עזה לא תשפיע על המים בישראל - הגדה כן

המתונים יותר מאמינים, שממילא בתוך מספר שנים לא יהיה מנוס, אלא להתבסס על התפלה, ושההתנתקות אולי תקרב את המועד, אך מעבר לכך לא צריך לדאוג - הים התיכון גדול ומים לא יחסרו. אלה אומרים, שלמרבה המזל מים הם כבר לא סיבה כדי לצאת למלחמה.

למרבה ההפתעה, דווקא רצועת עזה אינה מדירה שינה מעיני מומחי המים. הסיבה לכך היא בעיקר גיאולוגית. אקוויפר החוף עשוי קטעים קטעים המופרדים זה מזה. למרבה המזל, האקוויפר עליו יושבת הרצועה, מופרד באופן טבעי מזה שמצפון לו. התוצאה היא, שהאקוויפר שלנו, שגם הוא סובל מזיהום לא קטן, לפחות אינו מושפע מהזיהום של השכנים. כתוצאה מכך, לנטישת הרצועה אין משמעות אמיתית על משק המים שלנו.

הנהנים בטווח המיידי, לפחות בנושא המים, יהיו תושבי רצועת עזה הצמאים, שיקבלו לידיהם קידוחים ומערכת מים שנוטשים אחריהם תושבי גוש קטיף. מערכת שתוסיף להם 5-10 מיליון מ"ק מים בשנה, תוספת קטנה ומזערית בהשוואה לצרכים.

את מצב האקוויפר עליו יושבת עזה, מגדיר דר' חיים גבירצמן מהאוניברסיטה העברית, כאסון אקולוגי שקצבו הולך וגדל, תוצאה ישירה של שאיבת יתר ושל זיהום שיצאו משליטה.

פוטנציאל ההפקה של האקוויפר עליו יושבת עזה, הוא של 90 מיליון מ"ק מים בשנה. בתקופת הממשל הצבאי על העיר, הוגבלה השאיבה מתוך מטרה לשמור על עתודות המים. עם יציאת צה"ל וחתימת הסכם הביניים ב-1994, הועברה השליטה על המים לפלשתינים, שהגבירו בעשרות מיליוני מ"ק את ההפקה.

התוצאה לא איחרה לבוא. המפלסים ירדו, מי הים חדרו לאקוויפר והמליחו אותו. לא רק זאת, דליפת מזהמים מפני השטח ובעיקר זיהום כתוצאה מביוב, גרמו לעלייה בריכוז החנקות במרבית הבארות.

בניגוד להסכמי המים ביהודה ושומרון, ההסכם ברצועת עזה לא כלל שיתוף פעולה והקמת צוותי פיקוח משותפים. כיום פועלות ברצועה 3,000 בארות, בהן 20 בארות בגוש קטיף, כאשר ב-1994 פעלו בעזה 800 בארות בלבד. לשם השוואה בכל ישראל פועלות 1,200 בארות בלבד.

לדברי יו"ר מכון המים בטכניון, פרופ' רפי סמיט, ריבוי הבארות גורם לשאיבת יתר ולהמלחת האקוויפר ולזיהומו. התוצאה היא שרוב המים אינם ניתנים לשימוש ללא טיפול מוקדם. מצב זה מאלץ את התושבים לרכוש מים מותפלים במחיר מופקע, כמו ברוב מדינות העולם השלישי.

סמיט מדגיש, שברחבי הרצועה פועלים מתקני התפלה למים מליחים, תרומת מספר מדינות אירופאיות בעקבות הסכם אוסלו. מים אלה נמכרים לאוכלוסייה בג'ריקנים, בנפח של 20 ליטר, במחיר של 3-6 שקל לג'ריקן. מדובר בהון עתק בהתחשב בעובדה שמדובר באחת האוכלוסיות העניות בעולם, שעבורה לכל שקל יש משמעות קריטית.

מי שמרוויח מהמצוקה, הם כמובן, מתפעלי המתקנים שגורפים כסף רב. החשמל מגיע מישראל, את הרכז שנוצר בתהליך ההתפלה משליכים לואדי סמוך, וגורמים בכך לעוד המלחה של הקרקע.

לדברי ראש המכון לגיאופוליטיקה באוניברסיטת חיפה, פרופ' ארנון סופר, הבעיה המרכזית היא שברצועה חיים 1.4 מיליון איש, כאשר על-פי התחזיות בתוך 15 שנה יעלה מספרם ל-2.5 מיליון איש, שכולם יזדקקו למים.

"ממשלת קנדה הציעה לפלשתינים להקים מתקן להתפלת 50 מיליון מ"ק מים בשנה, אך המתקן טרם הוקם", אומר סופר, "הפרשנות שלי לסירוב היא, שהפלשתינים מאמינים שאקוויפר ההר שייך להם, ולכן אם רק ישראל תחדל לשאוב ממנו ותאפשר להעביר צינור מים מיהודה ושומרון לעזה, יפתרו כל הבעיות. לפי שעה הצינור אינו מוקם, מתקן ההתפלה הקנדי הוא בגדר תוכנית בלבד, והאוכלוסייה ממשיכה לסבול".

הבעיה אינה רק המים. לדברי גבירצמן, לישראל צפויות צרות צרורות דווקא מהביוב של עזה. לדבריו, כיום מזרימים הפלשתינים את הביוב שלהם לאגם בצפון מזרח העיר, ליד בית חנון, שמימיו מחלחלים למי התהום.

מזה מספר שנים דורשים הפלשתינים להקים צינור שיזרים את הביוב לים התיכון, כפי שעושות רבות מערי ישראל. ישראל מתנגדת, כמובן, לתוכנית זו, בטענה שהביוב יזרום צפונה, ישירות לחופי אשקלון, שם החל לפעול השבוע (א') מתקן ההתפלה הגדול ביותר במזרח התיכון.

"בישראל חוששים, שהביוב הלא מטופל ישאב לצינור ההתפלה ויסתום את הממברנות, וכל הסיפור הגדול של ההתפלה ירד לטמיון", אומר גבירצמן. "עזיבת ישראל את שטחי עזה וההתנתקות המשפטית, ימנעו כל אפשרות להשפיע בנושא זה".

גבירצמן מדגיש, שגם אם מדינות המערב יציעו לפלשתינים לטהר את הביוב, הצעה כזו תתקל בהתנגדות. לדבריו, "מדינות עולם שלישי מבקשות סיוע בענייני חינוך ובריאות, ורק אחר כך מתעניינות בנושאי סביבה".

נושא המים בצפון השומרון בעייתי הרבה יותר, והוא זה שצריך להדיר שינה מעיני האחראים על משק המים. מאז נחתמו הסכמי אוסלו ועד היום, גדלה הצריכה הפלשתינית מ-120 מיליון מ"ק מים בשנה ל-180 מיליון מ"ק בשנה, פי שתיים וחצי ממה שסוכם בהסכם אוסלו.

לדברי גבירצמן, שני שליש מהגידול נעשו לאחר שישראל נתנה רשות, ושליש באופן פיראטי. לדבריו, עובדה זו מלמדת משהו על מדיניות ישראל, לפיה לא יוצאים למלחמות על מים.

"מי שעיניו בראשו, צריך לדעת מה צפוי בהמשך", אומר גבירצמן. לדבריו, בצפון השומרון יש כפרים שהצריכה שלהם כיום נמוכה מאופטימלית, ולכן עם עזיבת ישראל, הם מתכננים קידוחים חדשים. במקביל להם יוקמו ברכות אגירה. מי שיסבול מכך, לדעתו, הם חקלאי עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק בית שאן, שהמים שלהם ייפחתו בהדרגה. לדברי גבירצמן, מדובר בתהליך איטי אך בטוח.

סופר מאמין, שהבעיה האמיתית תתעורר ברגע שישראל תפנה שטחים נוספים בתחומי יהודה ושומרון, ותתכנס מעבר לגדר ההפרדה. גם כאן, עזיבת צה"ל תגרום לשאיבת יתר ולהגברת הזיהום גם ביהודה ובשומרון.

סופר מציין, שמדינות המנסות לסייע לפלשתינים, ביניהן ארה"ב וצרפת, מודעות לבעיה הקשה של זיהום מי התהום, ואף מבקשות לתרום כסף להקמת מערכות לטיהור שפכים מתוך לטפל במים, ואף לעשות בהם שימוש חקלאי.

לדבריו, תוכניות אלה נתקלות לפי שעה בחוסר הסכמה בולט. לדעת גורמים במשק המים, הפלשתינים מעדיפים להמשיך ולהאשים את ישראל במחסור, מאשר לפתור אותו בדרכים יצירתיות.

ומה הפתרון? לדעת סופר ולדעת מומחים רבים, התשובה היחידה נמצאת בהתפלה. תוכנית המתאר הארצית למים קובעת, שעד 2020 כלל הצריכה העירונית בארץ תסופק על-ידי מתקני התפלה, שיפיקו 750 מיליון מ"ק מים מותפלים לשנה.

אמנם יעד זה נראה רחוק מתמיד, שכן עד כה אושרו שלושה מתקנים שיפיקו 230 מיליון מ"ק מים בלבד, אך יתכן שאין כל דרך אחרת, במיוחד אם הדרישות מצד השכנים - ירדנים ופלשתינים, רק ילכו ויגברו.

לדעת סופר, אין ספק שהתקדמות התהליכים הפוליטיים באזור יגרמו לכך שלא יהיה מנוס מהקמת מתקנים נוספים. כבר כיום מדברים אצלנו על הקמת מתקן התפלה לפלשתינים, שיספק 100 מיליון מ"ק, בשכנות למתקן בחדרה. הכפלת גודל המתקן באשקלון תאפשר להעביר מים מותפלים לעזה.

גבירצמן רואה את הדברים באור אופטימי פחות. "רק בשבועות האחרונים, ואחרי לחצים גדולים של נציבות המים, העבירה המועצה לביטחון לאומי את מפת ההתנתקות בצפון השומרון. אז התברר שהגבולות החדשים שונים לחלוטין ממה שתוכנן.

"מהמפות עולה, ששטחים גדולים יותר מועברים לשליטה פלשתינית, ומי שיסבול הוא לא רק האקוויפר הצפוני, אלא גם אקוויפר ירקון תנינים, שכן ההתנתקות כוללת את אזור טול כרם וקלקיליה. אין ספק שהשאיבה הפיראטית תמשך גם באזורים אלה, והיא תשפיע על אספקת המים גם לפרדס חנה ולכפר סבא.

"אני יודע שבנציבות המים קיבלו את הנושא בתדהמה, שכן הם לא התכוננו לזה שבתוך זמן כל כך קצר יפחתו כמויות המים בצורה כה משמעותית", אמר.

גבירצמן מדגיש, שידועה לו עמדת רבים במשק המים, לפיה ניתן למסור את אקוויפר ההר לידי הפלשתינים, ולהסתמך על התפלת מי הים. לדבריו, המגזר העירוני אולי יוכל לצרוך מים מותפלים, אך לא המגזר החקלאי.

"התוצאה תהיה שבתוך כמה שנים מדינת ישראל תאלץ לוותר לחלוטין על החקלאות שלה", אומר גבירצמן, "מדובר בתהליך שכבר החל, כאשר ההתנתקות רק תעצים ותאיץ אותו. התוצאה תהיה שרוב המוצרים החקלאים ייוצרו בעזה ובשומרון, ואילו החקלאים בארץ יצטרכו לחפש לעצמם פרנסה במקום אחר. לתהליך הזה יש השפעה לא רק על החקלאות ועל החקלאים, אלא גם על דמותם של השטחים הפתוחים בארץ, שכן ללא חקלאות סופם של שטחים אלה להפוך לנדל"ן. בתוך כמה שנים כל אזור החוף בין חדרה לגדרה יראה כמו לוס אנג'לס".

גבירצמן גם אינו מאמין באפשרות לפיה המדינה תמשיך לסבסד את החקלאות, כפי שהיא עושה כיום, וכפי שעושות מדינות רבות בעולם. לדבריו, הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות נוטה יותר ויותר לכיוון של אי תמיכה במגזרים, ולכן אין סיכוי שהיא תסבסד את החקלאות.

"מים הם כבר לא גורם למלחמה באזור כפי שהיה בעבר", מרגיע סופר, "עלות יום מלחמה הוא מיליארד דולר. בסכום כזה ניתן להקים ארבעה מתקני התפלה ולהשקות בהם אותנו, את הירדנים ואת הפלשתינים".