמיתית ומדויקת ללקוחות היא החזון שלנו, בייחוד בעידן של שפע בו הצרכנים חשופים לעשרות הצעות. בזכות טכנולוגיית RG360 אשר פותחה על ידנו, אנו יכולים לומר בלב שלם שהצלחנו", אמר מוטיב באירוע הצגת הפיתוח החדש. לדבריו, "בכדי להוביל את שוק המטבחים לא נדרש רק לעצב מטבחים יפים, מה שרגבה כבר עושה מזה שנים, אלא להוות מצפן אמיתי באיכות, בשירות ובחוויית הלקוח. מחלקת המחקר והפיתוח של מטבחי רגבה, ערכה במשך תקופה ארוכה ניסויים על סוגי עץ שונים, אשר הובילו למסקנה שאם חלקי המטבח אינם מכוסים מכל הכיוונים עם קנט ולא משנה באיזה סוג עץ מדובר, הוא בסופו של דבר יתנפח. מיטב המוחות בחברה התכנסו, והגיעו לפיתוח חדשני בו כלל חלקי המטבח נעטפים ב-360 מעלות ובשיטת ייצור מיוחדת, כך שיהיו עמידים בפני האיומים הגדולים: מים, לחות, רטיבות ופגעי הזמן. "משקיעים בקשר עם כלל הלקוחות" את מוטיב פגשנו באירוע חגיגי שקיימה מטבחי רגבה בסניף ראשון לציון, אליו הוזמנו אדריכלים ומעצבי פנים מהמובילים בישראל. באירוע, כאמור, השיקה החברה את הטכנולוגיה החדשה שלה וחגגה את זכייתה בפרס BRAVO למצוינות בשירות, זו השנה השנייה ברציפות. הערב החגיגי ציין גם את שיאה של תחרות עיצוב מטבחים Regba Kitchen Challenge, אותה קיימה רגבה בקרב אדריכלים ומעצבי פנים, במטרה לעודד יצירתיות בעיצוב מטבחים. התחרות, שכללה חבר שופטים מכובד כמו שף ישראל אהרוני, אדריכל יוסי פרידמן, ואדריכליות המסעדות והאירוח הבינלאומיות סיגל ברנוביץ ואירנה גולדברג, הוכיחה את המצוינות שקיימת בתחום, כפי שהוצגה בסרטוני התדמית של המטבחים הזוכים בכיכובו של מנחה תוכניות העיצוב, דניאל חסון. אלו הוקרנו על מסכי ענק באירוע וניכרה התלהבות רבה מהם. מוטיב מעיד כי מטבחי רגבה משקיעה רבות בטיפוח הקשר האישי עם כלל לקוחותיה ושותפיה, ובכלל זה גם אדריכלים ומעצבי פנים. "מדובר בהתנהלות עסקית המאפשרת לנו לצעוד לצידם למרחקים ארוכים". מגמה זו בהחלט משקפת את הלך הרוח של השנתיים האחרונות במטבחי רגבה. על כך מעידה גם זכייתם זו השנה השנייה ברציפות, כאמור, בפרס BRAVO היוקרתי. הפרס ניתןלחברה על הצטיינות יתרה בתחום איכות השירות וחווית לקוח. על מנת לקבל את הפרס המדובר בקטגוריית המטבחים, על רגבה היה לעבור רף של הצטיינות, כלומר למעלה מ-75% מלקוחותיה צריכים להיות מרוצים מהשירות שסיפקה להם ומוכנים להמליץ עליה. בחברה מציינים כי רגבה קיבלה את הציון המשוקלל הגבוה ביותר בתחום המטבחים והינה למעשה, חברת המטבחים המצטיינת היחידה בארץ. "מתחייבים ל-12 שנות אחריות" "משהו טוב קורה במטבחי רגבה", אמרה מעצבת הפנים עדי אדליס, שהגיעה לערב ההשקה. "אני עובדת עם רגבה שנים, מאז ומעולם החוויה שלי כמעצבת וחווית הלקוח, היו מצוינות, אבל זה הרבה יותר מזה, הצוות מקצועי, המוצר מוקפד ואיכותי, עמידה בלוחות זמנים ורמת שירות נהדרת, גם לאחר הקניה ולאחר ההתקנה". ואכן, אחרי תקופה אינטנסיבית של מחקר ופיתוח, הכולל מיכון חדש העומד בסטנדרטים אירופאים מחמירים, ניראה כי רגבה מצאה את הבידול שיעניק לה יתרון תחרותי בשוק מוצף ומתפתח: RG360 - טכנולוגיה חדשנית המונעת נזקי רטיבות ומאפשרת למטבחי רגבה להעניק הצעת ערך ללקוח, הכוללת מטבח על זמני המגיע עם 12 שנות אחריות. הטכנולוגיה החדשנית הופכת את גופי הארונות לעמידים בזכות מעטפת חלקי המטבח מכל הכיוונים, ב-360 מעלות, אך גם בזכות שימוש בדבק חדשני שמתקשה במגע עם מים. היתרונות הברורים והמידיים הם הדבקה חזקה פי כמה מהדבק הנהוג כיום; באופן מפתיע, עמידות בחום ולחות הנובעים מהליך הריאקציה בין הדבק החדשני למים, אף מחזקים את כושר ההיצמדות שלו. זאת בניגוד לדבק שנמצא בשימוש כיום שיימס בטמפ' של 60 מעלות ויתפרק בתנאי לחות גבוהה. העמידות הגבוהה של הדבק החדשני ב-RG360 מבטיחה עמידות גבוהה במיוחד של המטבח, מציינים ברגבה. מפעל מטבחי רגבה הוקם ב-1946 על ידי מייסדי מושב רגבה, אשר שאפו להיות חלוצי ענף העץ בארץ ולהקים בצפון מפעל שיעסוק בייצור מטבחים על בסיס הידע והניסיון שהביאו עמם. מאז ובמשך 75 שנה מתמחה רגבה בעיצוב, ייצור ושיווק מטבחים וארונות והיחידה בישראל בתחום המטבחים המחזיקה בתו האיכות והשירות של איגוד תעשיות הריהוט בישראל, בתקן מכון התקנים, בתקן האיכות הבינלאומי ISO 9001 ובחותם האמינות מבית דן אנד ברדסטריט. "טכנולוגיית RG360 אפשרה לנו להתחייב ל-12 שנות אחריות, פי שניים ממה שמקובל ברוב החברות בענף", מסביר מוטיב. "זו דרכה של מטבחי רגבה לעמוד מאחורי ההבטחה ללקוח שהוא מקבל את המוצר הכי איכותי בשוק. זו גם התגובה האסטרטגית שלנו כחברה מובילה בתעשייה לדרישה ההולכת וגוברת ממותגים מובילים לספק מוצרים על זמניים ולגלות אחריות רבה יותר, מתוך כוונה לדאוג לעתיד מקיים יותר", הוא אומר לסיום.

הכתבה בשיתוף אביסרור בשכונת נווה גן צפון המבוקשת, בין תל-אביב לרמת השרון, בצמידות לשכונת תל-ברוך צפון ובקרבת צומת "הפיל" תמצאו את אחד מהפרויקטים המבטיחים והמבוקשים ביותר בישראל. "המיקום הגיאוגרפי של נווה גן הוא למעשה בצפון תל אביב, אבל מבחינה מוניציפאלית השכונה שייכת לעיר רמת השרון. לפני כשנה החלו להרחיב את האזור ולהקים שכונה חדשה בשם נווה גן צפון שלמעשה מהווה המשך לשכונת תל ברוך צפון, השכונה מבוקשת בקרב משפרי דיור, משקיעים, משפחות צעירות, מצמצמי דיור וכן בעלי מקצועות חופשיים כדוגמת הייטק, עו"ד, רו"ח שגרים בשכונות בסביבת הפרויקט", כך אומר יורם אביסרור, סמנכ"ל השיווק של חברת אביסרור משה ובניו המשווקת בימים אלו דירות בפרויקט "אביסרור בשדרת פארק צפון". חברת אביסרור היא חברה משפחתית ותיקה שהוקמה בשנת 1978 העוסקת ביזמות, ניהול וביצוע מגוון פרויקטים של נדל"ן כולל מבני מגורים, דיור מוגן, מבני תעשייה, מסחר ומשרדים בכל רחבי הארץ. החברה, שהוקמה על ידי משה אביסרור ז"ל, הקדימה את זמנה בכל הנוגע לתכנון וביצוע והיא בין החברות הראשונות בארץ שהתמחו בבנייה טכנולוגית מתקדמת. היתרון הגדול שלה הוא שהיא חברה יזמית וחברה מבצעת כך שכל שירותיה נמצאים תחת קורת גג אחת. בין הערים שבהם אביסרור יזמה ובונה פרויקטים, ניתן למנות את בני ברק, ראשון לציון, באר שבע, ירושלים, רחובות ובאר יעקב והיא צפויה לבנות פרויקטים עתידיים בפתח תקווה, בת ים, אשדוד ושדה דב תל אביב. כיום חברת אביסרור מנוהלת על ידי שלושת האחים - אלי אביסרור, יצחק (ג'קי) אביסרור ויורם אביסרור, וצוות החברה כולל עובדים מקצועיים, מנהלים ומהנדסים מהמובילים בישראל. בתחילת דרכה התמקדה החברה בפרויקטים באזור באר שבע ובמשך השנים היא יזמה והקימה פרויקטים רבים באזור המרכז. לפני שנה החליטה החברה להקים פרויקט בשדה דב-תל אביב. לדברי יורם אביסרור, לשכונת נווה גן צפון יש יתרונות רבים: "בזכות העובדה שהשכונה שייכת מוניציפאלית לרמת השרון, מחיר הדירות הוא נמוך יותר בהשוואה למחירי הדירות בתל אביב. יחד עם זאת, תושבי השכונה נהנים מהמיקום הגיאוגרפי של תל אביב - השכונה ממוקמת סמוך לצירי תנועה מרכזיים - היא נמצאת בין כביש 20 איילון וכביש 5 לבין צומת הפיל. בשכונה ייבנו בתי ספר וגני ילדים, מרכזי מסחר, פארקים ובעתיד צפוי להיבנות סמוך לשכונה פארק אקולוגי חדשני". הפארק האקולוגי יתפרש על פני 270 דונם ויכלול בריכות חורף אליהן יזרמו מי הנגר של השכונה, ותוקם בו חווה חקלאית. במרבית שטח הפארק יינטעו עצים וצמחים מקומיים שיצרו נוף מרהיב ופסטורלי. העבודות על הפארק האקולוגי צפויות להסתיים ביולי 2025. הפרויקט "אביסרור שדרת פארק צפון" יכלול 2 בנייני בוטיק בני 11 ו-12 קומות הכוללים 104 דירות 3.5 חד', 4 חד', 5 חד' ו-6 חד'. כל הדירות כוללות מרפסות שמש, דירות גן ופנטהאוזים: "היתרון הגדול בפרויקט שלנו הוא שאין קומת מסחר מתחת לבניינים, כך שאין רעש, עומס ופקקי תנועה. עם זאת, קיימים מרכזי מסחר הקרובים מאוד לבנייני המגורים לנוחות התושבים. בנוסף, הבניינים ממוקמים ברחוב חד סטרי כך שתנועת הרכבים באזור תהיה מוגבלת ותשמש בעיקר את תושבי הפרויקט". על התכנון האדריכלי של הפרויקט אמון המשרד "טיטו אומן אדריכלים", הנחשב למשרד אדריכלות מוביל עם ניסיון רב בתכנון פרויקטים באזור תל אביב ורמת גן. לובי הבניינים המתוכנן הינו לובי כפול ומפואר עם עמדת שומר. בנוסף, מתוכננים חדר כושר מאובזר, מועדון דיירים וחניונים תת קרקעיים. "אביסרור שדרת פארק צפון" הושק ממש לאחרונה, כך שניתן לנצל את ההזדמנות וליהנות ממחירים אטרקטיביים ותנאי מימון נוחים. הפרויקט קיבל היתר חפירה ודיפון. לצד הפרויקט בשכונת נווה גן צפון, חברת אביסרור מתכננת פרויקטים נוספים בעיר תל אביב כדוגמת פרויקט באזור שדה דב הנחשב למבוקש מאוד, פרויקט בשכונת איילת השחר בבני ברק. *ועכשיו ל-10 דירות בפרויקט "אביסרור בשדרת פארק צפון", החברה מציעה הטבה מיוחדת לרוכשים- משכנתא של פעם ב-15 שנה. החברה תשתתף במימון על המשכנתא בשיעור של 2.99 אחוז. מדובר בחסכון של עשרות אלפי שקלים. לפרטים נוספים על פרויקט אביסרור בשדרת הפארק הקליקו>>

הכתבה מטעם צמר שטיחים יפים עיצוב הוא מרכיב קריטי להצלחתם של עסקים. אין זה סוד שחברות הייטק כמו גוגל, מסעדות יוקרה כמו "יפו תל אביב" ומלונות יוקרה כמו האפנדי עכו משקיעים סכומים לא מבוטלים ביצירת חלל אסתטי ופונקציונלי. החל ברהיטים נוחים וכלה בהצבת יצירות אמנות בולטות, כל פרט מעוצב בקפידה כדי ליצור חוויה ייחודית ובלתי נשכחת עבור הלקוחות והעובדים כאחד. ואולם, מדוע אותם עסקים מייחסים ערך כה גבוה לעיצוב? כיצד השקעה בעיצוב יכולה ליצור סביבת עבודה פרודוקטיבית ומרשימה? התרשמות ממשרדיהן של מספר חברות בארץ וברחבי העולם מלמדת שארגונים מקצים כיום תקציבי עתק עבור שדרוג תנאי העובדים והלקוחות שלהם. החל בפינות גיימינג, עובר בשירותי קייטרינג מפנקים וכלה בשטיחים מקיר לקיר, חברות משקיעות מיליונים על מנת לספק סביבת עבודה מרשימה ופרודוקטיבית. כך, לדוגמה, ביקור קצר במשרדי חברת Slack בסן פרנסיסקו יותיר אתכם מופתעים מעיצובו הבלתי שגרתי. המשרד כולל מגוון מרשים של צמחיה שמכניס את הטבע הישר לשגרת העבודה היום יומית. הצמחים מוקמו בצורה אסטרטגית ברחבי החלל על מנת ליצור סביבה טבעית ומרגיעה עבור עובדי החברה. השימוש בצמחיה במשרדים לא נועד רק לשיפור העיצוב שלהם מבחינה אסתטית. למעשה, עובדי החברה מעידים על רמות נמוכות של מתח לאורך שעות העבודה בהשוואה לעובדים בחברות אחרות בענף. דוגמה נוספת ניתן למצוא במשרדי חברת גוגל בציריך, שמציעים מרחב עבודה המקדם איזון בריא בין עבודה לבין פנאי. המשרדים כוללים חדרי ישיבות מעוצבים, חדר מסאז'ים וחדר משחקים מרהיב, המציע שולחנות פינג פונג וביליארד, מכונות פינבול ושלל משחקי וידאו. ראוי להדגיש כי הטרנד העיצובי לא פסח על ארצנו הקטנטונת, שמתהדרת במגוון רחב של משרדים המציעים עיצוב ייחודי ומעורר השראה. דוגמה בולטת הינה משרדי סוכנות הפרסום הדיגיטלית מקאן ואלי, שמהווה שלוחה של משרד הפרסום מקאן אריקסון והוקמה לפני ארבע שנים במצפה רמון. לאחרונה עברו משרדי החברה הממוקמים באזור התעשיה של מצפה רמון מתיחת פנים משמעותית. המשרדים המשודרגים כוללים אלמנטים המגיעים מן הסביבה המדברית שבו הם שוכנים ובפרט ממכתש רמון עוצר הנשימה. כך, ניתן למצוא באלמנטים שונים הפרוסים על פני החלל חריצים ושכבות שנוצרו באמצעות חיפוי עץ ומתכת. בנוסף, חדר האוכל והמטבח עוצבו בהשראת המכתש ומציעים מראה סלעי וגולמי. לבסוף, במקום המראה הקלאסי של בניין משרדים, המציע מסדרון מרכזי שמשני צדדיו עשרות חדרים, תוכננו חלונות ענק הפונים לחצרו הפנימית של המבנה, כשלאורכם מסדרון, שעוצב בהשראת נקיק מדברי. המשרדים החדשים של רשת AM:PM, הממוקמים בבניין קטן בלב תל אביב מהווים אף הם דוגמה לתשומת הלב ההולכת וגוברת שנותנים עסקים לעיצוב. המשרד מתפרש על פני שתי קומות, בקומה הראשונה משרדי צוות, קבלה, מטבח, שירותים ופינת המתנה ובקומה השנייה חדר ישיבות גדול, מטבח שירות ואזור אירוח. הקונספט העומד מאחורי עיצוב המשרדים פשוט אך אפקטיבי: להציג את העיר תל אביב שהרשת כה מזוהה איתה. מחיצות הזכוכית, המעוטרות במדבקות מאוירות של תל אביב, מספקות פרטיות לעובדים ובמקביל מספרות את סיפורה של העיר. הגוונים הכחולים השולטים בחלל תואמים את הלוגו של הרשת ויוצרים אווירה מגובשת ומזמינה. תכונות העיצוב חורגות מתחום האסתטיקה: רצפת הבטון כוללת שביל אופניים המקדם אורח חיים בריא, הצביעה הדקורטיבית של חדר הישיבות יוצרת חלל דינמי וצעיר, והאי במטבחון מעודד את העובדים להתכנס יחד לארוחות משותפות. כמה זה יעלה לכם? עיצוב פנים מכיל מגוון רחב של אלמנטים שיש לקחת בחשבון, החל בתאורה וכלה בבחירת רהיטים ליצירת חלל עבודה אסתטי ויעיל. כתוצאה מכך, עיצוב חללי עבודה עשוי להיות תהליך יקר למדי. בראש רשימת ההוצאות הכרוכות בעיצוב מחדש של בית עסק, עומד הריהוט. לדוגמה, אם אתם מחפשים רהיטים עם היסטוריה עשירה ייתכן שתתעניינו בכיסא האורחים מבית איב סנט לורן. הכיסא, שעוצב בשנת 1917 על ידי המעצבת איילין גריי, עולה לא פחות מ-27.9 מיליון דולרים. ואולם, גם אם אין ברשותכם כמה מיליוני דולרים פנויים, גם עיצוב חללים קונבנציונאלי עשוי לגרור הוצאות משמעותיות. כך, במידה שאתם מעוניינים ליהנות מהכיסא המשרדי הנחשק ביותר בעולם מבית חברת Ekorness, תיאלצו להיפרד מ-3,445 דולרים, או כ-12,500 שקלים.  אז למה בעצם כדאי להשקיע בעיצוב? במחשבה ראשונה, השקעת סכומי עתק בעיצוב עסקים, ובפרט בעיצובם של משרדי חברות הייטק שעובדיהן מבלים את מרבית שבוע העבודה שלה בעבודה מן הבית, עשויה להיראות כמו בזבוז כסף. אף על פי כן, זה בכלל לא מדויק. מחקרים מראים שגם בעידן העבודה מרחוק והתקשורת הדיגיטלית, חלל עבודה מעוצב מספק מרחב פיזי המקדם שיתופי פעולה, חדשנות ויצירתיות, שהם קריטיים להצלחתן של חברות הייטק. לכן, השקעה בעיצוב חלל העבודה מסייע לחברות לשפר את תרבות העבודה ולהגביר את מידת הפרודוקטיביות של עובדיהן. הדבר נכון שבעתיים עבור בתי עסק שמארחים לקוחות באופן קבוע, כמו מסעדות ובתי קפה. שוחחנו עם תמיר כהן, בעלים ומנכ"ל צמר - שטיחים יפים. על מנת שיסביר לנו על היתרונות שבהשקעה בעיצוב עסקים. "עיצוב הוא השקעה מכרעת עבור כל עסק שרוצה להצליח", מסר כהן. "לא מדובר רק באסתטיקה - חלל מעוצב היטב משפר את חווית הלקוח, מגביר את הכרת המותג ומשפר את פרודוקטיביות העובדים. אנו בצמר מבינים את הערך הגלום בהשקעה בעיצוב, ולכן אנו מציעים מוצרים באיכות פרימיום שיכולים להפוך כל חלל לסביבה מסבירת פנים ונוחה. עבור חברה או מסעדה גדולה שטיח איכותי עשוי לעלות 19,000 שקל, אך היתרונות שהוא מביא מבחינת אווירה, סגנון ועמידות שווה את ההשקעה. באופן דומה, השקעה של 1,000 שקל בסט כריות לספה בפינת המתנה אולי נראית במבט ראשון כהוצאה מיותרת, אבל היא יכולה לעשות את כל ההבדל ביצירת אווירה חמה ומזמינה שגורמת ללקוחות לרצות לשוב לעסק שלכם".  "צמר שטיחים יפים" הינה רשת משפחתית שמשווקת שטיחים איכותיים כבר מראשית המאה ה-19. כהן, מנכ"ל החברה הסביר לנו מדוע שטיח הוא פריט חובה לא רק בבתים פרטיים, אלא גם במשרדים, מסעדות וחנויות. "שטיח איכותי הוא מרכיב מכריע בכל חלל מסחרי או ציבורי, החל מלובי של משרדים ועד חדרי המתנה ומעבר לכך. לא מדובר רק בהוספת נופך של סטייל או יוקרה - שטיח איכותי יכול לספק מגוון רחב של יתרונות החיוניים לכל עסק. לדוגמה, שטיח למשרד יכול להפוך את החלל למזמין יותר הן עבור העובדים והן עבור המבקרים, וליצור אווירה חמה ונוחה המשפרת את הפרודוקטיביות ואת שביעות הרצון של העובדים. בנוסף, שטיחים יכולים להפחית את רמות הרעש, לשפר את איכות האוויר, ואפילו למנוע תאונות, שכן הם מהווים משטח המונע החלקה. עם כל היתרונות הללו ועוד, ברור ששטיח הוא פריט חובה לכל עסק המבקש ליצור חלל מסביר פנים ופונקציונלי". כיצד עיצוב העסק שלכם משפיע על תפקודו? - תרומה לפרודוקטיביות העובדים: מחקרים הוכיחו כי משרדים מעוצבים תורמים בצורה ישירה למוטיבציה של העובדים. - שימור כוח אדם: חללי עבודה מעוצבים תורמים לשביעות רצון העובדים. כפועל יוצא, הסיכויים שעובד יתפטר כאשר הוא שבע רצון מסביבת העבודה שלו יורדים בצורה משמעותית. - שיפור התדמית שלכם: עיצוב העסק שלכם יכול להשפיע על האופן שבו החברה שלכם נתפסת על ידי לקוחותיה. כך, לעיצוב החלל השפעה ישירה על תדמית החברה. עיצוב מחדש של חלל עסקי עלול להיות משימה לא פשוטה, במיוחד אם אינכם בטוחים היכן להתחיל. על מנת להבין לעומק כיצד לגשת למשימה, פנינו לתמיר, שמאחוריו שנים רבות בתחום העיצוב: "במהלך השנים עבדתי עם מעצבים רבים", מסר כהן, "והתובנה המרכזית שאליה הגעתי היא שחלל מעוצב הוא מושג הוליסטי שמתחיל בתאורה ונגמר בשטיח. מעצבים בוחנים את כל החלל מלמעלה למטה, ואף פריט לא חשוב יותר או פחות מהאחרים". לאתר "צמר שטיחים יפים">> הרשתות החברתיות של הרשת "צמר שטיחים יפים": אינסטגרם, פייסבוק, טיקטוק

צפוף פה. מאוד צפוף. בימים אלה הגיעה אוכלוסיית ישראל לכ-10 מיליון נפש ואוכלוסיית העולם מונה שמונה מיליארד איש. בעיית הצפיפות בישראל מוכרת: מצוקת דיור ומחירי נדל"ן מאמירים, פקקים, תחבורה ציבורית בלתי מספקת, מחסור בתשתיות תומכות אל מול גידול באוכלוסייה ומשבר אקלים שמאיים לטרוף את כל הקלפים. על רקע צפיפות האוכלוסין המאיימת על עתיד איכות חיינו, נערך לפני כחודש בירושלים כנס חירום בין-לאומי בנושא 'אורבניזם בשדה המורחב'. את הכנס יזמה המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, והוא בבחינת רגע של תהליך חשיבה במחקר מתמשך ומשותף של ישראל, הולנד, קוריאה הדרומית ורואנדה - מדינות שרמת הצפיפות בהן דומה לזו שאצלנו (כ-400 אנשים לקילומטר רבוע). בכנס שהובילה ראשת בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל, פרופ' אדריכלית אלס ורבקל, צללו אדריכלים, מתכננים ומומחי בינוי ותחבורה מהעולם ומישראל לנושא המורכב ודנו בפתרונות להתמודדות עם הבעיה. אבל מעבר לדיונים המקצועיים מנסחת ורבקל אמת פשוטה, הקשורה בכולנו, והיא ההכרח שנשנה את האופן שבו אנו תופסים את המושג 'איכות חיים' בישראל. "נדרש שינוי עמוק בכל המערכות אבל גם בתרבות שלנו ובאופן שבו התרגלנו לחיות", מפנה ורבקל אצבע לכל אחד ואחת מאיתנו, ומדגישה: "זה אומר שנצטרך לשבור הרבה מיתוסים הנפוצים בתרבות הדיור והבנייה של רוב הערים והשכונות המתוכננות, כמו למשל הרצון בדירה עם שלושה כיווני אוויר". ורבקל מסבירה שבישראל כמעט מובן מאליו כי איכות חיים בדיור פירושה שלושה כיווני אוויר, אבל בערים נחשבות באירופה זה כלל לא המצב. "צריך לחשוב על בנייני הדירות בערים כמו פריז, ברצלונה או ניו יורק. הבלוקים בפריז למשל הם מהצפופים בעולם ובחלק מהשכונות לדירות יש רק כיוון אוויר אחד, אבל זו עדיין עיר מבוקשת שיש בה איכות חיים". הקשר בין כיווני אוויר ואיכות חיים נולד לדבריה מהיסטוריית המגורים בישראל, שהתבססה על המודלים של השיכונים ובנייני הרכבת, להם שני כיווני אוויר. "ההתגברות על תקופת השיכונים והעלייה הייתה בהוספת עוד כיוון אוויר, וזה נחשב שיפור באיכות החיים. אבל זו הסתכלות מאוד בעייתית, משום שהיא מביטה רק מהפנים החוצה ולא מסתכלת על הכלל אלא רק על היחידה ולא מתחשבת בקהילה, וזו לא עיר באמת". אדריכלית דנה קהת, שותפה במשרד אדריכלים 'מנספלד-קהת' העוסק במגורים, מבני ציבור (אצטדיון בלומפילד), תוכניות עירוניות (רובע החדשנות בבאר שבע) ופרויקטים תחבורתיים (קו מטרו M1 בגוש דן) - מציינת שבישראל אין בעצם שום עיר אמיתית שקיימת בה צפיפות גבוהה כמו בערים באירופה או במנהטן. "על מנת שבעיר כן תתקיים עירוניות טובה צריך צפיפות, כדי שיהיה מספיק ביקוש והצדקה לנותני שירותים שונים במרחק הליכה קצר ולא יהיה מרכז אחד שסביבו שכונות". קהת מתכוונת בין היתר למגמה של עירוב שימושים, הדוגלת בחוסר הפרדה בין אזורי מגורים, תעסוקה ומסחר ומעודדת קיומם של אלה באותו מקום ולפעמים אפילו באותו בניין (מגורים, משרדים, חנויות, גן ילדים, מכון כושר וכדומה). כדי שתהיה לכך הצדקה ובתי עסק לא יעמדו ריקים צריך אוכלוסייה צפופה דיה. כשמעלים בראש את חזות שכונות המגדלים המאפיינות את הבנייה החדשה בישראל, מבינים בדיוק למה ורבקל מתכוונת כשהיא אומרת "שכיום הבנייה הרוויה היא על סטרואידים", אבל המחשבה על הדבקת בנייני מגורים זה לזה לא עוברת טוב את האוזן והעין הישראלית, ואכן לא מתיישבת עם הפרדיגמות של איכות חיים שבהן הורגלנו. הפניית תשומת הלב של ורבקל לדירות הקומפקטיות אך הנחשקות בערים כמו פריז, ברצלונה ומנהטן, אכן פותחת את המחשבה והיא מקבלת חיזוק מבעיות נוספות שמייצרת הבנייה בישראל: "שטחי החוץ בין שכונות המגדלים אינם אקולוגיים כי הם עשויים לרוב אספלט, מרוצפים לבני אקרשטיין או מכוסים דשא, ובעיקר אינם משמשים כמרחב ציבורי אמיתי, משום שלא מתקיימים בהם חיי עיר והם בעיקר שטחי מעבר בין הכניסה לרכב ולמעלית, שאינם מעודדים קהילתיות". אבל נדמה שחמור לא פחות מהשטחים המבוזבזים שמייצר סגנון בנייה זה הוא המשך קיומה של התלות ברכב פרטי. "בגלל שהבניינים מרוחקים זה מזה, עדיין צריך מערכות כבישים המבוססות בעיקר על מכוניות. קשה לשרת שכונות כאלה עם תחבורה ציבורית שעדיין דורשת הרבה הליכה וממשיכה לעודד את תרבות הרכב הפרטי", מסבירה ורבקל. בלתי נמנע לחשוב על כך שאם הייתה לנו תחבורה ציבורית מצוינת כמו שיש בכרכים בעולם היינו יכולים לוותר על אחזקת מכונית, אבל טענתה של ורבקל היא שלא ניתן להמשיך להתנהל כך אפילו אם אין תחבורה ציבורית מספקת. היא מסכימה כמובן שהדרישה מהאזרח הקטן לשנות את התפיסה התרבותית מגיעה יחד עם מתן פתרונות תשתית בקנה מידה ארצי שבאים מלמעלה, וששם אנחנו בפיגור - אבל עדיין מאמינה שלא מאוחר מדי ושאנחנו מדינה שיכולה לחשוב חדשני. כדי להפיח תקווה היא מציינת פרויקטים מתוכננים חדשים בתל אביב, שבהם התקן לחניה אחת ליחידת מגורים צומצם לחצי. לדבריה, בדומה לסוגיית כיווני האוויר, חניה היא מיתוס איכות חיים נוסף שחובה לשחרר: "אנחנו לא מסוגלים לחשוב שלא תהיה לנו חניה אבל ברוב הערים המוצלחות בעולם זה פשוט לא קיים". קהת, שכאמור תכננה גם את קו המטרו העתידי של תל אביב (M1), מציינת שאנחנו כל הזמן רודפים אחרי הזנב של עצמנו מבחינת תכנון התחבורה הציבורית: "בישראל עוד לא פתחו את הקו הראשון של הרכבת הקלה בתל אביב והבינו שגם כשייפתחו שני הקווים הנוספים הם לא יעמדו בביקושים, ואז הכירו בכך שצריך פתרון אחר והתחילו לתכנן את המטרו. אין שום דרך להספיק לפתח את התשתיות כך שיעמדו ביעדים שלגידול האוכלוסייה. אנחנו כל הזמן בעיכוב". פתרונות תחבורה ציבורית ריאליים באוכלוסייה הולכת וגדלה הוא נושא שדובר רבות בכנס בחודש שעבר. "דיברנו על כך שהמדינה תצטרך להשקיע ברשת של תשתית תחבורה ציבורית אלטרנטיבית, שאינה מבוססת על רכבות ומסילות, משום שזה לוקח הרבה זמן", משתפת ורבקל. דוגמה לפתרון הוא האוטובוס החכם שיתבסס על רחובות ייעודיים ושהאוטובוס עצמו יהיה אחר ויספק ישיבה נוחה לעבודה, לאינטרנט ולשקט. "צריך גם שינוי תרבותי באשר למושג 'תחבורה ציבורית' ולהכניס לשימוש שאטלים. אם זה מצליח בכל העולם זה חייב להצליח גם פה", היא קובעת. ורבקל שומרת על אופטימיות ומביעה אמון בדרג הביניים של רשויות המדינה, שלא מתחלף עם כל ממשלה, ומחזיק לדבריה בהרבה ידע, מחקר, יכולת ורצון. תוכנית אב לתחבורה בירושלים שהוקמה עבור בניית הרכבת הקלה בבירה וממשיכה לפעול היא דוגמה טובה, לטענתה, להצלחה ולחשיבה תחבורתית אחרת ברמה רשתית. הסופר-בלוק של ברצלונה התבוננות בבנייה החדשה בערים הגדולות בעולם מאפשרת הבנה טובה יותר של עירוניות מקיימת בת זמננו. ורבקל מציינת שבערים כמו פריז וברצלונה גם החלקים החדשים נשארים בגריד המקורי של העיר ונושאים את אותו די־אן־איי. "הגרידים שלהערים הגדולות שונים אך חזקים מאוד והבניינים החדשים מחזקים אותם. אלו עריםשמחדשות את עצמן על בסיס העבר כי הגריד שלהן מאפשר מלכתחילה רצף וקישוריות בכל חלקי העיר". היא מציינת לדוגמה את אזור דה מסינה בפריז שלקח את הבלוק הקלאסי ופתח אותו באופן כזה שגם שומר על הרחוב ועל המסחר שבו וגם מאפשר להיכנס ללב הבלוק; ואת הסופר-בלוק בברצלונה שחיבר יחד תשע משבצות לבלוק־על שרכב נע רק מסביבו, ובתוכו עדיפות להולכי רגל. "גריד מאפשר להגיע לכל מקום בקלות בכמה דרכים, בניגוד למשל לשכונות עם רחובות ללא מוצא ורחובות הולנדיים שהם אנטיעירוניים", היא מסבירה. קהת לקחה חלק בתחילת החודש בכנס UITP בברצלונה, אחת הערים המובילות ביישום תוכנית אסטרטגית לתחבורה ציבורית, והכנס עסק השנה בתחבורה ועירוניות. בסיור על תכנון עירוני ברובע האישמפלה שבו השתתפה (שהובילו זמר ברשאי וסיון הנדל והתבסס על הבלוג 'הרוכב לאוטובוסים'), דובר בין היתר על הסופר-בלוק והסיור התרכז הלכה למעשה באופן שבו תכנון הרחבת העיר במאה ה-19 על ידי אילדפונס סרדה אפשר התחדשות מיטיבה, הודות לרחובות שמראש היו רחבים מאוד. ההתחדשות העירונית בברצלונה תפסה תאוצה ב-2020 עם פרויקט Re-Programming Barcelona, שהכריז מלחמה במפגעים סביבתיים ובתנועה מוטורית ופעל ליצירת סביבה ירוקה. התוכנית הביאה לביטול אוטוסטרדות ומחלפים והקצאת צירים ירוקים להולכי רגל, שבהם הרכב הוא אורח. בהתחלה, אחרי שהרכבים דחקו את הולכי הרגל והחניות השתלטו על המרחב, הציבו באזורים אסטרטגיים בפינות הרחוב מתקני מִחזור ולאחר מכן ביצעו מהלכי אורבניזם טקטי, שפירושו שינוי המציאות האורבנית באמצעים מהירים וזולים המפקיעים נתיבים לטובת הולכי רגל בשיטות שונות, למשל:צביעת הכביש, העמדת אדניות ועצים במכלים, מתקני משחק כושר ואופניים. כיום התוצאה היא חתך רחוב של מדרכות רחבות (המאפשרות שולחנות בתי קפה), אדניות, בורות שתילה לעצים גבוהים מצלים, שביל אופניים דו-סיטרי, רצועה ירוקה וחנייה לאופניים ואופנועים. בשכונה אחרת בעיר צמצמו את מספר הרכבים מ-6,000 ל-4,000ביום, אחוז תנועת הולכי הרגל בעיר עלה וכך גם הרווחים של חנויות הרחוב. בישראל ובתל אביב בפרט, אין יותר מדי רחובות רחבים כדי לבצע מהלכים כמו בברצלונה, על אף שאפשר וצריך ללמוד ממנה הרבה. "התחדשות עירונית אצלנו נשענת על קבלנים שמחתימים תושבים על פינוי בינוי ועל יוזמות פרטיות", אומרת קהת ומסבירה שהבעייתיות היא שמה שמעניין את הקבלן הוא שהפרויקט יהיה רווחי ולא סוגיות כמו האם העיר יכולה לעמוד בגידול, מה כושר הנשיאה שלה או האם כל החלקים יעבוד טוביחד. ורבקל טוענת שלמעורבות של יוזמות פרטיות יש חשיבות, כי הם מזרימים הון ולכן צריך לעבוד יחד איתם ולא נגדם. "כשנותנים ליזם זכויות בנייה צריך גם לבקש ממנו דברים, אבל צריך לדעת מה לבקש. במקום פיאצה מרוצפת באקרשטיין אפשר להשקיע בדברים אחרים, כמו תחנות תחבורה ציבורית או קבלת כסף לתועלת הציבור". רובע החדשנות בבאר שבע, פרויקט שאותו מובילה קהת במשרדה, הוא דוגמה לעשייה ששואפת לשנות מציאות קיימת בשטח. "הרעיון הוא לקחת אזור שבו אוניברסיטה, בית חולים, אזור תעסוקה ותחנת רכבת וליצור מצע לשיתופי פעולה שיקדמו חדשנות. כיום כל אזור הוא בועה סגורה בתוך עצמה והרעיון הוא לפתוח מוקדים, ליצור פלטפורמה למפגש ולחבר טוב יותר". אבל אולי את בעיית פיצוץ האוכלוסין שגוררת מצוקת דיור וירידה באיכות חיים צריך לתקוף ממקום אחר והוא בצמצום הילודה ובחינוך למטרה זו. יש מדינות שכבר עשו את זה, למשל דרום קוריאה. אומנם כיום היא מתמודדת עם בעיה הפוכה מטרידה לא פחות, אבל נדמה שבישראל על מגזריה השונים וכמדינה שמעודדת ילודה (כשלוש לידות לאישה ב-2019) אין חשש אמיתי לתופעה הפוכה, לפחות לא בעשורים הקרובים. מנגד, עם תחזית לאוכלוסייה שתכפיל עצמה עוד שלושים שנה - עננה גדולה מרחפת על העתיד הצפוי לילדינו ולנכדינו מבחינת דיור, שירותי בריאות, ביטחון תזונתי ורווחה - כשישראל תהפוך לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם.

בעיצומה של 2023 כולם כבר יודעים: טכנולוגיית ה-(Artificial Intelligence) AI מקנה למחשבים תכונות שהיו מיוחסות עד לא מזמן לבינה האנושית. היא נמצאת בכל מקום וסביר שאת, או אתה, משתמשים בה בדרך זו או אחרת באופן יום־יומי, גם אם אינכם מודעים לכך. בסופו של דבר מדובר בשיטת חישוב המתורגמת לתחומים רבים ומגוונים. כך גם באדריכלות - אלגוריתמים שונים מבצעים חישובים של תהליכים מורכבים, היוצרים צורות וחללים חדשניים, המסוגלים לענות על דרישות עיצוביות ותכנוניות מורכבות עם יכולות התאמה לשינויים סביבתיים. בשנה האחרונה התעשייה נחשפה למספר תוכנות מבוססות אלגוריתם, אשר דוגם מיליארדי תמונות מרחבי הרשת לפי פרמטרים צורניים של המעצב ובתהליך חישובי מורכב התוכנה מייצרת תמונה חדשה של אוביקט, כמו עיר, בית, כיסא וכיוצא באלה. לאותו אלגוריתם, מן הסתם, אין מודעות עצמית, לכן הגיוני לחשוב כי מהתוצאה שיצר לא ניתן להסיק לגבי חסרונות או יתרונות שנושא עימו אותו מבנה וירטואלי, על כן רבים מהאדריכלים מוצאים בשלב זה ב-AI מקור השראה ותו לא. עם זאת, ככל שמתקדמים בציר הזמן נראה כי ל-AI הפוטנציאל לשנות את התעשייה בדרכים רבות. בשלב זה עלינו להיות מודעים לקיומם של האתגרים שהיא מביאה איתה לצד היתרונות המשמעותיים שאל לנו להתעלם מהם. ככל שתמשיך להתפתח, כך סביר שנראה כבר בעתיד הלא מאודרחוק שימושים חדשניים ויצירתיים בהרבה גם בהיבט האדריכלי. כבר עכשיו היא מחוללת מהפכה בדרך שבה אנו חיים, עובדים ומעצבים מבנים. הטכנולוגיה מייעלת את תהליך התכנון, משפרת את ביצועי הבניין ומפחיתה עלויות. בכוחה לשנות את פני התעשייה כולה. מיתרונותיה הבולטים של המערכת היא היכולת ליצור אפשרויות עיצוב במהירות ובדייקנות; אלגוריתמי בינה מלאכותית יכולים לנתח כמויות עצומות של נתונים ולייצר אפשרויות עיצוב המבוססות על גורמים, כמו ניתוח אתרים, תקנות אזורי בנייה, קודי בנייה וצורכי הלקוח. כל אלה מאפשרים לאדריכלים לבחון מגוון רחב יותר של אלטרנטיבות תכנוניות. בסוף יוכל האדריכל לקבל החלטות מושכלות לגבי תפיסת התכנון, שעונה בצורה הטובה ביותר על דרישות הפרויקט. יתרון נוסף של ה-AI טמון ביכולתו לשפר את ביצועי הבניין: ניתן להשתמש בבינה מלאכותית לניתוח נתונים מחיישנים המוטמעיםבבניין ובסביבה, כדי לנטר ולייעל את צריכת האנרגיה, איכות האוויר הפנימית וגורמים נוספים המשפיעים על ביצועי הבניין; כך ניתן יהיה להביא להוזלה משמעותית בעלויות האנרגיה ולייצר סביבה פנימית נוחה ובריאה יותר עבור הדיירים. דרכי חיים חדשות בכוחה של הבינה המלאכותית לשפר את תהליכי הבנייה: על ידי ניתוח נתונים מאתרי בנייה ביכולתה לזהות דרכים לשיפור היעילות, להפחתת הפסולת ולהגברת הבטיחות. כך למשל אלגוריתמי AI יכולים לנתח נתונים מחיישנים על ציוד בנייה, כדי לייעל את השימוש במשאבים ולהפחית את זמן ההשבתה. אלא שאם נלך אחורה בזמן נגלה שהאלגוריתמים המתוחכמים יושמו כבר לפני עשרות שנים, והפריצה הגדולה הייתה בכלל בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בימינו היא רק הפכה לרלוונטית יותר, מכיוון שכיום יש בידנו טכנולוגיה שמספקת לנו מידע אין-סופי שבזמנו לא היה בנמצא. כך למשל הוא 'האלגוריתם האבולוציוני' (evolutionary algorithm), שנוצר לפני כ-70 שנה ומחקה את תהליך האבולוציה בטבע. אלגוריתם זה שימש ביעילות תעשיות רבות ומצא שלל פתרונות לבעיות שונות ומגוונות. כך גם האלגוריתם של ימינו, למשל: במידה שנידרש לתכנן בניין עם תכונות מרחביות וסביבתיות ספציפיות, כמו גבוה, מפתחים גדולים, כיוון אוויר שולט אחד הפונה מערבה וכן הלאה, האלגוריתם ידע לייצר עבורנו מגוון עצום של פתרונות, שנוכל לנתח ולהעריך אותם בכדי שנבחר פתרון מועדף. כל שנדרש מהמתכנן הוא לספק עבור המערכת את הדי-אן-אי או התכונות הפיזיות והמרחביות לבעיה העיצובית, והמודל האלגוריתמי ייצר מספר רב שלפתרונות המשתפרים מדור לדור, עד שנקבל פתרונות פרקטיים ואפקטיביים רצויים. משם האחריות חוזרת לידיו של המתכנן, ותפקידו לבחור את הפתרונות המתאימים לפרויקט הספציפי - הוא זה שיקבע את זהות הפתרון האולטימטיבי שייטיב עם המבנה. את מתודת התכנון לא קובעת ה-AI, אלא האדריכל; האם ברצונו להיות אומן? האם הוא רוצה לספר סיפור? האם הוא רוצה לבסס העיצוב שלו על מקורות השראה ורעיונות מכל מיני מקומות, כמו ספרות, טבע או מטפורות? השאלה העמוקה יותר מבחינתי היא האם השיטות המקובלות פותרות בעיות מהותיות בערים שלנו - אני טוען שיש ספק גדול. אני סבור שהבעיות האקוטיות שאנו מתחילים לחוות כחברה יצריכו מאיתנו לקבל פתרונות מורכבים בהרבה - נדרש שינוי פרדיגמתי תכנוני, ועלינו למצוא פתרונות שיסייעו לנו לשפר את מצבנו. ה-AI עשוי לסייע לנו ליצור פתרונות שיעזרו בלפחות חלק מהבעיותבמבנה הפיזי של העיר, שכן כבר כיום המטרופולינים מייצרים שינויי אקלים ומגבירים את פליטות הגזים, ועל פי אחוז גבוה מהחוקרים, היכולת של הערים להתמודד עם ההשלכות של כל אלה מוטלת בספק. תפקידנו כמתכננים הוא לייצר דרכי חיים חדשות - ערים שונות מאלה שהכרנו, עם ארכיטקטורה חדשנית. אם לא נשכיל לעשות זאת כבר בקרוב נקלע למשבר חמור. מודל מתמטי שיצרתי בשנים האחרונות מדגים את הרעיון הזה. מדובר באלגוריתם שמספק פתרונות לאספקטים מגוונים בשכונות עירוניות גדולות, החל מאנרגיה, דרך מים וחקלאות, כל זאת בהתאם לצרכים המשתנים של כל שכונה. בפועל, המודל התכנוני אינו מייצר תהליך תכנון, אלא משמש ככלי בתהליך שאותו קובעים אנו, המתכננים. *ד"ר אימן טבעוני, מרצה בטכניון ובבצלאל ומבעלי המשרד 'לברס-טבעוני אדריכלים', לונדון-חיפה.

אנשי המגזר העסקי (תעשיינים, יבואנים, יצואנים ואנשי היי טק בכירים) צובאים מדי יום על מטרופולין גוש דן השוקק - אזור ברדיוס מצומצם שמניע את הכלכלה הישראלית. לעת ערב, אותן פיגורות חשובות עולות על הרכבים ונוסעות כל הדרך ליישובי הדרום והצפון, שם ממוקמים בתיהם החדשים. מדובר בתופעה שרק צוברת תאוצה, תושבי המרכז עוברים ליישובים כפריים פריפריאליים, שם הם נהנים מאיכות חיים שכיום כבר קשה עד בלתי ניתן להשיג ביישובים אורבניים צפופים. הם מצטרפים לבני הדור השני והשלישי באותם יישובים, שלהם חיבור עמוק ושורשי לאזור, ונהנים ממש כמותם מאיכות חיים פנטסטית, מבתים רחבי ידיים שממוקמים בלב נחלות פסטורליות המשקיפות למרחבים הפתוחים. בינינו, מה צריך יותר מזה? זו אחת מהסיבות בגינן הבתים הצנועים שהורגלנו לראות בקיבוצים, במושבים ובשכונות הוותיקות, מתחלפים אט אט במבנים פרסונליים מלאי השראה. הם אינם מנקרי עיניים, נהפוך הוא - רובם ככולם מצליחים לפרוט על נימי הרגש ומשתלבים בצורה מושלמת בסביבתם. בריכת גלישה משקיפה אל נופי הצפון הבתוליים היכן: יישוב כפרי בצפון תכנון ועיצוב: שרה ונירית פרנקל, פרנקל אדריכלות ועיצוב פנים הבית, שאותו תכננו שרה ונירית פרנקל, בעלות המשרד פרנקל אדריכלות ועיצוב, ממוקם ביישוב כפרי בצפון ושייך לזוג בשנות ה-50, להם שלושה ילדים - אחת המתגוררת עימם ושניים נוספים, שאומנם פרשו כנפיים והחלו חיים עצמאיים, אך גם עבורם הוקמה קומת אירוח נפרדת משלהם. "הבית בנוי על שטח של כ-1.2 דונם, שבו ניצב בעבר בית ילדותה של אם המשפחה. לבני הזוג חשוב היה לבנות במקומו בית שיענה על צורכי המשפחה כיום", מסבירה נירית פרנקל. "המגרש מצוי בצלע גבעה, ועל כן המבנה מדורג וכולל שני מפלסים. הקומה התחתונה, ששטחה כ-150 מטרים רבועים, הולכת ומתמוססת בתוך הגבעה. בקומה זו תוכננה ממלכה של ממש עבור שני הילדים הגדולים ובני משפחותיהם.שטח הקומה העליונה הוא כ-300 מטרים רבועים והיא כוללת את החלל הציבורי, מאסטר ההורים וסוויטה לבת המתבגרת". לאור מורכבות המגרש הצר והארוך, שכולל הפרש גובה משמעותי, תוכננו שתי כניסות לפרויקט: אחת מהרחוב הגבוה שמובילה לקומה העליונה וכניסה נוספת מהרחוב הנמוך, המובילה היישר לקומה התחתונה. עם הכניסה למתחם נגלה מעבר שתחום משני צדדיו בצמחיה ארץ-ישראלית פראית. מייד אחר כך נמצא מבנה זכוכית ארכיטקטוני עוצמתי - סולריום עשוי ברזל וזכוכית, שמהווה ציר המקשר בין האזור הפרטי לציבורי ומחלק רעיונית את הבית. הפטיו רחב הידיים מהווה אתנחתה בין הגוש הציבורי לזה הפרטי ושונה מהם בתכלית באספקט החומרי, שכן חזיתות הבית בנויות אבן, טיח, ברזל ועץ. כיאה לאזור הפסטורלי, גם בגינת הבית הושקעה מחשבה רבה. לבני המשפחה ואורחיהם ממתינות שתי פרגולות שעוטפות יחד עץ אלון עתיק לשימור. באחת מהן תוכננו פינות לאונג' נמוכות ובשנייה מטבח חוץ מאובזר ופינת אוכל. בריכת הגלישה במתחם כוללת מפל הפונה אל הנוף ובהיקפה נשתלה צמחייה ארץ-ישראלית. מהבירה כל הדרך למרחבים שפותחים את הלב והנשמההיכן: מושב בדרום רמת הגולןאדריכלות ועיצוב פנים: ינון בן דוד ביתם של האומנית ענת רוזנסון בן-חור ובעלה אלעד, מנהל תחום באחד הבנקים הגדולים, ושל ארבעת ילדיהם, ממוקם באחד המושבים בדרום רמת הגולן. ענת נולדה וגדלה בירושלים ואת הדרך לצפון עשתה עם בני משפחה לפני כמה שנים. היא מציגה בדרך קבע בתערוכות בארץ ובחו"ל ואף מרצה בתחום. נושא מרכזי שאותו חוקרת בעבודותיה הוא בחינת המרחב הביתי מנקודת מבט נשית. את הבית החדש תכנן ינון בן דוד, תושב רמת הגולן אף הוא, המתמחה בתכנון אדריכלי ועיצוב פנים לבתים פרטיים ומבני ציבור. סביבת המגורים מוארת, חשופה אל החוץ מכמה שיותר זוויות ומתאפיינת בשילוב מאוזן של חומרים טבעיים וניטרליים הנאמנים להוויה המקומית. כל אלו מקנים לבית מראה אורגני ושורשי ומהווים רקע מוצלח ליצירותיה של ענת. בין שני הגושים מחבר פטיו, במרכזו ניטעה ערבה בוכייה. "הגושים אפשרו לנו לייצר חלוקה מיטבית ופרופורציונלית בין הפונקציות הציבוריות לאלה הפרטיות. מעל אגף חדרי השינה תוכנן הסטודיו של ענת, שבו כניסה חיצונית מחצר הבית וכניסה נוספת פנימית. הוא צופה אל ימת הכינרת ומראות הטבע שנשקפים מהווים עבורה גם הם מקור השראה אין-סופי", מסביר בן דוד. הגינה הפראית שופעת בצמחיה ארץ-ישראלית מהולה בצמחי תבלין. במבואת הכניסה החיצונית, שהיא מעין פרפרזה לחצרות הירושלמיות המסורתיות שליוו את ענת עוד מילדותה, תוכננה פינת ישיבה אינטימית, שבה ניתן ליהנות מהשקט, מציוץ הציפורים ומהניחוחות המשכרים של שיח המרווה. לדברי בן דוד, "עיצוב הפנים מתבסס על פיוז'ן אקלקטי. שאבנו השראות מכל מיני עולמות וניכרים כאן שילובים של אלמנטים כפריים אל מול פריטי בוהו שיק. ניסינו לנקות ככל הניתן את החללים ולייצר עיצוב לא עמוס. הצבעוניות הרגועה, כמו גם המעטפת הבסיסית שמשלבת בין עץ, אבן ובטון, מהווים רקע מוצלח לגינה ולאומנות ששולבה ברחבי הבית. רצפת הבטון המוחלק שרואים בה את הסדקים, העץ והאבן הגסה הופכים את הבית הזה לאותנטי ופחות עשוי". קשר בלתי אמצעי בין חוץ לפניםהיכן: אשקלוןעיצוב פנים: סלי צ'פרק ביתם הפרטי של אומנית העוסקת בהפקה ובעיצוב פנים ובני משפחתה ממוקם באחת השכונות הוותיקות באשקלון, וניכר כי נשמתה ועיסוקיה משתקפים היטב בכל פינה ברחבי הבית. לבית, ששופץ לאחרונה, גינה מרשימה ועוצמתית. הוא פתוח, מואר ורחב ידיים ורובו ככולו נצבע בגוונים בהירים. הסגנון השולט משלב בין אלמנטים קלאסיים, מודרניים וכפריים, שאותם ליקטה בעלת הבית לאורך השנים והם שמקנים לו מראה פרסונלי עתיר רבדים. הפתחים הגדולים ברחביו מייצרים קשר כמעט בלתי אמצעי בין הפנים לחצר השופעת צמחייה. כדי להתאימם לסגנון הנכסף, פנתה בעלת הבית לחברת 'ארטפרו', המתמחהבעבודות ברזל בלגי ובתוך כך בעיצוב וייצור דלתות, פתחים, חדרי שמש ומעקות. "עבור החלונות הגדולים בחרנו בברזל בלגי לבן ומדוקק, שבו יצרנו חלוקות הנאמנות לסגנון העיצובי ומייצרות ממד נוסף של אינטימיות", כך לדברי קובי חליפה, מבעלי ארטפרו. "במטבח ישנו Bay Window עמוק במיוחד שנושק לגינה, משקיף לעברה ויוצר משטח גדול ורחב לאקססוריז ולכלי מטבח. בשל צורתו נתבקשנו לייצר חלון בעל זוויות משופעות ועמד בפנינו אתגר, ליצור אלמנט אטום הרמטית למים. דלת הכניסה המסיביתמורכבת משתי כנפיים רחבות במיוחד, גם הן נצבעו בלבן. חלק גדול מהמסה עשוי זכוכית שקופה, מתוך הבנה שאלה שנכנסו לחצר הינם מוזמנים - כך נוצרו זוויות תצפית רבות מהחלל הציבורי אל עבר הגינה, זוויות שמעצימות אף יותר את הקשר בין חוץ לפנים". הבית שנדמה שהיה שם תמידהיכן: קיבוץ ניר-עםתכנון ועיצוב: שריתה ורון פלד, סטודיו ECHO Design הבית בקיבוץ ניר-עם שבנגב הצפוני־מערבי, שאותו תכננו שריתה ורון פלד עבור משפחה בת ארבע נפשות, הוא חגיגה לעיניים. מרחב המגורים הדינמי תוסס במיוחד ובלתי שגרתי, ועל אף שהוא חדש לגמרי נדמה שהיה שם תמיד. "בני הזוג, היא בת קיבוץ ואשת חינוך והוא תומך מערכות חקלאיות, רכשו את המגרש מיזם והיו מחויבים לבנות על פי דגם שהוגדר מראש, עם סייג לבצע שינויים. בפועל, את תוכנית האב שקיבלנו שינינו כמעט לחלוטין והבית החדש, שעומד על קווי המתאר שהוגדרו, עונה לצרכים של בני המשפחה ומתייחס לכיווני הרוח והאוויר", מסבירה פלד. הבית עוצב בסגנון אקלקטי עם נגיעות אוריינטליות ואלמנטים השאולים מהעיצוב הערבי, בפרשנות עדכנית וצבעונית. הסגנון חופשי, פרוע ושמח: "עבדנו אינטואיטיבית ומה שעלה במוחנו, וברור היה לנו שיעבוד, ייושם בפועל. המטרה הייתה לשחק וליהנות", מוסיפה פלד. "בחזית הקדמית תוכנן פטיו כניסה קריר ונעים, שדרכו אפשר לעלות למרפסת בגג הצופה לשדות הירוקים. מאחר שהעיצוב אקלקטי, אחד הסממנים הבולטים הוא תמהיל אריחי הבטון המצוירים, שהונחו רנדומלית ויוצרים במתכוון מראה לא מוקפד וצבעוני. כמו כל הדלתות בבית גם דלת הכניסה הקשתית היא דלת מפירוק. החזיתות נצבעו טיח ווגה מינרלי בגוון אוקר חולי ובפתחים יצרנו חלוקות מיוחדות - ויטרינות זכוכיות בצבעים שונים". "אני ואבי המשפחה חולקים אהבה משותפת לברזל, לכן החלטנו לשלב כמה שיותר אלמנטים מהעולם הזה, כמו קורות הברזל הדקורטיבית בתקרת החלל הציבורי, תעלת המיזוג החשופה והתקרה האקוסטית המתכתית בחדר המשפחה שנצבעה בטורקיז". מדורת השבטהיכן: מושב בשפלהאדריכלות ועיצוב: אדריכל רון רוזן, 'רוזן לינננברג אדריכלים' הבית שממוקם בלב נחלה באחד ממושבי השפלה, ששייך לזוג בשנות ה-50 לחייהם ולשלושת ילדיהם, תוכנן על ידי האדריכל רון רוזן. שטחו כ-500 מטרים רבועים, בנויים על שטח של כשניים וחצי דונם. בהמשכם חמישה דונמים נוספים של נחלה חקלאית. המבנה החד-קומתי מחולק לשלושה אגפים, במרכזו החלל הציבורי, שאליו מתחברים שני אגפי קצה: מעברו האחד אגף נפרד עבור שלושת ילדיהם המתבגרים של בעלי הבית ובו שלוש סוויטות. לסוויטות כניסות נפרדות ועצמאיות. באגף הנגדי ממוקמת יחידת ההורים. המבנה מקורה ומפולש ומאפשר מבט לעבר כל מרחבי הנחלה. צורתו תוחמת את החלל החיצוני המרכזי, המשמש כחצר הבית וכל המבטים, מכל האגפים, פונים לעברו. שלוש הסוויטות מפנות את פתחיהן הראשיים אל עבר מרחב החצר הפנימית המשותפת לבני המשפחה, המשמשת למפגשים משפחתיים בלב הנחלה. במרכזה בריכה ו-Pool House ובהמשך שדרה ציורית המובילה לאזור הבוסתן. הרציונל התכנוני היה לייצר עצמאות לכל אחד מבני המשפחה - מבנה נטול מרחביםכלואים של ב'יחד'. החצר מצלה על האגפים לאורך היום והחיבור החיצוני בין החללים הואתוצר של הבנה, שכאשר יש חיבור פנימי בתוך הבית עצמו, נמנעת הלכה למעשה העצמאות.

שדרת הרימונים המובילה לביתה של האדריכלית תמר בנימיני בבני ציון, כאילו נלקחה מסיפורי אגדות. בחצר הכניסה, המרוצפת אבן פראית, ניצב שולחן עגול קטן ומזמין. קירות הבית נראים כמפוסלים בחמר וחלונותיו עשויים עץ. ביתה הוא הבית הראשון שתכננה לפני כשלושים שנה. יעצו לה אז: "תכנני בית שיהיה עבורך כרטיס הביקור שלך", אבל כרטיס ביקור נשמע לה ייצוגי, מלוטש, מחויט משהו, בעוד היא עצמה חשבה על דימויים הפוכים: בגד נעים ונוח, חוסר יומרנות, פשטות, צניעות. לימים התגלה כי הבית שלה משמש לה כרטיס ביקור מדויק להפליא ומביא לה אין-ספור לקוחות. המפגשים עם הלקוחות מייצרים סיפורים. בנימיני אצרה את הסיפורים לתוך ספר מרהיב, 'המסע הביתה - אדריכלות חוצה קירות' (הוצאת 'כריכה - סוכנות לסופרים'), שיצא לאור זה עתה. הספר מבטא את תפיסת עולמה כאדריכלית ואת הקשר המיוחד שהיא יוצרת עם לקוחותיה. לקראת המפגש עם בנימיני חשבתי שנדבר על השפה האדריכלית הייחודית שלה ועל הסיפורים המרתקים בספרה, ולא תיארתי לעצמי שהשאלה הראשונה תיענה בדמעות חנוקות ובפתיחות לב. את גרה פה לבד?"עכשיו לבד. לפני כחודש וחצי אבי, הגבר שלי, נפטר. ליוויתי אותו במשך חצי שנה אל מותו. כשנודע לו על המחלה הוא ביקש, 'תסיימי את הספר, אני רוצה לראות אותו'. וכך, במקביל לליווי אבי אל מותו, ליוויתי את הספר ללידתו. לכן עוד לא פרסמתי את הספר. לא היה לי כוח. ענת, לקוחה שלי מלפני 25 שנה, התקשרה לשאול 'מה חדש?' הגעתי אליה לביתה, סיפרתי לה על אבי, סיפרתי גם על הספר. היא התרגשה, רכשה ממני את הספר ולמוחרת כתבה לי, 'היו לי הרבה תוכניות להיום, אבל אני לא מצליחה לעשות כלום. צללתי לתוך הספר שלך. עכשיו אני מבינה למה תרתי אחרייך ולמה החלפתי אדריכל אחרי שמצאתי אותך'". ואיזה בית תכננת לה?"היא ביקשה שאתכנן לה בית נשי עם נישות שיתחשק לה לשים בהן חפצים. היא מצאה בי איכויות שאז עדיין לא יכולתי לראות בעצמי. העורכת שליוותה אותי בעריכת הספר קראה את הסיפורים ושאלה, מה שם השיטה. שאלתי, איזו שיטה? והיא אמרה: 'אני מזהה בסיפורים שלך שיש לך גישה ייחודית, שונה משל אדריכלים אחרים'". ומה שם השיטה?"הקשבה עמוקה, רגישות גבוהה ופתיחות, מוכנות להתנשל מהגדרות ולנוע ללא נוסחאות. לכן הספר נקרא 'אדריכלות חוצה קירות'. יצירת בית במשמעותו העמוקה ויצירת קשר בין אדריכל ללקוח, הם הרבה מעבר לקירות. אני מבררת עם הלקוח מהו בית בשבילו. אני מבקרת בבית שלו, מנסה לראות מה הוא רוצה לקחת איתו ומה הוא רוצה לשנות. זה הבסיס, עוד לפני הנפת העיפרון. וזה עיפרון בהתחלה". את עושה רושם של אישה פתוחה וזורמת, ועם זאת עם רגליים על הקרקע."בספר יש סיפור על התרשמות ראשונית. היה מקרה שבפגישת ההיכרות לקוחה התרשמה לרעה מהצעיפים הצבעוניים שלי ומצחוקי המתגלגל, ואני חששתי מאיפוקה. במהלך היכרותנו היא גילתה את הפן המקצועי, האחראי שלי ואני את רכותה. בסיום תכנון ביתם היא גילתה לי, 'את יודעת, אחרי הפגישה הראשונה איתך אמרתי לבעלי: השאנטי הזאת לא תתכנן לי את הבית'". הבתים שלך רכים, אני מניחה שפחות נוח לך עם לקוח שרוצה בית שירשים את החברים בהיי טק."נכון, אבל גם כשהגיע אליי לקוח וביקש ארמון מרוקאי בנס ציונה, וגם כשהתבקשתי לתכנן בית אלגנטי ברמה יוקרתית בטבעון, הצלחתי ליצור חמימות. יש גם סיפור על הלקוח שהתקשר וסיפר שקיבל עליי המלצה חמה, אבל כשגלש באתר לא התחבר לקשתות ולפינות המעוגלות. אמרתי לו שאני מתכננת בכל מיני סגנונות וכל זמן שזה לא 'קוביות בטון שתי קומות', הכול בסדר. אז הוא אמר 'אבל אנחנו אוהבים קוביות בטון שתי קומות', ובכל זאת בחרתי לפגוש אותו. הבן שלי שאל למה קבעתי להיפגש איתו, עניתי לו כי הוא נשמע לי חם וכן. הגדרות ראשוניות לא תמיד תופסות". לבנימיני (61) שני ילדים בוגרים. התחביב של עומר (32) הוא הליכה על 'היי ליין', רצועה שנמתחת בין הרים. לפרנסתו הוא תלוי על חבל בניקוי חלונות של בניינים גבוהים. רותם (29) עבדה עד לאחרונה בספארי בשטח האפריקאי, שם טיפלה באריות ובקרנפים. בבית בבני ציון גרה תמר כמה שנים עם ילדיה ועם אודי, בעלה לשעבר, שאותו היא עדיין מכנה 'בעלי היקר'. אודי הוא אדריכל נוף, שתכנן אף את מנהרת שדרת הרימונים הקסומה המלווה את שביל הכניסה. את אבי, הגבר שאותו ליוותה אל מותו, היא פגשה לפני 24 שנה בטיול לירדן, שבו התאהבו 'אנושות'. לפני כחצי שנה התגלה כי הוא חולה בסרטן סופני בלבלב. העריכו את חייו בשלושה עד שישה חודשי חיים. אחרי סבב בדיקות הבינו שכימותרפיה תוסיף לחייו רק כחודש. אבי בחר לחיות בבית ללא טיפולים ותמר בחרה ללכת איתו בדרכו. בנימיני ובן זוגה זכו לחוויה עמוקה של פתיחות לב: "נשרו כל המגננות, ואיך אבי אמר במילותיו: 'כל כך נעים, שני אנשים תמימי דעים, בלי ויכוחים, בלי חריקות ובלי חרקירי'. הייתה בנו הודיה על מה שיש. גם זכינו לתמיכה גדולה. כל המשפחה התגייסה, הילדים שלי, הילדים שלו, בעלי לשעבר, אשתו לשעבר, חברים, חברים שלו ממד"א מגיל ,14 חבר'ה ממשמר הגבול, חברות שלי נהיו חברות שלו. הבית היה מלא אנשים, תמיכה מופלאה. אנשים הגיעו לקבל מאיתנו כוח. הכישרון שלי ושל אודי היה לארוג את המשפחה אפילו שאנחנו פרודים. אימא של בעלי בת ה-90 באה לחבק את אבי יומיים לפני שהוא נפטר". נשמע כמו סרט. "כן, ליוויתי את הגבר האהוב שלי לגרדום. לא היה מה לעשות אז בחרנו שנעשה את מה שניתן הכי טוב שאפשר. בדרך כלל אני עושה, יוזמת ויצירתית מאוד בפתרון בעיות, אבל פה זה היה תרגיל הפוך - להרפות. אמרתי לעצמי: אין לך מה לעשות, תמר, רק לאהוב, להיטיב, תעשי מה שאפשר: סלט, מסאז', להשיג את מרפאות 'צבר' ולא לפחד מהפחד. היופי שהיה בתקופה הזאת כמו לא היה בכל 24 השנים. פתיחת הלב הזאת, ללא שום ציניות והתגוננות. לא הייתה בי מחאה. למה זה קרה לי? למה זה נפל עליי? היה קול שאמר בהומור: חבל, 24 שנים אני מפתחת יחסים, ליטשנו אותם יפה, אז דווקא עכשיו לוקחים לי אותו? בחרנו לא לבזבז את הזמן המועט שנותר לנו. החוכמה הזו פשוט צמחה מבפנים. בעבר למדתי בודהיזם, תרגלתי מדיטציה, אבל היכולת הזו הפתיעה אותי. פתאום היא צפה ושימשה אותי. אותנו". בנימיני התמודדה עם מוות כבר בצעירותה. אביה נפטר מוות פתאומי תוך כדי ריקוד במסיבת יום העצמאות בהיותו בן 58. כשנתבשרה על המחלה של בן זוגה היא שאלה את עצמה, מה עדיף - מוות פתאומי או גסיסה של חודשים? "במוות פתאומי את בונה לעצמך את סיפור הפרידה. באותו ערב הלכתי עם אבא לראות זיקוקים. הפכתי את הזיכרון הזה לטקס הפרידה שלנו. לאחר מכן אבא יצא למסיבה ואני למסיבה אחרת. כשחזרתי הביתה בישרו לי את הבשורה. בליווי אל המוות מתאפשר תהליך פרידה. יש הזדמנות לשתף בכל האהבה, גם זו שהסתרת קצת, הרי אנחנו תמיד קצת מתגוננים. מהמוות תמיד פחדתי, גם ממחלת הסרטן, והינה פתאום זה צנח עליי. היה עליי להתגבר על הפחד, להיות נכונה. הליווי אל המוות היה מעין מסע חניכה, כמו בחברות פרימיטיביות ששולחים נער לצוד תנין, להוכיח יכולת. הצלחתי לצוד את התנין. ללוות את אבי בכבוד, באהבה, באומץ". מה היה המשפט האחרון שאבי אמר לך?"אבי ביקש שאוהב את הילדים שלו. מהילדים שלו ביקש לאהוב אותי. זה היה לו חשוב שנמשיך ונקיים את אהבתו". הוא הספיק לראות את הספר?"זכיתי למסור את הספר לידי אבי פחות משבוע לפני שנפטר. אני זוכרת שהתקשרו אליי מבית הדפוס ביום רביעי בארבע אחר הצוהריים והודיעו שהספרים מוכנים, ושבחמש סוגרים. למוחרת היו מתוכננות הפגנות בתל אביב. שישי-שבת סגור. חששתי שיום ראשון יהיה מאוחר מדי. דאגתי שהספרים יגיעו הביתה עוד באותו ערב. פרשתי מפה יפה על השולחן, הנחתי עליה את הספר עם מכתב תודה לאבי. הזמנתי אותו מחדרו, הוא בקושי הלך, התיישב, דפדף דף-דף ואמר לי: 'צבעוניות רכה'. לא סתם התעכבה הבשלת הספר. הספר הוא חשיפה עמוקה. הוא חושף לבטים, חולשות ותהליך התפתחות. אדריכלים נוהגים להציג פסאדה, מוצר מוגמר ואדריכל מוכשר. מסר שמשדר: שווה לכם לעבוד אתי. גם אני חושבת ששווה לעבוד איתי, אבל ממקום אחר. מתוך פתיחות וכנות ומתוך מוכנות לתהליך וליצירת יצירה וקשר עמוקים. שנה קודם הטקסט כבר היה ערוך ומוכן. אבי קרא אותו מתחילתו עד סופו, וכשסיים אמר: אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי מתאהב בך". חזרת לעבוד?"אני עובדת. גם במהלך המחלה של אבי טיפלתי בלקוחות ובפרויקטים שהיו בידיי. למזלי הטוב, רישוי תוכניות התעכב אצל ועדות לתכנון ובנייה, זוג לקוחות יצא לסיבוב סביב העולם כאילו הכול במין 'הולד' לא בגללי. יש לי עובדות נאמנות, אדריכליות מקצועיות, שתמכו בכך שהמשרד ימשיך לעבוד. בימים אלה נבנים ארבעה בתים בבנימינה ובית ביקנעם עילית, מסתיימת בניית בית בהוד השרון, אוטוטו יוצא לביצוע בית עם אורווה על נחלה בשדמות דבורה, מתוכנן בית בכמון והסתיים פרויקט עיצוב פנים בדירה בתל אביב. נפגשתי עם בעלי הדירה לבחירת ידיות יום לפני שאבי נפטר. אחרי השבעה הגעתי למקם את התמונות של נחום גוטמן בנישות הוורודות. השבוע לקוח ותיק שלי, שיש לו עוד מגרש לבנייה, התקשר לשאול לשלומי ולברר אם אני בכושר". ולחיות, חזרת לחיות?"אני פוגשת חברות אחת, אחת. אני כותבת, הצטרפתי לסדנת יצירה, אני גם רוקדת. בתחילת מחלתו אבי שלח לי כתבה על קבוצת נשים שאיבדו קרובי משפחה, שמטפלות בעצמן בעזרת ריקוד, ואמר: 'את תצטרכי לרקוד, תמר'. אבי לא השאיר אותי סתם אלמנה, הוא השאיר אותי אלמנה עם תינוק - הספר".

מוזיאונים חדשים מוזיאון העיצוב שבקופנהגן, דנמרקלאחר שנתיים של שיפוצים, שהיו האינטנסיביים ביותר מאז חנוכתו ב-1926, נפתח מחדש מוזיאון העיצוב Design Museum Denmark בהובלתו של סטודיו OEO המקומי. המגמה העיצובית בשיפוץ באה לידי ביטוי בהכנסת רעיונות עכשוויים לבניין ההיסטורי, תוך שמירה על אופיו של העיצוב המקורי ועל הפרטים הקטנים המאפיינים אותו בגלריות ובחדרים. הרעיון של שילוב הישן והחדש ניכר גם בתצוגה עצמה, המשלבת מוצגים קלאסיים יחד עם עבודות בנות זמננו, במטרה לתת תמונה רחבה של עיצוב בעבר, כיום ובעתיד. כמו כל מוזיאון שמחשיב את עצמו, גם כאן יש חצר עם גן פסלים וחנות משובחת. אוהבי העיצוב הדני ישמחו לדעת שהמוזיאון השיק גם פודקאסט חדש העוסק בהיסטוריה של העיצוב הדני, כיצד ומדוע התפרסם בכל העולם ומה המגמות המובילות בו כיום. מומלץ להאזין לפני הביקור ובכלל. designmuseum.dk הפרויקט המודרני של מוזיאון האומנות בסידני, אוסטרליהאחד המוזיאונים הוותיקים באוסטרליה - Art Gallery of New South Wales בסידני - עבר לאחרונה הרחבה ותוספת בינוי משמעותית עם חנוכתו של The Sydney Modren Project. בניגוד למבנה הניאו-קלאסי המונומנטלי בן ה-150 שנה, שמאכלס בעיקר יצירות קלאסיות מערביות ברוחן, התוספת המודרנית (שתוכננה על ידי SANAA, משרדאדריכלים יפני זוכה פרס פריצקר) מציגה בקדמת הבמה את האומנות של תושבי היבשתהמקוריים. אחרי עשרות שנים של התכחשות והכחדה של התרבות האבוריג'ינית הילידית מדובר בצעד משמעותי שנותן לה מקום והכרה רשמית. המבנה החדש, המחובר למבנה הישן בגן אומנות ציבורי, יוצר קמפוס של אומנות וכמעט מכפיל את שטח התצוגה של המוזיאון. הגלריה הראשונה שאליה נכנסים המבקרים מוקדשת לאומנות הייחודית של האבוריג'ינים ותושבי Torres Strait Islander (קבוצת האיים בצפון אוסטרליה, שהם חלק ממדינת קווינסלנד) ובכך מנכיחה את חלקם בבניית הנרטיב המקומי. בכניסה לאתר המוזיאון, קופצת הודעה שהמוזיאון מכיר בכך שיושב על אדמת איאורה, פעם ארצם של האובריג'ינים המקומיים. הבניין החדש הוא הפרויקט החשוב ביותר שנבנה בסידני מאז שנחנך בית האופרה הידוע לפני כמעט מאה שנה, והוא המוזיאון האוסטרלי הראשון שקיבל את הדירוג הגבוה ביותר בתחום עיצוב בר-קיימה. artgallery.nsw.gov.au מוזיאון דוחה לאומנות איסלמית, קטארהמוזיאון, שסוקר 1,400 שנות היסטוריה, מחזיק באוסף מהמקיפים בעולם בתחום האיסלם. הוא נפתח לראשונה ב-2008, עבר לאחרונה הרחבה ושיפוץ וכעת נוספו לתצוגה כאלף אובייקטים המוצגים כאן לראשונה. מיצגים אלו תורמים לסקירה המקיפה של מורשת העולם האיסלמי באמצעות עבודות ברזל, קרמיקה, צורפות, עץ, טקסטיל וזכוכית. תהליך הקמת המבנה ותכנונו נעשה על ידי האדריכל הסיני-אמריקאי איי אם פיי (שתכנן גם את הלובר ועוד עשרות מוזיאונים ומבנים ברחבי העולם), ומתואר בגלריה חדשה שנבנתה למטרה זו. את ההשראה למבנה שאב האדריכל ממסגדים בספרד, בסוריה ובתוניסיה שבהם ביקר ובעיקר ממסגד אבן טולון בקהיר. לצורך הקמת המוזיאון נבנה אי חדש במפרץ דוחה. mia.org.qa/en הגלריה הלאומית שבאוסלו, נורבגיההמוזיאון סגר את שעריו ב-2019 ונפתח מחדש לפני כשנה בבניין חדש, המאכלס תחת קורת גג אחת את אוספי המוזיאון לאומנות עכשווית, המוזיאון לאומנויות דקו־ רטיביות ומוזיאון העיצוב. שטח התצוגה העצום עומד על 140 אלף מטרים רבועים, נתון שהופך את המוזיאון לגדול ביותר בארצות סקנדינביה, והוא מכיל אוסף רחב של יצירות אומנות פלסטית ואובייקטים מתחומי הארכיטקטורה והעיצוב לצד תערוכות מתחלפות. בין העבודות, ציוריו של האומן הנורבגי הידוע אדוארד מונק (כולל הגרסה הראשונה של 'הצעקה'), אומנים מקומיים אחרים וגם אומנים בין-לאומיים שעבודותיהם מפוזרות בגלריות השונות. אחד הפרויקטים המעניינים במבנה המוזיאון וייחודי מסוגו בעולם הוא אולם האור על גג הבניין, שתוכנן בהשראת הפרתנון באתונה ובקירותיו משולבים שיש וזכוכית. העיצוב, שעות האור ועונות השנה משפיעים על האופן שבו העבודות המוצגות מוארות ונחוות בכל ביקור. באתר המוזיאון ספרייה דיגיטלית שבה ניתן לדפדף בין 50 אלףמיצירות המוזיאון. nasjonalmuseet.no מוזיאון ברודווי, ניו יורקמוזמנים לצלול לעולם מחזות הזמר והבמה של ברודווי במוזיאון חדש המוקדש לתחום וממוקם בסמוך לטיימס סקוור. במוזיאון מוצגות מאות תלבושות מקוריות ואביזרים ממופעי מפתח שעלו על הבמות, כמו למשל 'מלך האריות', RENT ורבים אחרים. המוזיאון מזמן ביקור ססגוני מאחורי הקלעים של תעשיית הבידור התוססת הזו ונותן הצצה ייחודית לחוויית ברודווי. במקום מוצגות גם תערוכות מתחלפות והוא יצירה משותפת של אומנים, מעצבים וחוקרי תיאטרון, שעבדו כצוות כדי להביא לציבור את הסיפור של ברודווי על רגעיו המכוננים. themuseumofbroadway.com מוזיאון הפאלאס, הונג קונגHong Kong Palace Museum נפתח לפני כשנה במתחם התרבות של מערב קואלון, הונג קונג, ומוצגים בו 900 מוצגים מהעיר האסורה בבייג'ין, אוצרות מהתרבות הסינית ותערוכות מתחלפות של אומנות מסין. המבנה תוכנן על ידי משרד האדריכלים ההונג קונגי Rocco Design Architects. hkpm.org.hk/en המוזיאון המצרי הגדול בגיזה, מצריםמוזיאון העתיקות הגדול בעולם המוקדש כולו לתרבות אחת טרם נפתח, אך השמועות אומרות ש-99% ממנו כבר גמור והוא אמור להיפתח בחודשים הקרובים. אין ספק שזו תהיה אחת הפתיחות המדוברות והחשובות בעולם המוזיאולי, הארכיאולוגי וההיסטורי ורבים מצפים לפתיחה החגיגית. המוזיאון יכיל את האוסף הגדול ביותר של תרבות מצרים העתיקה (כמאה אלף פריטים), כולל כל הממצאים של תות ענח' אמון, ויחשוף לראשונה עשרות אלפי פריטים חדשים. מיקומו בגיזה הוא חלק מתוכנית פיתוח של האזור כולו. המבנה המשופע עשוי בטון וזכוכית וקוויו האלכסונים משתלבים עם קווי הפירמידות הנשקפות ממנו.

לונדוןבגלריה הלאומית בלונדון מוצגת התערוכה 'אחרי האימפרסיוניזם - המצאת המודרניזם', המגוללת את ההתפתחות בין 1880 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, עשורים קריטיים שבהם יצרו ענקים כמו פול סזאן, וינסנט ואן גוך ופול גוגן. תקופה זו השפיעה עמוקות על הזירה האירופאית השוקקת, שהצמיחה אומנים רבים וזרמים שונים, המתלכדים כולם למה שמכונה היום - המודרניזם. בתערוכה כמאה יצירות מהחשובות בתקופה זו, של קלימט ומונק, רודן ומאנה, פיקאסו ומאטיס, מונדריאן וקנדינסקי, שביחד הביאו לעולם את הציור המופשט, את הקוביזם, האקספרסיוניזם ועוד. התערוכה מציגה עד 13 באוגוסט 2023. בטייט מודרן מוצגת כעת תערוכה ראשונה המפגישה את שני חלוצי הציור המופשט: הילמה אף קלינט ופיט מונדריאן. מונדריאן ידוע בזכות רשתות הגריד שלו בשחור ולבן, שאותן הוא מרצף במלבנים ספורדיים של צבעי היסוד: צהוב, כחול ואדום. מונדריאן ראה באלה את ההפשטה המקסימלית של הטבע, ובציוריו שאף לאיזון. אף קלינט פעלה בערך באותן שנים, אולם השניים לא הכירו זה את זו. גם היא ציירה ציורים מופשטים השואבים השראה מהטבע ומתאפיינים בקווים מעגליים, כמו גם אלמנטים גיאומטריים. התערוכה מציגה עד 3 בספטמבר 2023. תערוכה שקצת גונבת כאן את ההצגה היא זו המוקדשת לצילום אפריקאי עכשווי. דרך הצילום עוסקים האומנים בשאלות של זהות, רוחניות, היסטוריה ואוטופיה. תערוכה זו מוצגת החל מ-6 ביולי 2023 ועד 14 בינואר 2024. פריזבמבנה המרהיב של הפונדסיון לואי ויטון מוצגת כעת תערוכה גדולה ומשותפת לשני ענקי פופ אמריקאים - ז'אן מישל בסקיאט ואנדי וורהול. ב-1984, כשאנדי וורהול היה כבר למותג ובסקיאט נמצא בשיא תהילתו, מחליטים השניים על יצירה משותפת. לא מדובר כאן ביצירות אינדיבידואליות שמתייחסות זו אל זו, אלא גוף עבודות גדול ומרשים שנוצר בארבע ידיים ונושא את חתימתם של שני האומנים. בכל אחת מהעבודות ניתן לזהות את טביעת האצבע האופיינית של האומן - וורהול והגרפיקה המושפעת מעולם הפרסום ובסקיאט עם שפת אומנות הרחוב שאימץ. התערוכה מוצגת עד 28 באוגוסט 2023. עוד השנה מציינים 50 שנה למותו של פיקאסו, ובמוזיאון פיקאסו בפריז יצרו תערוכה מיוחדת המציגה את התקופות השונות ביצירתו עם כמה מיצירות המופת הכי מפורסמות, כל זאת בעיצוב של מעצב העל הבריטי סר פול סמית'. סמית' הרשה לעצמו להשתולל עם צבעים והדפסים, באופן שמהדהד את יצירתו של פיקאסו הגאון. התוצאה היא מרהיבה ולא שגרתית. התערוכה תוצג עד 27 באוגוסט 2023. מדרידעוד חוגגים לפיקאסו במולדתו עם תערוכה גדולה במוזיאון הפראדו - פיקאסו, אל גרקו והקוביזם האנליטי. פיקאסו היה גאון בכל קנה מידה שהוא, אולם הוא ניצב על כתפי ענקים שקדמו לו והושפע מאוד מציירים כמו ולאסקז הספרדי ואל גרקו היווני. אומנם אל גרקו נולד ביוון, אולם בגיל צעיר נסע לאיטליה ולספרד כדי להשתלם באומנותו ובספרד זכה סגנונו הייחודי להצלחה רבה. בתערוכה מציגים האוצרים את ההשראה ששאב פיקאסו מאל גרקו וכיצד זו באה לידי ביטוי בתקופה הכחולה שלו וכן במעבר אל פיתוח הקוביזם האנליטי. התערוכה תוצג עד 17 בספטמבר 2023. ניו יורקבמוזיאון MoMA מוקדשת תערוכה לעבודות על נייר של ג'ורג'יה או'קיף. או'קיף היא אחת האומניות המשפיעות ביותר במאה ה-20 והייתה למודל חיקוי לאומניות רבות אחרות. היא ידועה מאוד בזכות ציורי הפרחים שלה, אולם לפניהם וגם במקביל אליהם היא יצרה עבודות רבות על נייר ברישום, פחם וצבעי מים וניכרות בהן פריצות דרך משמעותיות. לרוב עבודות מסוג זה נותנות הצצה אינטימית ומעמיקה יותר לנפשו והלך הרוח של האומן. או'קיף האמינה כי התבוננות מצריכה זמן, וכך גם נקראת התערוכה: To See Takes Time, כפי שצוטטה בעבר. התערוכה תוצג עד 12 באוגוסט 2023. במוזיאון המטרופוליטן ניתן ליהנות מכל העולמות: בהמשך לערב המט גאלה, שהנושא שלו השנה היה מחווה למעצב המנוח קארל לאגרפלד, מוצגת כעת במוזיאון תערוכה רטרוספקטיבית של מיטב היצירות של מעצב האופנה, כולל דוגמאות ייחודיות שלא הגיעו לייצור או אחרות שנתפרו במיוחד בהזמנה וכן איורים מקוריים של לאגרפלד עצמו. לאגרפלד, שנפטר ב-2019, היה מעצב על שעבד עם מיטב בתי האופנה - 'שאנל', 'קלואה', 'פנדי' וכן בית האופנה העצמאי שפתח בהמשך הקריירה. מעל 150 מעיצוביו, המתאפיינים בקו מודגש וייחודי, צללית נשית ומשחקי שחור-לבן, מוצגים בתערוכה במלוא הדרם. התערוכה תוצג עד 16 ביולי 2023. עוד במטרופוליטן תוכלו ליהנות מתערוכה תמטית המוקדשת כולה לברושים של וינסנט ואן גוך. עצי הברוש מופיעים בכמה מהיצירות המפורסמות ביותר של ואן גוך, כמו 'ליל כוכבים' ו'שדה חיטה וברושים', אולם בחינה מעמיקה מראה כי לואן גוך היה עניין מתמשך בעצים רבי הבעה אלו, שצורתם כצורתה של להבה וצבעם ירוק עד עמוק. כ-40 ציורים, רישומים ואיורי מכתבים מאירים היבט זה ביצירתו של וינסנט ואן גוך. התערוכה תוצג עד 27 באוגוסט 2023. תערוכה חדשה של האומנית היפנית יאיוי קוסאמה מתפרסת על שלושה חללי הגלריה הענקיים של דייויד זווירנר. שם התערוכה I Spend Each Embracing Flowers ובה פסלי ענק של פרחים צבעוניים מנוקדים וכן מוטיבים בעבודות הדלועים שלה בצהוב-שחור. חובבי האומנית לא יפספסו. התערוכה תוצג עד 21 ביולי 2023.

הכתבה בשיתוף AEG ממרצדס ו-BMW דרך SAP ועד אדידס, המותגים הגרמניים המובילים מככבים במגוון תחומי חיים ונתפסים בתודעה הצרכנית כמותגים בעלי ערך - אמינים, איכותיים, המספקים חוויה טובה וביצועים מצוינים. השוק הגרמני לא עוצר לרגע, מניע תעשיות,עומד מאחורי פיתוחים טכנולוגיים מרשימים ובעל מוניטין פרפקציוניסטי ביצירת מוצרים איכותיים ואפשר לסמוך על כך, שיעמדו בהבטחותיהם או כפי שצרכנים רבים כבר גילו אחרי שניסו אלטרנטיבות מסוגים שונים - מותג גרמני מעניק שקט נפשי. איכות גרמנית שעומדת במבחן הזמן ישראלים יודעים להעריך את השאיפה למצוינות של מותגים גרמניים והצבעת האמון מתורגמת גם למכירות. ממחקר שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה עולה שכ-50% מהאוכלוסייה בישראל מעדיפה לרכוש מוצר חשמלי מתוצרת גרמניה. אליה אומנסקי, מנהל המוצר של AEG בישראל, אינו מופתע מהנתונים ומסביר, שעל אף שידוע שמותגים גרמניים אינם מהזולים בשוק, ישראלים למדו להעריך איכות ולשלם עליה. "ישראלים שמחפשים מוצרי חשמל איכותיים - בוחרים מותגים גרמניים, שידוע שמחזירים את ההשקעה בטווח הארוך, מבחינת הביצועים ומבחינת החסכון. מותגים מגרמניה מגיעים עם הוכחות בשטח ונושאים מורשת ארוכה של ייצור מתקדם ואיכותי. גרמניה היא מדינה יצרנית שידועה בהשקעה האדירה שלה בטכנולוגיה ונחשבות למקום בו מקפידים מאוד על התקינה המחמירה ביותר, כמו תקני ISO שמבטיחים איכות ותוחלת חיים ארוכה. הבחירה במכשור גרמני נובעת במידה רבה משיקול כלכלי מתוך ראייה ארוכת טווח. חשובלקחת בחשבון שמוצרי חשמל, במיוחד גדולים ויקרים כמו תנור או מדיח כלים, רוכשים פעם בכמה שנים ומעוניינים מלכתחילה לבצע בחירה מושכלת, לצמצם פוטנציאל לתקלות וליהנות משימוש ארוך טווח. לדברי אומנסקי, "AEG הוא דוגמא למותג גרמני נחשק עטור פרסים אשר מפגיש בין תכנון הנדסי לביצוע ברמה הגבוהה ביותר, כל מוצר עובר בקרת איכות מקיפה, חומרי הגלם משובחים והתוצאה היא מוצר אמין ואיכותי".   AEG שפועל למעלה מ-125 שנה, שייך לקונצרן הבינלאומי "Electrolux group" ונחשב לאהוד במיוחד בשל ההקפדה על עיצוב, אמינות ועמידה בחזית החדשנות טכנולוגית, כולל חידושים פורצי דרך שמבוססים על חזון. החל ממכונת הכביסה האוטומטית הראשונה בעולם דרך השימוש בטכנולוגיית משאבות החום במייבשיכביסה ועד הדור הראשון של כיריים אינדוקציה ואפילו תנור אדים מתקדם המאפשר להשתמש באדים ליצירת מאפים נימוחים במיוחד. רפרטואר רחב של מוצרי חשמל - ל-AEG  תנורים, מקררים, מדיחי כלים, מכונות כביסה, מייבשי כביסה, קולטי אדים, מגירות חימום ועוד הנמכרים בחנויות המורשות ברחבי הארץ. אומנסקי מציין ש"היא חרתה על דגלה את המשפט, שהוא הרבה יותר מסלוגן, אלא פילוסופיה שלמה שהפכה לתפיסת העולם שלה: "Challenge the expected כלומר, החברה מזמינה את הצרכנים ליהנות מעולם חדש של אפשרויות וחדשנות בתחום מוצרי החשמל. מחדשת לפני כולם - AEG בחזית הטכנולוגיה המתקדמת  חדשנות היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה של AEG ואומנסקי אומר שהחברה כל הזמן משכללת את ההיצע ומציגה פיתוחים מהפכניים. "בין ההישגים שהיא רשמה לאחרונה ניתן לציין תנורים בעלי חיישן טמפרטורה אלחוטי שננעץ במנה ומבשל אותה לפי מידת העשיה המועדפת,כיריים אינדוקציה רחבות במיוחד בעלות חיישן אלחוטי, תנורים בטכנולוגיית סו וויד לבישול מקצועי ומדויק ומדיח הכלים שהוא הראשון בעולם המאפשר להרים את הסלסלה התחתונה כלפי מעלה. בנוסף, החברהמציעה גם מכונות כביסה בעלות תכנית לניקוי באדים המעניקה אלטרנטיבה ביתית לתהליכי ניקוי יבש". אסתטיקה מושכת לחלל מתוחכם וחשיבה על קיימות הגישה האסתטית המדויקת של AEG מציגה מוצרים מוקפדים בעלי חזות אלגנטיתמשובחת, הייטקית, שמתאימה לכל עיצוב במראה על-זמני, כולל מגוון רחב של פריטים אינטגרליים המשתלבים בהרמוניה בסביבת המטבח כמו מכונות קפה אינטגרליות, מקרר אינטגרלי ותנורים אינטגרליים. בנוסף, הפריטים בעלי גימור מבריק או מט - תכנון גרמני שחושב עיצוב יוקרתי. דוגמא לחזון העיצובי מבית היוצר של המותג היא קולקציית MATT BLACK החדשה המציגה מפגש בין הנדסת חומרים לביצוע אקסקלוסיבי מלוטש, המבוסס על זכוכית מחוסמת ותכונות העמידות בפני כתמים ובפני טביעות אצבע - אידיאלי לסביבה תובענית כמו המטבח. אומנסקי מדגיש נקודה חשובה נוספת שמעסיקה היום צרכנים רבים ומניעה אותם לבחור במותג הגרמני והיא קיימות. "כחלק מקונצרן-על אירופאי, AEG נוקט פעילויות סביבתיות רבות כמו צמצום טביעת הרגל הפחמנית, מעבר למקורות מתחדשים, יישום שיטות עבודה חסכוניות במשאבים, הגדלת אחוז הפלסטיק הממוחזר במכשירים תוך הקטנת נפחי הפלסטיק במכשיר וייצור מוצרים בעלי דירוג אנרגטי גבוה שמזהמים פחות, נטיעת עצים ועמידה בתקנות רגולטוריות המחמירות של אירופה בה המודעות הסביבתית מהגבוהות בעולם כך שהבחירה במותג גרמני היא גם ממקום של חשיבה סביבתית לטווח הרחוק". אין ספק שכאשר בוחרים מותגים גרמניים אפשר ליהנות משילוב מנצח של מכשירים המשלבים ביצועים יוצאי דופן ויעילות אנרגטית תוך עמידה בסטנדרטים הגבוהים ביותר מבלי להתפשר על אסתטיקה. את מוצרי החשמל של המותג AEG, בייבוא רשמי של חברת מיניליין, ניתן להשיג בחנויות החשמל המובחרות ובאתרי הסחר המורשים. לאתר AEG הקליקו>>

כתם שחור בלב יער הוא לא מראה שגרתי, וכשלכתם צורת אסם כפרי, שכמו יצא מעיירה מזרח אירופאית או חווה נידחת במערב ארצות הברית, המראה חורג בנוף שבעתיים. כדי להבין מה הביא את דניאל ונדב נבו, הבעלים, לעצב בצורה ובצבע כמעט פרובוקטיביים, צריך להתחיל במקום אחר לחלוטין, אצל דניאל עמוק בנבכי הנפש פנימה. תריסר שנים שהיא עוסקת בתיירות בחווה משפחתית ביישוב נורית שבגלבוע, ובשנתיים האחרונות הקימה חברת השקעות בתחום הנופש. כשהרצון לבנות בית עלה, היה ברור שהוא צריך להיות בקרבת החווה, בזכות הקסם שנח על האזור. לנבו היה חזון אישי, שהתחבר לאווירת היער העוטף את השטח, על מבנה ייחודי שלא קיים בשום מקום. אחרי מסע בין טובי המעצבים, מפגשים, רעיונות ותוכניות, הבינה נבו שעליה לקחת את המושכות לידיה והלכה עם הלב - מבנה במראה ישן של פעם. "אנשים לא יודעים להעריך את הישן ולי זה נוגע ברמות. ראיתי בחיים שלי את הכי יקר וזה אף פעם לא גרם לי לאותה תחושה שאני מקבלת ממשהו ישן, שלו רקע ואופי. אם לא הייתי עוסקת בהשקעות, הייתי מחפשת מבנים ישנים שאפשר להפוך למלון ולעצב בנגיעה מודרנית". במשך חודשיים אינטנסיביים עסקה בתכנון, שכרה משרד מהנדס ומדי יום יצאה לשטח, סקרה והעבירה הנחיות עדכניות לשרטוט. "לא עצרתי עד שהגעתי לבית שאני רוצה. כשהעלנו הדמיה זה היה 'וואו', וכשהפרויקט הסתיים המציאות עלתה על כל דמיון". הבית נבנה בחלקה מוקפת יער ונבו חלמה להכניס את החוץ פנימה, כך נולדו החלונות והפתחים הרבים שנפערו בו. "לא רציתי למסגר את הנוף כמו תמונה, אלא שיהיה פתוח", היא מחדדת. "היה לי גם קטע עם הצבע - רציתי שחור ומבנה בצורת אסם של סוסים, כדי שיהיה בית מיוחד ושונה ולא עוד בית בישראל". למה אסם?"כשגרנו באנגליה ראינו הרבה אסמים גדולים ויפים בחוות. גם כשאני מטיילת בגלבוע אני מתחברת למבנים ישנים, כמו אורוות, אסמים ומחסנים. תמיד היה לי חלום לשמור על קווי המתאר של האסם ולהפוך את הפנים לבית לא סטנדרטי". כי למבנה ישן יש סיפור? "לגמרי. לפעמים כשאני יושבת במקום ישן, אני מסתכלת על הרצפה והקירות וחושבת מי גר שם, מי תכנן, מי בחר ואיך חיו שם. הישן הוא יותר יקר בעיניי, יש לו אווירה וקסם של פעם". הבית נבנה מעץ והחוץ צופה בחיפוי מיוחד עמיד וחסין לפגעי מזג אוויר. הפנים מעוצב במודרניות ובמטבח גם נגיעות כפריות וצמחייה שפוזרה במרחבים כדי להעצים את הטבעיות. הבית משתרע על פני 240 מטרים רבועים בשתי קומות. בראשונה חלל משותף למטבח, לסלון ולמעבר למדרגות וממ"ד המשמש חדר אירוח זוגי. חלקו הפנימי קיבל את החיפוי החיצוני השחור. לצד הממ"ד חדר ילדים ומקלחת. בקומה העליונה שורה של ארבע סוויטות, הכוללות חדרי רחצה פרטיים ומרפסת. בחצר בריכה ומתקן מדורה (pit fire) שמתאים לשעות הערב הקרירות. הווילה מושכרת בשלמותה למשפחה מורחבת, לקבוצת חברים או לחברות שיוצאות מהמשרדים לקבל השראה בטבע. היא מתאימה ל-18 אנשים ובאירועי בוטיק מארחת עד 60. ציונות רומנטית לא הרחק משם, במושבה הוותיקה בת שלמה, בין בתי רחוב הראשונים ההיסטוריים, פועל מתחם האירוח של יקב בת שלמה, שהקים יזם ההיי טק אלי וורטמן. כשהגיע למושבה הרומנטית ב-2010 התאהב מייד. "אני זוכר שזה היה מדהים בגלל ההיסטוריה, ואפילו שהרחוב נראה קצת מוזנח ונשכח, היה לי ברור מה אני רוצה לעשות ושאהפוך את זה למקום חי ועובד". וורטמן רכש 50 דונם חקלאיים לכרמים ולגן ירק ובית היסטורי במצב חורבה מתקדם, והחל לרקום לחלומו תבנית וצורה. כמי שעלה ארצה מתוך אג'נדה ציונית של פעם, הוא שואף לחבר את החברה הישראלית לאדמה ולערכי המקום וההיסטוריה. "הרבה אנשים צחקו, אבל בחלום הציוני יש חיים טובים בארץ ישראל, וחשוב לי להראות איפה התחלנו ולאן הגענו". אתה מנסה לגשר בין ראשית ההתיישבות להיום?"כן כי אלה ערכי המורשת, לשמור על מה שהיה ועל המקום שיש, ולחגוג את הערכים והחברה הישראלית, את היצירתיות, היין, האוכל, האומנות, האדריכלות והחדשנות". הקשר בין וורטמן לעיצוב מקרי בהחלט, אך הוא נשאב לפרויקט ונגע בכל רובד, משל היה מעצב. בתכנון שמר על ההיסטוריה המקומית, בכדי שאנשים יוכלו לגעת בה וכך יבינו את הפשטות מפעם. עם האדריכל ארנון ניר, יצא למסע שנועד לחבר את הציונות הרומנטית למילְיֶה שלו, לאנשי תל אביב ולהיי טק. היין היה מבחינתו הפיתוי, לצד אוכל טוב, אירוח ברמה גבוהה, אומנות ועוד. "רציתי ליצור מקום נחשק שאנשים ירצו לשתות יין, לאכול ארוחת שף וללון, ויחוו רומנטיקה של העבר, של היום ואולי גם של העתיד". חוויית האירוח במקום הוליסטית; האורחים מתקבלים בחצר נאה, אינטימית ומטופחת. הביקור מתחיל בסיור במושבה עם סיפורי היסטוריה, טיול ברחוב הקצר על 13 הבתים וכן תצפית והסברים על שטחי החקלאות. בחדר הטעימות לוגמים יינות מתוצרת היקב המפורסם בלבנים, אך יש גם אדומים, וזאת סביב שולחן העשוי קורות עץ מהבית המקורי שנשמרו מהשיפוץ. האירוח מלווה בגבינות מקומיות וירקות מהחווה האורגנית. על הקיר עבודת אומנות של פסיפס ישראלי, המייצגת את השפע שבאדמה ובחברה. המסע נמשך אל בית האבן המקורי ששוחזר. "מרגע שנכנסים," אומר וורטמן, "פוגשים את ישראל של היום, את מה שבנינו והצלחנו להשיג, וזו הבשורה שרציתי להביא". על הקירות שבין המטבח לפינת ההסבה תלויות יצירות אומנות, רובן של אומנים ישראלים, שנרכשו לאוסף הפרטי בסיועה של יפעת גוריון. האומנות משקפת מבחינתו את הסיפור המקומי ואת ערכיו, ולקח לו שנה לבחור את היצירות, לפגוש את האומנים ולשמוע את סיפוריהם. במרפסת הסגורה בקירות זכוכית, שולחן אוכל ארוך, שבו מתקיימות ארוחות שף לבחירה בערב וארוחות בוקר בסגנון 'פארם טו טייבל' מהחווה האורגנית. ואז גולשים לחצר במפלס נמוך יותר, המוקפת גינה מטופחת להפליא, ושלוש יחידות אירוח מעוצבות בסגנון מודרני סביב בריכה וגן יפהפה. היחידות מתאימות לזוגות ויש יחידה רביעית בקומה השנייה של הבית המקורי, אשר מופעלת רק בהשכרת כלל המתחם. מי עיצב את החדרים, מי בחר את הכלים, הרהיטים ופרטי הנוי?הרהיטים ופרטי הנוי? "ארנון ואני. הוא הביא את התוכן האדריכלי והבין שהמפגש של העבר וההווה חשוב לי וליווה אותי בבחירת כל הפריטים עד המזוזה". היה חשוב לך להיות מעורב בבחירות?"הם לא פגשו קליינט כמוני, כי הייתי חייב להכיר את כל האנשים שלקחו חלק בפרויקט ואת הסיפורים שלהם, וזו הייתה חוויה אישית שלקחה הרבה זמן". מצאת בעיצוב הנאה?"המון. אולי בגלגול הבא אחזור בתור מעצב, אני מאוד אוהב את זה, זה מתחבר ליזמות, ליצירתיות ולסיפור של כל דבר. עיצוב זה יופי ואסתטיקה וזה כמו ספרים בבית, זה משקף את מי שאנחנו. אבל הסיפור הוא מעבר לאסתטי, אני מרגיש אחראי למורשת, והמטרה היא לשמור על הייחודיות והסיפור של המקום. בלי אסתטיקה יוצאת דופן, יין או אוכל טוב, בלי האנשים, שיתוף הפעולה והסבלנות, לא הייתי מגיע לזה ולא הייתה לי במה לסיפורים. זו הייתה הזדמנות לשקף אותם החוצה".

הכתבה בשיתוף BSH BSH, היבואנית הרשמית של מותגי בוש, סימנס וקונסטרוקטה בישראל, משיקה לראשונה סדרת מכונות כביסה עם תוכנית מיוחדת המפחיתה קמטים בבגדים יבשים. מכונות הכביסה החדשות, בעלות קיבולת כביסה הנעה בין 9-10 ק"ג, וכוללות טכנולוגיות מתקדמות. ב-BSH מציינים כי מכונות הכביסה המדוברות מציעות טכנולוגיה חדשה, שנבדקה והוכחה על ידי אוניברסיטת בון בגרמניה, המפחיתה קמטים בעד 5 פריטי לבוש יבשים במקביל, אשר מוכנים ללבישה עם סיום ההפעלה. זאת באמצעות חיישן בקרה מיוחד המחדיר כמות מים אופטימלית לתוף מכונת הכביסה ומייצר תהליך של אידוי. המכונה פועלת באמצעות אדים המרככים את הטקסטיל באופן טבעי, מחליקים ומיישרים את סיבי הבד ומביאים להפחתה של עד 50% מהקמטים. התהליך אורך 23 דקות בלבד וחוסך זמן יקר של גיהוץ. טכנולוגיות מתקדמות נוספות במכונות הן של ניקיון, מהירות והיגיינה. למשל - מערכת אוטומטית לטיפול והסרה של 4 סוגי כתמים קשים במיוחד - שמן, דם, יין ודשא; תוכנית מהירה לכביסה של כמות קטנה של פריטים ב-15 או 30 דקות בלבד; תוכנית היגיינית במיוחד המתאימה לבדים עדינים ומשי; אפשרות להשהיית התוכנית, להוספה או הוצאה של פריטים גם לאחר תחילת התוכנית, וטיימר להפעלה מאוחרת עד 24 שעות. כמו כן, מוסיפים ב-BSH כי מכונות הכביסה שמייבאת החברה הינן בעלות דירוג אנרגיה אירופאי A חסכוני בחשמל ובעלות מנוע דיגיטלי חכם המגיע עם 10 שנות אחריות. המנוע חסכוני ושקט לאורך הפעולה, גם במהירות סחיטה גבוהה. דוד חקק, מנכ"ל BSH היבואנית הרשמית של מותגי בוש, סימנס וקונסטרוקטה בישראל: "אנו גאים להיות החברה שמובילה היום את ענף מוצרי החשמל בישראל עם מוצרים טכנולוגיים, חדשנים ומעוצבים. אחד ממוצרי החשמל הכי מבוקשים ונמכרים בישראל הוא מכונת הכביסה, שכן אנו מציעים ללקוחותינו מגוון סדרות המתאימות לצרכים של הצרכן הישראלי, החל מקיבולת המכונה ועד פיצ'רים מתקדמים להקלה על מטלות הבית כדי לפנות זמן לדברים החשובים באמת. נמשיך להביא ללקוחותינו את מבחר המוצרים הטוב ביותר בשוק מוצרי החשמל תוך מתן שירות בסטנדרט הגבוה ביותר". מחיר מומלץ לצרכן - החל מ-3,490 שקל למכונת כביסה בנפח של 9 ק"ג, והחל מ-3,990 שקל למכונות כביסה בנפח של 10 ק"ג; לרכישה מהיבואן הרשמי BSH מהמשווקים המשתתפים.

הכתבה בשיתוף מטבחי חוץ KFT חלק בלתי נפרד מחוויית עיצוב הבית קשור לאירוח, וכמי שנמצא במרכז עניינים אלה, זוכה המטבח בשנים האחרונות לתשומת לב מיוחדת, ויוצא מגבולות קירות הדירה לאוויר הפתוח - אל החצר ואל המרפסת. בדומה לבריכות שחייה ביתיות שכבר אינן נחשבות ללוקסוס לעשירים בלבד, גם מטבחי החוץ הפכו למשהו שכדאי להביא בחשבון באדריכלות ועיצוב פנים. בחברת KFT המתמחה בתחום מטבחי החוץ, מציינים כי לא מדובר בטרנד חולף, אלא במגמה עיצובית שמתפתחת זה עשור, ואף קיבלה תנופה נוספת בחסות הקורונה שהעצימה את הדגש שניתן לנוחות החיים בבית ולאירוח. ליאת ברנוי, שותפה בחברה המשפחתית ומנכ"לית משותפת, מסבירה כי "מטבח חוץ כבר נתפס היום כסטנדרט, ולא רק בבתים פרטיים. אנחנו רואים ביקוש גובר, אפילו בדירות שכורות. מטבח כזה כולל כל דבר החל מהכיריים, דרך מהמדיח, הטריקות השקטות והחומרים. אמנם מדובר במטבח נוסף לזה הבייתי, אבל המטרה שלנו היאשמטבח החיצוני ייתר בעת השימוש בו את מטבח הפנים והוא יכלול את כל הצרכים, גם את הכלים, המקרר והמוצרים השונים. גם בעלי סלון מפואר, מארחים בסופו של דבר על האי במטבח, ולכן מדובר במענה לחווית אירוח נוספת, אך שונה לגמרי. מדובר במקום שהוא קודם כל פרקטי". בנוגע לאתגרי מזג האוויר, מסבירה ברנוי כי "אנשים אוהבים את האוויר הפתוח, וזה נכון במיוחד בישראל. רוב חודשי השנה מאפשרים אירוח נעים במרפסת. כך או כך, יש פתרונות שונים להגן באופן מקסימלי על הריהוט בהתאם למגבלות, אם וכשקיימות כאלו". הכול התחיל במסורת המשפחתית ברנוי מזהה את מגוון אפשרויות האירוח כיתרון הגדול שמביא לביקוש הגובר, זאת כמובן לצד התרומה האסתטית לבית. היא רואה את הצמיחה לאורך השנים, בעיקר כמי שהיו חלוצים בתחום. עם זאת, במקר שלהם מדובר במשהו שנולד בכלל מהרצון להנציח מורשת משפחתית ומסורת. במקרה של KFT, כחברה משפחתית ובה ארבע שותפים, הרעיון נולד בכלל אצל הסבתארבתא. "היא עבדה עם תנור פרנה תוניסאי. היא הייתה אופה שם לחמים, שיפודים ועוד". מאיר בוארון, שותף ומנכ"ל משותף מספר כי החברה הוקמה מתוך ניסיון וחלום לשחזר את אותו התנור שאיתו נהגה הסבתא לעבוד, תנור שלא היה אלא בור באדמה, כמובן מחוץ לבית, שם לפי המסורת התנהלו הארוחות המשפחתיות. החברה הוקמה מתוך שאיפה לספק תנור חיצוני כמענה לבתים פרטיים, "התחלנו לייצר ולשווק לכל הארץ תנור כזה שנראה טוב ומספק את מה שהבור באדמה עשה בעבר הרחוק. חיפשנו משהו שלא רק יכין אוכל טוב, אלא גם עיצובית ייראה טוב במיוחד. זה הצליח מעבר למשוער. משם -הלקוחות הם שסללו לנו את הדרך וביקשו מאיתנו מוצרים משלימים. ב-2010 כבר ייצרנו מטבח חוץ, מהראשונים בישראל. משנה לשנה הביקוש מכפיל את עצמו, והיום אנחנו מספקים מענה של One Stop Shop - תכנון, עיצוב, ייצור, ועוד". טווח המחירים בעולם מטבחי החוץ, כיאה לעולם העיצוב הוא בעל מנעד רחב במיוחד, בהתאם למגוון האפשרויות שהוא כולל. "הוא מתחיל ב-40 אלף שקל ומעלה, ויכול להגיע למאות אלפי שקלים. הכל תלוי בלקוח, בצרכים ובאפשרויות", אומרים בני המשפחה. על מה חשוב להקפיד בבחירת מטבח חוץ - הטיפים של KFT:כיווני אוויר - יש לבחור את המיקום בהתאם למשבי הרוח, כך שאלו לא יפנו לסלון או לפינת הישיבה.אופי הבית והמשפחה - יש להתאים את מכלול המוצרים למשפחה ולסגנון האירוח של בני הבית - דגש על בר חיצוני, על גריל פחמים, וכיו"ב.נוחות ופרקטיות - כדאי להתאים את העיצוב והתכנון למראה הדירה ולאפשר התנהלות נוחה שלא תצריך מעבר למטבח הפנימי.אחריות וביטחון - מומלץ לבחור יצרן שמספק פריטים שעמידים לתנאי מזג האוויר הישראלי, וצוות התקנה שמעניק את מלוא המענה לצרכים.

הכתבה בשיתוף קבוצת R.D שנה וחודשיים בלבד עברו מאז החל גל העלאות הריבית לתת את אותותיו במשק, ולצד הנטל ההולך ומכביד על נוטלי המשכנתאות, מתמודד הציבור בישראל עם עליות מחירים במגוון קטגוריות: דלק, חשמל, מים, מזון, מוצרי צריכה ועוד ועוד. כתוצאה מהעלאות הריבית התכופות (ריבית בנק ישראל עומדת כיום על 4.75%) שינה שוק הנדל"ן המקומי את פניו, ונרשמה בלימה ואף ירידת מחירים באזורים מסויימים לצד עלייה באחרים. כך נוצר מצב בו יש משקיעים הנרתעים מלהיכנס לשוק הדיור המקומי חסר הוודאות. לראיה, רכישות המשקיעים בחודש אפריל האחרון הסתכמו ב-564 דירות, ירידה של 60% בהשוואה לאפריל אשתקד, כך על פי סקירת ענף הנדל"ן למגורים שערכה הכלכלנית הראשית. סמן נוסף למציאות החדשה אפשר לראות בנתוני התאחדות יועצי המשכנתאות לפיהם מאפריל 22 ועד זה הנוכחי עלה ההחזר החודשי הממוצע על משכנתא קיימת ב-64 שקל והשלים עלייה של כ-1,030 שקל. לפרטים נוספים על השקעות נדל"ן בקפריסין>> לדברי רפי דורפמן, מנכ"ל ובעלי קבוצת R.D העוסקת בייעוץ נדל"ן בינלאומי ופועלת בשוק הנדל"ן הקפריסאי, נוכח אי יציבותו זו של השוק מחפשים ישראלים רבים אפיקי השקעה יציבים יותר ויש מי שמביטים החוצה אל שוק הנדל"ן הקפריסאי. "להשקעה בשוק הנדל"ן של קפריסין יש יתרונות רבים עבור המשקיעים הישראלים", הוא מסביר. "זה מתחיל בפטור ממס על הכנסות משכר דירה בקפריסין - עד תקרה של 19,500 אירו לשנה לכל משקיע, ממשיך בקרבה גיאוגרפית רבה לישראל, מה שמאפשר שליטה על הנכס, ומסתכם בנתוני מקרו חיוביים כגון יציבות שלטונית, כלכלה במגמת צמיחה, אחוזי פשיעה נמוכים (מקום 6 בעולם מתוך 154 מדינות במדד הפשע), מס חברות העומד על 12.5% לעומת 23% בישראל, 8 חודשי עונת תיירות בשנה וריבית של כ-5.5%-6% מהכנסות שכר דירה, כשהמחירים מתחילים מ-150 אלף אירו לנכס. "יתרונות נוספים להשקעה באי הם השפה האנגלית השגורה כמעט בפי כל והחתימה על ניירת לרבות חוזים באנגלית, מערכת בנקאית יציבה ומפוקחת על ידי השוק האירופי המשותף ומגוון נכסים הניתנים להשכרה לטווח ארוך וקצר". עלייה של 61% ברכישת נכסים על ידי תושבי חוץ ב-2022 על כלכלתה של קפריסין מעיד גם דוח פירמת הייעוץ PWC לשנת 2022 ממנו עולה כי לאחר ההתפרצות העולמית של מגפת הקורונה בשנת 2020, הכלכלה הקפריסאית הפגינה סימנים חזקים של התאוששות במהלך 2021, כשהתמ"ג עלה אל מעל הרמה שלפני המשבר ועמד על 6.6%; כשב-2022 (שטרם סוכמה) צפויה יציבות עם צמיחה בתמ"ג של 5.6%. על פי מחברי הדוח, אחד מהסקטורים המשפיעים על צמיחת הכלכלה המקומית הוא מגזר הנדל"ן והבינוי שתרם 15% ל-GVA (ערך מוסף גולמי) של המדינה - קרי כמות המוצרים והשירותים המיוצרת באזור נתון, בענף תעשייה, או במגזר כלכלי; כל זאת במהלך תקופה של 12 חודשים עד 30 בספטמבר 2022. עוד נמצא כי במהלך 2022 היו 5,928 נכסים ברחבי קפריסין שנרכשו על ידי זרים לעומת 3,691 נכסים במהלך 2021, גידול המבטא עלייה של 61% ברכישת נכסים על ידי תושבי חוץ. מחברי הדוח אף מציינים כי סך כל עסקאות הנדל"ן באי ב-2022 עומד על 5.2 מיליארד אירו - עלייה של 27% לעומת 2021. "שוק הנדל"ן הקפריסאי מגלה עמידות, כשכמות העסקאות עלתה על ציפיותינו", נכתב שם. דורפמן מוסיף עוד כי האזור החם כיום להשקעה בקפריסין הוא מחוז פמגוסטה. "בתחומו של המחוז נמצאת איה נאפה שזכתה לצערנו לתדמית שלילית בשל התנהגות מכוערת של תיירים מהארץ, אך חשוב לציין כי מדובר היה במקרים בודדים בלבד שעלו לסדר היום - והם אינם מאפיינים את אזור התיירות המבוקש הזה והמדהים ביופיו", הוא מבהיר. "ליווי לאורך כל הדרך" כמי שפועל בתחום הנדל"ן בקפריסין, דורפמן מונה מספר כללי אצבע להשקעה באי: "יש לערוך מחקר מעמיק ולהבין כי השקעה בקפריסין דורשת פנייה ליועץ מקצועי בארץ שיכול לתפור את ה'חליפה הנדל"נית' בהתאם לרצונות ולצרכי המשקיע מול התקציב, כולל לימוד החוק המקומי הרלוונטי והמיסוי שחל. צריך להבין שההשקעה בנדל"ן באי טומנת בחובה הרצת מודלים כלכליים לחישובי תשואה ומבחני רגישות עסקיים, בחינת כל אופציות ההשקעה בכל המחוזות והערים המרכזיות באי, מיסוי על ההשקעה, ניהול הנכס והשכרתו וכן הלאה. "בסופו של יום, רק יועץ מקצועי בעל ניסיון וידע יוכל לקדם עבור משקיע ישראלי שאינו מכיר את קפריסין על בוריה, השקעת נדל"ן חכמה ומניבה באי. יועץ כזה הוא One Stop Shop לכל השירותים ההיקפיים עבור לקוחותיו - כולל רילוקיישן, תושבות זמנית, תושבות קבע, פתיחת חברות. כמו כן, הוא ידע לחבר את המשקיע לחברת ניהול הנכס והשכרתו, ללוות את הלקוח לפתיחת חשבון בבנק והשגת מימון, לשדך לו משרד עורכי דין מקומי וכיוצא בזה". כיצד עובד תהליך הייעוץ אצלכם בקבוצת R.D? "כקבוצת ייעוץ, ליווי והשמה, אנו מציעים ללקוחות את הנכס אליו הם מכוונים, הן מבחינת סוג הנכס והן מבחינת המיקום שלו. במקביל אנו משמשים גם כאנשי קשר ומנהלי התפעול בתהליך. השירות שאנו מציעים כולל גם חיבור לאנשי המקצוע הנכונים, כאשר לעיתים הלקוח כלל לא יצטרך לתקשר עם גורמים מצד שלישי. במילים אחרות, מערכת היחסים והקשר שלנו עם הלקוחות נמשכים גם מעבר למועד מסירת המפתח. אנחנו נותנים ליווי מ-א' ועד ת', לאורך כל הדרך, לרבות שירותים שונים כגון מוניות משדה התעופה או השכרת רכב, חברות ניקיון, פתיחת חשבונות בנק ופתיחת חברות, כל זאת מרגע בחירת הנכס, דרך קבלת המפתח ומעבר לכך".  ניתן ליצור קשר עם רפי דורפמן בטופס למטה. *פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

1. הפינה האהובההפינה האהובה עליי היא הסטודיו שלי, שהוא מרחב פרטי ואינטימי. כל דבר שאני עושה במרחב שהוא שלי הוא נעים עבורי ומתרחב, החל משתיית קפה ובהייה בשמיים ועד עבודה על ציור חדש או שוטטות במחשב. סטודיו בתפיסתי הוא לא רק מפעל לייצור עבודות, אלא ממש בית, במובן זה שהוא מקום שמכיל הכול: ספרים, מוזיקה, קפה, מרחבי עבודה והתבוננות, מפגש ושיחה עם אנשים. וגם מנוחה. כל המרכיבים האלה הופכים מקום לסביבה לשהות בה שעות רבות, שבתוכה יכולים להיוולד רעיונות, יכולה להתבצע חשיבה, סוג של משק אוטרקי. אני נמצא בסטודיו מרבית היום והוא מספק לי את כל מה שאני זקוק לו במובנים רבים, לא רק הפיזי בעבודת הציור אלא הרבה מעבר לזה. 2. ספר'הלב הוא קטמנדו' של יואל הופמן (הוצאת כתר) - זהו אחד משורה של ספרים שחיבר יואל הופמן ושקראתי את כולם. בעיניי הכתיבה שלו היא יהלום מזוקק של רעיונות וחשיבה מורכבת ופואטית ברמות בלתי מצויות. הרקע שלו כחוקר של זן בודהיזם ושל שירת היקו יפנית ניכר בכתיבה הפרוזאית, המורכבת מקטעים קצרים, חידתיים ובעלי יופי מדהים. אני לא מכיר בספרות העברית סופר שיודע להניח כך מילה ליד מילה, וליצור צירופים שהם כמו צלצול פעמון והם יפים להפליא וגם מעוררי השראה. את ההשראה שלי אני מקבל מהרבה דברים, והיא מגיעה מספרות ומוזיקה, מכל כיוון וכל מפגש עם החוץ והחיים הממשיים; אפילו חפץ נטוש שאני מוצא ברחוב ולוקח לסטודיו, פורט באופן מסוים על איזו ממברנה פנימית בתוכי ואומר לי משהו, ולזה ואפשר לקרוא השראה. לעיתים אני חי עם הדברים האלה, מאזין, רואה או מקיים אתם איזה דיאלוג דומם, ולעתים אני עושה איתם פעולות והם הופכים לעבודת אומנות. מבחינתי ספרות ושירה הם חלק מרכזי בעולם שלי. אני קורא שנים דברים שונים שמזינים את המחסן התודעתי שלי שממנו נובע הכול. 3. אומןמריו מרץ, אומן איטלקי שהיה חלק מקבוצת ה'ארטה פוברה', ושעבודתו השפיעה עליי מאוד בתחילת דרכי. כשהייתי סטודנט ראיתי עבודות שעשה ועקבתי אחריו. מאוחר יותר, בדרך מקרה, הוא הגיע לארץ וביקר בסטודיו שלי שהיה אז בקיבוץ. הייתי צעיר בתחילת דרכי והביקור שלו היה אירוע מרעיש מבחינתי. מאוחר יותר נפגשנו שוב באיטליה, בפתיחה של תערוכה רטרוספקטיבית שלו. החיבור בעבודות שלו, עבודות האיגלו ואחרות למשל, החיבורים בין חומרים כמו זכוכית ומתכת, לבין אלמנטים מהטבע: ענפים, חבילות קש, אדמה וכדומה, הוא ייחודי והיה עבורי בשנותיי הראשונות שבהן פעלתי כאומן השראה ומוקד להזדהות. 4. ציטוט"עבורי זה הכלל העליון בציור: ההתכוונות שבה משהו נעשה, המהירות שבה משהו נעשה, האינטנסיביות שבה משהו נעשה". את המשפט הזה אמר לוק טוימנס, צייר בלגי מהחשובים באירופה. המילים הללו מתארות בצורה מדויקת מחשבות שיש לי לגבי העשייה הציורית בשנים האחרונות. הוא נוגע פה בדבר שעבורי הוא אקוטי והגעתי אליו בדרכי העצמאית. זה משהו שקשור לאופן שבו התודעה שלך משתחררת, האופן שבו הבהירות והאינטנסיביות של העשייה עוזרות לך להשתחרר ממניירות, הרגלים, דפוסי פעולה מקובלים ולהמציא מצבים חדשים, מפתיעים ורעננים. 5. נקודת מפנההציור הראשון שלי 'בלאטה', שיצרתי ב-1989, בסטודיו שהיה לי במקלט בהדר יוסף. זו עבודה שקרתה במקרה תוך כדי מחשבות על המילה 'בלאטה', שהיא גם אריח וגם שם של מחנה פליטים ידוע בגדה המערבית. המקרה הזה חשוב ומסמן עבורי מעבר עקרוני ומהותי בעבודה שלי, מכיוון שזה היה הציור המופשט הראשון שציירתי; מופשט שבעצם מתייחס לאובייקט ספציפי בעולם, אבל גם מופשט שהמשמעות הפוליטי שלו או המשמעות הארכיטקטונית שלו - לא קיימת לגבי צופה שאינו מכיר את ההקשר ואת המציאות בסביבה שלנו. אני זוכר שכשציירתי את הבלאטה הראשונה, שאחריה באו עוד מאות נוספות, הייתי במעין שוק והתבוננתי בציור כחודש ימים לפני שהמשכתי הלאה. זה היה רגע של מפנה שהולך איתי עד היום.

התחלה "מגיל צעיר מאוד אהבתי לצייר ולעסוק ביצירה, אבל עד אחרי השירות הצבאי שלי, שבו שירתי כפרמדיקית, חלמתי בכלל להיות רופאה. בטיול של אחרי הצבא הבנתי שאני מאוד רוצה לעזור לאנשים. החלטתי ללמוד בבצלאל ולהמשיך משם לטיפול באומנות, כדי שאוכל לשלב בין האהבה שלי ליצירה וטיפול. בבצלאל רציתי ללמוד קרמיקה, אבל אז גיליתי את הזכוכית. הסדנה לניפוח זכוכית הפכה לבית השני שלי". דרך "למדתי במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, שם הוכשרתי לעבוד בסדנה לניפוח זכוכית ולמדתי על פיסול בזכוכית חמה. במהלך הלימודים נשלחתי לקורס קצר בסיאטל, בבית ספר פילצ'וק לזכוכית. למדתי טכניקות נוספות של ניפוח ופיסלתי את הצנונית הראשונה שלי. זה עתה הצגתי ביריד צבע טרי האחרון, במסגרת חממת העיצוב החדשה, אגרטלים מנופחים מזכוכית בהשראת ירקות שבעיניי יפים במיוחד, כמו גזר, סלק וסלרי, ושעליהם מפוסלים עלים וגבעולים בזכוכית חמה". טכניקה "אני מנפחת ומפסלת בזכוכית חמה אובייקטים שמקורם בטבע. אני אוהבת לעבוד בקנה מידה גדול. בשנים האחרונות אני מתמקדת בפיסול אובייקטים מהצומח תוך משחק עם הפרופורציות וצבעי האובייקטים ומתוך הרצון לטשטש את הקו שבין עיצוב מוצר לפיסול חופשי". השראה "אני שואפת להסתכל על העולם במבט אופטימי וליצור ממקומות שקרובים לליבי, כמו הטבע שסביבי וכן כמו הבישול (אני צמחונית מגיל צעיר והירקות שאני יוצרת הם הדבר העיקרי בצלחת שלי). אני נעזרת בתכונות המיוחדות של הזכוכית: השקיפות, הברק והצבעוניות, כדי להאיר אובייקטים שפעמים רבות אנו חולפים על פניהם בלי לשים לב, ובעיניי הם ראויים למבט נוסף, התבוננות ותשומת לב. אני בוחנת אובייקטים שנמצאים סביבי ביום-יום בעיניים פקוחות ובהתרגשות". קדימה "כרגע אני מציגה עבודות שלי בתערוכות שונות. זוהי תקופה אינטנסיבית מאוד ומרגשת עבורי. אני ממשיכה להתמקצע בניפוח זכוכית ומתכננת להמשיך ללמוד ולהתפתח עם החומר והמחשבה. אני רוצה להמשיך ליצור עבודות שידגישו את החיוניות שבחיים, שיעוררו פליאה ושמחה בעיני המתבונן".

סקירה: תערוכת 'שבת שלום', על האפשרות להתנגדות כשהתערוכה הזו תוכננה, המשבר הנוכחי בישראל וקולות המחאה עוד לא הדהדו פה את היום-יום, אבל אומנות מתרחשת כמו קסם ויכולות הרלוונטיות שלה והיותה ריאקציה כזו או אחרת למציאות, הם סוד כוחה. 'שבת שלום' כוללת עבודות של ארבעה אומנים ואומניות המעלות שאלות על נושאים שנחשבים תמיד בוערים בהוויה הישראלית ובקיום האנושי המודרני, אבל בימים אלה מלווים אותנו מבוקר עד ערב: דת וגזענות, כלכלה, הון, כוח ומגדר. "בבסיס התערוכה 'שבת שלום' עומדת אפשרות של התנגדות" - במילים אלה נפתח הטקסט המלווה את התערוכה (אוצר: אבי לובין) שממשיך בהסבר על כך שהעבודות שנבחרו אינן מציעות מחשבה מוסרית או אסתטית אלטרנטיבית אלא משתמשות בהלך הרוח הקיים ב'עודף מסירות' (ביטוי שטבע הפילוסוף ז'יל דלז). זו פעולה המשתמשת בכלים של התרבות השלטת שאותה מבקרות העבודות ועל ידי כך מייצרת תחושת אבסורד ומרחב לדיון על אותם נושאים בוערים. העבודות המשתתפות בתערוכה: עבודתם של מירי סגל ואור אבן טוב, שנוצרה במקור ב-2011 ואינה אלא התנוססות על קיר לבן של המשפט שהיה המוטו של גוגל עד Don’t be evil :2018. הכיתוב בצבעים המזוהים עם התאגיד שהפך למונופול ומסמל כיום מהלכים פוגעניים - מדגיש את הפער בין הניסיון של גוגל להתבסס כחברה מוסרית לבין המציאות הדורסנית; העבודות של אלעד לרום, שבוחנות סוגיות תרבותיות ופוליטיות בשפה של תרבות פופולארית; העבודה של להלי פרילינג, שמציגה בובות אנושיות שרועות או עצומות עיניים וסביבן חפצים באופן המרמז על חדלות חיים; והעבודות של משה מירסקי, המצייר ציורים בסגנון פלקאטי על גבול הקומיקס, העוסקים בזיכרון פרטי וציבורי ומשדרים נאיביות מעורבבת במלנכוליה. במוזיאון מוצגות כדרך קבע עבודות של משה קופפרמן, זוכה פרס ישראל וחבר הקיבוץ, האטליה שלו ותערוכות מתחלפות. נעילה: 15 במאי 2023kupferman-collection.co.ilבית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות ספרים: הריק על פי האדריכל בני מושקוביץ וספר האומן של שיראל ספרא 'מימוש הריק היוצר שלמות בטבע וביצירות מופת' הוא ספר חדש מאת האדריכל בני מושקוביץ, המציע לשנות את נקודת המבט ולשים לב ל'אין' ול'ריק' במקום ל'יש', וכך לגלות ולהבין את השלמות החזותית של הטבע, של יצירות אומנות ושל מבנים. היחס האחר לטבע ולאומנות נולד אצל מושקוביץ, כשהתבקש ב-1991 לתכנן מבנה ציבורי בלב חורש, מה ששלח אותו לצאת למסע חקר. בספר הוא מציג את תוצאות המסע: נקודת המוצא היא שהריק האין-סופי תואם את שכל האדם משום שמתקיימים בו אחדות וריבוי,אקראיות ודטרמיניזם. מושקוביץ מסביר על דפוסים חוזרים ויחסי זהות וניגוד בטבע החזותי, מדוע זהות וניגוד מממשים ריק ומדוע ריק הוא שלמות, והוא מדגים את העקרונות באמצעות יצירות מופת. בספר האומן של שיראל ספרא 'דרך אור רך' מוצגות סדרות ציורים וטקסטים קצרים שנוצרו על גבי דפי ספרים: ספרי פנטזיה, 'נילס הולגרסון', 'בריטניקה לנוער' ועוד. הטכניקה היא מחיקה וכיסוי של טקסט, כך שהמילים הבודדות שנותרות גלויות מולידות משמעויות חדשות ומרפררות לסדר החדש בחייו של אומן שיצא בשאלה. הציורים צבעוניים וגדושי צבע ויחד עם הטקסטים מוליכים את הקורא למסע סביב פלאות, מסעות ומשברים. הספר יצא לאור בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואומנות. 'מימוש הריק היוצר שלמות בטבע וביצירות מופת'/בני מושקוביץ לרכישה במהדורה דיגיטלית: 054-4805674'דרך אור רך'/שיראל ספרא להשיג בגלריה 'חנינה' ובאתר הגלריה:hanina.org ב-31 במרץ תיפתח במוז"א (מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב) הביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב. הנושא הוא 'מהי מידת האדם?' והדגש הוא על תחום הקראפט והעיצוב העכשוויים בישראל. העבודות שנבחרו (כ-250) יתמקדו במצב האנושי בפתחו של עידן חדש ובכוח שלנו לשנות את עתיד המקום שבו אנו חיים. פופ-ארט: האוסף המקורי של האומן קית' הרינג נחת בהרצליה האוסף המקורי של האומן האמריקאי קית' הרינג מגיע בפעם הראשונה לישראל. הרינג, שהיה אומן ופעיל חברתי אמריקאי, יליד 1958, למד אומנות מגיל צעיר ובגיל 17 יצא מהארון. הוא נודע באומנות הרחוב ובדמויותיו האיקוניות שהופיעו בציורי הגיר במעברים התת-קרקעיים בניו יורק. היצירה של הרינג משלבת אומנות פרימיטיבית לצד תמימות וכישרון, עם הרבה הומור ומוטיבים חוזרים, תוך התייחסויות לנושאים של לידה, מלחמה ומוות. הרינג זכה להערכה ממבקרים ואנשי אומנות ושפתו הוויזואלית הפכה למוכרת בעולם. הוא עצמו הפך לאחד מהאומנים המשפיעים ביותר באומנות הפופ־ארט. את ציורו האחרון 'טוטומונדו' צייר ביוני 1989 על הקיר האחורי של מנזר בכנסיית סן אנטוניו בפיזה. שנה לאחר מכן ב-1990, נפטר הרינג באופן טרגי מסיבוכים הקשורים לאיידס כשהוא בן 32 בלבד, אך עבודתו נותרה משפיעה וממשיכה לעורר השראה באומנים ופעילים ברחבי העולם. תערוכת UNTITLED - BY KEITH HARING שהגיעה לישראל בזכות חברת ArtHub מבית קבוצת פורום הפקות, כוללת כ-200 יצירות מקוריות מאוספו הפרטי של קית' הרינג שבבעלותו של מר גארי קאסינלי. התערוכה מוצגת במתחם התרבות והאומנות THE BLACK BOX בארנה הרצליה, בשטח של אלף מטרים רבועים. החלל עצמו עוצב על ידי אומנים ומאיירים ישראליים בהשראת הרכבת התחתית הניו יורקית והוא כולל לאונג' ניו יורקי ועמדות סלפי המדמות חשיפה למוחו של אומן הגרפיטי. נעילה: 30 ביוני 2023www.keith-art.co.ilמתחם ארנה, הרצליה קרמיקה: שלוש תערוכות חדשות בבית בנימיני בית בנימיני הוקם כדי לקדם את תחום העיצוב הקרמי ולהוות בית פעיל לקהילה המקצועית ולקהל הרחב. במקום פועל בית ספר לאומנות הקרמיקה הפונה לקרמיקאים מקצועיים ולחובבנים, יש ספריית עיון ובחללי הגלריה מוצגות תערוכות מתחלפות. בתחילת החודש נפתחו כאן שלוש תערוכות חדשות: ב'חדר משחקים' מציגים האחים ואומני פרפורמנס קרמי, רועי מעין וארז מעין, תערוכה משחקית (תרתי משמע) שבה הקהל לוקח חלק פעיל (יש להירשם מראש). בתערוכה הזו, שאצר ליאב מזרחי, המשחקים עשויים קרמיקה ולכן שבירים וחוקי המשחק נועדו שישברו אותם - כלומר את כלי המשחק. התערוכה מבוססת על משחקי הילדות של שנות ה-80 (ארבע בשורה, מסירות, קליעה למטרה, טאקי ופינג פונג). האומנים משחקים בה בעצמם וכך עולות שאלות מעניינות על ההבדלים בין מוצג, מיצג ומשחק, ההבחנה בין PLAY ל-GAME ומה תפקידם של המבוגרים המשחקים בכלי משחק שהם בעצם מיצגים אומנותיים. ב- Changing Room (אוצר אבי לובין) מוצגות עבודתן של אגי ודנה יואלי, סבתא ונכדה, שבה נבחן הקשר הקרמי בין השתיים. הנכדה דנה, אומנית רב-תחומית מתבוננת בעבודות של סבתה, קרמיקאית בעלת שם, במבט רענן ועכשווי וביחס לעבודת הפורצלןשלה. בתערוכה Kinky שני מיצבים של דינה כהנא ורוני פקר (אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט) המתייחסים אל הנושא של הצצה, ביישנות והסתרה. נעילה: 29 באפריל 2023בית בנימיני, רחוב העמל 17 תל אביבbenyaminiceramics.org סדנאות: להתנסות באומנות ההדפס והנייר בבית הרמן שטרוק המחודש בית הרמן שטרוק, בלב שכונה חרדית בחיפה, עבר לאחרונה שינוי והפך למוזיאון ההדפס הראשון בישראל. לצד הבית של שטרוק עם הריהוט המקורי, החלונות היפים, תערוכה חדשה מעבודותיו ('הרמן שטרוק: רוח וחומר') וכלי הדפוס הכבדים שעוד עובדים - נפתחו חללים חדשים המוקדשים לאומנות ההדפס והנייר. בחללים הייעודיים מתקיימות סדנאות חד-פעמיות וקורסים מתמשכים בשלוש טכניקות עיקריות: תחריט יבש, דפוס משי וכריכייה, המועברים על ידי מנחים מומחים. פעילות בסדנאות אפשר לתאם גם באופן פרטי לקבוצות קטנות ובהן ניתן במפגש חד-פעמי להתנסות בשיטת עבודה מסוימת ולצאת עם מוצרים כמו מחברת עם כריכה אקולוגית מחומרים ממחוזרים, כריכה בהשראה יפנית המשלבת טכניקות צביעה מסורתיות, מוצר (כמו תיק) מודפס בהדפס רשת, יומן ויזואלי ועוד. סדנאות הכריכייה יוצאות לפועל הודות לציוד כריכייה נדיר שנתרם לאחרונה למוזיאון ואפשר פיתוח סדנאות ייחודיות. shm.org.ilבית הרמן שטרוק, ארלוזורוב 23 חיפה זיכרון: 'ערד', תערוכת היחיד של נטליה זורבובה העבודות החדשות בתערוכת היחיד של נטליה זורבובה, ילידת מוסקבה שחיה ועובדת ביפו ושייכת לקבוצת הברביזון החדשה, עוסקות בסוג מסוים של אבסורד וערבוב בין זיכרוןקולקטיבי, דמיון וזיכרונות אישיים - שלג ברוסיה לצד מלון נטוש בערד. בתערוכה מוצגים ציורים גדולי ממדים (שלושה מטרים) שבהם מתנסה זורבובה לראשונה, לצד קופסאות שבהן מודלים מיניאטוריים של נוף וחללים, מעין תפאורת תיאטרון המותאמות לכל ציור (זורבובה למדה גם עיצוב במה לתיאטרון). הסיפור או המחזה בציורים ובמודלים אינם מוכרים לנו, אבל הם חלק מעלילה שנבנית בראשנו בהינתן תפאורה מסוימת (למשל בקולנוע, בתיאטרון ובחיים) והם נעים בין המציאות, לדמיון של זורבובה ושלנו. "העיר ערד משמשת את נטליה כתפאורה המושלמת לחלום ושברו. רק חלק מהציורים בתערוכה 'ערד' צוירו באמת בעיר, אבל הרעיון של ערד כאוטופיה מדברית שורה על התערוכה כולה", כותבת האוצרת ורדית גרוס, ומציינת שהאומנית חלמה על המדבר עוד בשלג של רוסיה, חיה בעבר בבאר שבע והוא נוכח בציוריה גם כיום, כשהיא מציירת את עבודות הרכבת הקלה ביפו או את החורף ברוסיה. הדגמים המוקטנים בתערוכה מרחיבים את גבולות הציור לתלת-ממד גם מבחינת הנופים המתוארים בהם וגם מבחינת העיסוקבחומרים האומנותיים הבונים את הנוף כמיצב. הם מזמינים את הקהל לבחור את נקודת המבט שלו, להציץ לסיפור מעבר לגבולות מסגרת הציור הדו-ממדי ולשים לב לסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו על עצמנו ועל המציאות שלנו. נעילה: 15 באפריל 2023artport.art/exhibition/aradארטפורט, תל אביב

מאז המאה הראשונה לספירה וכיכר השוק - האגורה של אתונה ביוון, צמחו כיכרות ציבוריות במרבית הערים ברחבי העולם. כיכרות אלו היוו מוקד המשמש להפגנות המוניות,למהפכות ולעתים גם לחגיגות ואירועים ציבוריים שונים. הכיכרות הן תחנות עירוניות רב-תכליתיות השתולות במרחב האורבאני עם נוף פנימי משל עצמן וקנה מידה ציבורי, המתייחס לכלל ולפרט גם יחד. הן מהוות מקום של פסק זמן ובתוכן מקומות ישיבה, ירק וצל ומפעם לפעם יש במרכזן מזרקות שופעות מים המתנשאות לרקיע. למרות תנועת המכוניות שמשתלטת על כל חלקה טובה בעיר, בתעבורה הציבורית עם רשת הכבישים הצפופה המשרתת את האוכלוסייה, נותרו בערים כיכרות משכבר הימים, שבאמצעותן נשמר ונאגר הזיכרון הציבורי והמכנה המשותף של התושבים. החלל הציבורי שהתפתח בארץ במאה ה-20 אינו ממוקד. הוא נלקח בחשבוןבתוכניות בניין הערים המנדטוריות המבוססות על הקונספט של 'עיר גנים' ומלוות אותנו עד היום. החלל הציבורי בעיקרו הוא ליניארי, נמתח לאורך השדרות או שפת הים, לאורך הירקון והרחובות הסמוכים לו, והוא מיועד לתנועה ולא לתנוחה. זהו חלל זורם השואף אל האופק, שמקורו באדריכלות המודרנית השקופה של המאה העשרים, בניגוד לחלל הממוקד של המאות הקודמות. החלל הזורם בקנה המידה של הבית הפרטי ובא לידי ביטוי בחמשת העקרונות שנוסחו על ידי לה קורבוזייה: התוכנית הפתוחה, החזית הפתוחה, המסה המבנית המרחפת על עמודים, חלון הסרט והגינה הפרטית שמתרוממת למפלס הגג. ההיבט הפונקציונאלי הנובע מהטופוגרפיה, מהאקלים, מההיסטוריה ומהמסורת, ומושג השייכות פינו את מקומם להיבטים אוניברסאליים. נוצרה שפה אדריכלית מודרנית ובין-לאומית המשוחררתממגבלות של מקום ספציפי. באמצעותה התפר בין פנים וחוץ, בין המסה המבנית המופנמת ובין החלל החיצוני שמנגד, נחלש, הפך לשקוף וחדל להיות מקום משל עצמו. במקביל, חל שינוי בתוכניות בינוי הערים והתחזק הגריד השוויוני שיוצר סדר וקצב אורבאני עם היררכיה תפקודית, שנקבעת על ידי התשתית התעבורתית מעל ומתחת לפני הקרקע. מרחבים שהיו בעבר מיועדים להפוך לכיכרות ציבוריות המשרתות הולכי רגל ועוברי אורח, כמו כיכר הלאום בירושלים, מול בית המשפט העליון או כיכר המדינה בתל אביב בצומת ויצמן-ז'בוטינסקי, חדלו לתפקד בהתאם לייעודן המקורי כחללים ציבוריים, והפכו לחללים מסחריים. הפארקים הציבוריים חדרו למרכזי הערים והחלו למלא את תפקיד הכיכרות הממוקדות, שהלכו לאיטן לאיבוד. כשהחלל הציבורי נעלם מהרקמה העירונית, היא מאבדת את המכנה המשותף שאוגר את הזיכרון האישי והכללי המצטבר לאורך השנים ומזין את תחושת השייכות למקום. *עדה כרמי-מלמד, אדריכלית מובילה, בדגש על תכנון מבני ציבור ואקדמיה. כלת פרס ישראל לאדריכלות 

הבה נדמה לרגע את מערכת היתרי הבנייה בישראל הידועה בשמה המטעה 'רישוי זמין', לרכב משפחתי - רק שבמקום ארבעה גלגלים, לרכב הזה יש שמונה גלגלים והגלגל החמישי הוא קרש עץ מרובע. עכשיו דמיינו איך המכונית הזאת נוסעת ומתי היא תגיע ליעדה. כנראה שזה ייקח שנים! ושנים זה אכן הזמן שלוקח להוציא היתר בנייה במדינת ישראל. נתון נוסף: זמן הרישוי הפך להיות ארוך יותר מזמן התכנון והבנייה. הגורם להליך הקפקאי שנקרא 'רישוי זמין' הוא חוסר האמון של המערכת המוניציפאלית ביזמים ובאדריכלים, ולחוסר האמון הזה ישנה השפעה ישירה על מחירי הדיור. וזו הסיבה: נניח שיזם זכה במכרז של מנהל מקרקעי ישראל למגרש עם זכויות בנייה עבור הקמת בניין סטנדרטי המכיל 50 דירות. היזם ימנף לפחות 70% מהכסף במימון בנקאי עם ריבית תופחת, המגולמת באופן ישיר למחיר הדירה. ולפתע נוספו להן בין שנתיים לשלוש שנים לזמן הוצאת היתר בנייה. והרי, עד שאין היתר בנייה לא ניתן למכור דירות, אלא רק במכירה מוקדמת (פריסייל), שתרומתה התזרימית שולית. והריבית? אין לה עצור, לה יש חיים משל עצמה ומי שיספוג אותה בסופו של דבר יהיה הצרכן. כך המדינה יוצרת בעצמה מערך כפול של אי־ודאות, כשהוודאות היחידה היא עליית מחירים. מדוע, אם כך, תהליך הרישוי לוקח זמן רב כל כך? האמת היא שאני, כותב הטור הזה, באמת לא יודע. הבסיס לתכנון האדריכלי הוא תוכנית בניין עיר (תב״ע), אלא שבמדינתנו המופלאה יש שלל המצאות ייחודיות הכלולות בחוק התכנון והבנייה, למשל 'הקלות', כלומר הקלות בדרישות החוק. דומה הדבר לחוק שאוסר על גניבה, פרט לימי ראשון ביןהשעות 14:00 ל-16:00. אחד הגורמים העיקריים להימשכות תהליך הרישוי הוא הדרישה המקדמית של הרשות המקומית לתכנון מפורט ומדוקדק של הבניין עד לרזולוציית משקוף הדלת, דבר שאין לו אח ורע בעולם. וישנם כאמור עוד כל מיני המצאות מוזרות שהאדריכלים צריכים להתמודד איתן, כמו הפרדה בין שני סוגי שטחים בבניין (שטחים 'עיקריים' ושטחי 'שירות'). והנה חולפות להן שנתיים עד לקבלת היתר בנייה, בעוד שעבור אותו בניין בדיוק באירופה או בצפון אמריקה היתר הבנייה היה ניתן תוך חודשים ספורים בלבד. יש דרך להוריד מהכביש את המכונית המשונה הזו ולצמצם באופן דרסטי את פרק זמן היתרי הבנייה. התוכנית פשוטה וכוללת ארבעה תנאים: 1. התכנון האדריכלי יהיה רק בהתאם ובהלימה לתב״ע החלה על המגרש. 2. היתר בנייה יינתן לאחר בדיקת תכנון עקרוני התואם את הנחיות התב״ע. 3. הרשות תעמיד לטובת המתכננים והיזמים רשימת דרישות מפורטת הכוללת הנחיות ותקנות לתכנון ועיצוב, אשר תיבדקנה כתנאי לאכלוסהבניין ולא כתנאי לקבלת היתר עבורו. 4. האדריכלים, היזמים, קבלני הביצוע ומנהלי הפרויקט יחתמו על טופס ההנחיות של הרשות ויהיו מחויבים לתכנן, לבנות ולשווק את הדירות בהתאם לאותן הנחיות. ההליך של העירייה ושל משרדי הממשלה השונים הבודקים את הבניין לפני אכלוס יהיה קפדני, כדי לוודא שאכן מומשו כל אותן הנחיות. בבסיסה של תוכנית זו האמון ההדדי של הרשות, המתכננים, היזמים והקבלנים שאכן הם יבצעו את כל ההנחיות בפועל. הנקודות הפשוטות האלה יהפכו את אותה מכונית מרובת גלגלים למכונית ספורט עם ארבעה גלגלים, ואולי אפילו גג פתוח. צריך להגיד, ישנם יתרונות לבקרה המוגברת של הרשות על הליך התכנון, אם כי אני סבור שאירוע בסדר גודל כמו שהיה בטורקיה לא יקרה בישראל. יש כאן אדריכלים ומהנדסים מצוינים וגם תקנות חשובות, אך בהינתן שאנו מסבים את מערכת הרישוי למערכת המבוססת על איכות ואמון, לא נראה כל שִנמוּך באיכות הבניין, אלא פשוט נקבל דירה זולה יותר ומהר יותר. *אדריכל אורי הלוי, פרופ' אורח בטכניון ושותף בכיר במשרד 'אורבך הלוי אדריכלים'.

מעצמת לוחות ההשראה הדיגיטליים פינטרסט, פרסמה בסוף 2022 את תחזית הטרנדים שלה ל-2023 ובה 27 נושאים, שכמה מהם נוגעים לעיצוב פנים וסביבת חיים. הסקירההשנתית, שתת הכותרת שלה היא: "תראו את זה כאן, לפני שאתם רואים את זה בכל מקום", מבוססת על ניתוח חיפושים, נעיצות תמונות של חבריה ויצירת לוחות. פינטרסט מצהירה שאנשים משתמשים ביישום כדי לתכנן את העתיד, ולכן הם יודעים מהו הדבר הבא ופותחים חלון אל המחר. לדבריהם, בשלוש השנים האחרונות 80% מהדוח שלהם - התגשם. התחזית מחולקת לקטגוריות, ביניהן: אופנה, בית, אירועים ובידור, נסיעות, חיות מחמד, הורות ושלוֹמוּת. בתחום הבית וסביבת חיים, נקבעו חמש מגמות מובילות: Rainscapes - שכלול נוסף של מגמת החיים הירוקים. הפעם מדובר בשימור מקורות מים לא רק בסביבות חיים מוכות יובש, אלא כהחלטה לבחור בסגנון חיים עמיד לאקלים צחיח, במטרה לנהל חיים מקיימים יותר. בפינטרסט מציינים שמצד אחד אנשים יאמצו יותר את היופי והאסתטיות שבחומרים טבעיים ומצד שני ימגנו את בתיהם טוב יותר להתמודדות מפני שנים שחונות ואסונות טבע אחרים. היחס לבחירות ירוקות יותר בכל הנוגע לחומרים, עיצוב ובנייה מככב כמעט בכל רשימת טרנדים שנתקלים בה, כולל במגזין dezeen לאדריכלות ועיצוב פנים וב-Good housekeeping. Hipstoric Home - דרכים חדשות שבהן יבחרו מעצבי פנים לתת מקום לחפצים ישנים בבתים. המשמעות היא התעניינות גוברת בעתיקות ובחפצי וינטג' וחיפוש דרכים מקוריות לשלב וינטג' בסגנונות עיצוב מודרניים. בפועל, רטרו וייצור המוני של רהיטים וחפצים - אאוט וחללים מלאי נשמה וביטוי אישי נוסטלגי - אין. התחזית מבוססת על עלייה של 850% בחיפוש אחר הצירוף 'עיצוב בית אקלקטי וינטג'' ועלייה של 530% בחיפוש אחר הצירוף 'שילוב בין סגנון מודרני ורהיטים עתיקים'. ברשימת הטרנדים במגזין Good housekeeping צוין שהחזרה לריהוט של סבתא צפויה להיות פחות קיטשית ויותר מתוחכמת. Wildflours - הפרחים והצמחים עוברים לתנור האפייה והאצבעות הירוקות נכנסות למטבח. פינטרסט חוזים טרנד של אפייה מתוקה וקינוחים בהשראת עולם פרחי הבר על צבעיו וטעמיו. צפו לעוגות וקאפקייקס משולבי פרחים, שהם אמירה אומנותית בפני עצמה, מאפים וקינוחים בסגול לילך וירוק מרווה ועוד. פינטרסט מדווחים על עלייה של 1,025% בחיפושים אחר אסתטיקה המבוססת על רקיחת תרופות על בסיס פרחים ובתי המרקחת של פעם. Mush-rooms - פנו מקום לביזאר, המוזר והפנטסטי. חפצים דמויי פטריות ודימויים אחרים הלקוחים מעולם הפנטזיה בדרך להיכנס הביתה. הטרנד נשען על תקופת הסגרים, שבהם אנשים חיפשו אחר דרכים אלטרנטיביות לבטא עצמם מבלי לצאת מהבית. כך הפכו חדרי השינה לחללים לביטוי יצירתי פרוע. המגמה הזו נתמכת גם על ידי מגזין dezeen, הטוען בסקירה משלו כי עיצוב הפנים ייהפך פרוע ומוזר יותר, בעל ביטויים מוגזמים ואקספרסיביים - מקסימליזם על פני מינימליזם. Home Front - תשומת הלב נעה מהחצר האחורית לכניסה הקדמית, שצפויה להיות מושקעת ומרשימה יותר. בין שבכניסה מרפסת או פרגולה, הכניסות האלה צפויות לעבור מייק אובר שנשמע קטן אבל מחולל רושם ראשוני גדול. הכירו את צבעי השנה זה התחיל עם המילניום, כשבשנת 2000 חברת הצבע האמריקאית פנטון הכריזה על צבע השנה שלה ובכך מיתגה את עצמה כאוטוריטת צבע עולמית. מאז בחירותיה השנתיות משפיעות על עולם האופנה והביוטי ועל תעשיית העיצוב התעשייתי, הגרפי וכמובן על עולמות עיצוב הפנים. הבחירה מסמנת כיוון עיצובי 'נכון' שיאפיין את השנה,והיא מבוססת על קריאת מציאות שלוקחת בחשבון מגמות תרבותיות, חברתיות וכלכליות. בכל סוף שנה עולם העיצוב כולו מחכה בדריכות לבחירה השנתית, שהפכה להכרזה משמעותית ולבסיס לשיתופי פעולה מסחריים יקרי ערך. השנה בחרה ענקית הצבע ב'ויוה מג'נטה' - צבע מג'נטה ממשפחת האדומים בגוון ורוד-סגול בוהק. פנטון מתארת אותו כצבע של עוצמה, חיוניות ואומץ המשדר אופטימיות, שמחה וביטוי עצמי מעצים, המהדהד את הדינמיקה בין הטבעי והמלאכותי. מקור הצבע הוא בטבע, בכנימה אדומה ששימשה להפקתו, והאיכויות שלו מחשמלות וקובעות נוכחות בשטח. המוצרים המעוצבים בהשראת הגוון הם חלק מה-MagentaVerse# - עולם של מוצרים וגם עשייה אומנותית השואבים השראה מהגוון הנבחר. הכרזת הצבע מלווה גם בפרויקט אומנות אימרסיב ב-Artechouse מיאמי, מיצב של טבילה חושית בגוון הוויוה מג'נטה,שהוא גם גוון היברידי, בין צבע חם וקר, בין הפיזי לווירטואלי. אצלנו בזירה המקומית, הבחירה של נירלט לצבע של 2023 נובעת גם היא מהטבע, אך בצורה הרבה יותר ישירה. הגוון הוא ירוק ליים בהיר, המספר IS 0787 והכינוי 'טוטאלי קוּל'. על פי נירלט, הבחירה בצבע מסמנת את הרצון לבחור בחיי בריאות, איזון ורוגע נפשי, אך מדובר גם בצבע דינמי, מלא תעוזה ונוכחות, שמטעין אותנו ואת הסביבה שלנו באנרגיה, אופטימיות ואור. אין ספק שהבטחה כזו מעוררת רצון לפעולה אזרחית של צביעת כמה קירות משמעותיים בישראל ב'טוטאלי קול', בתקווה לאפקט חיובי המוני. ההשפעה המוארת של הצבע נובעת מנגיעה של צהוב זרחני, המעניקה תחושה של חיוניות, שובבות ושמחת חיים; כל אלה מעבר לחיבור המתבקש לטבע, לחוץ ולצמחייה, הידועים כמיטיבים עימנו. לאחרונה השיקו בנירלט מניפת צבעים חדשה (REFINED) שבה 132 גוונים חדשים לחלוטין, עמוקים ומעט מעושנים, המתבססים על ערכים של חיבור לטבע ופיתוח האינדיבידואל. צבע השנה שבחרה חברת טמבור ל-2023 הוא צבע הצפחה (Slate 117), צבע אפור עם נגיעה של כחול עמוק, כצבע סלע הצפחה. על פי טמבור הבחירה מסמנת את הרצון להיאחז במשהו טבעי ואותנטי, אך בעל ייחודיות משלו. צבע הצפחה עובד טוב בשילובים עם כל הגוונים (כולל עם הגוון הנבחר של נירלט כשמדמיינים אותם יחד), יש לו מראה טבעי אבל גם עדכני ואורבני והוא אכן אחד מתוך סדרת צבעים חדשה שמכונה spaces ושבה 48 גוונים שנבחרו לעיצוב סביבת חיים עירונית. במגזיני העיצוב ובקרב מובילי דעה מדברים על חזרתם של הקווים המעוגלים (בריהוט ובאדריכלות) שמקבלים העדפה על פני הקווים הישרים של העיצוב המודרני. על פי הקוסמופוליטן, רהיטים בעלי קימורים משדרים תחושת רכות והקווים המעוגלים יקבלו ביטוי גם במראות עגולות וקשתות. ב-Good Housekeeping גם כן מדברים בטובתם של הגימורים המעוגלים, שמביאים איתם רוך לכל חלל עם פתחים ואלמנטים מקומרים וגרמי מדרגות מסוחררים. ה-Insider מציין שהגוונים האפורים כמו גם העיצוב השקט המושתת על חומרים אורגניים צפויים לדעוך לטובת בחירה בגוונים נועזים ועמוקים וה-Architectural Digest magazine מטאטא החוצה את הטרנדים של המטבחים הלבנים הבוהקים ואת המינימליזם.

שימור אקלקטי: מלון אלברטונחלת בנימין 46 תל אביב (רשת ישרוטל) רקע: מלון אלברטו שוכן בבניין לשימור שנבנה עוד ב-1913. במקור תוכנן הבניין כמבנה אופייני לתקופתו בעיר ומאז ולאורך השנים עבר שינויים ותוספות, כשכל שלב משקף את ההתפתחויות ההיסטוריות, הסגנון וטכניקת הבנייה האופיינית לתקופה. אדריכלות: פייגין אדריכלים. עיצוב פנים: סטודיו מיכאל אזולאי.מפרט: 91 חדרים, לרבות חדרים עם ג'קוזי או מרפסת אנגלית, שתי סוויטות ובריכה בגג המלון. קונספט עיצובי: השילוב בין ישן לחדש היה הציר העיצובי המוביל בתכנון, המשלב יצירתיות וחדשנות. הקומות הראשונות, המוגדרות כמבנה לשימור, כוללות חללים יפהפיים בעלי פתחים ואלמנטים היסטוריים. עיצוב החדרים בקומות אלו קלאסי, רצפת פרקט ואבן, חיפוי קיר בעץ וקרניזים קלאסיים בתקרות. בקומות הקבועות החדרים עוצבו בסגנון אורבאני עכשווי ומהם נשקף הנוף של תל אביב היפה.אטרקציות: במלון אוסף אומנות עכשווית של אומנים צעירים לצד מפורסמים. מסעדת 'רדלר', בר מסעדה של השף מושיקו גמליאלי הפועלת בסמוך - כבר הפכה ללהיט מקומי. אווירה אורבאנית: מלון בראוןקאמן 17 אילת (רשת מלונות בראון) רקע: בראון אילת, לשעבר מלון 'ויסטה', עבר שיפוץ יסודי ונפתח לפני שנה מחדש. אדריכלות ועיצוב: אלונה אליאסי, בשיתוף צוות הפיתוח של מלונות בראון.מפרט: 84 חדרים ומיני סוויטות, מסעדת שף ובריכת שחייה הממוקמת במרכז הקומפלקס, לצד הלובי, הבר והמסעדה.קונספט עיצובי: המלון עוצב בהשראת הבתים והמלונות של החוף הדרומי של מיאמי (סאות' ביץ') של שנות ה-30. על פי סגנון הטרופיקל דקור נבחרה פלטת צבעים שבה שולטים גווני ורוד מעושן לצד צבעים טבעיים של קש, ראטן ונצרים, חרדל ודפוסי עלים טרופיים בירוק עז. בלובי המלון עולה מן הרצפה ועד לתקרה בקומה הרביעית קיר צמחים ענק שממנו ניגרים מטה עשרות סוגי צמחים ישראלים בשפע גווני ירוק. דרך העיצוב ביקשו הבעלים להביא את הרוח התוססת של תל אביב לעיר הכי דרומית.אטרקציות: ספריית האיקסים המפורסמת של הרשת ממוקמת ברחבת הקבלה ומזמינה את האורחים לשאול ספר. בנוסף, לקראת האביב, מתעתדת לקום במלון מסעדת צ'נה (CENA) בהובלת השף תומר אגאי עם תפריט איטלקי-ערבי. אלגנטיות צרפתית: מלון אלקוניןלילינבלום 9 תל אביב (רשת MGallery) רקע: אלקונין תל אביב, שנחשב למלון הראשון בעיר הלבנה, הוקם בנווה צדק ב-1913 על ידי מלכה ומנחם אלקונין ונסגר בשנות ה-40. עד שנות ה-80 שימש כבניין משרדים, ובינואר השנה, לאחר 12 שנים של שיפוץ, נפתח מחדש על ידי דומיניק רומנו, יזם ואיש עסקים יהודי צרפתי, ובשותפות רשת MGallery. במלון המקורי היו חמישה חדרי אירוח בלבד, ובין אורחיו נמנו דוד בן גוריון, אלברט איינשטיין, יצחק בן צבי ואפילו עבדאללה מלך ירדן. אדריכלות: בר-אוריין אדריכלים. עיצוב פנים: אדריאנה שור.מפרט: 44 חדרים, כולל שתי סוויטות. במרתף קומת הספא ובקומת הגג נמצאת בריכת שחייה.קונספט עיצובי: חדרי מלון אלקונין החדש מחולקים בין שני מבנים: המבנה המחודש של המלון ומבנה מודרני, המחוברים באמצעות גשר. בעיצוב הפנים ביקשה שור לשמר אתהמבנה ההיסטורי על ידי המודלים האדריכליים שאפיינו את תל אביב בתחילת המאה ה-20. החדרים מעוצבים בצבעים רכים ואילו שטחי הציבור מאופיינים בצבעוניות עזה יותר ובפריטים דרמטיים.אטרקציות: במקום פועלת מסעדת 'ל'אפוק', המנוהלת על ידי קבוצת רובושון, מעוטרת כוכבי המישלן, בהובלת השף דיוויד אלבס. עוד במקום: ספא המבוסס על מוצרי חברת'קלרינס' וחמאם טורקי. בהשראת הגנים: מלון בוטניקהשדרות בן גוריון 50 חיפה (רשת פתאל) רקע: המלון ממוקם בין הגנים הבהאים למ ושבה הגרמנית. בתי האבן העתיקים ששומרו מאז נוסדה המושבה בסוף המאה ה-19 משמשים כבתי קפה, מסעדות, גלריות וחנויות. אדריכלות: גיא ארבל. אדריכלות פנים: נסטור סנדבנק.מפרט: 163 חדרים, בריכת שחייה הממוקמת בגג המלון ומסעדה.קונספט עיצובי: עיצוב חדשני בהשראתם של גנים בוטניים וגנים תלויים מהארץ ומהעולם, המתכתבים עם הגנים הבהאים המדורגים - כל קומה מחמש קומות המלון עוצבה בצבו עים ובגוונים שונים על פי אחד מבין הגנים המדורגים, כך שהגוונים השולטים מתחלפים בכל קומה מצהוב לאדום, לכחול ולירוק. בעיצוב הסוויטה הנשיאותית הקפיד סנדבנק על זהות אדריכלית אירופאית קלאסית. גודלה 104 מטרים רבועים והיא כוללת שני חדרי שינה, סלון ו-7 מרפסות עמידה. הסוויטה, המשקיפה אל הגנים התלויים, מעוצבת גם היא במוטיבים בוטניים המתכתבים עם הנוף, ואילו הצבע השולט בה הוא אדום עז.אטרקציות: במלון מוצג אוסף אומנות ישראלי ייחודי, שבו עיקר ההשראה בבחירת היצירות הגיעה מהגנים הבהאים. ביצירות בא לידי ביטוי הטבע על תצורותיו הרבות: פראי, מתורבת או שתול בהרמוניה מיסטית. זאת ועוד, אורחי המלון ייהנו מקונסיירז' אישי וספא, הכולל טיפולים ייחודיים בשמנים שנרקחו מצמחים ומפרחים המאפיינים את הגנים. מחווה לברוטליזם: בראון ברוטפרופסור יחזקאל קויפמן 6 תל אביב (רשת מלונות בראון) רקע: בשנות ה-70 של המאה הקודמת הוקם בשכונת נווה צדק 'בית גיבור' (לימים כונה 'בית גאון'), בניין משרדים אשר נבנה בסגנון הברוטליסטי שהיה נפוץ בימים ההם, המתאפיין בבטון חשוף ובצורות בסיסיות. בית גיבור היה לצפוני מבין שישה מבנים במתחם בית הטקסטיל, שמוכר בעיקר בזכות אלמנטים מבטון המקיפים את החלונותומשופעים כלפי מטה. ב-2021, כחלק מתהליך התחדשות עירונית מקיף, הוקם במבנה מלון חדש, 'ברוט', שקיבל את שמו בהשראת הברוטליזם. אדריכלות ועיצוב: רונה לוין,משרד לוין-פקר אדריכלים.מפרט: 182 חדרים הצופים אל הים ופארק צ'ארלס קלור, לאונג' חיצוני לאורחים ולאונג' עסקים וספא.קונספט עיצובי: עיצוב החדרים והחללים הציבוריים ממשיך את הקו הברוטליסטי. פלטת צבעים מונוכרומטית של שחור-לבן-אפור, שילוב של קירות לבנים בקירות עם טיח חשוף או במראה בטון, חללי מקלחות ושירותים מעוצבים מאריחי טראצו בגוון גרפיט ומוטיב רשת החוזר בארונות ובשולחנות העבודה המעוצבים ממתכת מושחרת או במחיצות רשת. חדרי המלון מעוצבים בקווים נקיים וגיאומטריים, בצבעוניות מונוכרומטית של שחור ולבן עם גוונים אפורים ונגיעות של אדום עז. את קירות חדרי המלון והחללים הציבוריים מעטרות עבודות אומנות מקוריות שנעשו במיוחד עבור המלון על ידי האומנית הישראלית קרין פרז-בלדר.אטרקציות: בחזית המלון פועלת מסעדת השף של עידן (פומפי) בושארי, 'קילומטראז', זוכת 'המסעדה הבאה של ישראל'. עוד במלון לאונג' הממוקם באוויר הפתוח עם פינות ישיבה מעוצבות, מרפסת רחבת הקף המשקיפה על גן צ'ארלס קלור והים. על דק המרפסת מפוזרות שמשיות ענק ואמבטי ג'קוזי לטבילה. במתחם גם ספא ובו חדרי טיפולים ליחידים ולזוגות, ג'קוזי וסאונה יבשה. בקומה השביעית פועל לאונג' עסקים.

הכתבה בשיתוף עם חביב סוכנות להשקעות פיננסיות ופנסיוניות בתקופות קשות של שוקי ההון בארץ ובעולם, כולנו מתחילים לחשוש לכסף ששוכב לו בהשקעות שונות ואמור לפגוש אותנו בעתיד, לעיתים הקרוב ולעיתים הרחוק יותר. הכסף נשחק? האם רק התשואות שהניב בשנים הטובות או גם הקרן? ואם נשחק, האם להוציא, להשאיר? מה לעשות? וגם איך להתמודד- חלק מהכסף בעו"ש, חלק בביטוחים פנסיונים. ישר רצים לסוכן הביטוח (למי מאיתנו שיש), לרוב אתה מוצא את עצמך מתזז בין כמה אנשי מקצוע שהכסף מפוזר ביניהם. זו הסיבה לפריחתם של חברות ה"פמילי אופיס" למיניהן - שמומחיותן בראייה של התמונה המלאה של כל ההשקעות והכספים שיש לנו לטווח ארוך. "החוכמה היא לדעת לתכנן את נכסי הפרט והמשפחה לטווח ארוך" מסביר רפאל חביב, בעלי חביב סוכנות להשקעות פיננסיות ופנסיוניות: התפישה הרווחת היא כי בימים רגילים בהן הריבית המקומית והעולמית יציבה ואין תנודות משמעותיות בשוק ההון הכל בסדר, אין משמעות דרמטית להיכן הכסף שלך נמצא. אולם, בתקופת כגון התקופה האחרונה בה אנו חווים תנודתיות גבוהה שיכולה לשחוק לחלוטין את ערך הכסף שחסכנו והשארנו - יש חשיבות משמעותית לניהול הכסף בצורה טובה יותר. וכך אנשים ומשפחות אשר מבינים את המשמעות של ניהול הכסף פונים יותר ויותר לאפיקים של פמילי אופיס. פמילי אופיס מנהלת כספים של משפחות עשירות מהארץ ומהעולם ועוסקת בתכנון ארוך טווח של נכסי הפרט והמשפחה: כמה כסף להשקיע, באילו מוצרים, באילו שווקים ולאיזו תקופה, איפה כדאי להחזיק את הנכסים הללו וכמה כסף נזיל להשאיר, איפה להפקיד את הכסף הנזיל ועוד. "לרוב הלקוחות שלי מגיעים עם העדפות משלהם ומעדיפים שיעור כלשהו של תשואה שנתית", מספר חביב ומוסיף כי, "בימים סוערים אלו ובתקופות משברים יש משמעות אדירה להשקעה בקרנות פרטיות אשר ממשיכות להשיא תשואה ולהישאר יציבות ללא קשר למה שקורה בשוק ההון". חביב (41) מסביר שבתקופות כאלו, "לקוחות פרטיים אשר מעוניינים להוציא את כספם מישראל ולהעביר לחו"ל או להשקיע בחברות פרטיות הן המשפחות אשר מגיעות אליי באופן כללי ובימים אלו בפרט. כיום אנשים שלא נערכו מראש והיו מושקעים רק בישראל פונים ומבקשים להעביר כספים לחו"ל או לאפיקים אחרים שלא ניתן למצוא בשוק ההון". לפרטים נוספים על השקעות פיננסיות ופנסיוניות הקליקו כאן>> טיפול באפיק הפנסיוני והפרטי חביב מחזיק בשני רישיונות פיננסיים (ביטוח פנסיוני ושוק ההון) ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב עם התמחות במימון ואסטרטגיה עסקית. את דרכו התחיל בחברת ניהול התיקים של הבנק הבינלאומי כמנהל תיקים וכאנליסט ולאחר מכן בבנק איגוד ובבנק אוצר החייל. לפני כ-4 שנים יצא לדרך עצמאית והוא מנהל עבור לקוחותיו את התיק המלא. במישור הפנסיוני הוא פועל תחת המטריה של "סלע" סוכנות ביטוח מבית מיטב. וכמנהל תיקים משמש כמנהל ההשקעות הראשי של בית ההשקעות ROK. הייחודיות של חביב מתבטאת לדבריו בשילוב הרישיונות בהן הוא מחזיק אשר מאפשרים לו "לתת מעטפת רחבה (One Stop Shop) והשקעה אלטרנטיבית עם תשואה גבוהה וקבועה באמצעות אפיקי אשראי למגזר העסקי בארץ ובעולם, אשראי מגובה נדל"ן, הייטק, מוצרים מובנים ועוד". הוא מציין כי היתרון היחסי הוא בכך שכבר אין צורך לפזר את הכספים בין מספר אנשי מקצוע מאחר ויש לו את היכולת לראות את התמונה המלאה והשלמה מבחינת הפרשות, תשואות וחסכונות הן פנסיוניים והן פיננסיים - חסכונות פיננסים יכולים להפוך לפנסיונים וחסכונות פנסיונים יכולים להפוך לפיננסים. לכן, יש לו את היכולת להביא תשואה גבוהה וקבועה בשילוב של שני אלו: "הלקוחות נהנים מטיפול אישי אשר מאפשר לי להסתכל על כלל הנכסים של הלקוח כמקשה אחת ולמקסם הטבות מס ואף להעניק תשואות גבוהות ויציבות גם באפיק החיסכון הפנסיוני וגם באפיק החיסכון הפרטי. מעבר לכך, בפן הפנסיוני אני מגובה בסוכנות הביטוח 'סלע' מבית מיטב - כך שאני חלק מפלטפורמה של קבוצה גדולה אשר מאפשרת לי מתן שירות ברמה הגבוהה ביותר ולקבל מענה מהיר, מקיף ומקצועי מחברות הביטוח". מגוון רחב של אפשרויות חביב אומר כי אפשרויות ההשקעה הן רבות ומגוונות: "דוגמת השקעה דולרית, השקעות בשווקים מחוץ לשוק ההון הישראלי ועוד". לדבריו, החכמה היא לעיתים שלא להסתמך על שוק ההון שרווי במתחים, ובעליות וירידות בסינרגיה למצבים פוליטיים ואקונומיים מקומיים וגלובליים, וביניהם אי-שקט פוליטי, מיתון, עליות ריבית ועוד.הוא מציין לסיום כי בית ההשקעות בו הוא משמש כמנהל ההשקעות הראשי, "מאפשר פתרונות השקעה אלטרנטיביים יחודיים ומגוונים; הפעילות בבית ההשקעות ROK מאפשרת להשקיע את הכספים באפיקים פרטיים כאמור ובאשראי לא סחיר במגוון תחומים". לפרטים נוספים על השקעות פיננסיות ופנסיוניות הקליקו כאן>> *פרסום זה נועד למטרות שיווקיות בלבד, ואין בו משום יעוץ ו/או הצעה ו/או הזמנה לבצע השקעה או רכישה כלשהי ו/או משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.

חושך. שורות של נורות לד קטנות נדלקות, מסמנות את קווי המתאר של מה שנראה במבט ראשון כמו יצור כביר מהחלל החיצון. לאט לאט החלל מואר וה'יצור' מתגלה כיצירה צבעונית ומורכבת של בדים, רקמה, פייטים וחרוזים שממלאת את החלל. במרכז החלל פקעת גדולה השולחת זרועות במרחב, מהן תלויות טיפות ענק בגוונים ומרקמים שונים. לפתע מופיעות דוגמניות הצועדות בסך בין הפקעות והזרועות. זוהי תצוגת הסתיו-חורף 2023-2024 של בית האופנה דיור, המוצגת בגני הטולרי בפאריס במסגרת שבוע האופנה. היצירה המונומנטאלית הזו, שחובקת את כל חלל התצוגה, שבו פוסעות הדוגמניות ויושבים הצופים, היא של האומנית הפורטוגלית ג'ואנה ושקונסלוש (Joana Vasconcelos). היא נפרשת לאורך 24 מטרים, ברוחב 21 מטרים ובגובה שבעה מטרים כמעט. זוהי יצירה שמייצרת שכרון חושים, ואכן הקהל בתצוגה של דיור נלהב ממנה לא פחות מהבגדים. ושקונסלוש קוראת ליצירה 'ואלקירי מיס דיור', והיא חלק מסדרה מתמשכת של יצירות תלויות מקום (site specific). את הסדרה היא יוצרת בעקבות נשים משמעותיות פורצות דרך תחת הכותרת 'ואלקירי', כשם האלות הנורדיות שליוו את הלוחמים לוואלהלה. ההשראה במקרה זה היא קתרין דיור, אחותו של כריסטיאן דיור, מייסד בית האופנה. קתרין הייתה אישה עצמאית ונמרצת ובתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת הצרפתית, הרזיסטאנס, ואף נאסרה במחנה ריכוז על ידי הכובש הנאצי. אחרי המלחמה התמסרה לאהבתה הגדולה ביותר: פרחים, והיוותה השראה לאחיה, שעליה ביסס את 'מיס דיור'. לטובת הפרויקט קיבלו ושקונסלוש והצוות שלה מדיור 20 סוגי בדים ושישה חודשים לעבודה. התוצאה היא יצירה עצומה ששוקלת מעל טון, אולם נראית קלילה, דינמית ומלאת חיים. בריאיון לווג אמרה ושקונסלוש: "אופנה היא חלק חשוב מהחיים שלי, שיתוף הפעולה הזה עם דיור הוא הגשמת חלום. פיתחתי את המיצב הזה לא רק כדי לשלב את הבדים, אלא גם כדי למלא את החלל, תוך אינטראקציה עם הדוגמניות והציבור. אינטראקציה זו מעניקה משמעות לפרויקט כולו, בוחנת את מערכת היחסים המשולשת בין פיסול מונומנטאלי, גופים אנושיים ולבוש מעוצב, כמעט כמו סוג של ריקוד פיסולי. יצירת חיבור בין שני עולמות - אומנות חזותית ואופנה - המשתלבים בממד חדש, מגולמת כעת על ידי 'ואלקירי מיס דיור". ושקונסלוש, ילידת 1971, היא אומנית פעילה כבר שלושה עשורים ומזוהה במיוחד עם מיצבי הענק המרשימים שלה, שיש בהם לרוב קורטוב הומור. זוהי לא הפעם הראשונה שהיא משתפת פעולה עם המותג דיור: ב-2013 יצרה פסל גדול עשוי 1,650 בקבוקי בושם של המותג שהוצגו בגראנד פאלה ובמקומות אחרים בעולם. ב-2019 הוזמנה לתת אינטרפרטציה לתיק ליידי דיור בשילוב נורות לד. הפעם, היא מציינת, ההזמנה של מריה גראציה קירי, המעצבת הראשית של דיור והאישה הראשונה בתפקיד זה, היא בעלת ערך משמעותי יותר עבורה, משום שקירי דוגלת בערכים פמיניסטיים וכן רואה חשיבות בשימורהאומנויות המסורתיות והעבודה הידנית, הקרובות מאוד לליבה של ושקונסלוש. עבודתה של ושקונסלוש עוסקת רבות בנשיות ופניה הרבות במאה ה-21. בתערוכתהיחיד הנרחבת שלה במוזיאון הגוגנהיים בבילבאו ב-2018, היצירה המרכזית הייתה מסכת ענק, בסגנון נשף המסכות של ונציה, כולה עשויה ממראות - יצירה שמדברת על האופן שבו נשים מסתירות את פנימיותן ומשקפות לסביבה את מה שהיא רוצה לראות, ובכך קוראת לנשים להתנגד ולהוריד את המסכות. פסל אחר של זוג נעלי סטילטו, עשוי כולו מסירים ומכסי סירים, משקף את שני הקצוות המיוחסים לנשים - הזנה מצד אחד ופיתוי מצד שני, ועדיף שאלו יתגלמו באישה אחת. ושקונסלוש הופכת את התפיסה הזו על פיה עם הרבה הומור. זו הייתה התערוכה השלישית הכי פופולארית בהיסטוריה של המוזיאון והיא הצטיינה גם באופן שהשתלבה עם הארכיטקטורה המרהיבה של המבנה, שתוכנן על ידי אדריכל העל פרנק גרי. הקריירה הבין-לאומית של ושקונסלוש הושקה ב-2005, כאשר הציגה בתערוכה המרכזית של הביאנלה בוונציה את העבודה 'הכלה' (The Bride), שהייתה עשויה מעשרות אלפי טמפונים. שמונה שנים מאוחר יותר ייצגה ושקונסלוש את מדינתה, פורטוגל, בביאנלה בוונציה עם ביתן צף שקיבל תשומת לב רבה. היא המשיכה לשבור תקרות זכוכית כאשר הייתה לאומנית הצעירה ביותר שהוזמנה להציג בארמון וורסאי בצרפת, בתערוכה ששילבה ישן וחדש, צבעים וחומרים, וביקרו בה מספר שיא של מיליון ו-600 אלף איש. אפילו לישראל הגיעה ושקונסלוש ב-2013 והציגה במוזיאון תל אביב את 'לוזיטנה', גםהיא מסדרת הוואלקיריות. האוצרת הראשית של המוזיאון דאז, סוזן לנדאו, הזמינה אותהליצור עבודה תלוית מקום עבור מפל האור המחבר בין המפלסים של המבנה החדש במוזיאון. ושקונסלוש בחרה ליצור ואלקיריה, שכן הוואלקיריות הנורדיות היו שומרות על הלוחמים מעל שדה הקרב, וכך היצירה ריחפה בין המפלסים ושלחה זרועות הקושרות בין החלקים השונים. שם היצירה מתקשר דווקא למקורות של ושקונסלוש עצמה - הלוזיטנה היא בת לעם הלוזיטני שחי בתקופה הרומאית בצפון חצי האי האיברי ונחשב באופן סימבולי למקור האומה הפורטוגזית. בהמשך שכללה ושקונסלוש את סדרת הוואלקיריות והחליטה להקדיש כל יצירה לאישה ספציפית שנתנה לה השראה: במוזיאון לאומנות בבוסטון MassArt חלקה כבוד לממבט פרימן (Mumbet Freeman), שפחה שתבעה את חירותה ממדינת מסצ'וסטס וזכתה; בבילבאו הקדישה עבודה לאגריה (Egeria),  צליינית מחצי האי האיברי שביקרה במאה הרביעית לספירה בארץ ישראל ובארצות נוספות במזרח התיכון ותיעדה את מסעה בכתובים. ושקונסלוש מתייחסת אליה כתיירת העצמאית הראשונה. קתרין דיור היא החוליה הכי עדכנית בשרשרת, אולם ככל הנראה לא האחרונה. ושקונסלוש רואה את עצמה קודם כל כאומנית מושגית שעוסקת ברעיונות והנגשתם לקהל באמצעים ויזואליים. היא משתמשת בטכניקות השאולות ממסורות הפופ והריאליזם, כמו הגדלת חפצים וניתוקם מההקשר המקורי, כדי לייצר תגובה אצל הצופים. המחויבות שלה למלאכות המסורתיות, העיסוק בטקסטיל, תפירה, רקמה וכיוצא באלה מאפשר להחיבור להיסטוריה ולמקורות שלה ומייצר עבודות נגישות, שניתן לגעת בהן ולחוש את המרקם שלהן. עבודותיה גדולות, לא מתנצלות ומשתמשות בסממנים וטכניקות המיוחסים לנשים כדי להביע את דעתה בעולם משתנה.

כחצי מאה לפני שענקית הריהוט משוודיה 'איקאה' נחתה בישראל וכמעט השתלטה על ענף הריהוט, במהלך שנות ה-50 של המאה הקודמת, נדדה בארצות הברית ובקנדה תערוכת עיצוב שהציגה את עבודותיהם של מעצבים מן המדינות הנורדיות, הלא הן נורבגיה, שוודיה, איסלנד, פינלנד ודנמרק. אלה ביקשו לקדם את דרך החיים הסקנדינבית: ניקיון, פשטות ופונקציונאליות, עיצוב בהשראת הטבע, זמין ונגיש לכול. לתערוכה קראו 'עיצוב סקנדינבי'. זו הייתה הפעם הראשונה שהסגנון קיבל את שמו, אלא שהוא הלך והתגבש עשורים קודם לכן בכל אותן מדינות, כחלק מהתפתחותה של תודעה מודרנית, שביקשה להשתחרר מהשפעות היסטוריות מסורתיות ולהתמקד בפרגמאטי. לא במקרה צמח הסגנון דווקא במדינות קרות אלו, שבהן תנאי האקלים הקשוח הביאו את המעצבים הנורדים להעמיד תמיד צרכים לפני אסתטיקה. המאחד בין העקרונות העיצוביים של הסגנון הזה הוא השימושיות. הריחוק והבידוד של המדינות הסקנדינביות משאר מדינות העולם הביאו לשימוש בחומרי גלם שנמצאו בהישג יד, ובהם העצים המקומיים והצמר. העיצוב הסקנדינבי מתאפיין בקווים הנקיים, קירות צבועים בגוונים בהירים שבמרכזם שחור, לבן ואפור המשולבים בעץ, בזכוכית ובצמחייה עשירה. ניתן למצוא בו שימוש בבטון חשוף ובריהוט בגווני עץ טבעיים ובהירים, מרופדים בבדים בגווני פסטל. הרהיטים פונקציונאליים, נוחים, פשוטים וכוללים פתרונות אחסון חכמים. לאלו מתווספים גם פריטי קרמיקה בצבעי פסטל, מתכת לא מעובדת ובמיוחד ברזל גולמי. מומחים בתחום טוענים שהפופולאריות שלה זוכה הסגנון היא תוצאה של העומסוהלחץ היום-יומיים המאפיינים את חיינו, מה שגורם לנו לחפש בבית שלנו רוגע, שקט ושלווה. "השאיפה שלנו מאז ומתמיד הייתה לעורר השראה באנשים ליצור בית - בית שבו הם ירגישו בנוחות ובאותנטיות של עצמם, בית שמחבק ועוטף אותם בדיוק כפי שכל אחד רוצה לעצמו", מספרת טרין אנדרסן, המייסדת והקריאטיב דיירקטורית של המותג הדני ferm LIVING. הוא הגיח לעולם ב-2006 וכבר הפך למותג בין-לאומי המשווק את מוצריו ב-75 מדינות ברחבי הגלובוס. את אנדרסן, שהגיעה לארץ לביקור כאורחת של חברת 'טולמנ'ס דוט' המשווקים את מוצריה בישראל, פגשתי לשיחה כדי לשמוע על הסיפור של העיצוב הסקנדינבי ממבט עיניה. "השם ferm נוצר בהשראת המשפט "ferm på fingrene" [בעברית: 'מיומן באצבעותיו'], שהיה שגור בפי סבתי כשרצתה לכנות אנשים שיש להם תבונת כפיים. הציפור על הלוגו מייצגת עבורי עניין סמנטי: ראיתי ציפור קטנה יושבת מבולבלת על ענף, תוהה לאן לעוף, וראיתי בכך סימן להתחיל את .ferm LIVING לאחר הקמת המותג ידעתי שהציפור הקטנה מצאה את הדרך הנכונה ומכאן היא חלק בלתי נפרד מהלוגו שלנו", היא מספרת. היקום העיצובי של ferm LIVING, כולל למעלה מ-600 פריטי ריהוט, אביזרים, כלים, פרטי נוי, תאורה וטקסטיל מעוררי השראה, לסלון, למטבח, לחדר הרחצה, למשרד וכן מותג נפרד לחדרי ילדים. סוד הקסם נובע מאסתטיקה סקנדינבית נקייה, חמה ופונקציונאלית, הממזגת התייחסות כנה למורשת העיצוב, כל אלו בשילוב מחיר נגיש. איך הכול התחיל?"הכול התחיל בחיפוש אחר הטפט המושלם. בן זוגי ואני רכשנו בית ולא מצאנו את הטפט המתאים בתקציב שעמד לרשותנו. באותה תקופה כבר הייתי מעצבת גרפית בעלת משרד עצמאי, עם ניסיון כארט דיירקטורית במשרד פרסום מוביל. החלטתי לעצב לבד את הטפט. מכאן הכול התפתח, וב-2006 כבר עיצבתי עשרה עיצובי טפט שונים, שאותם הצגנו ביריד בדנמרק. מהטפטים המשכנו למדבקות קיר, שהיוו הרחבה טבעית לקולקציה שהלכה והתפתחה גם למגבות וכריות ובהמשך גם לפריטי ריהוט מעוצבים". מה אתם מעצבים כיום?"מעונה לעונה אנחנו מפתחים ומשיקים קולקציות חדשות של רהיטים, תאורה ואביזרים, המשקפים את יסודות העיצוב שלנו. מדי שנה 20% מהקולקציה שלנו כוללת מוצרים חדשים. אנחנו מאמינים שהבית הוא הרבה יותר ממקום פיזי שמלא בחפצים פיזיים, זהו עוגן רגשי בעולם של ניגודים. המקום שמאכלס את 'האני האותנטי שלך' ומעניק מרחב לכל היבטי החיים, הטובים, הרעים, הרגועים והסוערים. פילוסופיית העיצוב של החברה מבוססת על mindful and sustainable lifestyle, כלומר לקנות פחות, לקנות טוב יותר ולשמור דברים בשימוש לזמן ארוך יותר. ובהתאם לכך, תהליך העיצוב שלנו הוא תהליך מכריע שבו המטרה היא לייצר מוצרים פונקציונאליים, תוך הקפדה על איכות, כנות החומר וקידום המחויבות לפרקטיקה אתית הנושאת אג'נדות מקיימות". איך זה עובד בפועל?"אנחנו פועלים בתהליך יצירה שעובר מעין מסלול של 'מרעיון לפריט עיצובי'. מדובר בתהליך שיתופי, שתחילתו העלאת שאלות וסוגיות משמעותיות לדיון כתגובה למה שקורה בעולם. אנחנו לא מתחילים מבריף קבוע אלא משיח משותף בין המעצבים בצוות העיצוב הפנימי. זו גם הסיבה לכך שהעיצובים של ferm אינם חתומים על ידי מעצב כזה או אחר. אומנם לכל אחד מהמעצבים שלנו יש תחום מומחיות, אך העיצובים נוצרים מדיאלוג פתוח ומרענן של כולנו. המסע מרעיון למוצר מוגמר הוא תהליך עם חיים וזמן פיתוח משל עצמו, שבו משולבים גם טעמים, זיכרונות, אמונות וחוויות אינדיבידואליות. רק לאחר שרעיון מפותח במלואו הוא עומד למבחן על ידי צוות פיתוח המוצר והלאה לייצור. ferm עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם אומנים מוכשרים ביותר בתעשייה ומטפחת איתם מערכות יחסים ארוכות טווח, בהם אומני קראפט וזכוכית. היא פותחת את עולמה לכולם כדי לייצר מוצרים מהמעלה הראשונה". אתם מצהירים על ערכי אחריות סביבתית וקיימות. במה זה בא לידי ביטוי? "אנחנו נוקטים בגישה הוליסטית לקיימות ומשלבים בה חשיבה אחראית לאורך כל הדרך, הן ברמת הייצור והן ברמת החברה. יותר מהכול, השאיפה שלנו היא לעורר באנשים את הרצון לחיות אורח חיים מודע ובר-קיימה. אנחנו מייצרים באיכות גבוהה מוצרים שעשויים מחומרים אחראיים, כך שיעמדו במבחן הזמן והם כמובן בעלי אסתטיקה שנכונה לכל תקופה והלך רוח. נכון להיום 32% מעיצובי החברה נושאים את התג responsible, המעיד כי הוא מיוצר מחומרים אחראיים וממוחזרים, כגון זכוכית ממוחזרת, אלומיניום ממוחזר, עיסת נייר ממוחזרת או חוט PET העשוי מבקבוקי פלסטיק שמוחזר לאחר הצריכה".מה סוד השותפות שלכם עם טולמנ'ס?"לטולמנ'ס יש שותפות עסקית ארוכת שנים עם ferm. זה העמיק עם השקת המותג 'טולמנ'ס דוט' שהולם את ערכי המותג שלנו - מוצרים שמאופיינים בפשטות, במינימליזם חומרי, בצבעים רכים, עשויים חומרים טבעיים ודוגלים במושג 'כמה שפחות'. לא תמצאו במוצרים שלנו רעש עיצובי וגם לא עומס וריבוי של חפצים ואביזרים. הגוונים שמשתמשים בהם בהירים, לעיתים מונוכרומטיים, ובעיקר יוצרים 'שקט בעיניים', תוך הימנעות ממינימליזם מנוכר, שכל כך אופייני לעיצוב המודרני העכשווי. התמה שעומדת מאחוריהסגנון היא: לאט, רגוע, ובעיקר הרצון ליהנות מהכאן והעכשיו". בין יפן לסקנדינביה העיצוב הסקנדינבי, שצמח על רקע של רעיונות אוונגרדיים בעיצוב ובאומנות, היווה גם בסיס להתפתחות של רעיונות חדשים. אחת ממגמות העיצוב החמות ביותר כיום היא ה'ג'פנדי' - פיוז'ן בין הסגנון היפני של הוואבי־סאבי, שמוצא שלמות בחוסר שלמות, עם האסתטיקה של הסגנון הנורדי. לא קשה להבין מדוע שודכו דווקא שני הסגנונות האלו, אף שהם משני צידי הגלובוס: הם חולקים עקרונות דומים של מינימליזם והערכה עמוקה לפשטות. זאת ועוד, שניהם מדגישים את החשיבות ביצירת מרחבים פונקציונאליים, עם פלטת צבעים ניטרלית, חומרי גלם טבעיים ואלמנטים פשוטים למרות שאינם חפים מתחכום. שורשי הסגנון הג'פנדי נטועים, כך מסתבר, כבר לפני 150 שנים, כאשר אדריכלים, אומנים ומעצבים דנים הגיעו ליפן בחיפוש אחר השראה חדשה. הם היו מהמערביים הראשונים שביקרו במדינה, שעד אז סגרה את גבולותיה בפני זרים. מאז נעשה הסגנוןמדויק יותר ומובחן באמצעות כמה מאפיינים מרכזיים, בהם פלטת צבעים המשלבת ביןהעומק והצבע הטבעי של הסגנון היפני עם ערכת הצבעים הבהירה והקלילה שלהסגנון הנורדי: גוונים ניטרליים, טבעיים ומעט מושתקים, המבטאים את ההומניזם של העידן החדש. שילוב של בז', שיבולת שועל ואבן, עם נגיעות של שחור וגרפיט, מייצרים אווירה מרגיעה והרמונית. בסגנון הג'פנדי, לכל חפץ או פריט מטרה משלו. פריטי הריהוט נבחרים בקפידה ומהווים בעצמם הצהרה עיצובית. הם מאופיינים בקווים נקיים והם נמוכים, שכן מבחינת הפילוסופיה היפנית יש לעודד ככל האפשר את הקשר של אנשים עם האדמה. בג'פנדי גם לצמחים מקום חשוב, ולכן נראה טשטוש של הגבולות בין הפנים והכנסת אלמנטים ירוקים צומחים פנימה. שני הסגנונות מתאפיינים בחומרים טבעיים כמו עץ, במבוק, רטאן ונייר, אלא שרהיטים סקנדינבים בדרך כלל משולבים עץ בהיר וקווים נקיים ואילו היפניים הם לרוב בעלי גוונים כהים וצורות מעוגלות ואלגנטיות יותר. השילוב של השניים יוצר עומק ותחכום. הסגנון הג'פנדי משלב בחוכמה בין בדים ומרקמים שונים: משי, קטיפה וקשמיר לצד סיבים טבעיים, פשתן, צמר וכותנה; דפוסים אייקונים המזוהים עם הסגנונות היפניים ומגיעים על פלטת הצבעים הבהירה האופיינית לעיצוב הסקנדינבי. הסגנון הג'פנדי משלב את הטוב של שני העולמות: בעוד שחללים יפניים עשויים להיות מלוטשים מדי, אם נוסיף להם פריטים חמים מהעיצוב הסקנדינבי תיווצר הרמוניה נעימה. לעומת זאת לסגנון הנורדי יש נטייה להיות כה ניטרלי שדווקא פלטת הצבעים העשירה של העיצוב היפני מעניקה לו חום ואלגנטיות. זוהי פילוסופיה המפגישה בין מזרח ומערב, ליצירת חללים נקיים ומינימליסטים אך חמים ונעימים בו-זמנית. פסטיבל 3daysofdesign ביוני האחרון התכנסו בקופנהגן עיתונאים, בלוגרים, קונים, מעצבים, אדריכלים וחובבי עיצוב, לרגל פסטיבל 3daysofdesign, כדי לחוות ולהתרשם מכל מה שחדש בסצנת העיצוב הזו. הסיסמה שליוותה את הפסטיבל הייתה: 'תזכרו לשחק' - Remember to Play. 3daysofdesign התקיים לראשונה ב-2013 כאירוע עיצוב קטן שנערך במחסן ישן בנורדהבן, אזור נמל המשקיף על קו החוף של קופנהגן. ארבעה מותגים דניים יזמו אז אתהאירוע כיוזמה משותפת ומאז הפך ונחשב לפסטיבל העיצוב השנתי המשמעותי ביותר בסקנדינביה. נכון להיום פסטיבל 3daysofdesign משתרע ברחבי העיר קופנהגן במשך שלושה ימים ומהווה את חלון הראווה לכל החידושים והמגמות שנראה בעתיד הקרוב בעיצוב הבית. חמש מגמות בלטו השנה בפסטיבל: קיימות: הקורונה חיזקה בקרב החברות והמותגים רעיונות לעיצוב בר־קיימה, מחזור ושלוֹמוּת (WellBeing). בלטו בנוכחותם עיצובים מחומרים טבעיים, כמו כותנה אורגנית, עץ מלא, אגוז אמריקאי ושיש, ששואפים להכניס את הטבע אל הבית, לצד עיצובים מחומרים ממוחזרים.רטרו: פרטי הרטרו בלטו בחדשנותם. הגעגועים לסבנטיז ניכרים בעיצובים השונים המשלבים בין חדש לישן, בין הווה לעבר ובין עכשווי ל'אל זמני'.זכוכית: אולי בזכות המודעות לקיימות או שמא לצד התחזקות מגמת הרטרו, ניתן היה להבחין בפסטיבל גם בשובה של הזכוכית והזכוכית הצבעונית, שחוזרת ומתחזקת כחומר בר-קיימה.Art & Craft: נוכחות רבה הייתה למוצרים מבוססי קראפט, ובהם שיתופי פעולה יצירתיים במיוחד שהפכו לקולקציות המבטאות שילוב בין מלאכות יד לעיצובים עכשוויים.יוגה: פילוסופיית היוגה ממשיכה גם היא לשלוט עם עיצובים המעניקים תחושת נינוחות ורוגע, הן במגע ובחומר והן בצורניות אורגנית ועוטפת, באמצעות מוצרים כמו נרות, ערסלים, פופים, שטיחים ועיצובים הבולטים בפשטותם.

הכתבה בשיתוף mydesk מלם תים, אשר ממוקמת בעיר פתח תקווה, היא חברה המורכבת ממספר חברות המספקות מגוון שירותים שונים. חלק מהחברות מספקות שירותי הייטק (סייבר, תכנה ועוד) וחלקן מוכרות שירותים תעשייתיים לחברות אחרות. "כשנכנסנו לראשונה למשרדי החברה אשר ביקשה לעצב מחדש את משרדיה, האתגר היה למצוא סיפור שמאגד את החברות השונות תחת קונספט עיצובי שלם. מסביר האדריכל מיכי סתר, הבעלים והמייסד של 'סתר אדריכלים'. "בכל פרויקט אנו חוקרים בשלב ראשוני את מהות החברה, עיסוקיה, מתחברים ל-DNA שלה ויוצאים למסע שמטרתו לספר סיפור שתפור למידותיה של החברה ומאפיין אך ורק אותה, לייצר מסגרת אשר תכיל זהויות שונות". מלאכת כתיבת הסיפור על פניו נשמע פשוט, אולם כל סיפור מורכב מהרבה מאוד פרטים שחייבים להתכתב האחד עם השני ולבסוף לתת תמונה מלאה וקוהרנטית של רב מכר. בין הפרטים שלוקחים בחשבון בכתיבת "הסיפור", זה האסטרטגיה של החברה, האופי שלה, קהל היעד שלה, העובדים שלה, נתונים עובדתיים כגון צרכים וגודל השטח. "הרבה מאוד פעמים נכנסים שיקולים של מציאות משתנה. לצורך העניין, היום החברות משקיעות הרבה יותר בחללים המשותפים של העובדים - צורך שהשתנה בעקבות מגיפת הקורונה", מסביר סתר. השלב הראשון הוא הכנת לייאאוט (פריסת ההון האנושי בתוך השטח שקיים לחברה). חברת מלם תים משתרעת על פני למעלה מ-17 אלף מטר רבוע. בשלב הראשוני אנחנויושבים עם הנהלת החברה ומחליטים מי יושב איפה. רק לאחר מכן אנחנו מגישים להםמספר אלטרנטיבות לתוכניות המבוססות על הנתונים הגיאומטריים של הבניין. בצורההזאת, בסוף השלב הראשוני, הלקוח לומד את האלטרנטיבות בקומות השנים. השלב השני הוא השלב הוויזואלי והמוחשי במסגרתו אנחנו מגישים Look&Feel. מדובר בסדרה של תכניות והדמיות שאנו מציגים ללקוח ועוזרים לו לבחור את ההצעות הטובות ביותר עבורו. עם תוכניות אלו אנו עוברים לשלב השלישי ומכינים תוכניות מפורטות לקראת תוכניות לביצוע. אורכו של התהליך משתנה בכל ארגון וחברה והמטרה היא להגשים את חלומותיהם של אנשי הארגון כולו. החזון שעמד לנגד עינינו בפרויקט זה, היה מרחב אורבני המאגד בתוכו חזיתות שונות, קומפוזיציות מרחביות בהשראת רחוב, חומרים וטקסטורות שונות והחיבור בניהן היוצרמרקם אורבני חדש. האורבני וההייטק נפגשים המודל שתכננו מייצר חללים פרטיים וחללי אופן ספייס בעבודה היברידית, כתפישת חלל הרמונית המשיקה למרחב האורבני בשילוב אווירת הייטק. מחיצות רצפה תקרה שסיפקה חברת מיידסק, הם אינם קירות שטוחים ורגילים, מדובר במחיצות בצבעוניות מדוייקת בשילוב חלוקות גריד בקומפוזיציה משתנה כך שנוצרת אשליה תלת מימדית של רחוב. גם הפרקט אשר גולש מתוך החדר אל תוך המסדרונות ומשתלב בין החללים המשותפים יוצר את האשליה של הליכה ברחוב אורבני. החללים המשותפים אשר מעוצבים בסגנון שכונות קטנות באמצעות מחיצות עץ וזכוכית, אליהן מתלווה תאורה בעלת מעטפת אקוסטית תוכננו בקפידה כדי לייצר אינטימיות ופרטיות בתוך החללים המשותפים. כשמציאות ועבודה נפגשים פרויקט התכנון של חברת מלם תים החל במהלך תקופת מגיפת הקורונה - מה שהוביל להבנת המעסיקים שאין יותר חשיבות ונאמנות לחלל עבודה אישי. "אחרי הקורונה אפשר להגיד שהעובדים לא מגיעים יותר למשרד בשביל הפרטיות, אלה יותר (שיתוף הפעולה). העיקרון collaboration בשביל שמנחה אותנו בתכנון כיום הוא הרצון והצורך של העובדים למקומות מפגש ומקומות ציבוריים מחד, ונתינת אלטרנטיבות לחללי עבודה נוחים ויעילים מאידך". מספר סתר ומוסיף: "לכן היום אפשר לראות קפיטריות יותר מפנקות ורחבות. מן הצד השני אני כמעסיק, עדיין מעוניין מידי פעם לאחד את כל העובדים יחד באותו חלל ולכן החללים הציבוריים מעוצבים בצורה גמישה שניתן לעבוד בהם ומהם ולהרגיש גם את השיתוף וגם את הפרטיות בו זמנית. לכן ההשקעה במחיצותרצפה תקרה ותאורה אקוסטית". סתר מסביר כי לאחר הקורונה תכננו אפילו חברות ביטוח בינלאומיות בארץ שעברו לגמרילעבודה היברידית - אין לך שולחן אישי אלא שולחן להזמנה. בחברת ביטוח רגילה עד הקורונה היה שולחן לכל עובד, זה תהליך שיש כאלה שאומרים שהיה קורה ממילא גם ללא הקורונה לאור תרבות ההייטק. אבל אם אני יכול לשבת בים או בבית קפה ולעבוד אז חבל לבזבז תיאורטית שולחנות ל-100 אחוז מהעובדים: "היום ברור לכולם שמפגש אקראי בין עובדים יכול להביא לפיתוחים משמעותיים. מה שנקרא "הפכנו את שיחות המסדרון" לשיחות עבודה. לכן עוברים יותר לאופן ספייס. באופן ספייס אנחנו מייצרים פינות עבודה סגורות וחדרי ישיבות. כשתכננו את משרדי גוגל ומשרדי פייסבוק לפני הקורונה הייתי אומר שהשטחים הציבוריים הם 50 אחוז מהשטח, אולם היום השטחים הציבוריים הם שטחי עבודה לכל דבר. מחיצות רצפה תקרה>> סתר אדריכלים>> למה סתר אדריכלים? משרד סתר אדריכלים מונה כ-13 מעצבים ומעצבות (בעיקר מעצבות) בעלי ניסיון רב שנים בתחום. המשרד מתמחה בתכנון משרדים במגוון רחב: ממשרדי הייטק, עורכי דין, חברות רפואיות, ועד חברות פיננסיות. בנוסף, מוביל בתכנון מול חברות רב-לאומיות. מבין לקוחות המשרד ניתן למצוא חברות כגון: פייסבוק, גוגל, קמפוס דיסקונט, נייס, טויוטה ועוד. תהליך התכנון נעשה תוך שמירה על העיקרון שלכל פרויקט נתפר סיפור למידותיו, וכל פרויקט הוא יצירה בפני עצמה. טכנולוגיה היא ערך עליון בתהליך התכנון ואנו עושים שימוש בכלים החדשניים ביותר. במשרדי חברת הגז שתכננו בעבר, השתמשנו באלמנטים שונים מאסדת הגז אשר שולבו בפירטי מסגרות ונגרות וחיפויי קירות. בחברת התחבורה ויה מיחזרנו צמיגים ישנים והפכנו אותם לעציצים המפוזרים ברחבי המשרד. במשרדי פייסבוק מיחזרנו דודי שמש ובלוני גז ישנים הפכו לעציצים. אנו אוהבים להפיח חיים חדשים באלמנטים שונים המקבלים משמעות אחרת בקונוטציה של החלל בו הם מיושמים.

זוג הורים ושתי בנותיהן המתבגרות, החליטו לבנות את ביתם בשכונה בהרצליה. כבר כשרכשו את המגרש, היה להם ברור כי יפנו לאדריכל רון רוזן מ'רוזן ליננברג אדריכלים', אשר תכנן את הבית השכור שבו התגוררו לפני כן. הבית החדש נבנה ותוכנן בהשראת הפסים, בית שמחבר את החוץ אל הפנים ומשלב את אופי המשפחה ואורח החיים האירופי שלה. בית רחב ידיים המתפרש על שטח של כ-500 מטרים רבועים בשטח של 750 מטרים רבועים. אהבתם של בני המשפחה למוזיקה הביאה את רוזן לתכנן את הבית עם אלמנט מרכזי - הפסים, ולהכניסם בחוץ ובחללים שבתוך הבית, כפרשנות פיזית לנוכחות המוזיקלית. הפסים, שנראים כדפי תווים, יוצרים מראה ייחודי ויוצא דופן. אלמנט הפסים חוזר במגוון חומרים וגוונים בחוץ ובפנים, ואף שהבית בנוי עם קיר משותף, אלמנט זה מייצר נראות של הבית כמבנה עצמאי. הכניסה מובילה לחלל דו-קומתי מקורה המפריד בין אגפי הבית. כשנכנסים לבית מייד נגלה גרם מדרגות - יצירת אומנות אדריכלית מרשימה, בעלת צורה גיאומטרית יוצאת דופן. בתקרה חלונות סקיי-לייט המאירים את הבית באור טבעי מהגג ועד המרתף, כך שהוא מתפזר ברחבי הבית ויוצר אשליה של מדרגות עולות או יורדות. את ההשראה למדרגות קיבל האדריכל מהאומנות הסוריאליסטית של האומן ההולנדי מאוריץ קורנליס אשר (Escher). "לכל אורך הבית הוא צמוד לבית אחר, כך שיש צד אחד שמקבל שמש בשעות הבוקר ואחר הצוהריים וצד אחד חשוך לחלוטין, שלא מקבל שמש כלל", מספר רוזן, "המבנה מאורך וחששנו שלב הבית ייוותר חשוך. האתגר היה להכניס אור טבעי למקום שכמעט אין יכולת לקבל אותו, אלא רק מהגג. לכן יצרתי את גרם המדרגות. הזוויות של גרמי המדרגות מפזרים את האור לכל חללי הבית, בעוד שהמעקות משמשים כמעין רפלקטורים". מבט לים בצידו המערבי של הבית נמצא האגף הציבורי, הכולל מטבח, פינת אוכל וסלון. אלמנט הפסים בא לידי ביטוי גם באלמנטים ורהיטים בתוך הבית - קיר בחלל הציבורי מעוצב בנגרות תלת-ממדית צבועה בפסים לבנים, בדומה לאלמנט החיצוני של הבית. במטבח ניצב בוצ'ר מעץ בירץ' מעוצב פסים עדינים, ודלתות הפנים עשויות אלומיניום שחור עם מסגרות פסים וזכוכית. בשטח המקורה בחוץ עוד מטבח, סלון ופינת אוכל. ויטרינות זכוכית ענקיות מכניסות אור טבעי לבית. במפלס השני של הבית נמצאים חדרי עבודה, חדרי אורחים וחדר שירות מיוחד לכביסה. קומת המגורים נמצאת במפלס השלישי ובה שני אגפים, שאותם מפרידים חלל מדרגות פתוח תלת-קומתי. באגף המזרחי נמצאים חדרי המגורים של הבנות, שעוצבו בקו צעיר בשיתוף איתן. כל אחת מהבנות זכתה לסוויטה מפנקת. באגף המערבי יחידת ההורים ובה מרפסת ענקית שניתן לצאת אליה גם מחדר השינה וגם מחדר הרחצה המרווח. בחדר הרחצה אמבטיה 'פרי סנטדינג' לבנה, חיפוי קירות מגרניט פורצלן ונגרות מעץ במבוק, שממשיכה את קונספט הפסים ומעניקה מראה חמים. במפלס הרביעי ישנה עליית גג גדולה אך אינטימית מאוד; חדר נעים ושלו שממנו נשקף נוף יפהפה של הים ושל צריח מסגד סידנא עלי. "עליית הגג היא הפינה האהובה עליי", אומר האדריכל רון רוזן. "בניגוד לשאר חלקי הבית הגדולים והפתוחים מאוד, זהו מרחב אינטימי שגולת הכותרת שלו היא הנוף. אפשר לשבת שם לעת שקיעה ולהתמסר לרוגע ולשלווה".

בעשור האחרון הפכה האומנות האפריקאית לענף משמעותי בשדה האומנות הבין־לאומי. יצירותיהם של אומנים אפריקאים מוצגות בתערוכות ובמוזיאונים במרכזי האומנות החשובים בעולם וזוכות לפופולאריות. במכירות הפומביות החלו להקדיש מכירות מיוחדות לאומנות אפריקאית, עם היקף מכירות שמכפיל ומשלש את עצמו ושיאי אומנים שנשברים באופן תדיר. סיגל מרדכי, מנכ"לית סות'בי'ס ישראל, מספרת שמאז החל בית המכירות לערוך מכירות של אומנות אפריקאית, היקפן עולה ב-50% כל שנה ובכל מכירה משתתפים 20%-30% רוכשים חדשים. איך קרה שדווקא עכשיו האומנות האפריקאית מקבלת את אור הזרקורים? התשובה היא כמובן מורכבת ומתבססת על הבשלת תנאים במישורים רבים. ההיבט הכלכלי הוא אחד הדומיננטיים שבהם: בחלק מכלכלות אפריקה, נסיבות גיאו־פוליטיות הביאו להתרחבות מבורכת של מעמד הביניים וגידול במשכילים ובעשירים. העלייה ברמת החיים גרמה לביקוש גבוה לאומנות ובמיוחד אומנות מקומית, שתשקף את הזהות של הרוכשים. במקביל, חלה השקעה מוסדית משמעותית - מוזיאונים לאומנות עכשווית נפתחו, כמו גם בתי ספר רבים לאומנות והושקעו כספי מדינה במלגות ובשהות של אומנים במוסדות אומנות ברחבי העולם. עם הזמן העולם הפך להיות גלובלי ונגיש יותר - העברת קבצי דימויים מאפשרת לגשר על פערי מרחק פיזיים. מגפת הקורונה, שגרמה לסגרים בכל המדינות, השפיעה גם על אופי הפעילות בתחום האומנות, וגם השמרנים ביותר היום מוצאים שניתן להתרשם מיצירת אומנות דרך מסך, ולאו דווקא במפגש פיזי. הגלובליות היא גם תרבותית והיום אנחנו מורגלים יותר לתת מקום לדימויים שמשקפים תרבויות שונות, חוויות שונות וזהויות שונות. רעיון המגוון (diversity) הפך לערך מרכזי שפתח את הדלתות לאומנים רבים ואפשר להם למשוך אספנים מקצוות העולם, גם אם אין להם בסיס תרבותי-לאומי משותף איתם. בתוך עולם האומנות השפיעה במיוחד הביאנלה בוונציה מ-2015, שנאצרה על ידי האוצר והיסטוריון האומנות הניגרי אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor) ושבה ניתן מקוםחסר תקדים לאומנים מאזורים המוגדרים כפריפריה בעולם האומנות - דרום-מזרח אסיה, דרום אמריקה וכמובן אפריקה. היות והביאנלה בוונציה היא האירוע החשוב ביותר בשדה האומנות העולמי, הרי שהחשיפה לאוצרים, קובעי דעה ובעלי ממון הייתה קריטית עבור ההתפתחות של לא מעט מהאומנים שהציגו בה. ההשפעה הדרמטית מכולן קשורה באופן ישיר לתנועת Black Lives Matter, שפרצהלתודעה הבין־לאומית עם מותו בחניקה של ג'ורג' פלויד, על ידי שוטר במאי 2020. בעקבות מחאה זו הושם דגש על אומנים אפרו-אמריקאים במוזיאונים ובגלריות, והמגמה התרחבה מהר מאוד לאומנים אפריקאים בכלל. אספנים רבים החלו לאסוף אומנות שחורה באופן אקסקלוסיבי ואחרים החלו לשלב אותה באוספיהם, תוך מתן ביטוי לגיוון תרבותי. ואלו שמות כשמדברים על אומנות אפריקאית, חשוב לזכור שמדובר בעשרות אלפי אומנים שבאים מ-54 מדינות, שבהן חיים מאות שבטים וקבוצות אתניות, כך שמדובר במגוון אינהרנטי רחב. לכך יש להוסיף את התפוצה האפריקאית - יוצאי אפריקה שהם או הוריהם היגרו למדינות שונות מחוץ לאפריקה, אולם הם מזדהים בין היתר כאומנים אפריקאים. "אפשר למצוא באומנות האפריקאית את כל הזרמים והסגנונות באומנות", אומרת מרדכי. "כל אחד מהאומנים האפריקאים הוא אינדיבידואל בפני עצמו שמגיב דרך האומנות שלו לנושאים אישיים, חברתיים או פוליטיים וכיוצא באלה, כמו כל אומן גרמני, טורקי או ברזילאי". בין השמות הגדולים של האומנות האפריקאית העכשווית ניתן למנות כמה בולטים, שהפכו לשם דבר גם מחוץ להקשר האפריקאי. אל אנאצוי (El Anatsui) הוא מבכירי האומנים שיצאו מגאנה, בעל גוף עבודות רחב ומגוון, אולם הוא ידוע במיוחד בזכות המארגים שהוא יוצר מכיסויי אלומיניום של בקבוקי שתייה ואלכוהול וכן מחומריםאחרים. מארגים אלה מוצגים בשלל תערוכות חשובות וכן בירידי אומנות והם מזוהים איתו מאוד. אנאצוי בוחר בעבודות אלה להפנות את תשומת הלב אל הפסולת שבני האדם מייצרים. ינקה שוניברה (Yinka Shonibare) הוא אומן בריטי-ניגרי, שחוקר את הזהות המורכבת שלו דרך האומנות. הוא יוצר פסלים ומיצבים שבהם הוא משתמש בבדי הבטיק האופיינייםלאזורים שונים באפריקה. עבודתו מתייחסת רבות לנושא הגלובליזציה ולמפגש תרבויות. יצירותיו מוצגות בטייט מודרן, ב-MoMA ובמוזיאונים נחשבים נוספים. האומנית ג'ולי מהרטו (Julie Mehretu) ממוצא אתיופי ואת עבודותיה היא מתארת כסיפורי מפות ללאמיקום, שבהן היא שואבת השראה ממיפוי אווירי, תוכניות אדריכליות ועוד. ציוריה יכולים להגיע גם לגודל של 30 מטרים רבועים, שבהם היא משתמשת בצבעי אקריליק, עפרונות, דיו וצבע תעשייתי. אל אלה ניתן להוסיף גם את וויליאם קנטרידג' ומרלן דומא, שני אומנים מדרום אפריקה שבשנים האחרונות הפכו לאומנים מהחשובים בעולם, עם תערוכות רטרוספקטיבה ענקיות במוזיאונים כמו הרויאל אקדמי בלונדון והפלאצו גראסי בוונציה. בדור הצעיר ניתן למצוא את קהינדה וויילי (Kehinde Wiley), שאביו הניגרי היגר לארצות הברית, והוא התפרסם כאשר הוזמן לצייר את דיוקן הנשיא אובמה. וויילי מצייר בהשראת המאסטרים הגדולים של תולדות האומנות, אולם גיבוריו הם תמיד שחורים, מתוך רצון להנכיח את הזהות שלהם שכמעט נעדרת ביצירות הגדולות של תולדות האומנות. אומנית צעירה ומצליחה נוספת היא נידקה אקונילי קרוסבי (Njideka Akunyili Crosby) שגדלה בניגריה והגיעה לארצות הברית לצורך לימודים בשאיפה להיות רופאה. בדרך היא החליפה שאיפה זו באומנות והתמחתה בה. ציוריה מערבים טכניקות שונות, ביניהן קולאז' בשימוש עם בדים ועיתונים. תהליכי העבודה הארוכים שלה מביאים לכך שאספנים מחכים חודשים ארוכים ליצירותיה. גם בישראל ניכרת התעניינות גוברת באומנות אפריקאית, וזו מוצגת ביותר ויותר חללי תצוגה, אם כי עדיין לא במוזיאונים. סרג' תירוש, שהקים את הקרן Africa First, אומר: "בעשור האחרון החל עניין הולך וגובר באומנות שחורה עכשווית בעולם ובמקביל ישראלים רבים שעשו עסקים ועבדו ביבשת נחשפו אליה, והדבר מקבל ביטוי כאן בעיקר בשל יוזמות של אנשי אומנות ועסקים ישראלים". תירוש ממשיך ומספר שכבר ב-2017 הקים את אוסף Africa First. שהספיק לארח כתריסר אומנים אפריקאים לרזידנסי (שהות אומן) בישראל. "בשנה האחרונה אנחנו משתפים פעולה עם גלריה גורדון, שם הוצגו מספר תערוכות שזכו להצלחה מרובה בקרב אספנים ישראלים", הוא מוסיף. בימים אלה מוצגת בסניף בית המכירות סות'בי'ס בתל אביב תערוכה מתוך אוסף של שני אחים ישראלים, שהקדישו אותו לאומנות אפריקאית עכשווית. בתערוכה הושם דגש על ייצוג לאומנים מכמה שיותר מדינות באפריקה והיא מגוונת וצבעונית. "התערוכה הנוכחית של אומנות אפריקאית עכשווית ממשיכה את אותו הלך הרוח שאיתו אנחנו עובדים, לחשוף ולהציג לקהל המקומי שלנו אומנים, במקרה זה אפריקאים, שפועלים בסצנת האומנות הגלובלית, ליצור תוכן סביב הנושא המוצג, ובעיקר לחשוף באופן פומבי יצירות שאין אפשרות אחרת לראות אותן, מכיוון שהן באות כאמור מאוסף פרטי", אומרת מרדכי.למעשה, בישראל יש גם ייצוג מקומי של אומנות אפריקאית, של אומנים שהיגרו אליה בעיקר מאתיופיה. אחרי שנים שבהן האומנות של יוצאי אתיופיה התמקדה בתחום הקראפט המסורתי, הדור הצעיר והמוכשר יוצר ומציג אומנות עכשווית במגוון מדיומים הנוגעים לזהות ולמורכבות החיים. האומנית הבולטת והמצליחה ביותר הינה נירית טקלה,שעבודותיה נמכרות בארץ ובחו"ל בעשרות אלפי דולרים. בנוסף ניתן לציין את האומן משה טרקה, הציירות טיגיסט יוסף רון ומיכל ממיט וורקה, הצלמים גדעון אגז'ה ואפרים ווסה ואחרים. אם בעבר התייחסו לאומנות האפריקאית כטרנד חולף, הרי שכיום ברור שהיא כאן להישאר, כיוון שהיא מייצגת ערכים רחבים וחשובים בתרבות העכשווית. בשנים הקרובות סביר שנראה חדירה משמעותית יותר של אומנים אפריקאים למרכז הבמה לצד התמתנות בקצב הצמיחה.

הכתבה בשיתוף יריב בכר - הנדסה, ניהול ופיקוח עוד מימיו כלוחם בסיירת מטכ"ל, יריב בכר הוא בראש ובראשונה איש שטח. את העקרונות שלמד במסגרת הצבאית ואחר כך כמדריך טיולים אשר מאפיינים את אישיותו עד היום הוא מיישם כיום בחייו המקצועיים כמנהל החברה שנושאת את שמו בתחום הבנייה ומתעקש להעביר אותם הלאה גם לעובדיו. "אני אוהב את השטח", אומר בכר, "אני אוהב ללמוד אותו היטב - בין אם כלוחם, מורה דרך או בפרויקטים בתחום הבנייה - כי רק מי שנמצא בשטח, מכיר את השטח ומלווה באופן צמוד את הפרויקט יודע לזהות מראש תקלות אפשריות, למצוא במהירות את הפתרונות המתאימים וליישם אותם ביעילות בפועל". אחרי שירותו הצבאי, התקבל בכר לטכניון, שם סיים את לימודיו בהצטיינות, והחל לעבוד בתחום הבנייה בשנת 2000. במשך שבע שנים צבר בכר את ניסיונו כשכיהן בתפקידים שונים בחברות בנייה גדולות - כמו למשל, תדהר. בשנת 2007, כשנתיים לאחר שאושרה לראשונה תמ"א 38, הקים את יריב בכר - הנדסה, ניהול ופיקוח בע"מ, חברת פיקוח שהתמחתה בתחום ההתחדשות העירונית כבר בימיה הראשונים, מה שהופך אותה למעשה לאחת החברות הוותיקות בישראל בעולם ההתחדשות העירונית. מתעסק בכל בורג ובורג חברת "יריב בכר - הנדסה, ניהול ופיקוח" שעד לא מזמן עסקה בניהול פרויקטים במקביל לפיקוח מטעם בעלי דירות בע"מ אחראית למאות יחידות דיור שכבר נמסרו, ובקנה ישנן עוד כ-1,000 דירות שנמצאות כיום בשלבי תכנון שונים של תמ"א 38, פינוי-בינוי ומבנים לשימור בעיקר בתל אביב וברחבי גוש דן. כיום החברה מתמקדת אך ורק בפיקוח מטעם בעלי דירות בפרויקטים של התחדשות עירונית. היתרון הגדול שמביאה החברה בהשוואה למתחרים השונים הוא ניסיון רב בניהול פרויקטים. "כשאתה מנהל פרויקטים אתה מתעסק בכל בורג ובורג, מסביר בכר, "אתה מגיע פיזית לאתר, שותף לכל שלבי התכנון, לומד מהם השיקולים בכל פרט ושלב ומכירהרבה יותר טוב את החומר. הניסיון הזה מספק לי ולעובדים שלי ארגז כלים מגוון ורחב".דוגמא נוספת לארגז הכלים המגוון הוא בהיכרות עם גורמים רבים מהענף - קבלנים, ספקים ויועצים. בכר נזכר איך באחד הפרויקטים הוא זיהה מיד בתחילת עבודות החיפוי בבניין שחיפוי האבן החיצונית מותקן בצורה לא תיקנית. "מיד ביקשתי מהקבלן שיעצור את העבודה והסברתי לו מה הבעיות באופן ההתקנה, באותו שבוע דאגתי להגיע לאתר הבניה הרבה יותר מהמסגרת אליה התחייבתי על מנת לוודא שהעבודות ממשיכות בצורהנאותה, באותו שבוע נעזרתי גם ביועץ אבן שליווה אותי בלא מעט פרויקטים בעבר והעבודה אכן המשיכה בצורה תקינה. אין לי ספק שנמנע שם אסון שיכול היה להגרם עקב נפילת אריחי שיש מהבניין". דרושים עובדים מצטיינים גם העובדים של בכר מביאים איתם לשולחן רקע בניהול פרויקטים. "זה גיים צ'יינג'ר", טוען בכר, "גם לי וגם לעובדים שלי יש את הראייה הזאת. אנחנו יודעים איך מתכננים בניין, מבינים איך חושב יועץ אקוסטי ומה עובר בראש ליועץ תרמי, אנחנו מכירים אתכל סוגי הקשיים והפתרונות ויודעים מה לחפש כדי למנוע בעיות אפשריות מראש. גם מול הגורמים המוניציפליים בעירייה - אנחנו יודעים מה נדרש בחזיתות ומה במרתפים. במילים הכי פשוטות - מולנו אין אופציה לחפף. וזה נותן שקט הן לבעלי הדירות והן לעורכי הדין שיודעים שאפשר לסמוך עלינו". את העובדים בחברה בוחר בכר בפינצטה. הוא מקפיד שהם יעניקו ללקוחות שירות מסור, נעים אך אסרטיבי, בלי לעגל פינות, ודורש מהם - בדיוק כפי שהוא דורש מעצמו - לעבור השתלמויות בתחומים כמו אינסטלציה, איטום, חשמל חכם, אינסטלציה ועוד. "אני מגייס לחברה אנשים שמצטיינים במשהו", משתף בכר בגאווה, "זה יכול להיות בפרויקט גמר, בתזמורת או בצבא - לא חשוב התחום, העיקר שתהיה להם היכולת לבלוט ולצטיין. קשה ללמד מישהו להצטיין; את כל שאר הדברים בתחום שלנו - אפשר ללמוד". לפרטים נוספים הקליקו>>

קוניאק בשמלה קים ג'ונס, המנהל האומנותי של מותג העילית DIOR, הוזמן למשימה קריאטיבית במיוחד: יצירת קולקציית קוניאק במהדורה מוגבלת עבור מותג הקוניאק הצרפתי Hennessy X.O: דקטנר, בקבוק קוניאק וסניקרס. את ההשראה לעיצוב הדקטנר קיבל מבקבוקי הקוניאק של הנסי מתחילת המאה ה-20, שהיו מכוסים קלף מקומט, מזכירים כמעין בד או שמלה המכסה את גוף הבקבוק. "אתה יכול לראות את הצורה - יש את הצוואר, יש את הגוף. הכול שם", אמר בריאיון למגזין ווג. אלא שבמקום מעטפת הקלף בחר ג'ונס במעטפת אלומיניום שדימתה את עיטוף ניירות השעווה מהעשורים האחרונים, ושהודפסה בתלת-ממד. "ניגשתי לזה כאילו אני עוטף שמלת קוטור על הגוף", מספר ג'ונס. הגוון שנבחר לדקטנר, שצורתו מתפתלת מעלה בשיפוע, מספר סיפור משלו: בתחתית גוון ענברי כהה המשקף את הנוזל, במעלה הכלי הוא משתנה לצבע הברונזה המתכתב עם התווית של הנסי ובאזור שפת הבקבוק הופך לגוון כסף, המרפרר לחומר המקורי ממנו עשוי הדקטנר. הבקבוק עצמו מגיע גם הוא במעטפת דומה, בגוון זהוב אחיד. לקולקציה של ג'ונס עבור הנסי מצטרפות גם זוג סניקרס יפהפיות במהדורה מוגבלת, תחת השם HNY Low. הנעליים עוצבו בגווני הקוניאק המתכתבות עם האסתטיות של המשקה. העיצוב נקי ומונוכרומטי, חלקן העליון עשוי עור נובוק, סוליות הגומי מחורצות וג'ונס העניק להן ולשרוכים מעטה של פטינה מבריקה המדמה את השתקפות הנוזל בבקבוק. על הסוליה מוטבעים גפני הקוניאק. ואומנם מדובר בעולמות של פרמיום והוט קוטור, אך לג'ונס היה חשוב לוודא שהמוצר יהיה גם פרקטי ושם דגש על הנוחות והפונקציונאליות של הנעליים, כך שיתאימו גם לאירועים רשמיים וגם ליום-יום. hennessy.com זו לא מזוודה - זו יצירת אומנות מותג המזוודות היוקרתי RIMOWA, שנוסד בגרמניה בשלהי המאה ה-19, מוכר בזכות מזוודות האלומיניום קלות המשקל אך העמידות מאוד. המותג, שנרכש לפני שנים מספר על ידי לואי ויטון, יצא לאחרונה בשיתוף פעולה יוצא דופן עם המותג הלונדוני PALACE, שנודע בזכות עיצוביו הנועזים. המהדורה המוגבלת של המזוודה האיקונית CABIN DESERT בעיצוב בלעדי של ה-PALACE מציגה נוף סוריאליסטי של מדבר, גווני ורוד וחול על רקע אלומיניום כסוף. הדפוס הססגוני והמעטפת המחורצת מייצרים אשליה אופטית של אור המשתקף מהשמים הוורודים. אין ספק שאת המזוודה הזו אתם לעולם לא תפספסו על המסוע. rimowa.com/rimowa-x-palace ביזנס בהתאמה אישית מחלקת העסקים היא הנתח הרווחי ביותר לחברות התעופה מבחינת עלות נוסע, וחברות התעופה שעדיין מתמודדות עם נזקי הקורונה, מנסות בכל דרך למשוך את לקוחותיהן למחלקה הנוצצת. אחת מהדוגמאות לכך היא שיתוף הפעולה בין לופטהנזה לסטודיו Person Lioyd, המתמחים בעיצוב תעופה, כחלק משדרוג כולל של צי חברת התעופה, שנאמד בעלות של כשני מיליארד אירו. המעצבים הבינו כי מחלקת העסקים אינה מיועדת עוד לנסיעות עבודה לאנשי עסקים בלבד, אלא משמשת גם נוסעים ואפילו משפחות שרוצים לתבל את החופשות שלהן בפינוק והרפיה. מסיבה זו בחרו המעצבים בגישה מודולארית. כך למשל, נוסעי מחלקת העסקים החדשה יוכלו לבחור מבין שבעה סוגי מושבים, כמו מושב ליד החלון שמספק יותר פרטיות, סוויטת ביזנס הכוללת גם ארון בגדים  מיני-בר, מושב הכולל מיטה ארוכה במיוחד לגבוהים שבינינו (2.2 מטרים) ועוד. כל מושב ניתן לקירור או חימום לפי הצורך, וכולל גישה ישירה למעבר. לכל נוסע טאבלט 10 אינצ'שכולל את כל פונקציות המושב, התאורה והבידור. המושבים ארגונומיים וכמובן מתכווננים לכל זווית. הקונכיות המפרידות בין המושבים מוגבהות במיוחד ומבטיחות פרטיות מלאה. lufthansa.com/us/en/allegris#business-class כשלורן וטיפאני נפגשו לקמעונאית התכשיטים האמריקאית Tiffany & Co הצטרפה לאחרונה אחת מהדמויות המובילות בעולמות האופנה והסטייל, הלא היא לורן סנטו דומינגו, עורכת הסטייל הידועה מווג והאישה שמאחורי פלטפורמת האונליין המשגשגת Moda Operandi, שמונתה למנהלת האומנותית החדשה של קולקציית כלי הבית בטיפאני. סנטו דומינגו ידועה בחוש האופנתי ללא דופי שלה וברוח היזמות. מדובר בדמות בעלת השפעה רבה בתעשיית האופנה והיא הפכה לחלק קבוע באירועי אופנה ותצוגות ברחבי העולם. צירופה של סנטו דומיגו לכוח המשימה היא חלק מהאג'נדה של טיפאני לשיתופי פעולה יצירתיים, כפי שנעשה בעבר עם עורכת האופנה גרייס קודינגטון, האדריכל פרנק גרי, מעצב האופנה ריד קרקוף ועוד. במהדורה הראשונה שמובילה סנטו דומיגו בתפקידה החדש, נמצאת בין היתר קולקציית השולחן Tiffany Audubon, סט פורצלן יפהפה הכולל איורים מוטיביים של החי והצומח שהוצגו לראשונה בכלים של טיפאני במאה ה-19. צלחות הסט מעוטרות איורים עדינים של ציפורים, פרפרים ופרחים שופעי חיים, בשפת זהב צבועה ביד, כוסות יין לבנות חרוטות בסצנה של פרפרים במעוף, כלי הגשה מכסף סטרלינג בהשראת ציורי ציפורים יפניים מהמאה ה-19 ועוד. tiffany.com/search/?q=Audubon בגלריית Carpenters Workshop Gallery שבפריז, מציע המעצב הארי נורייב עולם חלופי, עטוף בג'ינס: מתקני כושר, שולחן איפור ואפילו עמדת די ג'יי. /carpentersworkshopgallery.com/artists/harry-nuriev

לטבע כוחות שלא ייאמנו, יצורים חיים הסתגלו לסביבתם, למדו לשרוד במשך מיליוני שנים ופיתחו לעצמם כוחות על שלידם נראים גיבורי העל של הוליווד וסביבתה כמו ילדים בגן. תארו לעצמכם יצור שיכול לקחת חתיכה מכל חלק בגופו וממנה להקים לעצמו דור המשך, שיהיה ההעתק המדויק שלו. צמחים יודעים לעשות בדיוק את זה, לדוגמה: כל עלה של הבגוניה וכל ענף הם פוטנציאל לאין־ספור צמחים חדשים, בלי כל מאמץ. אנחנו, בני האדם, לקחנו את התכונה המופלאה הזאת של הצמחים ופיתחנו אותה לטובתנו כבר לפני אלפי שנים, כדרך לייצר לעצמנו עוד ועוד צמחים מצמח אחד בודד ומפואר. בפרוש עלינו מגפת הקורונה על חסרונותיה ויתרונותיה הרבים מצאו את עצמםעוד ועוד צעירים הופכים למשכפלי צמחים מקצועיים כמעט. בשנים האחרונות נפתחו פה בארץ יותר מעשר קבוצות פייסבוק ייעודיות רק להחלפה של ייחורים בין חברים ולשיתוף סודות הייחור וההשרשה המוצלחים. בין כל הקבוצות בולטת במיוחד 'ייחורים בין תלאביבים', שהיא הקבוצה הפעילה ביותר בסוגתה ומונה כמעט 9,000 מייחרי צמחים חובבנים. דור המילניום גילה את חדוות עולם הצומח ובתוכה את טכניקת הייחור, וחיבק אותה חיבוק גדול. איך עושים את זה? להלן מדריך על קצה המזלג למייחר המתחיל: 1. קל מאוד לזהות צמחים שניתן לקחת מהם חתיכות לייחורים מוצלחים ובריאים. ככל שהצמח שאתם שוקלים לייחר פריך ושברירי יותר כך גדל הסיכוי שתצליחו להשריש אותו מייחורים. בטבע המנגנון הזה מאפשר לחתיכות מהצמח שנשברו ברוח ונפלו להוציא שורשים ולהפוך למעשה לצמח עצמאי.2. ייחורים עושים רק בעונות החמות, והכי טוב באביב.3. כמעט תמיד עדיף לייחר ישירות באדמת עציצים רכה ולא להתחיל במים. הסיבה לכך היא שבמעבר של ייחור שהשריש במים ייתכן נזק של מעיכה לשורשים העדינים ביום שבו תרצו להעביר אותו לאדמה. אם כבר יש לכם צמח שהשריש במים, רצוי לגזום גם את צמרתו וגם את שורשיו במספריים חדים ולבצע שתילה עם הרבה מים כדי לדאוג שהאדמה תמלא את כל החללים שבינות לשורשים.4. גזמו או שברו ענף או אפילו עלה של צמח שאתם אוהבים (בחרו צמח לפי הכללהראשון). תקעו את הענף (חשוב מאוד להקפיד על הכיוון של הייחור: רגליים באדמה וראש מחוצה לה) באדמת העציצים הטרייה. בהכנת האדמה לפני נעיצת הייחור טוב להוסיף לה גם מעט פחם או קינמון, למניעת ריקבונות, שהם האויב מספר אחת של הייחור שלכם.5. למייחרים כרוניים ולצמחים שבירים פחות וקשים יותר להשרשה, רצוי להשתמש ב'הורמון השרשה', שניתן להשיג בכל משתלה או חנות חקלאית שמכבדת את קהילת המייחרים. לאחר נעיצת הענף באדמה, חשוב מאוד להציבו במקום מואר מאוד אך ללא שמש ישירה ולשמור על לחות קבועה ומתונה בקרקע עד להשרשה ולקליטה. חשוב גם לדאוג שהייחור שלכם יהיה יציב ולא יתנדנד או יזוז במשך תקופת הקליטה וההשרשה.6. בצמחים המוציאים מיני חלב או עסיס, בזמן הגיזום חשוב למנוע מהחלב מגע כלשהו עם העור החשוף, כי הנוזל הזה עלול לצרוב מאוד ואף לגרום לכוויות או סתם לגרד. חתיכות מצמחים אלו גם לרוב יעדיפו מעט ייבוש במקום מוצל או קריר לכמה ימים לפני שננעץ אותם באדמה הלחה. מיניות בעולם הצומח היא עולם ומלואו, אבל האם שמעתם פעם על 'ריבוי א-מיני'? כשאתם לוקחים חתיכה מהגרניום באדן החלון ושותלים אותה בעציץ אחר או כשהגבעול של הבזיליקום ששמתם בכוס מים מתחיל להשריש, אתם משתמשים למעשה בתכונה המופלאה של הצמחים שמנצלים כל הזדמנות לשרוד. בנוסף לריבוי המיני הרגיל (שאכן מעסיק את ידידינו הצומחים לא מעט בשלל פרחים,פרפרים ודבורים, והקשר המיני המיוחד שבו כל אלו משתתפים בחגיגה ליצירת זרעים), רוב הצמחים פיתחו מנגנון ריבוי מקביל נוסף שלא מחכה לעזרה מאף אחד. ריבוי א-מיני, הנקרא גם ריבוי וגטטיבי, הינו תכונה משותפת לרוב הצמחים שאנחנו מכירים ובעזרתה מסוגלים הצמחים לשכפל את עצמם לעד גם בלי עזרה מחברים. היתרון הגדול של הריבוי הווגטטיבי עבורנו בני האנוש, הוא שהוא מאפשר לשכפל לעד מינים מובחרים של צמחים שגילינו ולשמר אחת לאחת את התכונות של צמח האם הפורה, הפרחוני או החסון במיוחד. בתל אביב זה כבר הפך ל'מגפה' של ממש, המתפשטת כמו אש בשדה של פוטוסים,סוקלנטים ומונסטרות, זמיות ובגוניות. התל-אביבים הצעירים והחביבים הבינו היום את מה שהסבתות שלהם כבר כמעט הספיקו לשכוח, והם מגדלים לעצמם את הג'ונגל האורבאני שלהם לבד ובחינם, ממש כשם שהיה עושה הדור שבנה את המדינה. כל אם עברייה אז הייתה מגדלת לעצמה מחתיכות את אוסף הצמחים שלה, וכל אב היה תוקע ענפים של עצי פרי באדמה למען תיתן פרייה. בין שגם אתם תל-אביבים ובין שאתם תושבי הפריפריה, הגיע הזמן שתתחילו לייחר צמחים בעצמכם בכיף, כי גם היום, כמו כשאנו באנו, למי יש כסף מיותר לקנות צמחים הביתה כשהשכנים שלכם זורקים ממילא חתיכות נפלאות מהם לערמת הגזם. ובעצם, למה שלא תנסו גם אתם לגדל צמחים בעצמכם? זה קל ובחינם, בטוח שתהיו חלק מהטרנד החם הזה ומקסימום תצליחו בגדול. רשימה חלקית של צמחים קלים במיוחד לייחור מחתיכות:1. פוטוס זהוב2. מונסטרה לסוגיה3. צורית לסוגיה (או צורית מורגן המומלצת למקום שמשי)4. בגוניה לסוגיה (ויש הרבה מאוד סוגים)5. בשמת הגינה6. פלרגון תריסני (גרניום בשפת העם)7. גרניום לימוני (תבלין לתה וצמח רפואה)8. פלומריה ריחנית (פיטנה - עץ פרחי הוואי)9. פרטולוקוריה אפריקאית10. אגבה רכה כמו תמיד בעולם הצמחים, לכל צמח יש את תנאי התאורה המועדפים עליו. חשוב ללמוד על הצמח שאותו אתם מייחרים ולספק לו (אחרי הקליטה הראשונית) את המיקום והתנאים האהובים עליו, כדי שיהיה מבסוט וישמח גם אתכם בחזרה.

התחלה"נולדתי וגדלתי במשפחה מוזיקלית ואומנותית. סבתא זמרת אופרה וסבא צלם, שבהמשך פתח חנות לצילום ברחוב דיזינגוף שבתל אביב. בכל שבת בילינו בקונצרט משפחתי. למרות זאת, ההורים דווקא חשבו שיהיה לי נכון יותר לבחור תחום מן המיינסטרים. לימים נישאתי, ילדתי שני ילדים ופתחתי משרד לליהוק שחקנים. עבדתי בתחומי הטלוויזיה והפרסום. לאורך השנים למדתי עוד אין-סוף דברים שהעשירו את עולמי, אבל לא בהכרח דייקו את התשוקה האומנותית שלי. נפרדתי מבעלי וחייתי בזוגיות אחרת, וכשזו באה לסיומה התחולל השינוי הגדול בחיי". דרך"באותה תקופה חזרתי לאהבה הקודמת שלי כילדה: סריגה ורקמה. נשאבתי לעשייה הזו ויצאתי לאירלנד לכיתת אומן, שם פגשתי זוג ישראלים שהאיצו בי להירשם לשנקר ללימודי עיצוב טקסטיל. איחרתי את מועד ההרשמה אך הצלחתי לגשת לוועדת חריגים, ותוך שבועיים כבר היה לי תיק עבודות מוכן. בוועדה התקיים שיח מרתק, בין השאר אמרתי לחברי הוועדה את המשפט שכנראה בזכותו התקבלתי: טקסטיל וסריגה הם החיים עבורי - הם אין-סופיים ובלעדיהם אין לי קיום. התקבלתי! בשנה שעברה סיימתי את לימודי עיצוב הטקסטיל. לעבודת הגמר הכנתי מיצב טקסטיל ששמו 'הבר בגינה שלי'. זה היה קרנבלשל טקסטיל, צבע ובוטניקה, בהשראת ספרו של מאיר שלו 'גינת בר'. העבודה היא הפשטה לגינה עשויה מטקסטיל שריחפה בחלל. היא עשירה בצבע ועשויה בטכניקות של ליפוף, סריגה ידנית, סריגה במכונה שטוחה וסריגה תעשייתית, תפירה והדפסות של מחברים בתלת־ממד. העבודה תוצג במאי הקרוב בתערוכה, בגלריה שנמצאת בממפיס, טנסי, ועוד לפני שהוצגה יש סביבה עניין גדול". טכניקה"אני יוצרת מולטי־דיסציפלינרית. בנוסף לחומרי טקסטיל אני עובדת עם סיליקון, פולימרים, פליז ועוד מתכות קשות. העבודות שלי הן יצירות תלת-ממד אומנותיות, וחלקן הקטן כולל גם מוצרים שמישים, לדוגמה תיקי המשי שייצרתי עכשיו בשיתוף פעולה עם אומנית אוזבקית. בעבודות אני משלבת טקסטיל רך עם חומרים כבדים וחזקים. אני לא אוהבת הרמוניה. אני יוצרת בסגנון ואבי-סאבי אבל באופן אינטואיטיבי. אני נמשכת לאותנטיות ואמת: לא פוטוגני ולא מבויים". השראה"בעיקר החושים המפותחים שלי: שמיעה, ראייה וריח. אולי לא מקורי לומר, אבל סביבת החיים שמקיפה אותי ביום-יום היא מקור ההשראה הגדול ביותר עבורי". קדימה"אני שמחה מאוד על ההכרה שאני מקבלת, זה לא היה משהו שחלמתי עליו ואני לא מרגישה שסיימתי לממש את החלום שלי. אני לא חושבת על העתיד, אלא מסתכלת על כל יום ביומו. בימים אלה אני עובדת על עיצוב חדרים ולובי לשני בתי מלון ומסייעת לשתי אומניות טקסטיל לקראת תערוכה גדולה שתוצג בקיץ הקרוב. הייתי רוצה מאוד להמשיךולעבוד עם חללים ציבוריים ופרטיים ולהביא את האמירה האומנותית שלי לתוכם".

התחלה "מגיל אפס אני יוצרת. אמא שלי הייתה במקצועה מורה, אבל היא הייתה גם ציירת מוכשרת שלא הביאה לידי מימוש את יכולותיה. בזכותה אני מחוברת בכל נימי נפשי לעולמות האלו. תמיד התעסקתי ביצירה, ציירתי, רקמתי, סרגתי וארגתי. תמיד הייתה לי משיכה לחומרים שניתן לעשות בהם טרנספורמציה. זה היה ונשאר עולם התוכן המרכזי בעולמות היצירה שלי. למדתי אדריכלות אך מעולם לא עסקתי בזה ובסיום הלימודים עברתי לתחום האופנה. היה לי מותג אופנה משלי בשם 'ג'רי'. עיצבתי, ייצרתי ומכרתי אופנה. היו לי שתי חנויות בוטיק בתל אביב, אבל לפני כשש שנים החלטתי שמיציתי ואניחייבת 'לאוורר את המוח' ופרשתי ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל". דרך "בשנת הלימודים הראשונה בבצלאל חלה נקודת מפנה, כשעבודות איור רקומות שהכנתי בלימודים הוצגו בשבוע האיור תל אביב 2018 בתערוכה בשם Out Of Line. האיורים הועברו לבדי קנבס ועליהם נעשתה עבודת הרקמה. נעזרתי ברוקמות בדואיות מהעיירה לקייה. הרקמה הייתה דרך להוסיף לאיורים רובד משלי ולחבר אותם לעולמות האופנה שמהם באתי. ממש עכשיו חזרתי מרזידנסי [תוכנית שהות אומנים] במקסיקו סיטי, שמנהלת האומנית הישראלית לשעבר טל פרנק ונקרא Radio 28. מבחינתי השהייה שםהייתה מתיחת גבול חדשה. מגיעים אליו בדרך כלל כחמישה אומנים שנדרשים קודם למבחני התאמה, לשהייה בת חמישה שבועות. איתי היו גם שני אומנים מקסיקניים, אומנית מארצות הברית ואומנית מקולומביה. המקום מאפשר להתנסות בכל חומר או טכניקה שעולים על דעתך. זו הייתה חוויה עילאית. נחשפתי לחומרים חדשים לחלוטין, כמו חוטים מכל מיני סוגים, מתכות, פי-וי-סי וכדומה, ואני משלבת אותם בעבודת הרקמה שלי". טכניקה "טכניקת העבודה המרכזית שלי היא רקמה ידנית אינטואיטיבית מאוד. אני מתייחסת אל החוט ככלי לרישום וציור, שאיתו אני עובדת על גבי דפוסים ואת רובם אני מצלמת בעצמי ועושה עליהם כל מיני מניפולציות ממוחשבות. החומרים שבהם אני משתמשת בעבודות שלי מגוונים וכוללים לרוב בדים ומגוון של חוטים, אבל אני מנסה בכל פעם למתוח עוד את גבולות החומרים שבהם אני משתמשת". השראה "עולמות ההשראה שלי מגוונים מאוד. אני מעידה על עצמי שהראש והעיניים שלי פתוחים ונמצאים במצב ספיגה תמידי. האומנים שאני רואה בהם 'גדולים מהחיים' הם פרנסיס בייקון ואומנית הקולאז' הדאדאיסטית האנה הך שיצרה בשנות ה-40". קדימה "ממקסיקו חזרתי עם קבוצת עבודות שאותן אני רוצה להמשיך ולפתח. המטרה שלי היא להציג תערוכת יחיד. אני מרגישה בשלה לחלוטין, גם בזמן וגם במקום".

המרפסת הזו מיוחדת במינה. היא שייכת ללקוחות העבר של שי דוד, בעלים ומנכ"ל 'כרכום'. בני הזוג מכרו בית עצום ממדים עם גינה מרווחת, שאותה דוד תכנן והקים. הבקשה שלהם היתה מאוד נקודתית: "גם בפנטהאוז החדש, אנחנו רוצים להרגיש את פיסת גן העדן, את הטבע, בדיוק כמו בביתנו הקודם". בעת החיפוש אחר הדירה, נושא החוץ היה קריטי עבורם ולכן ביקשו מרפסת מרווחת וגדולה. הם רכשו דירת פנטהאוז שבה 130 מטרים רבועים, כשהמרפסת היא 50מטרים (12 מטרים על 4 מטרים). לדברי דוד "הרעיון היה לעצב מרפסת לא סטנדרטית.היא לא גדולה כל כך, בייחוד כשמדובר בלקוחות שבביתם הקודם נהנו מגינה בת חצי דונם". דוד מסביר כי "מרפסות סטנדרטיות מרוצפות בדרך כלל באדניות הממוקמות בהיקף, ופזורות בהן פונקציות של אזורי ריהוט שונים כמו פינת אוכל, פינת רביצה וכו'. הרעיון בדירה הזו היה קודם כל לתת במה לטבע. "לצבוע" את המרפסת בירוק. תהליך החשיבה והתכנון היו הפוכים. איך קודם כל הופכים אותה לירוקה לגמרי, ממש סוג של גינה בשחקים, ריאה ירוקה ורק אז מקום מפלט לטובת אירוח, בישולים ועוד. הדרישה היתה ליצור מקום שאפשר לברוח, לשמוע ציפורים, לא לראות שכנים, להתנתק. המטרה הייתה להגדיל את תחושת הירוק בחלל. בראש ובראשונה השטח הוגדל לאור החיפוי הוורטיקלי של הקירות בירוק, כולל קירות הליבה של המעלית והמדרגות. ממש מעטפת ירוקה שמגדילה אופטית את שטח המרפסת ומסתירה את השכנים והנוף האורבני המשעמם שמשתקף ממנה, לצד הבניינים שממוקמים בקרבה. לדברי דוד "כל התכנון והחשיבה מרגע רכישת הדירה ועד סוף התהליך, היו שהחוץ והפנים הם מקשה אחת ללא הפרדה. כך גם ההשקעה. פנים וחוץ זהים. הרעיון היה להסתיר כל פיסת בטון ולהעצים את החוויה". אדניות פלדה וצמחייה נשפכת כדי לשתול שתילים וצמחייה במרפסת, היה צריך להגביה את חלקה, ולמעשה ליצור גן אמיתי שתול בצמחייה גדולה ושופעת. לדברי דוד "יצרנו 'אמבטיה' מלאה במצע שתילה. את הקירות האטומים ללא ויטרינה עטפנו רצפה-תקרה בקיר צמחייה משולב במפל מים,ש'נופל' לבריכת נוי עם דגי נוי וצמחי מים. הנוף האורבני המשעמם הוסתר על ידי צמחייה גבוהה, חלקה באדניות פלדה וחלקה ממוקמת בגן המוגבה. נבחרו הרבה עשבונים וצמחים רב-שנתיים ירוקים בגוונים שונים. הקיר הירוק נשתל בצמחייה שרכית ונשפכת, שמעניקה לו תנועה ומעצימה את חוויית השהייה". "מעל המרפסת בנינו פרגולה חשמלית שנפתחת ונסגרת בלחיצת כפתור כדי לתת במה לשמיים, בהתאם למזג האוויר, כך שהגן ורסטילי ומותאם לכל תרחישי עונות השנה. עוד בגן, תאורה דקורטיבית שמותאמת למסיבות, מפגשים אינטימיים וארוחות וגם פטריית חימום", מוסיף דוד. שתי פינות הישיבה העיקריות נמצאות בקצוות של המרפסת. כך שכל פעם שמתיישבים באחת מהן, המרפסת נפרסת למתבונן. בדירה עצמה ממוקמת לה פינת אוכל קטנה, כאשר דווקא בחוץ ממוקמת פינת האוכל המרכזית והשימושית ביותר. באזור המוגבה ממוקם סלון חוץ עטוף בירוק, שמרגיש כמו באמצע הטבע. שני האזורים מקושרים ביניהם באבני מדרך, טבועים בירוק ומוקפים בו. הירוק משתלט גם על אזור ההליכה. לסיכום, דוד מסביר כי "זהו גג שמתאים לשוחרי טבע. לא מרפסת למסיבות ענק או מנגלים. מרפסת שתוכננה במיוחד לצורכי בני הזוג ואהבתם הרבה לטבע. כאשר נחשפים לכך לראשונה מופתעים מהטבע הפראי שמתנוסס שם. הרעיון היה להחזיר את הטבע למקום בנוי ועטוף בטון בקומה גבוהה בעיר. ליצור מיקרוקוסמוס מנותק לגמרי".

בלב אמסטרדם, לא רחוק מכיכר דאם, בבניין מסורתי ועתיק ברחוב שבו מבנים טוריים בעלי חזיתות צרות, נמצאת דירה בת שלוש קומות ו-75 מדרגות. מלאה באור טבעי, חלונות מאורכים מרצפה לתקרה ורצפת פרקט מסורתית מקורית בדוגמת 'פישבון', בעלי הבית הם זוג בשנות ה־ 40 לחייהם ולהם שתי בנות מתבגרות. הזוג הכירו את מעצבת הפנים קרן גנס שלמדה ב-Ecole Greta/Ecole Boulle בפריז, בתקופה שבה גרו בעיר. הסגנון הקוסמופוליטי שאינו נכנע לטרנדים, המאפיין את חתימת ידה ורחוק מהסגנון האירופאי המאופק ממנו ביקשו להימנע, הוא זה שגרם להם לבחור בה על אף שבאותה תקופה כבר שבה עם משפחתה לישראל. המראה שהתקבל אינו שגרתי - מחבר בין המסורתי לעכשווי ומיישם קו פנים נקי ופשוט שמותאם לחיי משפחה עירוניים ותוססים, מלאי חום, אהבה וצבע. תהליך התכנון נעשה מרחוק, על ידי תמונות ותוכניות שהועברו אונליין וכלל תוספת קומת גג בשטח של 50 מטרים רבועים, המיועדת להשכרה לסטודנטים צעירים ובעתיד אף לשמש את אחת מבנותיהן של הזוג כסוויטה עצמאית. בחירת החומרים ופרטי הריהוט נעשתה בביקורים מרוכזים באמסטרדם, פריז ותל אביב. גנס הפכה את המכשולים שהתגלו במהלך השיפוץ להזדמנויות: היא חשפה את הרצפה המקורית שהייתה מתחת לשטיח אדום כבד; הוסיפה במעלה 75 המדרגות התלולות תמונות של בני הבית ויצירות משתנות של הילדים כדי לגוון את שגרת הטיפוס היומיומית של בני המשפחה; חדר אמבטיה צר וחשוך הפך לחדר מואר וחם לנערה בגיל העשרה עם אור טבעי החודר מבעד לסקיילייט שתוכנן בתקרה; הגדלת חדר האמבטיה של ההורים והוספת חדר שירותים נוסף בקומת חדרי השינה עבור בני המשפחה המגיעים לביקורים מחו"ל. בתוך כך, שילבה אריחי קיר מעוטרים ועשויים עבודת יד ברצפת חדרי האמבטיה; רהיטי וינטג' לצד רהיטים חדשים; שילובי בדים ייחודיים של שטיחים, וילונות, כריות ושאר הטקסטיל. המדרגות הן הדבר הראשון שפוגשים כבר בכניסה למתחם, וכדי להגיע לקומה הראשונה יש לטפס כ-30 מדרגות. "האתגר המרכזי היה איך להפוך גרם מדרגות גנרי, שאתה נאנח עוד לפני שהתחלת לעלות בו, למשהו מעניין וחווייתי. הפכנו את האתגר להזדמנות על ידי חשיפת הרצפה המקורית והוספת פרטי אמנות, שהפכו אותו למונומנט חוויתי שנעים להתהלך בו". ראשית, הסירה גנס את השטיח האדום המהוה שעל גבן וחשפה את מדרגות העץ המקוריות שצבען נוטה לירקרק. הן שויפו ונמרחו בלכה, ששימרה את מנעדהגוונים המקורי. על הקיר, שמלווה את הבאים מעלה, שילבה מסגרות עם ווים בעבודת יד בדמות חלזונות שנרכשו במרוקו, בהן שולבו תמונות של בני המשפחה ויצירות של הבנות,שניתן להחליף מעת לעת. התוצאה חווייתית - גרם מדרגות מסקרן שמעלה חיוך. בקומת הכניסה לא בוצעו שינויים מבניים רבים. מאחר שהחורף בעיר קר במיוחד, החליטו גנס ובני הזוג לשמור על הקיים כך שניתן יהיה לסגור את הדלת ולשמור על חום. עם זאת קיר מקורי, שחצץ בין המטבח לפינת האוכל בוטל. בנוסף, יצרה גנס קיר זכוכית שחוצץ בין מסדרון הקומה לסלון ומהווה אתנחתה בין הכניסה לחלל האירוח, כך הסלון נגלה בשלבים וכך גם חודר אור טבעי לחלל המסדרון. על גבי הקיר שילבה עבודות גזרי נייר בגוון אוף וויט שמוסיפות עניין. רצפת העץ המקורית בדוגמת 'פישבון' שויפה וחודשה והקירות נצבעו בלבן מעט אפרפר שמייצר אווירה קאז'ואלית ואינטימית בקומה שטופת האור. העמדת הריהוט בסלון שונתה ועתה החלל רחב הידיים חולק לשתי פונקציות - בראשונה ספת רביצה עמוקה עם שזלונג בגוון אפור TAUPE חם שמותירה את החלל פתוח ואוורירי. כיסא, שנמצא ברשות המשפחה שנים, רופד בבד חדש בגוון אוף וויט ומתחת לפינת הישיבה שובץ שטיח קילים בגווני חמרה וכתום שמוסיפים צבע. הסידור החדש אפשר לתת מקום של כבוד לפינת פסנתר, שמעליה נתלו שני שטיחים בעבודת יד שנקנו במרוקו. הפינה השנייה בחלל היא עמדת עבודה קטנה ובה שולחן בית ספר בגוון צהוב שנרכש בשוק פשפשים מקומי. מעליו נתלה פוסטר ענק של פריז בגוונים של שחור ולבן. הווילונות לא נתלו על מסילות )כפי שמקובל באירופה המסורתית(, אלא על מוטות ברזל בהם מושחלות לולאות בודדות הקשורות בעבודת יד כך שהבד ייפול בצורה טבעית ולא אחידה. הם אינם אטומים לגמרי, כך נגלים מבעד לפתחים הגדולים עצי הענק המוריקים שברחוב. פינת האוכל שויפה ואת הגוון החום הכהה מחליף גוון עץ אלון טבעי. הכיסאות המקוריים נמסרו ובמקומם נרכשו כיסאות עץ חדשים שנצבעו בגווני פסטל. מעל נתלתה מנורה עשויה רצועות עץ אלון, המייצרת הצללה מעניינת בחלל כולו. על גבי הקירות נתלו סלסלות קש בגוונים שונים, שלוקטו בשווקים באמסטרדם. בהמשך לפינה מרפסת סגורה מעוטרת ויטראז'ים ישנים עם מסגרות ירוקות המשמשת כחדר עבודה ובו שולחן עשוי ברזל ועץ במראה נקי ולצידו לוח שעם ענק. גנס בחרה לשלב באזור זה וילונות בעבודת יד מעוטרים בפס צבעוני.   על גג העולם בעת העלייה לקומת חדרי השינה (הקומה השנייה בדירה) נגלה ווייב שונה לגמרי, שגורם לתחושה מעט אחרת, מודרנית וקלילה יותר. כדי להתאים את הקומה לצורכי המשפחה יצרה בה גנס מספר שינויים: אחד מהם הוא ביטול חדר האמבטיה הגדול והפיכתו לחדר שינה עבור אחת הבנות. החדר מוצף אור טבעי מבעד לסקיילייט שתוכנן בתקרתו. היא ניצלה את הממד הארוך והצר ותכננה בו מיטה, תחתיה שטח אחסון, אותה חובקת נישה. הפרופורציות שנוצרו נעימות ואינן מכבידות על החדר. בני המשפחה מרבים לארח לכן יצרה עבורם גנס שירותי אורחים וכן חדר אורחים. בנוסף יצרה חדר רחצה עבור הבנות ובחדר הרחצה של בני הזוג שילבה אסלה. את רצפת חדרי הרחצה עיטרה באריחים בעבודת יד ובמקום ארונות אמבט סגורים ומכבידים בחרה ברהיטים פתוחים ואווריריים. גודלו של חדר השינה של בני הזוג מאתגר. גנס ניצלה עמוד קונסטרוקטיבי בחלל ליצירת נישה בה מאוחסנים כריות וכלי מיטה. המיטה עצמה מינימליסטית בצורת קופסה וניצבת במרכז החלל. תחתיה שטיח עבודת יד שנרכש במרוקו בגוון ורוד מעושן. רצפת הפרקט הישנה הוחלפה ברצפת עץ אלון בהיר, על גבה נפרסו מגוון שטיחים צבעוניים. מהתקרה, שגובהה כשלושה מטרים וחצי, משתלשלות מנורות עשויות ראטן ואלומת האור הבוקעת מבעד לחריצים משווה לקומה אווירה מכילה ואינטימית. 17 מדרגות נוספות מובילות לעליית הגג שתוכננה כדירת לופט, והיא מספרת את סיפורה של הדירה: מקומה ראשונה, שתוכננה כמסורתית יותר, לקומת החדרים שתוכננה בקו מודרני ועדכני ועד לקומה השלישית בה האווירה קלילה וצעירה, מכיוון שהיא יועדה מלכתחילה לשוכרים צעירים. שטחה כ-50 מטרים רבועים והיא מלבנית ואורכית. מצד אחד שלה, זה הפונה לחזית הבניין, יש חלונות שצופים אל העיר התוססת ומעברה השני מרפסת אינטימית עם יציאה הן מיחידת המגורים והן דרך מסדרון נפרד. הכניסה לדירה נעשית ממרכז החלל כך שכל המרחב פרוס בפני הבאים. בירכתיה חדר שינה קומפקטי עם ארון קיר וחדר רחצה המואר דרך חלון פנימי. "היה עלינו לייצר יחידה בעליית הגג שתהיה סגורה ואטומה בפני הקור, אך בד בבד גם תייצר פתיחות. שטחה לא גדול ועדיין התעקשנו לשלב בה את כל הפונקציות כך שתשמש כיחידה אוטונומית. הצלחנו אפילו לשלב בה מכונת כביסה בחדר הרחצה. כמו כן, חשוב היה לנו שגם בני המשפחה יוכלו להנות מהמרפסת מבלי לוותר על תחושת האינטימיות של הדיירים. על כן יצרתי מסדרון קטן שממנו יציאה למרפסת, ישירות מהדירה", מתארת גנס. היחידה רוצפה רצועות עץ אלון טבעי, שמכניס חמימות לחלל והקירות והאלמנטים נצבעו בחמישה צבעים שונים. לשיטתה של גנס, דווקא בחלל קטן צבעוניות שכזאת יוצרת אימפקט מרשים. הקיר בחדר השינה נצבע בגוון ירוק מעושן וההפרדה בינו לבין החלל הציבורי נעשית על ידי וילונות אטומים. הרהיטים מינימליסטיים ואינם מכבידים על החלל, כך גם הצבעוניות הפסטלית של אביזרים שונים שמוסיפה חום ועליזות. בחדר הרחצה השתמשה גנס באריחי בטון בעבודת יד בגוון ירוק. האי במטבח יוצר מקונסטרוקציית ברזל על גבה הותקן משטח משובץ אריחים. הוא משמש כרהיט רב־תכליתי - לבישול, אירוח, אכילה וכשולחן עבודה. הפוזיציה שלו בחלל, אל מול המרפסת, מאפשרת לדיירי היחידה להרגיש שהם בחוץ גם כשהם בפנים. "המטבח בקומת הגג היא הפינה האהובה עליי במיוחד בפרויקט הזה", מספרת גנס. "את באמסטרדם, על גג העולם תרתי משמע, מולך נפרס נוף מרהיב ועדיין את מרגישה עטופה - בחלל שהוא פתוח מחד ואינטימי מאידך. זהו המקום שבו עובדים, מבשלים ומארחים ואין שום אלמנט שחוסם אותו. הוא פתוח לכל הכיוונים".

לפני עשור חזרה קרן גרוס ארצה אחרי שהתגוררה במשך שנים בלונדון והחליטה להמציא את עצמה מחדש. בגיל 40 היא מצאה את עצמה בעיר חדשה בלי עבודה שהיא אוהבת. חברתה הטובה, שמכירה אותה מגיל 16, יעצה לה ללמוד עיצוב: "זה תמיד היה בנפשך, תמיד התעסקת בזה, זה חלק דומיננטי ממי שאת". משום מה היא אף פעם לא חשבה על זה קודם. לפתע זה היה נראה רעיון לא רע. חודש לאחר מכן היא כבר התחילה ללמוד את המקצוע ב'בבניין ודיור' ומאז ועד היום היא כבר עיצבה והלבישה עשרות חללים עם טביעת אצבע שאי אפשר לפספס. מה זה אומר הלבשת בית? יש הבדל בין זה לבין עיצוב?"הלבשה זה אומר שמקבלים איזושהי תבנית של בית ומבלי לשבור קירות, לשפץ או להזיז - יוצקים את התוכן. לא משנים סדרי בראשית. זה הטקסטיל, הריהוט, החומרים, האביזרים, השטיחים והווילונות. זאת עבודה של ליקוט, התעסקות בפרטים. כשאני מלבישה בית אני לא חושבת רק על המעטפת, אני מדמיינת את הלקוח שלי יושב על הספה ושותה את כוס הקפה שלו ורואה איך הכוס תיראה ואיך השטיח ואיך השולחן, עד הפרט הקטן בווילון. עיצוב פנים זה התעסקות גם במבנה עצמו. אפשר לקחת דירה, להשאיר את המעטפת אבל לשנות את כל החלל הפנימי. זה יכול לכלול שיפוצים, חידושים או החלפה בין חדרים, תלוי בפרויקט". את רואה הרבה הבדל בין העיצוב בארץ לזה של אנגליה?"בטח. באנגליה אפשר לראות הרבה עושר, תחשבי על טירות. זה משהו בתרבות. בישראל אנחנו מגיעים מתרבות הצנע, קיבוץ גלויות, סוציאליזם, זה משפיע בלי שאנחנו אפילו מודעים לזה. הרבה אנשים רגילים לעשות את מה שהם ראו אצל האחות או החברה, בעיניי זה קשור לתרבות הישראלית. באנגליה יש חשיבה יותר עצמאית. זאת מדינה עם היסטוריה עתיקת שנים. חוץ מזה, השימוש בצבעים זה משהו שהוא בא בטבעיות, אנשים לא מפחדים מזה. בארץ הרבה חנויות נצמדות לסגנון הנורדי והמינימליסטי. זה נהדר אבל בעיניי זה לא כמו להיכנס לחלל שיש בו טפטים ושימוש בסוגים שונים של חומרים וצבעוניות שהיא הרמונית ומדויקת. יש פה פלטה הרבה יותר מצומצמת. אבל אני מאמינה שיש גם תנועה חדשה, אנשים מוכנים להיפתח לדברים חדשים". את מרגישה שהדברים שעובדים באנגליה יכולים לעבוד גם בארץ?"כן. למה לא? אני חושבת שנושא הטפטים לדוגמה מאוד נכנס לארץ. אצלי אין פרויקט שאין בו טפטים, זה משהו שמאוד מאפיין את העבודה שלי. הבדים באירופה הם מדהימים, עשירים ומיוחדים. כשאני נוסעת ללונדון אני בהיי. אני תמיד מביאה איתי הביתה כריות. אין סיבה שרק הם ייהנו מהיופי הזה. לגבי המזג אוויר, לפעמים אנשים אומרים לי: "מה? ספת קטיפה? אבל נורא חם", אבל בעיניי זה לא באמת משנה; אם חם ממילא המזגן שלך עובד אז זה לא רלוונטי. הרי אף אחד לא יושב בבית על הספה ומזיע, בלי קשר לסוג הבד שבו היא מרופדת. אנחנו יודעים למצוא פתרון לכל דבר בלי קשר לבד כזה או אחר. בדים צריכים להיות נעימים וכיפיים, זה מה שחשוב בעיניי". איך היית מגדירה את המשנה העיצובית שלך?"אני מאוד אוהבת עושר; צבע, טקסטיל, שכבות. שילוב של הדפסים שבהתחלה לא ברור ללקוח איך הם בכלל ילכו ביחד, אבל במוקדם או במאוחר הם מבינים שזה עובד מדהים. שילובים שהם לא קונבנציונאליים. הרבה בתים בישראל נראים אותו הדבר, בוודאי בעידן של היום שלכולם יש אינסטגרם, פייסבוק, פינטרסט ומגזינים. יש אין-סוף מידע שמועבר אלינו ללא הפסקה. התפקיד שלי הוא להזכיר ללקוחות שהבית צריך לייצג את מי שהם, ואז לעזור להם להעצים, להגדיל, להרחיב ולמתוח את השריר הזה. כל זה מבלי לאבד את האמת שלי. לכל פרויקט אני מביאה את עצמי, בשביל זה לקחו אותי." יש מתח מסוים בין הקשבה לעצמך לבין הקשבה לרצונות של הלקוחות שלך?"אני לא באה כדי לעצב לעצמי מלא בתים במקומות שונים. אני באה כדי לעצב בתים שמתאימים ללקוחות שלי, כי בסופו של דבר אני נמצאת שם לרגע והולכת, הם אלו שנשארים עם זה, וזה צריך להרגיש שלהם. אומנם יש פה תהליך של היריון ולידה, אניהולכת לישון עם זה בלילה, קמה עם זה בבוקר ונושמת את זה בכל מקום, אבל בסוף אני גם נפרדת מזה. הם צריכים לפתוח את הדלת של הבית ולהרגיש שזה הבית שלהם ושהואמייצג אותם. אבל בוודאי שאני מביאה גם את עצמי כי בשביל זה אני נמצאת שם. אני מאמינה שהבתים הכי יפים ונכונים ומדויקים הם בסנכרון מלא. הדיאלוג הזה קיים כלהזמן". איך את מצליחה לעזור ללקוח להבין מי הוא ומה הוא רוצה?"אני לומדת מי הלקוח שלי, איך היום־יום שלו נראה, מה הוא אוהב, איך הוא מתנהל, איך הוא נח ומה נעים לו. מה שיכול להיות לי נוח מאוד, לאדם אחר יכול להיות הרבה פחות נוח. זה לא אומר שמשהו אחד טוב יותר מהאחר. אני לא באה להגיד להם מה נוח להם, אני באה לשמוע איך הם מתנהלים. אגב, הרבה פעמים אנחנו פשוט רגילים למשהו וחושבים שהוא הכי טוב לנו, כי אנחנו פשוט לא מכירים משהו אחר. ולכן יש מקום להזכירלהם לבוא פתוחים ולהרחיב להם את הידע לגבי אפשרויות. אני רוצה לדייק את מה שהםאוהבים. לצורך העניין לקוחה יכול להגיד לי 'אני אוהבת סגנון כפרי'. אבל יש הרבה מאוד סוגים של סגנון כפרי, ולא בהכרח מה שלי יש בראש זהה למה שלה יש בראש. אנשים גם הרבה פעמים משתמשים במונחים שהם שמעו אבל הם לא בהכרח מדויקים. אני מנסה להבין למה הם מתכוונים ואת הדבר הזה להעצים ולהגדיל ולתת לו את האינטרפרטציה שאני חושבת שהיא הכי נכונה, מיוחדת, מעניינת ושלהם. לא אחת לקוחות אומרים לי: 'כזה אני רוצה', אני מנסה להסביר להם שאם הם רואים את זה פה, כנראה שיש את זה בעוד מיליון בתים. אני רוצה שיהיה להם כזה, אבל כזה שהוא ייחודי רק להם". מה בעינייך החשיבות בליצור בית שהוא שונה ומיוחד?"חשוב לי לפתוח את הדלת ולראות מי האנשים שחיים שם. שכשהלקוח שלי נכנס הביתה הוא ירגיש שזה שלו. שזה לא סתם בית נחמד ויפה שאין לו קשר אליו. אני מאמינה שעל האדם להתחבר למקום שהוא חי בו, היכן שהוא מבלה את הזמן הפרטי שלו. כשמגיעים חברים ואומרים: 'וואו איזה מהמם. זה כל כך אתם', מה יותר משמח מזה? כי זה הם במובן הכי יפה ומשובח. לראות חלל יפה זה נחמד, אבל יש אין-סוף חללים יפים. בעיניי החלל הזה צריך לייצג את מי שגר בו ולספר את הסיפור שלו. גם אם לא רוצים להתפרע בחללים המרכזיים, תמיד אפשר להכניס יצירתיות בפרטים הקטנים. למשל, שירותי אורחים זה מקום טוב ללכת איתו באקסטרים. מבלים שם רק לכמה רגעים, לא ישנים או לומדים שם, ככה שאפשר להפוך אותם לדרמטיים ומגניבים בלי לקחת יותר מדי סיכונים. אולי חוץ מזה שהאורחים לא יסכימו לצאת משם". נראה שאת מכניסה הרבה צבע בפרויקטים שלך. איזה ערך זה מביא מבחינתך?"צבע קודם כל מעביר חוויה. כשנכנסים לחלל הוא יכול לעורר תחושה של שמחה, סקרנות, דרמטיות, הזמנה או חיבוק. לצבע יש הרבה משקל בזה. כשאני נכנסת לחדר אני בודקת איזה מסר אני רוצה להעביר בו - מינימליסטי ונקי? חם ומחבק? לפי זה אני מתחילה לשחק עם הצבעים והחיבורים ביניהם. לדוגמה, חדר שינה צריך להיות רך ונעים, רומנטי, לתת לי תחושה שאני יכולה לכבות את המתג בלילה ולהירגע. אני אוהבת מאוד צבעים שיש בהם הרבה עומק ושכבות, או תתי צבע, כמו כחול שנוטה לירוק או ורוד שנוטה לאדום. עוד דבר, צבע גם יכול לעזור לי בתחימה של חלל. לסמן מעבר מפינת אוכל לסלון או מפינת אוכל למטבח. צבע זה מסר. הוא עוזר לי להגיד הרבה בלי שאמרתי ומבלי להשתמש באביזרים מיוחדים". מה היית רוצה שהעיצוב שלך יגרום לאנשים להרגיש?"אני רוצה שאנשים ייהנו להתהלך בבית, שהוא יספר להם סיפור. כשאני מעצבת אני חושבת על הסיפור מתחילתו ועד סופו. אני רוצה שאנשים יסתקרנו מהרגע שהם דופקיםבדלת ושכל דבר בדרך יעביר איזה מסר. זה 'סטורי טלינג' לכל דבר. חשוב שהדיירים ירגישו בנוח ושהבית ייצג אותם. וצריכה להיות תחושה הרמונית, שהבית מדבר באותה שפה ושיש זרימה בין החללים. גם אם חלל אחד הוא יותר מינימליסטי ואחד יותר עשיר, עדיין יש קו שעובר כמו חוט השני. הפרויקטים שלי שונים זה מזה אך תמיד תהיה בהם טביעת האצבע שלי". 5 טיפים להלבשת הבית 1. תקשיבו לבעל המקצוע שבחרתםכשאתם בוחרים מעצבת או כל בעל מקצוע אחר, תוודאו שבחרתם מישהי שאתם מרגישים שהיא הכי נכונה לכם. ברגע שבחרתם, תקשיבו לה ותסמכו עליה. אם בחרתם לקחת בעל מקצוע, כנראה שאתם צריכים אותו, אחרת הייתם מסתדרים לבד. זה לא תמיד פשוט לשחרר שליטה אבל ברגע שמתמסרים לזה, כל הקסם קורה. 2. חלקו את התקציב בצורה נכונהחשוב להציב את הנתונים בתרשים עוגה ולהבין איך מחלקים את התקציב. לקנות ספה, שולחן, שולחן פינת אוכל - זה מצוין. אבל מזה לא תמיד מגיעים לפינות האסתטיות שאתם מדמיינים. חשוב להשאיר תקציב לדברים שנראים קטנים כי הם אלו שבסופו של דבר עושים את ההבדל. 3. אל תתפשרואל תעשו דברים לְיַד. אם אין תקציב או אפשרות לבצע משהו כמו שצריך, לפעמים שווה להמתין ולדחות אותו. אל תגידו לעצמכם 'נעשה עכשיו ככה ובעתיד נשפר', כי ככל הנראה בעתיד יהיו לכם באג'נדה דברים אחרים ותמצאו את עצמכם תקועים עם הפתרון הפחות מוצלח. תטפלו בחלל מההתחלה ועד הסוף ואם אי אפשר, תמתינו עם זה לזמן אחר, רק אל תעשו חצי דרך. 4. תשקיעו בבחירת הספק שלכםהרבה אנשים בוחרים ספק רק על פי המחיר. הם מפספסים את זה שבסוף יש גם שירות, איכות, מקצועיות, תובנות, ניסיון. אם יהיה לכם ספק טוב, אתם תגיעו לתוצר הטוב ביותר. חשוב לבחור ספק שאתם סומכים עליו שהוא ידע לענות לכם על בעיות שצצות. כי אםספק לא איתר בעיה ואחר כך היא מתגלה בשלב הרבה יותר מתקדם, אז הזול הוא היקר. חשוב להתרשם מהפרסונה, מתיק העבודות שלו ומההמלצות, וכשאתם מרגישים שבחרתם נכון, תתמסרו. באופן כללי שווה לעשות את זה בעיניי כדרך חיים. 5. אל תפחדו להיות שוניםבסוף אתם לא רוצים שהבית שלכם יהיה בדיוק כמו הבית של השכן שלכם. אתם רוצים לפתוח את הדלת ולא להתבלבל איפה אתם נמצאים. הבית שלכם צריך להרגיש שלכם ולשמח אתכם. נסו להיות אמיצים ולבטא את עצמכם דרכו.

האחים גאב ואלנה, הדוּאוֹ הצבעוני והמהיר הפועלים תחת השם Brothers of Light, סיימו החודש עבודת קיר במרחב העירוני בעיר רמלה ומשם טסו לצייר על קירות באירופה. וזה רק שבוע לאחר ירידת התערוכה 'מתוך עפר' שהוצגה ביפו. רשימת החומרים שאיתם עובדים האחים היא אין-סופית וכוללת כל מדיום שאפשר לצייר עליו, החל מקירות דרך בדים, מתכות, עץ, ועד זבל. ובכל גודל, מציורי ענק על בניינים, גדרות ושערים המופקים בעזרת מנופים וסולמות ועד ליחידות קטנות ממדים שמצאו ברחובות הערים, כגון חלקי בטון, קופסאות שימורים ופקקים. אחרי כעשור של יצירה משותפת, השפה הגרפית של המותג מובהקת עם טביעת אצבע ברורה בכל העבודות. שניהם בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שאליה הגיעו אחרי שנים של יצירה עצמאית ברחובות ועל כל חפץ שנקרא בדרכם בילדותם, דרך חינוך בבית של ארכיטקטים ובבית הספר לאומנויות בירושלים. הפלטה הצבעונית שלהם עשירה ומיוחדת להם, וכך גם סגנון הביטוי ונושאיו. הדמויות שמלוות את עבודותיהם מזוהות מאוד, אם כי הן כל הזמן משתנות ומתפתחות: עובי הקו,דמות הציפור־אדם, העין, הקקטוס האנושי והחמסה שלהם ממשיכים להופיע בעבודותולהפתיע בהבעתם. בעבודות יש ריבוי צבעוני וצורות גיאומטריות על משטחי ענק של צבע. האחים יוצרים קקפוניה של צבע וצורה על חומרים שונים ולבסוף מתקבלת יצירה רוויה, עשירה ובאופן מפתיע, גם הגיונית, כזאת שמוסרת סיפור לכל מתבונן בכל גיל. העבודות שלהם נעות על ציר הנמתח בין גרפיקה, קומיקס ואומנות מופשטת, שאותן אפשר לפרש בדרכים רבות. הם מקפידים על אלמנטים ברורים אבל מתעקשים לקרוא לעבודות - אומנות מופשטת. ״חשוב לנו שכל אחד יוכל להבין משהו כשהוא צופה בעבודות, גם אם אנחנו התכוונו לבטא רעיון אחר. הדימויים שלנו הם סמלים ברורים ונגישים אך תמיד יהיו בהם רבדים נוספים נסתרים", הם אומרים. השיחה עימם מתקיימת כמעט באותו האופן שבו מצוירות העבודות - בלגן מסודר אשר לתוכו הם מכניסים באופן כן ואישי את דעותיהם החריפות, רצונותיהם הפרטיים וחלומותיהם על פרויקטים עתידיים. דבריהם שלובים זה בזה והם משלימים משפטים זהלזה ומסבירים זה את כוונותיו של השני. סינרגיה מוחלטת שיוצרת היבריד מרתק. ״קשה לנו להתבטא בעל פה, אנחנו מעדיפים יצירה על פני שיחה, גם כשאנחנו עובדים יחד כמעט ואין שיח, הכול נאמר ביצירה. הכעס, השמחה, העצב וההנאה״. האופן שבו הם בוחרים לא להיחשף במדיה, לשמור על אנונימיות ולא לשתף את חייהם הפרטיים, היא החלטה שהתקבלה באופן מודע והיא מתאימה לאופן שבו הם בוחרים לתקשר זה עם זה ועם העולם. ״חשוב לנו לשמור עלאנונימיות, אנחנו נגד פולחן האישיות של התקופה הנוכחית. האומנות שלנו מייצגת אותנו בצורה הנכונה והעמוקה ביותר״, הם אומרים. מהמחתרת למוזיאון ציורי הקיר (Mural) הוא סגנון אומנות שנולד מהפרסקאות הדתיות וכולל היום גם את הגרפיטי הבועט שנוכח ברחובות העולם כולו. סגנון זה מיטיב לבטא נושא או אג'נדה להמונים. זוהי אומנות נגישה בגדול ולכולם. הסגנון התפתח מאוד בעשורים האחרונים והפך לאומנות לגיטימית המנהלת דיאלוג עם עולמות המוזיאונים והגלריות היוקרתיות בעולם, ואף נכנסת לעולמות הקמעונאות. כך גם האומנות של Brothers of Light. חשוב להם איך נראה המרחב הציבורי ולכן הם מחפשים כל הזמן נקודות להאיר בו.במהלך השנים ציירו על קירות מתחת לרדאר הבירוקרטיה, עד שהחלו להזמין מהם עבודות בארץ ובחו"ל. כך הוא הקיר ברמלה שאותו סיימו בשבועות האחרונים. הקיר פונה אל חזיתות כל בנייני השכונה ואפשר לראותו מכל חלונות הבתים. התגובות ברחוב לדבריהם היו נהדרות ואנשים נגשו לברך את השניים על כי שינו עבורם את המרחב האפור לצבעוני, שמח ואופטימי. לדבריהם, בארץ הם מתבקשים להכין סקיצות מראש וכל הזמנה מגיעה תמיד עם איסורים והנחיות ליצירה. כל הצדדים משתתפים בעבודה ולכולם דעה. לעומת זאת, מחוץ לישראל מזמינים מהם עבודות על פי הפורטפוליו שלהם בלבד, והלקוחות לעולם לא יעזו להתערב בתהליך היצירה, לשפוט או לשנות לטעמם האישי. ההבדלים האלו ממחישים עד כמה העולם מחוץ למדינתנו הוא קנבס מזמין יותר מישראל, וכמה עבודה עוד יש בארץ בחינוך לאומנות ויצירה, כמו גם בנושא התשלום עבורה. חוויה יוצאת דופן הייתה לאחים בעבודתם בבית הספר לאומנויות בירושלים, אותו בית ספר שבו למדו בנעוריהם. היצירה שהוזמנה תוכננה מראש על ידי האדריכלים ובית הספר, שכללו את ציור הקיר עוד בשלבי התכנון ומתוך חשיבה על אומנות של המרחב החינוכי הזה. ״זה כמעט המקום היחיד שהוזמנו ליצור עליו כשהוא עוד לפני תהליך הבנייה. עד אז, ההזמנות בישראל היו עבור קירות שבורים, אפורים ואכולים מהזמן ומהזנחה״. חשוב להם האופן שבו יצירתם ויצירה בכלל משפרת ומאירה את המרחב הציבורי, והם מאמינים בשינוי. התערוכה האחרונה, 'מתוך עפר', נולדה בתנאי המגפה העולמית, אותם תנאים אשר הכריחו את כולנו לחשב מסלול מחדש. הרחובות היו סגורים והאחים מצאו את עצמם מחפשים מדיומים אחרים, שעליהם יוכלו להביע את כשרונם ואת האג'נדה שאותה הם חיים. שביל הגישה לסטודיו שלהם התברר כאתר המניב חומרים שהפכו לקנבסים מרתקים. הרבה מתכות שהושטחו כשמשאיות עברו עליהן בדרכן לאתר הפסולת הסמוך, כך שנהגי המשאיות הפכו שותפים לתהליך היצירה של האחים. ״הפסולת מהמשאיות מתפזרת לכל עבר ונרמסת תוך כדי נסיעה. הדריסה האלימה והמהירה משטחת לחלוטין את המתכות ותורמת לקיבוע צורתן הייחודית. המתכות, כמו קפסולות זמן המכילות מטען קודם מבליעות בתוכן סיפור על החברה, התעשייה והסביבה. באופיין הדומיננטי, מכתיבותהמתכות את הצבעוניות, הקומפוזיציה ואף את החיבור עם הדימוי הנכון. הצבע התעשייתי מונח על גבי החלודה הישנה כמעט בניגוד מוחלט - מה שמת, הושטח ונקבר, מקבל חיים חדשים". החלום של השניים הוא לצייר גם על שלטי חוצות ברחבי הערים; מבחינתם זהו מדיום מבוזבז והם היו שמחים למתוח את גבול הנגישות לאומנות. המתח שקיים בין הז'אנרים בעבודתם, כמו גם באופן שבו הם יוצרים לעולם המסחרי והפיראטי, יושבים בדיוק על התפר של אמונתם כי אומנות חייבת להתקיים בין מבקרי המוזיאונים והגלריות ובין אנשיםמהרחוב שלא יוכלו לרכוש את עבודותיהם ועדיין ייהנו ממנה.

בית מילה אחת, שלוש אותיות וחיים שלמים ששזורים בו. בית הוא שורש ועוגן אך גם אמירה וביטוי של סגנון ודרך חיים. מבנה הקבע שמלווה את האדם מערש האנושות, פושט ולובש צורה ומתאים את עצמו לתקופה ולתנאים. המילניום הנוכחי העלה על נס את הבנייה הירוקה. יש שיאמרו כי מדובר בטרנד כלכלי בעל תג מחיר גבוה, ושכונות 'ירוקות' יקרות ויוקרתיות מתרוממות ברחבי הארץ. במקביל מתרחבת הגישה הסביבתית לבנייה אקולוגית, כלכלית, הוגנת ומוזלת, לפיה בנייה בחומרים טבעיים וממוחזרים מונעת פגיעה בסביבה, צורכת פחות אנרגיה, נקיה מרעלים, נושמת ואסתטית, בעלת נצילות אנרגטית גבוהה וסופה להתכלות מבלי ליצור פסולת. ארבעה בתים מעוררי השראה. בית ההמפ | פרדס חנה אורי רגב ועליזה אשכנזימקום: פרדס חנהגודל: 180 מטרים רבועים, מחולקים לשתי יחידות, שבאחת מהן הם גריםשנות מגורים: חמש אומנות וסביבה היא לחם חוקם של אורי רגב ועליזה אשכנזי, בני זוג פרק ב', שבית ההמפ שבנו הוא מגרש המשחקים שלהם. כדי ללמוד את התורה נסע רגב לגרמניה, משם ייבא את יציקות ההמפ שאינן בנמצא בארץ, וליתר החומרים מצא תחליפים מקומיים סביבתיים. ההמפ שימש לקירות וטויח מבחוץ בסיד אטום למים. בפנים מרחו טיח בוץ נושם מאדמת המדבר. מעל תקרת עץ בניין ממוחזר, שנצבע בשאריות צבעים, הונחו שכבת המפ, לוחות osb ששימשו ליציקת הקירות וכוסו בפח איסכורית. גם הרצפה בנויה בשכבות: על האדמה הונח קלקר, הוצבו תשתיות ומעליהם בטון. ההמפ מבודד, נושם, סופח ופולט לחות ודורש מעט אנרגיה. לחלונות העץ זגוגית כפולה עם גז מבודד. הבית שומר על הקור והמזגן פועל בעצימות נמוכה. החימום תת-רצפתי על בסיס מים ובחורף הוא מינימלי. בתכנון התחשבו בכווני האוויר והשמש והצלילו פתחים בהתאם לעונות השנה, כולל בריכה אקולוגית המכניסה רוח צוננת. מים אפורים משקים את עצי הפרי, לכן הסבונים אקולוגיים. בחצר גם גן ירק מניב וגינה אקלקטית שמתחשבת בסביבה לצד לול. הבית הוא חלל גדול עם מטבח, סלון, חלל עבודה משותף, מסדרון, חדר שינה וממ"ד. בתכנון הפנים זרמו עם החומרים הממוחזרים שליקטו בזמן אמת, הוא בנגרות והיא אומנית רב-תחומית. כקודמיהם התאימו פתחים לדלתות שאספו, ואשכנז הוסיפה להןקולאז'ים יצירתיים. עיצוב הפנים מבוסס על מחזור וכל פיסת פסולת הפכה לפריט אומנותי, כמו שולחן מפאזל של עציצים קטנים ויציקת אפוקסי ופינת ישיבה עטופה בשטיח ישן. "העולם האסתטי הוא עולמנו ואנחנו צוות שנהנה לעבוד ביחד", מצהירה אשכנזי "והבית עשיר בפטנטים של מחזור". השניים משתדלים להעביר את הידע הלאה ועורכים סיורים ואירועים ורגב מלווה פרויקטים של בנייה בהמפ. נטול בטון | כליל אליק פלמןמקום: כלילגודל: 40 מטרים רבועים ו-5 מטרים רבועים מחסן צמודשנות מגורים: מעל מעשור "בסטנדרטים ישראליים זו אחת הדוגמאות היותר קיצוניות לבית אקולוגי", מספר אליק פלמן, שבביתו אין גרם של בטון, "כולו חומרים טבעיים, רובם מקומיים בלי יסודות או חיבור לחשמל". לפלמן חיבור עמוק לסביבה וביתו מבטא את אמונתו בדרך. שלוש שנים עבד פלמן על ביתו. על בסיס מסגרת עץ שהונחה על קרקע מיושרת, נבנתה רצפה מאריחי אבן מקומית מנוסרת. קירות החוץ עשויים צמר כבשים הכלוא בין במבוק פנימי מטויח בבוץ ונייר נושם, המונע רוחות מבחוץ, ומחופה רפרפת לוחות ברוש מקומי פרוס. קירות הפנים הם רשת כפולה של אבנים שסוקלו מהשטח בציפוי טיח אדמה. הגג בנוי הפוך: בפנים עץ, בחוץ אדמה ובתווך צמר מכוסה יריעת בריכות משומשת אטומה. זהו למעשה גג ירוק עם צמחייה ששורשיה אוחזים באדמה למניעת סחף, ובקיץ מושקה ומוסיף אפקט מצנן. הגג מבטא את שינויי הזמן שעובר הבית, המשתנה לאורך עונות השנה. החלונות והדלתות נאספו מפירוק בתים ישנים, נוספה להם זכוכית מבודדת ומסננת קרינה והפתחים הותאמו למידותיהם. תריסי העץ הכבדים סגורים ביום כדי למנוע קרינה ונפתחים בלילה. בחורף אין קרינה ישירה אך יש תנור מסה הפועל בשיטת חימום חכמה, חסכונית בעץ וממקסמת חום. פאנלים סולריים מפעילים מקרר קטן ובלנדר. זהו משק אוטרקי, ופלמן מגדל את כל מזונו, מחיטה ועד ירקות, ומשלים במינימום הנדרש. מים אפורים משקים את הגן, במקלחת טיח סיד מרוקאי. פלמן מייצר לעצמו סבונים טבעיים ושירותי הקומפוסט משמשים לדישון, ומכאן שאין ביוב. המרחב נקי ולא עמוס, מעוצב על פי טעמו ואסתטי, כי לדבריו חומרים טבעיים ועבודת יד קשה לכער. בית הקונטיינרים | מושב לוזית סיגל גבע ואיליה מגנסמקום: מושב לוזיתגודל: 245 מטרים רבועיםשנות מגורים: עשור הבית של סיגל גבע ואיליה מגנס אמור היה להיבנות מבוץ וקש, אבל מגנס נחשף במקרה למכולות שיצרו טוויסט בעלילה. עם רקע אומנותי הוא תכנן, היא הוסיפה רעיונות והאדריכלית גישרה בין האומנות לרציונל. לבית מרתף בטון ושתי קומות הבנויות ממכולות הפוכות, שחלקן נחתך והושלם בחללים אחרים. הגג כפול למניעת קרינה ישירה ועם מרווח בן 20 סנטימטרים לזרימת אוויר. המכולות עטופות בקלקר מבודד משוח בשכבת דבק עמיד לרטיבות, ויחד עם זוויות נכונות וחמישה כיווני אוורור יש נצילות אנרגית גבוהה.בקיץ השימוש במזגנים מינימלי ודי במאוורר תקרה. בחורף מסתפקים בקמין יד שנייה המוסק בעצים שנאספו בפארק סמוך (באישור). מרצפת העץ במכולות בנו הזוג מגנס מטבח ואת רוב הציוד אספו, קיבלו, קנו יד שנייהומעודפים או בנו משאריות. הרכישות החדשות היחידות הן ממסעות שסיגל מדריכה בעולם, חלקן יד שנייה. החלונות הובאו מבית קודם ואת היתר ייצר מגנס בעצמו, כמו גםאת גרם המדרגות הבנוי שאריות ברזל. מערכת מים אפורים משמשת להשקיית הגינה העשירה בצמחי מאכל ותבלין שנשתלו בהתאם למהלך השמש, ומהפסולת מייצרים קומפוסט. קיר הסלון חופה בזכוכית הצופה אל הגינה ואל הנוף הטבעי והחקלאי. סיגל מתקשה עם ההגדרה של בית אקולוגי וטוענת לזילות המונח. לדבריה רק שבטיםנידחים בעולם משמרים חיים אקולוגיים. לדבריה המיקום לא אקולוגי כי הריחוק דורש שינוע יום-יומי לבית הספר, לחוגים וכיוצא באלה. מאידך, הבנייה מתחשבת בסביבה ויש לה גם סיבות כלכליות והם עושים מאמץ ומקפידים על אורח חיים וגישה אקולוגית ממקום אומנותי, חסכוני וחכם. התוצר הסופי הוא בית נועז, עיצוב אקלקטי ואסתטי, רב-גוני ורב-תרבותי. הזוג מגנס עוסקים באירוח ביתי הכולל הרצאה על אודות הסיפור הבית, בליווי קטעי נגינה של מגנס. בית בוץ וקש | כרם מהר"ל עמיעד לפידותמקום: כרם מהר"לגודל: 120 מטרים רבועיםשנות מגורים: שבע במהלך הקריירה הצבאית נחשף עמיעד לפידות לעובדה שישראל סובלת מתחלואי סביבה ובהם זיהומים, חוסר מודעות, חסמים ובירוקרטיה והיעדר מודלים אקולוגיים. כך נשאב לחזית הסביבתית וסייע לרשויות ולארגונים לקדם אג'נדה וסדר יום חברתי סביבתי, מתוך הבנה שתוצר הפעולות היום-יומיות הוא שמשפיע על הסביבה ולכן כל אחד יכול להשפיע. בנוסף בנה מודלים שונים והציע פתרונות אלטרנטיביים ואף כתב ספר בנושא (השני בדרך). כשבנה את ביתו, היה זה אך טבעי שיישען על חומרים טבעיים וממוחזרים, למעט יסודות מבטון וממ"ד. לשלד העשוי מכולות הוסיף בידוד ומסה תרמית. בחוץ באלות קש משלף שלפידות גידל ואסף, עוביין 50 סנטימטרים והן מצופות טיח קונבנציונלי. הפנים מחופהלבני בוץ בטכניקה של דחיסה שנראות כמו קיר בריקים. החלונות נושקים לתקרה, החלק העליון נפתח בקיץ לפליטת חום ונסגר בחורף לשמירת החום. "היו לי ארבעה עקרונות" הוא משחזר, "שיהיה הבית הכי ירוק, שיעמוד בחוקי התכנון והבנייה, שניתן לשכפל אותו ושאשתי תסכים לחיות איתי בבית". הבית ניצב בכיוונים הנכונים של אור, אוויר ושמש וצריכת האנרגיה עומדת על כ-20% מהממוצע. לפידות הוסיף פאנלים סולריים, הום ביוגז (ייצור גז בישול מפסולת אורגנית), מערכת מחזור מים אפורים מתקדמת וגג מתכת לניקוז ולאגירת טל הלילה. עיצוב הפנים קיבל השראה מהטבע. את הריהוט בנו מחומרים ממוחזרים, ומה שלא הצליחו ליצור בעצמם הקפידו שיהיה מיער בר-קיימה. גם האבן טבעית ולא עברה עיבוד תעשייתי. לבית מראה נאיבי בצבעים ניטרליים עד פסטליים רכים, נישות משובצות בקירות הבוץ חלונות רחבים, בזכות עובי הבאלות. הבית משמש מודל ולפידות, ראש תחום פסולת וקיימות בארגון 'אדם, טבע ודין', יועץ ומלווה בנושא קיימות.

בני האנוש לא מפסיקים לייצר סיפורים מרתקים, שנפגשים ברגע והופכים לסיפור גדול אפילו יותר. אם הייתם צריכים לחרוץ גורל של איש קבע בדימוס ואשת פארמה, ודאי לא הייתם מנחשים שבסופו של יום מהניגוד הבנאלי, יבליח סיפור על יקב בוטיק ביישובפסטורלי בשפלת יהודה שנבנה ועוצב בארבע כפות ידיים. אבל המציאות, כך יודעים כולם, עולה על כל דמיון; תחילה, חלקי הפאזל שהרכיבו אמיר והילה אולו לא נראו שייכים לאותה תמונה, ובסופו של מסע התקבצו ובאו ליקב לתפארת. רמזים ראשונים הסתננו לחייו של אמיר עם תחביב היין שהפך לאהבה גדולה וצבר השכלה וניסיון. עם שחרורו משירות קבע, עסק בעולמות הסטארט אפ והקדיש יותרמהזמן שהתפנה ליין, ענבים ומה שביניהם, ומחשבות על יקב ניקרו בראשו. בימים ההם,ביקום מקביל, בחרה גם הילה לשנות כיוון ולהקים עסק משלה ומשאלות הלב נפגשו. "הלכנו עם זה בכל הכוח," אומר אמיר, "ויצא מזה משהו גדול יותר ממה שתכננו". "אנחנו לא יודעים לעשות משהו שהוא לא עד הסוף", מחדדת הילה, "ולא יכולנו להרשות לעצמנושהמשימה לא תהיה מושלמת". יקב אולו חגג בנובמבר שנה להולדתו, ויופיו טמון בשילוב ההרמוני עם סביבתו הטבעית. בוסתן מלבלב וכרם צעיר של ויונייה, קברנה סוביניון ופטיט ורדו, חצי דונם מתוך שמונה שפזורים במרחב. והנוף? אלוהי. ממזרח רכס גוש עציון, ממערב תל עזקה ובתווך עמק האלה שבכל עונה מתהדר בקשת של גוונים. אמיר אחראי על ייצור היין והילה על האירוח, האוכל, האירועים ועוד. בני הזוג רכשו את המשק במושב גבעת ישעיהו, שם בנו את בית חלומותיהם שכולו אבן עתיקה מפירוק בבנייה ארץ ישראלית מסורתית. בחצר הוסיפו אורווה ומבנה צמוד, אף הם מאבן כך שהקומפלקס מדבר באותה שפה ושר את אותו ניגון עתיק. היו ימים שתכננו להקים במבנה פנסיון לסוסים, ובינתיים הוא שימש כמחסן עם קומת עמודים. הדברים, כדרכם, התבשלו באיטיות כמו תבשיל קדירה מבעבע שמשתבח עם הזמן, ולבשו צורה ומרקם. מרגע שהתגנב רעיון היקב והשתרש בתודעה, החל אמיר לשפץ במחסן כל מה שטרם הושלם, והילה ידעה שליבה חפץ בשינוי קריירה. לשאלה כמה זמן לקח לתכנן את היקב, מפטירה הילה "עשור". וכמה זמן נמשכה הבנייה? "שנה". וכשאני מקשה ותוהה כמה זמן נדרש כדי לקבל את ההחלטה הגורלית שבין שני אלה, היא פולטת בלי היסוס: "דקה", ומסכמת שנים של מחשבות ותוכניות ורעיונות והתלבטויות, לרגע אחד שהתגבש על ציר הזמן. בשלהי הקורונה, כשהבינו בני הזוג שזהו הייעוד, יצאו למשימה. "חשבנו שמישהו חיצוני ינהל את המקום", נזכרת הילה, "וככל שהיקב התקדם, הבנו שהאדם הזה הוא אני". קומת העמודים הושלמה ופנים המבנה נותר כשהיה, אך פתחים נסגרו, חללים הופרדו בזגוגיות והוסבו בהתאם לפונקציות הנדרשות ביקב: אולם ייצור, חדר חביות וטרקלין יין. הקומה העליונה יועדה למרכז מבקרים. בשלב האחרון התפנו לעיצוב. חלמתם על עיצוב מיוחד במשך השנים?אמיר: "בטח, העיצוב היה קיים כי הבית כבר היה בנוי מאבן והאורווה בסגנון ספרדי, ולכן מבחינה אדריכלית הם מתכתבים".הילה: "לאורך השנים גיבשנו דברים שאנחנו אוהבים וידענו איך הבית שלנו ייראה. אני ידעתי מה אני אוהבת ולאמיר היה המון ניסיון בבנייה אז בנינו ועיצבנו ביחד". זאת אומרת שהבית הכתיב את הסגנון ליקב. זה היה מקור ההשראה?אמיר: "בהחלט. הבית מעוצב כמו חוות עתיקות של גנרלים מימי בר כוכבא שבחצרן היו אורוות ומבנים, וזה משהו מיוחד, הכול מחובר ומדבר אחד עם השני באותה שפה".לדברי הילה ההשראה הגיעה גם מהחומרים שבהם השתמשו בבית ויישמו ביקב. ככלל, השתדלו הזוג להשתמש בחומרים אקלקטיים טבעיים: עץ, זכוכית, ברזל, טיח טבעי, ויצרו עיצוב בסגנון כפרי עם טאץ' מודרני. התוצאה היא ניגודים שחיים בהרמוניה, מצד אחד חיבור להיסטוריה ובנייה באופי עתיק וישן ומצד שני פריטים מודרניים, מערכת שמע מתקדמת ותאורה חמה, ממוקדת ולא בוהקת. ללגום יין מול מראות הפרא בקומה הראשונה נותרה תקרת הבטון חשופה, הקירות נמשחו בטיח שאמיר המציא עבור הבית, ואלמנט של תקרת עץ בגוון שמנת הושאל מתקרת הבית לזו שבמרכז המבקרים. את חדר החביות עטפו במחיצת זכוכית, ואור טבעי ממלא את החלל ומכניס את החוץ פנימה. פאה אחת משותפת לטרקלין היין, חדר שעוצב בהשראת טרקליני סיגר יוקרתיים ובמרכזו שולחן אבירים מרשים וכסאות עתיקים ממכירות פומביות, ומרחב ישיבה סלוני. ויטרינה בסגנון פרובנס שעונה על קיר אחד ובאחרים מעמדים שעיצבו מברזל, גדושים בבקבוקי יין משובחים. הצד הפונה אל הכרם קיבל פרופיל בלגי הנפער אל החוץ ובולע את היופי. הטרקלין מיועד למפגשי טעימות יין אינטימיים, ישיבות של חברות ואירועי יין קטנים. מרכז המבקרים השוכן בקומה השנייה, מתהדר בחלל רחב עם בר פנימי ארוך ושפע שולחנות ישיבה פתוחים לקהל הרחב. השוס ממתין במרפסת צרה וארוכה, מרוצפת דקמאלון אמריקאי ומראה פנורמי משגע. זה המקום להתיישב לאורכו של הבר, שאומרים שהוא הארוך במזרח התיכון - 35 מטרים, וללגום יין מקומי או בין־לאומי מול מראות הפרא. באמצע השבוע השירות בהגשה עם תפריט של פלטות גבינות, קישים וסלטים. ביום שישי התפריט מתרחב ובשבת אין שירות אלא ניתן לרכוש סלסלה ולמלאה במיני מעדנים משובחים: גבינות, שוקולד, ממרחים מיוחדים, קרקרים ולחמים וכמובן יין, וליהנות מסעודת פיקניק במרכז או בכרם. "המטרה", אומר אמיר, "היא להעניק חוויה שלמה, ולכן על הקירות יש יינות מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל וגם יין מקומי שלנו או מיקבים שכנים במושב וסביבתו, שאיתם אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. זה הייחוד שלנו, שהאורחים יכולים ליהנות מחוויית יין מקומית וגלובלית וכל זה מוגש בכלים נאים, מוזיקה, תאורה ונוף". על זה מוסיפה הילה "אנחנו פונים לקהל שחובב יין ולייף סטייל ומציעים את כל החוויה. מבחר היינות גדול, האוכל טוב, ההגשה, השירות וכמובן העיצוב. המקום לא מאיים אלא נעים. יש תחושת יוקרה עם פשטות וניטרליות, גוונים טבעיים ותאורה צהובה. גם הכלים בשחור ולבן וטאץ' צבעוניות מתבטא בפרחים ומעט במנות". זו גישה פתוחה מאוד למכור יין של אחרים.הילה: "זה בא ממקום עסקי חכם, כי שיתוף פעולה נכון יותר מתחרות. הפרגון ההדדילא יוצר אנטגוניזם אלא חיבור וזה הסיפור". מאז 2001 ייצר היקב 2,000 בקבוקים, שאזלו. המלאי יתחדש בינואר, ב-9,000 בקבוקים ובהם גם שרדונה, רוזה, מרלו, גרנאז' בלאן ועוד, יש שפע מגוון. ומה החזון?הילה: "בשנים הקרובות נשווק את היין כאן כדי שהקהל יגיע ויכיר ונוסיף טעימות. הכי כיף לנו לקום בשבת ולראות משפחות נהנות על הדשא, עושה טוב על הלב שאנחנו יכולים לאפשר זאת. אנחנו שואפים לבסס את האירוח, להתמקצע ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים".

כאן בארץ היא מוכרת בעיקר בזכות מועדון הכדורגל המפורסם שבה, ונציגנו בקבוצה עד לא מכבר ערן זהבי, אלא שאיינדהובן שבהולנד היא הרבה מעבר לכדורגל, וביקור בעיר מומלץ מאוד לחובבי אומנות, עיצוב וטכנולוגיה. איינדהובן נחשבת לבירת עיצוב שבה מתקיים מידי שנה שבוע עיצוב עולמי, ובשמו: Dutch Design Week Eindhoven ובקיצור DDW, שנחשב לאירוע העיצוב הגדול ביותר בצפון אירופה. האירוע מאורגן עלידי קרן העיצוב ההולנדית Dutch Design Foundation, ששמה לעצמה למטרה לתתהזדמנות למעצבים תוך תמיכה של פרסום ופלטפורמה של צמיחה והשפעה. בחודש אוקטובר האחרון הגיעו מאות אלפים של מבקרים מכל העולם לרגל שבוע העיצוב ה-21, שנפתח השנה תחת השם Get Set: We're on a mission. הנושא הנבחר מסמן את המגמה ואת הצורך להתכונן לאתגרים העתידיים שהעולם יצר, ובעיקר מצביע על השינויים הצפויים באווירה ובמנטליות. האירוע שם דגש על התפקיד החשוב של המעצבים, שהם אלו שאמורים לזהות את המתרחש סביבם, להיות מעורבים ובעיקר להציע את החידושים העיצוביים כדי שאלו ימומשו. וכך, כמו בכל שנה, גם השנה חובבי הז'אנר מחכים בהתרגשות לבשורות הכי חדשניות, הכי עדכניות וגם הכי טכנולוגיות שיש למעצבים מרחבי העולם ומהולנד להציע בתחומי העיצוב השונים. בשונה משבוע העיצוב במילאנו, מדובר בפחות פריטים מדוגמים המיועדים לעיצוב הבית, רהיטים, אביזרים או דקורציות ויותר עבודות שעוסקות במתן פתרונות לבעיות עולמיות בוערות, בעיקר בנושאים כמו: אקלים, מחזור, טכנולוגיית חומרים, תכנון מגורים ותכנון עירוני, פיצוץ אוכלוסין, פוליטיקה וכלכלה. באיינדהובן נמצאת גם האקדמיה לעיצוב, שנחשבת לאחד מבתי הספר לעיצוב המוביליםבעולם. השתתפותם של הבוגרים והתלמידים בשבוע העיצוב הפכה אף היא מרכזית ומושכת לעיר את המבקרים השונים, שיחד הופכים אותה למשך שבוע ימים לתוססת ומלאת חיים. חזאית הטרנדים לי אדלקורט מנהלת את האקדמיה הזו כבר למעלה מעשור והיא זו שחוללה בה את המהפכה. בזכותה הפכה האקדמיה את העיר למרכזית ומשפיעה עוד יותר בכל תחומי העיצוב העולמיים. עיצוב העתיד שבוע העיצוב ההולנדי DDW הוא אירוע בין-לאומי וכאמור אינו בא לפאר רק את העיצוב ההולנדי. עיצוב העתיד הוא היעד של המארגנים והם רואים בעיצוב ההולנדי השתקפות של התרבות המקומית כמו גם העולמית. בהודעה לעיתונות שיצאה מטעם מארגני האירוע הם ציינו "שמנו לעצמנו למטרה להציג כיצד מעצבים מכל העולם מעצבים עתיד חיובי, במקביל לחיזוק מיקומם ומשמעותם של המעצבים ההולנדים״. השנה התערוכות והתצוגות עוסקות באקטואליה במבט אל העתיד, תוך ניסיון לתת מענה לצורכי החיים הפרקטיים. הפלטפורמות השונות שבהן מוצעים העיצובים החדשניים כוללות בין השאר דיגיטל לצד אוּמנות, אוֹמנות וארכיטקטורה, שילוב של נושאים וצרכים חברתיים עם שימוש בחומרים חדשים וחדשניים ועוד. במהלך השבוע מוצגים פתרונות פונקציונליים, אנושיים, פתוחים ולעיתים אף הומוריסטיים. הפתרונות המוצעים אינם תיאורטיים, הם מגובים במחקרים ופרקטיים בעיקרם. בשונה מהרבה אירועי עיצוב עולמיים שמציגים עבודות ופרויקטים שנעשו בעבר, ב-DDW מוצגים פרויקטים עתידיים ולעיתים עדיין בשלבי מחקר וניסוי. האירוע, המתפרש על פני כל העיר, כולל מוזיאונים, חנויות ואפילו כנסיות. הוא מחולק לאזורי תערוכות שבהם מתקיימים אירועים, הרצאות, תצוגת עבודות של בוגרי האקדמיה, פאנלים של שיחות מומחים על ההווה והעתיד ועיסוק אינטנסיבי באפשרויות ובאתגרים שהעתיד מזמן לנו. המציגים בתערוכות מציעים התבוננות שונה בעולם המשתנה ובעיקרהתבוננות שמעוררת מחשבה אצל המבקרים על העתיד הקרוב והרחוק הצפויים לבוא. בתערוכות השונות אפשר לראות עיצובים שבודקים את החפצים שלנו ואת ערכם, בעיקר בעין שבוחנת אותנו כצרכני יתר. מוצגות תערוכות של פרויקטים המשלבים את העולם הווירטואלי עם הפיזי, איך זה בא לידי ביטוי באופן שבו אנחנו מעבירים את הדברים לדור העתיד, ובעיקר, כיצד ניתן לשפר את היחסים שלנו עם הטבע והסביבה. מארגני שבוע העיצוב קבעו שלושה עקרונות לפיהם הם מבקשים שמעצבים יפעלו. על פי הראשון: 'העתיד מחייב חשיבה ועשייה בין-לאומיים'. כלומר, אומנם מדובר באירוע הולנדי, אבל היחס הוא בין־לאומי והמעצבים נדרשים לפעול בהתאם. עיצוב העתיד הואיעד גלובלי. השאיפה של שבוע העיצוב היא להפוך למוקד בין־לאומי מרכזי שבו יציגו,יחקרו וידונו בעתיד. העקרון השני הוא 'העתיד דורש חיבורים'. קרן העיצוב ההולנדיתמבינה שרק על ידי חיבור של המעצבים ללקוחות הסופיים, תתחזק המשמעות של עבודתם. זה גם מה שהקרן מנסה לעשות, לחבר ביניהם, והדרך לעשות זאת היא באירועים בין־לאומיים דוגמת DDW. העקרון השלישי הוא 'העתיד דורש אחריות'. בקרןמבקשים כך לומר כי על אף האופטימיות באוויר, עליהם ועל המעצבים לקחת אחריות. מתוך האמונה בכוחם של מוחות יצירתיים, בשנים הקרובות יהיה צורך בחיבור המעצביםלנושאים חברתיים באופן פעיל יותר.   והזוכים הם קרן העיצוב ההולנדית מעניקה פרסים לפרויקטים מצטיינים שנבחרים על ידי צוות שופטים מכל העולם. הפרסים הם על פי הנושאים שבהם עוסקות התערוכות ובנוסף להם מוענק פרס מפעל חיים, פרס למעצב הצעיר, חביב הקהל והלקוח הטוב ביותר. זאת ועוד, כמדי שנה נבחרים שגרירים לייצג את שבוע העיצוב. מדובר באושיות חשובות מאוד מהתחום, הממוקמות בחזית סצנת העיצוב העולמית והמייצגות את הקולות העכשוויים של עולם העיצוב. השגרירים שנבחרו לשנת 2022 הם צמד היוצרים Formafantasma וסטודיו van Aubel של האומנית מרג'אן ואן אובל. בעבודותיהם, שהוכנו במיוחד עבור שבוע העיצוב, מובאת פרשנות ייחודית לנושא המרכזי שבו עוסק היריד. בסטודיו van Aubel, מתורגמת אנרגיה סולרית לעיצוב יום-יומי המשתלב בסביבה שלנו, וזה באמצעות בניינים וחפצים המקיפים אותנו. ואן אובל מגדילה לעשות כשהיא מחברת בין עיצוב וטכנולוגיה עם ערכי קיימות, וכל זה כדי שכולנו נוכל להשתמש באנרגיית השמש. מרים ואן דר לובה, המנהלת הקריאטיבית של שבוע העיצוב, ציינה כי "סטודיו van Aubel נבחר בזכות היותו חלוץ בתחום העיצוב הסולרי ובזכות כך שהוא מביא את הנושא לקדמת הבמה, תוך הבנה שזהו נושא 'בוער' הדורש פתרון מיידי [...] העבודות של van Aubel מפגישות בין חדשנות, קיימות, עיצוב וטכנולוגיה, תוך שימוש בפוטנציאל האמיתי של האנרגיה הסולרית על ידי שילובה בעיצוב המוצר. מתוך אלו עולה עד כמה עיצוב יכול להיות משפיע ונוכח. אנשי הסטודיו, המוביל בעיצוב וביזמות, מוכיחים את הצורך בשיתופי פעולה חכמים, והם לא פחות מדוגמה לדורות הבאים. הם מעוררי השראה, מניעים לפעולה ושאפתנים". זוג השגרירים השני הם צמד המעצבים האיטלקי אנדראה טרימארצ'י וסימון פארסין. על פי וארן דר לובה, הבחירה בהם נעשתה משום שמדובר בסטודיו החוקר את הסביבות הבנויות והטבעיות שבהן אנו חיים. "הם יוצרים עבודה ייחודית, חזקה מבחינה רעיונית ולעתים קרובות אף עושים תרגום פואטי של חזון ליצירה אקספרסיבית בולטת. טרימרצ'י ופארסין מסוגלים באופן ייחודי, לשתף פעולה עם מותגים מובילים המבוססים על רעיונות אוטונומיים משלהם. הם מניעים לפיתוח כישרונות ולא מפחדים להתמודד עם נושאים וסוגיות של דחיפות חברתית. עבודתם נכללת באוספים שונים בכל רחבי העולם". ובפן המקומי מוענקים פרסים גם למעצבים הולנדים נבחרים, בזכות עיצובים ועבודות מהשנה החולפת בתחומים שונים. הבחירה נעשית על פי הרלוונטיות וההשפעה של המעצבים, אבל גם על פי מידת ההתייחסות שלהם לעולמות התוכן שבהם הם פועלים.צוות השופטים בוחן את החיבור של עולמות אלו, את שיתופי הפעולה ואת שילוב החומריםוהסגנונות האומנותיים השונים בעיצוב, שבאים מתוך יצירה של גישה מגרה ומעוררת כמו גם של מראה אטרקטיבי. השנה הזוכים בשמונה הקטגוריות של פרסי העיצוב ההולנדיים מדגימים כיצד עולם העיצוב מגיב לאתגרים חברתיים שהמציאות מזמנת לנו. צוות השופטים הנוכחי טען שזהלא זמן קל להיות בו מעצב; יש כל כך הרבה דברים שצריך לקחת בחשבון. אבל זה לא עומד בדרכו של המעצב לקחת אחריות על העיצוב כדיסציפלינה, וכנראה אף מגביר את ההשראה והיצירתיות. המעצבים השנה, ובמיוחד הצעירים שבהם, מציגים נקודות מבט ברורות להפליא על מגוון נושאים חברתיים דחופים. מצד אחד, העיצוב חוזר להיות נגיש יותר, ומצד שני המעצבים מותחים את הגבולות של מה שלמדנו לראות כ'רגיל'. כך למשל הפרס בקטגוריית 'מוצר' ניתן עבור עיצוב של Circuform, מותג הולנדי צעיר שיצר גרסה חדשה למוצר זוכה פרסים של המעצבת אינק האנס, כיסא בר-קיימה בשם Rex שניתן למחזר, כך שבמידה רבה הוא מאתגר את התפיסה של רהיטים כפריטים חד-פעמיים. בקטגוריית 'הבית' זכו שניים: משרד האדריכלים MVRDV זכה בפרס בקטגוריית 'בית' בזכות Depot Boijmans Van Beuningen, מחסן המוזיאונים הראשוןהנגיש לציבור, שתוך מחקר טיפולוגי חדש הגדיר מה אזור אחסון של מוזיאון יכול להיות. בפרס 'אופנה' זכתה מעצבת האופנה יאמונה פורזאני שעומדת מאחורי תצוגת האופנה The Utopia Ball X והציגה קולקציית בגדים נטולת מגדר שמהווה דוגמה מנחה למה אופנה יכולה וצריכה להיות עכשיו. בתחום המחקר העיצובי זכה סטודיו Makkink & Beyבזכות פרויקט IABR-DOWN TO EARTH: Waterschool M4h שהציג דוגמה לאופן שבו מחקר עיצוב יכול למלא תפקיד חינוכי. יונאס אלטהאוס ומרטינה הוין, בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדהובן הפועלים יחד תחת השם CREAM ON CHROME זכו בפרס 'המעצב הצעיר' על פיתוח גישה שהופכת רעיונות ומושגים מורכבים למובנים ופשוטים.

"מה יותר חשוב, הכסף או האנשים?" שואל קברט גטנט, פעיל חברתי צעיר ונציג הדיירים בשכונת קריית משה שבפאתי רחובות לקראת סוף הסרט התיעודי החשוב, המאלף והלאבלתי מדכא 'מלכודת דבש'. קברט לא סתם שואל, הוא צועק וזועק את השאלה במגאפון, בהפגנה מול בית העיריה; ספק אם מישהו הקשיב לו, אבל די ברור, מן הסתם גם לקברט עצמו, מה התשובה המצערת לשאלה. יכול להיות שהמושג 'פינוי בינוי' סובל שלא בצדק מדימוי שלילי, אבל בכל זאת נדמה שאם אמרתם פינוי בינוי, אמרתם כרישי נדל"ן שמריחים דם, כלומר כסף ועוד כסף (לא במקרה השי"ן שבשם הסרט מומרת בכותרות הפתיחה לסימן של שקל חדש), וכל מיני רשויות וקבלנים וגזלנים שכולם רוצים לגזור קופון, ואינטרסים משותפים וגם מנוגדים, ומערבולות של יצרים, שלא לדבר על כל החרדות הנלוות והחששות הקמאיים והאנושיים כל כך של הדיירים שעל גבם מתנהל הפרויקט. ועכשיו סוף סוף מגיע 'פינוי בינוי - הסרט'. הבמאית עלמוורק (שם שפירושו באמהרית הוא "עולם זהב") דוידיאן חברה לבעלה המפיק קובי דוידיאן (הסרט הוא מבית הוט 8), והשניים ליוו במשך שנים את תושבי קריית משה ויצרו מסמך נדיר שמתאר מציאות נדל"נית שנעשית מוכרת ליותר ויותר אזרחים בישראל, אבל עד כה לא קיבלה ייצוג קולנועי. הדוידיאנים מסתכלים למציאות הזאת בלבן של העיניים, אבל לא שופטים, לא מתערבים ולא נוקטים עמדה. הם רק מספרים את הסיפור, המורכב והמרתק, ומכוונים זרקור אל דמויות מובילות במאבק - ותמיד יש מאבק - שהן למעשה הנשמה של המסמך, ובפינוי בינוי כאמור קשה למצוא נשמה יתרה. קריית משה היא מקרה מבחן מעניין במיוחד. אם פעמים רבות הדיירים בפרויקטים של פינוי בינוי מרגישים ש'לא רואים אותם', כאן מדובר באנשים שמעידים על עצמם מלכתחילה כבלתי נראים. השכונה מאוכלסת ברובה ביוצאי אתיופיה, שמספרים על יחס שונה ל'לבנים' ולהם. העולים מאתיופיה, שרבים מהם נעקרו בן לילה מבתיהם שם לצורך הטסתם לישראל,שוכנו בחיפזון במתחם דיור צפוף בקריית משה, בבניינים שאופיינו ברמת בנייה ירודהוסובלים במשך שנים מהזנחה מתמשכת ותחזוקה לקויה. קברט הכריזמטי, רק בן 21 כשיוצרי הסרט ואנחנו מתוודעים אליו לראשונה (ולאחר מכן סטודנט למשפטים ומועמד בן 29 למועצת העיר רחובות), מציג בלטות רעועות ומוכות ביוב בפתח הבניין שלו (שם גדל עם חמישה אחים בחדר אחד), ומכריז "לתפארת מדינת ישראל". השכונה סובלת גם מאחוזי פשיעה מדאיגים וסחר בסמים, ובמהלך הסרט הקהילה נחרדת ממקרה של נער שנדקר למוות. זו הסיבה שיעילות המשטרה היא קריטית בקריית משה, ואלה שמתלוננים על היעדרה חפצים בשינוי, שאותו יביא אולי המהפך הנדל"ני. בתחילת הסרט מדברים על פרויקט חידוש השכונה. ראש עירית רחובות נואם בהתרגשות בכנס תושבים, ומבטיח כי בניגוד לכל התוכניות הקודמות שהעלו אבק במגירות, עכשיו זה הולך לקרות באמת. "יש לנו ותק גדול באכזבות", אומר מקונן דסטה מוועד צעירי השכונה, אבל כולם מנסים לא לאבד את התקווה, לתת הזדמנות לכל מבטיחי ההבטחות - ולהם עצמם. חנה טמנו, רכזת תעסוקה מקומית במשרד הקליטה (ובעלת קייטרינג אתיופי לצורך השלמת הכנסה) ופעילה חברתית, חוברת לקברט גטנט ומנסה לשכנע את תושבי השכונה להסכים לפרויקט ולחתום בהתאם. עד מהרה מתברר שתושבים רבים, שחלקםאינם שולטים היטב בעברית, חתמו ליותר מיזם אחד ("באו אלינו רק יזמים לבנים", התלוננה באמהרית דיירת קשישה), מאלה שהציפו לפתע את השכונה, והבלגאן חוגג.ברגע שמדינת ישראל, בצעד תקדימי, הפשירה כ־ 250 דונם של קרקע ייעודית, שמטרתה הבלעדית היא להוות 'השלמה' לשכונה, במטרה להיטיב את חיי התושבים, הכדאיות הכלכלית של המתחם זינקה אוטומטית מבחינת יזמי בנייה וקבלנים, ומחירי הדירות האמירו מיד. רבים מהתושבים מביעים חשש שבמקום תיבנה שכונה יפה וזוהרת שהם לא יוכלו לעמוד במחיריה, ולכן יגורשו ויאבדו את ביתם. היזמים המתחרים, שמחזרים במרץ ואפילו באגרסיביות אחר התושבים המוחלשים, מנסים לפתות אותם עם תוספות של 20-28 מטרים רבועים לכל דירה, פטור לעשר שנים מדמי ועד בית וקרן עזרה למעוטי היכולת. קברט וחנה חוששים מהתפרקות הקהילה והתפוררות המרקם החברתי שמייחד אותה, ובכל זאת, הם הולכים עם החלום של "אנחנו מעצבים את העתיד שלנו" ולא מרפים. לחנה יש אינטרס אישי מובהק. היא מגדלת לבדה שני ילדים, שאחד מהם הוא נער מתבגר ("זהב שלי", היא קוראת לו באמהרית) שעלול להידרדר לפשע כמו רבים מחבריו. קברט בודק "איתנות כלכלית של חברות בנייה", ואחרי שנציגות הדיירים מצליחה "לתפור" שמונים אחוז של חתימות הסכמה, נבחר - בבחירות דמוקרטיות של ממש, עם ועדות קלפי וכל כללי הטקס - היזם המועדף, ואחרי שמונה שנים ארוכות ומתישות הפרויקט יוצא לדרך. ספוילר עגום ושובר לב, גם אם אולי לא מפתיע במיוחד: בתוך אנדרלמוסיה של שלוש מערכות בחירות, הפרויקט נקלע לצרות ונעצר. הסרט מסתיים בכיתובית ספק אופטימית, לפיה "הרשויות מציעות פיילוט נוסף לחידוש השכונה". אבל מילת המפתח היא ספק. אחרי תלאות רבות הצליחה חנה טמנו לקבל משכנתה כדי לקנות מהגרוש שלה את חלקו בדירתה, שמחירה נסק בינתיים. עם ביטול הפרויקט היא עלולה להישאר קירחת מכאן ומכאן, ולפני כן היה חשש שהדירה תימסר לכונס נכסים בשל סירובו של הגרוש לשתף פעולה. היא, שפעלה בהתנדבות וללא לאות למען התושבים, מצאה את עצמה על תקן הסנדלרית שהולכת יחפה. מתברר שכמו כל דבר בחיים, גם בפינוי בינוי צריך כל כך מעט כדי להצליח: קצת מזל וטיימינג מדויק. ולא יזיק להיוולד לתפוצה הנכונה ובצבע העור הנכון. לא נעים, אבל עובדה. אז מה יותר חשוב, הכסף או האנשים? תגידו אתם. האישה מאחורי העדשה עלמוורק דוידיאן עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 11. היא הבוגרת הראשונה יוצאת אתיופיה של בית הספר לקולנוע סם שפיגל, וזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר שביימה אישה בפסטיבל טורונטו, עבור סרטה העלילתי הראשון באורך מלא, 'עץ תאנה' (2018). עלמוורק עברה עם משפחתה לקרית משה ב-1994, ואמה עדיין גרה שם, בקומה רביעית, וחולמת על מעלית. "בילדות שלי היו המון קסם ותחושה חזקה של קהילה, אבל היום הפשע אורב מעבר למפתן הדלת. התנאים הפיזיים תמיד היו קשים, עם נזילות ותיקונים וקירות חיצוניים שמאיימים לקרוס. בעלי מקצוע היו נותנים אחריות לעשר שנים ונעלמים. כשהתחילו הדיבורים על פרויקט חידוש השכונה - זאת הייתה למעשה תוכנית דגל של משרד השיכון והבינוי, תוכנית חברתית שאמורה לפרק את ה'גטו' ולבנות שכונה משופרת - ידענו שתהיה פה הזדמנות לבדוק אם אנשים יכולים להתגייס ביחד ולשנות את חייהם, או שהם כבולים במציאות הכלכלית שלהם. זה היה מסע ארוך שאולי באמת אין לו עדיין 'סוף טוב', אבל המאבק נמשך ואני אופטימית, ואם זה תלוי בי יהיו עוד סרט ועוד סרט שיתעדו אותו עד שהוא יסתיים בניצחון. חשוב להתבונן בתהליכים החברתיים האלה. לעקוב אחרי רשויות שמייצרות הסללות ודנות שכונות כאלה לכיליון במקום להוביל אותן קדימה. זאת בחירה, כי המשאבים והתקציבים הרי קיימים. עצוב לראות איך לא באמת אכפת לרשויות מ-1,200 בתי אב שאפשר היה די בקלות להיטיב את מצבם. היו פה עיוותים על גבי עיוותים וזה באמת שובראת הלב. מצד שני, המאבק חיזק את הקהילה בקרית משה, ואם יש איזה מסר לצופים הוא שחשוב להיות מעורבים ועירניים, להיות פעילים ולבנות מעגלים של אנשים שיישאו את הלפיד".

ממלכת הדיור המוגן, שבעבר נתפסה כמעוזם של קשישים שאין קשר בינם לבין העולם המודרני, היא כיום בית לדיירים שגילם הממוצע עומד על 75. רובם המכריע הם אנשי העולם הגדול, שכוחם במותנם והם בקיאים בחידושים טכנולוגיים, כמו צעירים בנימחצית גילם, ופעילים ברשתות החברתיות אינסטגרם ופייסבוק. אם בעבר התייחסו לגילי 70 פלוס כאל זקנים, הרי שכיום, הודות לפלאי הרפואה והטכנולוגיה, הם עוברים לדיור המוגן כמו 'ה-50 החדש', בכדי להמשיך ליהנותמהעולם ומחיים עשירים ומגוונים. משום כך שמות ארכאיים כמו 'בתי אבות' אינםרלוונטיים עוד, ואיתם גם תכנון מיושן בסגנון מתנ"ס קהילתי. וכך תכנון מגוריםלקהל הגיל השלישי נעשה בצורה שאינה מנוכרת, אלא מותאמת להם ככפפה ליד,מתחשב באורח חייהם וכולל שפע של אפשרויות להשראה. תפקיד הארכיטקטורה לשמש כמעטפת המגלמת גמישות מרבית לצד ורסטיליותתכנונית גם בחללי הפנים, והדגש בתכנון כיום הוא על האדם, הוא המשתמש העיקרי, ופחות בהיכנעות לאתגרים שמציב גיל המשתמש. המטרה היא תכנון שבו הדייר יחוש בבית ויהיה גאה בו, בסגנון של מלון בוטיק מפנק. בהתאם לזאת, המטראז' מתרחב משמעותית באופן שמאפשר חללים מאווררים ושפע עזרים טקטיים להתנהלות מיטבית ונטולת אתגרים, לדוגמה ידית אחיזה מתחת לכיור ובצידי המקלחון, פינות ישיבה נוחות גםלאירוח ועוד. מתחמי הדיור המוגן נבנים כיום בסמיכות למרכזי הערים ולא אחת באזורים נחשקים, ובהתאם, סגנון הפרויקטים הופך עכשווי ואורבני. היישובים השונים, העיריות, ובהתאם גם היזמים, מכירים בערך העיר האינקלוסיבית, שמהווה בית לכלל דייריה וביתרונותיה המובהקים של עיר רב-ססגונית, שבה, בין השאר, טווח גילים רחב ומעמדות סוציו-אקונומיים מגוונים. מתחמים עבור בני הגיל השלישי הממוקמים בתוך שכונות מגורים, מייצרים הזדמנות להשתלבות בקהילה וכן הם פתוחים ומסבירי פנים גם לקהלים מבחוץ. כך, במקום חדר אוכל שבלוני אפשר להקים מסעדה עם תפריט מגוון ובריא, שתהיה פתוחה גם עבור דיירי השכונה. במקום 'חדר דיירים' חסר חיים, אפשר יהיה להשקיע באולם מופעים שישרת גם את תושבי העיר ויזמין אותם ליהנות ממופעים פופולאריים לאורך כל ימות השבוע. חיבור בין האוכלוסייה המבוגרת לבין יתר חברי הקהילה מייצר תועלת לכל הצדדים המעורבים, והמפתח הוא בארכיטקטורה מהודקת ומתוכננת עד לאחרון הפרטים, כזו שתהפוך את המבנה למזמין ותכניס פנימה את הציבור - עם שטחי מסחר בחלקו התחתון ושלל שירותים לרווחת הציבור וחברי המתחם, ממש כמו דיור במגדלי יוקרה. רעיונות נוספים שוודאי ייטיבו עם קהילת הגיל השלישי הם למקם בקרבת מקום מעונות סטודנטים וגני ילדים, שיוכלו אלה ליהנות מחברתם של אלה; הטף יכירו אוכלוסייה מבוגרת ושונה, סטודנטים יבלו בקריאה משותפת בעיתונים ביחד עם הדיירים ואולי אף יוכלו להיעזר במי שהידע הכללי שלו חובק עולם, לטובת עבודות סמינריוניות ולטובת מחקר. המדינה היא בבחינת הקטר שמוביל את הטמעת המתחמים בתוך העיר. היא זו שבאפשרותה להקצות מגרשים לטובת דיור מוגן. ככל שיהיו יותר מתחמים שכונתיים מסוג זה, התמריץ של בני הגיל השלישי לעזוב את דירותיהם הגדולות והמרווחות ולעבור לדיור מוגן יגבר, ואלה יפונו לטובת אוכלוסייה צעירה יותר. תזוזה שכזו מיטיבה עם תושבי העירכולם, ובפרט עם האוכלוסייה המבוגרת. כל המחקרים, ללא יוצא מן הכלל, מראים שדיור מוגן מאריך את תוחלת החיים בזכות חיי היום־יום המגוונים והמעניינים. לפני 40 שנה, כשביקרנו את סבא וסבתא בבית אבות, היינו אומרים 'אוי ואבוי'. כיום, כשנגיע לביקור בריזורט אורבני של דיור מוגן, נגיד "וואו", ונישאר לבלות איתם זמן ארוך מהרגיל. *אדריכל אורי הלוי, פרופ' אורח בטכניון ושותף בכיר במשרד 'אורבך הלוי אדריכלים'

הבנייה בנגב, בדומה לשאר חלקי הארץ, ניזונה מהסגנון הבין-לאומי של האדריכלות ומאפשרת לשקיפות, לאופנה ולטכנולוגיה להשתלט על המבע האדריכלי ועל הנוף הקרוב והרחוק. אדריכלות זו לובשת חזות אוניברסאלית שאינה מתמודדת עם הצורך ביצירת זהות, אופי וקנה מידה מקומי. היא ניצבת בנוף כסדרה מקרית של אובייקטים מיובאים היוצרים בינם לבין עצמם חללים אמורפיים שאינם משרתים איש ופוגעים ברצף העירוני. אדריכלות זו מתעלמת מהאקלים המדברי והצחיח של הנגב, מסופות החול והאבק, מאור השמש העזה, מהבוהק וממרחבי החולות האין-סופיים ורמת המשקעים המעטה והבלתי סדירה. בהיעדר צפיפות מבנית במרקם העירוני, הצל נעלם ומתפתחת צמחיה דלילה ועייפה. החלל הציבורי ותנועת הולכי הרגל במפלס הקרקע, הזקוקים להגנה מתמדת ולירק, מתרוקנים מתוכן. הרקמה החברתית המשותפת נפרמת וקנה המידה הציבורי בעיר הולך ונעלם. בשנות ה-60, מתוך תשומת לב לתנאים הספציפיים של הנגב, תוכננו והוקמו'שיכון לדוגמה', 'מרכז הנגב' ו'קמפוס אוניברסיטת בן גוריון', שמילא את החלל הריק בין שכונה ד' ושכונה ג'. תכנון הקמפוס התבסס על ציר תנועה רגלי ומרכזי. ציר מופנם ומוצל, שחוצה את האתר בשלמותו, חולף על פני חצרות ירוקות פנימיות ומשרת את כל הפונקציות. הציר מהווה את החלל הציבורי של הקמפוס ואילו מעטפת הקמפוס מגלה את קנה המידה הפרטי יותר. הבנייה המסורתית הזו צריכה להוביל את אדריכלות הנגב גם היום. מדובר במבנים שמתיישבים בקרקע ומחפשים לעצמם שורשים עמוקים. אלו מבנים מופנמים, שכבתיים שאינם שקופים ואינם מרחפים, היוצרים לעצמם מקום מוגן ומוצל עם אור רך בלתי ישיר ועם ירק שעונה על החסר באקלים המדברי. מבנים שבהם קנה המידה הציבורי והפן הייצוגי של הבניין נוכחים בחזית הפנימית שלו, לעומת קנה המידה הפרטי יותר שנוכח במעטפת החיצונית. בבנייה זו נדרש חלל פנימי החוצה את המסה המבנית מקצה לקצה ויוצר בתוכה מקום רב-תכליתי מקורה, משותף לכולם, המשרת את הדיירים, העובדים ואת עוברי האורח. כשחלל זה נמתח לכל אורך המבנה, הוא הופך לקטע מתוך הסביבה העירונית ומחזק את הקשר עימה. הוא יוצא לקראתה, ובהימתחו לרוחב ולעומק המבנה, הוא מגלה את המרכיבים הפונקציונאליים הספציפיים שלו במפלסים השונים; ובהימתחו לגובה הוא שואף אל האור הטבעי ומאלף אותו. החלל הפנימי נדרש גם להשתנות ממבנה למבנה בהתאם לפעילויות המתרחשות בתוכו, עם אדריכלות משלו המבטאת את קנה המידה הציבורי, את הקצב הקונסטרוקטיבי המיוחד המלווה אותו ואת המעטפת הסובבת אותו, המעניקה לו מסגרת תלת-ממדית. בדרך זו העוברים דרכו והמשתמשים היום-יומיים יחושו בייחוד האדריכלי של המקום. הם ייהנו מאקלים נוח, מטמפרטורות הנמוכות מהסביבה ומשקט ויזואלי. עם חלוף הזמן הרחוב הפנימי יוכל להפוך למקום בזכות עצמו שבו נעצרים, שוהים, נפגשים, נכנסים למבנה עצמו וחוברים באמצעותו לרקמה העירונית אוהכפרית הנמצאת מחוצה לו. במבנים אלו מתאפשרת יצירת מקום ציבורי מופנם, דינמי ומיוחד, המהווה מעבר ואתנחתה גם יחד. מקום המשתנה בעקבות הפעילות המתרחשת בתוכו ובעקבות משחקי האור והצל. חלל מופנם שבאמצעותו אנו חווים את רוח המקום ונקשרים אליו. השייכות,ההמשכיות והמקומיות הם חלק בלתי נפרד מהחשיבה האדריכלית ויש צורך להתייחס אליהם לאורך תהליך התכנון ובכל מקום. *עדה כרמי-מלמד, אדריכלית מובילה, בדגש על תכנון מבני ציבור ואקדמיה. כלת פרס ישראל לאדריכלות

כשענבר וייס, מהנדסת העיר בית שמש, נכנסה לתפקידה לפני שלוש שנים האוכלוסייה החרדית המבוגרת היוותה כמחצית מכלל האוכלוסייה המבוגרת בעיר. בשלוש שנים בלבד המאזן השתנה - 60% חרדים לעומת 40% אוכלוסייה כללית. "מדובר באוכלוסייה צעירה, הגיל החציוני הוא 15, 90% מתלמידי כיתות א הם בקרב האוכלוסייה החרדית ו-20% מתושבי בית שמש הם פעוטות מתחת לגיל שלוש. קצב הילודה הוא של שתיים וחצי כיתות לימוד בשבוע", מספרת וייס. "האוכלוסייה שמהגרת לכאן היא לרוב אוכלוסייה צעירה, שמגיעה לבית שמש משום שאינה יכולה להרשות לעצמה לקנות דירה בריכוזים החרדיים המשמעותיים. כלומר יש כאן הרבה מאוד משפחות צעירות שהולכות וגדלות וזקוקות להרבה מאוד שירותים חינוכיים וציבוריים שאני אמונה על בנייתם. כמות המוסדותהחינוכיים והציבוריים שהאוכלוסייה זקוקה להם גדלה בקצב מהיר והיא לא עוצרת. לא מזמן דיברתי עם מהנדסת העיר של גבעתיים, שסיפרה לי שכבר 30 שנה לא נדרש לבנות בעיר בית ספר יסודי. אני בניתי 12 מוסדות חינוך רק בשנה שעברה". איך מקימים כל כך הרבה מוסדות חינוך בשנה?"קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית מכתיב את התכנון, זה משפיע על הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בארכיטקטורה, זה משפיע על הכסף שאנחנו יכולים להשקיע.אני לא יכולה להשקיע בתכנון מיוחד, אני כמו בית חרושת. אני צריכה לחשוב על איך אניעושה את זה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר זול. אני גם לא כל כך יכולה להתערב בפנים המוסד. גישות שונות כמו חללים פתוחים, חלונות שקופים ודברים כאלה הם דברים שפחות נכנסים למערכי החינוך של המגזר החרדי. דבר נוסף שמאפיין את החינוך החרדיזה ההפרדה מגיל צעיר מאוד לבנים ובנות, מה שאומר שאני צריכה לייצר שני סטים מכל דבר. בתוך כל אלו אני כמובן נתקלת בהרבה מאוד חיכוכים מול משרד החינוך שמתקצב את הקמת המוסדות". איך זה בא לידי ביטוי?"למשל בבתי ספר לבנים בתלמודי תורה או ישיבות קטנות אין דבר כזה לשחק כדורגל או כדורסל בחצר, זה לא מקובל. אך משרד החינוך מכריח אותי להקים מגרש ספורט, זו התקינה. אז אני מתכננת, ובונה, והכסף של משלמי המיסים מתבזבז, ובסוף לא משתמשים. כעבור שנה־שנתיים כשצריך יהיה לבנות עוד כיתות יציבו על המגרש קרוואנים שישמשו ככיתות לימוד. הדברים האלו נובעים מחוסר התאמה או אולי חוסר רצון להבין שאנחנו מתמודדים פה עם אוכלוסייה אחרת. צריך גם לומר שיש גם מוסדות אחרים כמו מוסדות לימוד חרדיים ממלכתיים שצומחים בישראל, שאומנם יש להם מתנגדים במגזר אבל הם הרבה יותר דומים למוסדות שאנו מכירים ויש בהם גם את מגרשי הספורט שאנחנו מכירים, אלא שאלו לא רוב המוסדות שאני נדרשת להקים". יש מספיק עתודות קרקע לכל המוסדות?"אין מגבלת שטח, אך בהחלט יש מגבלה בכל הנוגע למימוש וביצוע. בית שמש היא הררית, יש לנו שיפועים, היא גם יושבת באזורים שרוויים בהיסטוריה פלישתית והיסטוריה יהודית, כך שיש הרבה עתיקות וקברים, כל אלו מייקרים מאוד את עלויות ההקמה. המאפיינים האלו יחד עם קצב גידול מהיר ובשילוב העובדה שמדובר בעיר של אוכלוסייה דלת אמצעים הופכים את המשימה למאתגרת במיוחד. התוצאה היא שהרבה מאוד ילדים בבית שמש לומדים במוסדות חינוך שהם קרוואן, כי קרוואן, כמה שזה לא אסתטי, כמה שזה עצוב שילדים צריכים ללמוד במבנים הניידים האלו, זה משהו שהכי קל להרים מהיום למחר". יש שיגידו שבין כה וכה האוכלוסייה החרדית היא אוכלוסייה צנועה שבטח לא מייחסת יותר מדי חשיבות לענייני אסתטיקה ואין לה רצון למבנים יפים ומעוצבים."בוודאי שיש, אם תראי את המבנים התורניים של החסידויות הגדולות, של בעלז או ויז'ניץ ואחרות, תראי שהמבנים התורניים שלהם מאוד יפים. אני בטוחה שזה מבאס אותם, אבל מה הם יכולים לעשות? ברגע שאתה מתעדף הפרדת בנים ובנות וחינוך מסוים, וכמות ילדים, ואתה מתעדף את הדברים האלה על פני אסתטיקה ואדריכלות יותר ראויה, יש לזה מחיר, אין מה לעשות. את שואלת האם אכפת להם? בוודאי שאכפת להם. האם הם היו מעדיפים שילדיהם ילמדו בבתי ספר בנויים לתלפיות ויפים ומעוצבים? בוודאי שכן, אבל זה לא כזה פשוט. סדר העדיפויות אחר, והמרחב הציבורי הוא בדרך כלל האחרון בתיעדוף המגזרי". איזה עוד מאפיינים תרבותיים משפיעים על המרחב הציבורי הכול כך שונה בשכונות חרדיות לעומת שכונות חילוניות או אפילו מסורתיות?"ההתנהלות התרבותית של החברה החרדית משפיעה מאוד על המרחב הציבורי. למשל, בערים ובשכונות שמיועדות לאוכלוסיות חרדיות לא נתכנן מקומות לבתי קפה שבהם יוכלו להוציא שולחנות וכיסאות החוצה, זה לא דבר מקובל. ויש גם כל מיני דברים אחרים, למשל בתכנון גינה ציבורית בבית שמש מצאנו שהיא ממש בצמוד למקווה, והיה ברור שאנחנו צריכים או לשנות את הכניסה למקווה או להזיז את הגינה, כי אי אפשר לתכנן גינת משחקים ליד מקום שנשים יוצאות ונכנסות בערב שיש לו משמעות מאוד פרטית. במקרה אחר נדרשנו לתכנן טיילת בעיר שסבבה פארק גדול מאוד, שלאורכה תוכננו ספסלי ישיבה. אלא שהספסלים צפו אל עבר בתי מגורים שהיו מעבר לכביש. התושבים הזדעקו ודרשו שנהפוך את הספסלים כך שאי אפשר יהיה לראות מה קורה בתוך הבתים, מחשש ל'מראית עין'. המושג הזה הוא מושג הלכתי שחוזר על עצמו הרבה בתכנון עבור האוכלוסיות החרדיות; מה שקורה בביתם הפרטי הוא מאוד מקודש ומאוד סגור, וזהלא נתון בכלל לדיון". ויאמר התדריך לפני כשנתיים הוציא צוות משותף של המכון החרדי למחקרי מדיניות עם משרד הבינוי והשיכון את "התדריך לתכנון עירוני של שכונות לאוכלוסייה החרדית". יהודית מילצקי, חוקרת בכירה במכון, השתתפה בכתיבת התדריך, שנועד לסייע למתכנני ערים, אדריכלים ומהנדסים בתהליכי תכנון של שכונות חדשות להתמודד עם כל אותם אתגרים. "החברה החרדית היא חברה מתבדלת, שגרה באזורים נפרדים מאזורים לא חרדיים מתוך רצון לשמר את הערכים והתרבות המאפיינים אותה. היא אוכלוסייה קהילתית, שהצרכים היום-יומיים שלה מתבטאים במוסדות קהילה ויש לה אופי מוגדר, משפחות מרובות ילדים, רמות סוציו-אקונומיות מסוימות, מאפיינים תרבותיים שמתבטאים בצרכים שונים, כמו הפרדה מגדרית, כל אלו דורשים תכנון ייעודי", טוענת מילצקי. "כשמדברים על תכנון ייעודי לחברה החרדית, מדברים על רמת השכונה, כי הצרכים והמאפיינים השונים מתבטאים ברמה השכונתית, לא העירונית". איך המאפיינים האלו משפיעים על תכנון השכונה?"המודל התכנוני לחברה החרדית דומה במידה רבה למבנה המעגלי של הפרבריםבאמריקה, מעין מבנה פרח, שבו בכל שכונה ושכונה ניתנים המענים היום־יומיים, כמו מסחר, מוסדות חינוך, בתי כנסת וגינות, והמענים העירוניים, למשל שירותים ממשלתיים, אזור מסחרי של מוצרים כמו ריהוט או מוצרי חשמל וכן מרכזי תעסוקה, נמצאים מחוץ לשכונות. וכל השכונות נמצאות באותו מרחק מהריכוז העירוני המשמעותי". נגישות למסחר וחינוך זה בוודאי טוב לכלל הציבור, מה שונה בצרכים האלו באוכלוסייה החרדית?"קחי לדוגמה את מרכזי המסחר. רוב מרכזי המסחר באוכלוסייה הכללית מתנקזים או במרכזים מסחריים או בקניונים כאלה ואחרים. הדבר הזה לא עובד באוכלוסייה החרדית. ראשית בגלל אופי המרכז. קניון הוא מרחב שמגיע עם תרבות של בילוי, שופינג הוא סוג של בילוי. החברה החרדית, גם כחברה שנוטה לשמאל כלכלי, ובכלל כחברה מעוטת יכולת, זה לא משהו שהיא דוגלת בו כערך בפני עצמו. הקניות הם משהו מאוד החלטי, צריך להגיע לחנות, לקנות את הסוודר שכרגע חסר לבן בארון ולחזור הביתה. גם אופי הבנייה של הקניונים לרוב לא מתאים לחברה החרדית, כי יש בו כל מיני חללים נסתרים, חניונים, פינות ישיבה באזורי מזון, כלומר כל האופי של הקניון גם מבחינה פיזית לא עונה על התנאים של צניעות ועל הערכים החברתיים של החברה החרדית. סיבה נוספת היא שבחברה החרדית, לילדים חלק חשוב מהתפקוד של משק הבית, בגיל תשע או עשר הילדים כבר לוקחים את האחים הקטנים למוסדות חינוך, עוזרים אחר הצהריים בגינה וגם מסייעים בקניות. לא נדיר לראות בשכונה חרדית ילד בן שמונה עומד בתור לחלב וללחם בשביל המשפחה. ילדים גדולים יותר ילכו גם לקנות גרביים כשצריך, אבל לשלוח ילד לקניון לבצע קנייה כזו זה קצת פחות מתאים". למה קניון לא אך חנויות רחוב כן?"ברגע שזה מתרחש במסחר רחוב, זה הרבה יותר נגיש גם לילדים. מסחר רחוב מאפשר גם את הפיקוח החברתי, שהוא חלק מהמנגנון החברתי של החברה החרדית, הוא פרוס לאורך הרחוב, אין בו פינות נסתרות, הכול גלוי, זמין ונגיש. אחד הדברים שראינו בכתיבת התדריך הוא שבהרבה שכונות חרדיות שנבנו בהן קניונים, הם עומדים ריקים, וכשאין מענה של מסחר רחוב, הוא צומח לבד, אם בחניונים, בגינות או ביחידות דיור". יש צרכים שקיימים היום אבל לא היו לפני עשר שנים למשל?"אם יש מגמה שצמחה בעשר השנים האחרונות, זה בתעסוקת נשים חרדיות, ומדובר במספרים דרמטיים מאוד. וכשאנחנו מדברים על נשים חרדיות עובדות, אלו נשים שלאורך כל שנות הקריירה המשמעותית שלהן, תמיד יש ילד קטן בבית שזקוק לטיפול שלהן. אם נניח אישה חילונית יולדת בטווח של חמש שנים שני ילדים, זה בערך הזמן שבו היא מוגבלת. האישה החרדית יולדת לאורך 20 שנה, ולכן היא מאוד מאוד מוגבלת בטווח היוממות שלה לאזורי תעסוקה, ולכן אפשרות לתעסוקה קרובה לבית היא סוגיה קריטית בתעסוקת נשים חרדיות. אלא שאחד הדברים ששמנו לב אליהם בתדריך הוא, שכשמעסיקים פותחים שלוחות או משרדים בסמוך או בתוך אזור המגורים של הנשים החרדיות, זה בדרך כלל מגיע בתמורה לתנאי שכר פחות טובים. כלומר תעסוקה שמונגשת לרמה השכונתית מאבדת מעט מהערך של התעסוקה. לכן צריך מצד אחד כן לאפשר תעסוקה כזו ומצד שני גם להגביל אותה. צריך למצוא תמהיל נכון שמאפשר מענה תעסוקתי גם לאישה שמעדיפה לצאת מהעיר למשרד מרוחק אבל להרוויח 100% שכר וגם למי שמעדיפה להישאר בסמוך לבית בתמורה ל-70% מהשכר. הדבר הזה תמיד קיים בהכלה של מגוון מגדרי ואנושי בארגונים, משחק בין - 'אני נותן לך את האפשרות', 'אני מכיל את הצורך שלך' לבין 'אני מגביל אותך לתחום שבו אישה חרדית צריכה להתנהג'". מה באשר לעבודה מהבית? המגמה הזו הגיעה לאוכלוסייה החרדית?"כיוון שהתדריך נכתב לפני הקורונה קצת קשה לי לקבוע את זה, אבל אני כן חושבת שיש צמיחה במגמה הזו גם לפני הקורונה. אולי לא בעבודה מהבית, כי לאישה חרדית נורא קשה לעבוד מהבית, אין ממש פינות עבודה נוחות ותמיד יש הרבה ילדים בבית, אבל כן נראית צמיחה של חללי עבודה קרובים לבית. יש כאן משהו מאוד נכון מבחינת טווח היוממות של האישה, את לא מוגבלת רק לתוך מקום העבודה והרבה פעמים את לא מוגבלת גם לשעות העבודה ויכולה להשלים עבודה אחר הצהריים. את גם יותר גמישה מבחינת סוג המעסיקים שאת יכולה לעבוד אצלם. זה מהלך שהוא מאוד מאפשר וכן צריך לשים לב אליו בתכנון לשכונות חרדיות בהיקפים גדולים יותר ממה שקיים היום". טוב לחרדים - טוב לכולנו כמעט בכל המקרים, טוענת מילצקי, המודלים שעולים כצורך של החברה החרדית עונים גם על צורך של החברה הישראלית כולה. "בחברה החרדית ילדיםמגיעים באופן עצמאי הביתה מגיל מסוים, בין היתר משום שלמשקי בית חרדיים רבים אין בכלל רכב, כך שאי אפשר להסיע אותם לבית הספר ובחזרה. ומכיוון שילדים חרדיים מתנהלים לבד במרחב, עדיף להימנע מכבישים או לא להקים את הגינה המרכזית של השכונה במקום שהוא רחוק מאוד ממוסדות החינוך, כדי שילדים לא יצטרכו לחצות את כל העיר לגינה. האידאל הוא ליצור רשת ירוקה של שבילים ושל אזורים ירוקים שמחברים בין כל המרחבים שהחברה החרדית משתמשת ביום-יום שלה, שילדים יוכלו להתנהל בבטחה בתוך המרחב השכונתי באזורים שהם ידידותיים וירוקים, ובחברה החרדית זה צורך יותר גבוה". חלק מהפתרונות התכנוניים הנדרשים ברמת המגורים בשכונות חרדיות, עשויים להביא גם הם תועלת עבור החברה הישראלית כולה. "בחוק התכנון והבנייה יש פרקטיקות שבעיניי לא מתאימות לקצב הגידול המהיר של החברה החרדית", טוענת וייס. "זו אוכלוסייה שזקוקה לשינוי בהליכי התכנון באופן תכוף וזה לא פשוט. כי זה גם יקר וגם קשה. כל הרחבה שאת רוצה לעשות, דורשת היתר בנייה כזה או אחר, מקוצר או מורחב, אין באמת פטור מהדבר הזה. תמיד צריך לבצע איזו פרוצדורה, לקחת אדריכל או הנדסאי, לגשת לוועדות, לשלם אגרות, וזה קשה, אין הנחות. מדובר פה באוכלוסייה שנדרשת להליכים האלו יותר מפעם אחת בחיים, ולפעמים צריכה להיות איזושהי גמישות בתוך הליך התכנון, למשל שבחמש או שש השנים הראשונות, הדירה תהיה דירת חמישה חדרים ואחר כך תוכל להתפצל לשתי יחידות, כדי שאפשר יהיה לשכן בה זוג צעיר או מבוגר. הפונקציה הזו לא קיימת בעולם התכנון, וגם אם כן היא נדרשת הליכים תכנוניים ארוכים ומייאשים. מה שקורה זה או שהאוכלוסייה בוחרת לא לגשת להליכים האלה ולשנות שלא כדין, או לגשת להליכים האלו שלוקחים הרבה מאוד זמן ומשאבים". איך כן אפשר יהיה להתמודד עם הקושי הזה?"אחד הדברים שמדברים עליהם זה לאפשר הליכי תכנון שיודעים להיות גמישים יותר. הגיוני שבמדינה שיש בה מחסור ביחידות דיור, שיהיה איזשהו הליך מקוצר לדבר כזה או לפרק זמן מסוים. הרעיונות האלה הם דברים שעולים על השולחנות של מנהל התכנון ומדברים על זה וחושבים על זה, איך אפשר ללמוד מהתופעות האלה ולעשות עם זה משהו מועיל בשוק הדיור באופן כללי". יש דברים שכבר נעשו?"יש כל מיני פטנטים, למשל דבר שנקרא 'חדר אופציה', שבו הקבלן משאיר מצד אחד של הבניין מעין שלד חלול שאליו אמורים לצמוח חדרים עתידיים, כך שככל שלאנשים יהיה יותר כסף הם יוכלו להרחיב את הבית שלהם בחדר נוסף. יש דבר אחר שנקרא 'דירת המרה', למשל לאפשר לדירות בקומות הקרקע בשלב מסוים להפוך לחנות או לסוכנות נסיעות או איזשהו משרד. עוד דבר שאנחנו עושים הוא 'דיורית': יחידת דיור שלא נרשמת בשום שלב כיחידת דיור נפרדת. את הדיורית אפשר להוסיף כך שתשען על התשתיות של הממ"ד והאמבטיה, החלקים הרטובים של הדירה, לתקופה מסוימת. נניח אם עכשיו נרצה דיור לסבתא שעברה לגור אצלנו לחמש שנים או לזוג הצעיר שהתחתן ועוד שנה-שנתיים יעבור לדירה משלו, אבל אנחנו לא רוצים לבצע עבירת בנייה וגם לא לפצל את הדירה, נוכל להשתמש בהנחיה שאושרה מראש להקים 'דיורית'. כל אחת מהדוגמאות האלו מראות כיצד עולם התכנון לאט לאט לומד את הצרכים המשתנים של המגזר החרדי ומטמיע מושגים חדשים שיכולים לשמש גם את כלל החברה הישראלית".