ירושלים: נותר רק להחליף את התושבים

"העם לא בסדר", אמר מי שאמר באחד המחזות של ברטולד ברכט, "מוכרחים להחליף את העם". נזכרתי בתביעה זו כאשר קראתי את הראיון ב"גלובס נדל"ן" שנתן מהנדס העיר ירושלים, אורי שטרית, לדליה טל. על מה בוכה הנביא? "בכל אשם האופי הירושלמי המיוחד. העיר הזאת מלאה באנשים אקסצנטריים, שלכל אחד מהם אג'נדה משלו. זוהי עוצמתה של העיר שתושביה כה אכפתיים וחרדים לגורלה, אך זוהי גם חולשתה הגדולה".

אז איך להתגבר על החולשה הזאת? "אם לא תהיה ברירה, נדרוש מהכנסת להפקיע בחקיקה את כל סמכויות התכנון מהוועדות ולייצר תהליך תכנוני ייחודי לירושלים, בסמכות הממשלה או בסמכות לאומית". גם במחזהו של ברכט חשב המנהיג שהממשלה חכמה מהעם.

כך חשב גם רוברט מוזס, האיש שתכנן ובנה את מערכת הכבישים והגשרים בניו-יורק. גם מוזס התעצבן תמיד על התושבים וגם צפצף עליהם עד שאירע בניו-יורק דבר מדהים: מוזס החליט שיש להעביר במרכז מנהטן, לכל אורכו של הרובע, ציר ענקי שיחסל, בין השאר, את השכונות הישנות בדרום העיר. ומה קרה? התושבים עצמם התעצבנו, התארגנו, הכשילו את התוכנית שהיתה מחסלת את הרובע הציורי ביותר בניו-יורק ו...העלו מקרבם אישה חכמה ונמרצת כמו ג'יין ג'ייקובס, שחיברה בעקבות אותו מאבק את הספר החשוב ביותר שנכתב במחצית השנייה של המאה העשרים בנושא תכנון הערים: המוות והחיים של ערים אמריקניות גדולות (The Death and Life of Great American Cities).

מפליא שמר שטרית לא קרא את הספר הזה, שנהפך למעין תנ"ך שחולל מהפכה. מאז שנכתב הספר הזה הבינו אפילו מתכננים שיודעים הכל יותר טוב, שעיר איננה שרטוט על הנייר או המחשב, אלא יצור חי שיש בו רחובות וסמטאות וחנויות וקניונים ובתים חדשים וישנים ובניינים גבוהים ונמוכים, ובעיקר יש בייצור הזה אנשים חיים שאכפת להם, ובזכותם עיר שיש בה הרבה תושבים יכולה להיות אפילו עיר גדולה!

חבל שמר שטרית לא קרא את ספרה של ג'יין ג'יייקובס, וחבל שגם בקיאותו בעובדות הנוגעות לירושלים חלקית בלבד. הנה, לדבריו "הצלחנו להוציא לשוק רק 1,000 יחידות בשנה". אוכלוסיית ירושלים גדלה ב-2004 ב-13 אלף נפש. קשה להאמין שכולם נדחסו בסך הכל באלף דירות. מה גם שחלק מהדירות נמכר ליהודי הגולה, שאינם גרים בעיר הקודש.

ובהקשר זה, נכון שהביקוש של נוכחים-נעדרים אלה מעלה את המחירים. אבל לא את כל המחירים. לפי נתוני אגף המידע והניתוח הכלכלי במשרד הבינוי והשיכון, בשנה שהחלה באפריל 2004 והסתיימה במארס 2005 ירד בירושלים המחיר של דירה ממוצעת בת 2.5-3 חדרים מ-676 אלף שקל ל-663 אלף שקל. דירה ממוצעת בת 3.5-4 חדרים הוזלה מ-930 אלף שקל ל-886 אלף שקל. אמנם, חלה עלייה קלה במחירי הדירות בנות 4.5-5 חדרים, אבל אלו אינן הדירות המאפיינות זוגות צעירים שמר שטרית רוצה לשלוח ל"קצה מערב", בלשון המשורר.

קיימת, כמובן, שאלה יסודית יותר: משקל היהודים בעיר הבירה. ממשלות ישראל עשו הרבה להגדלת מספר ערביי העיר, מאז שחיברו לה יחדיו 76 אלף דונם במרחב המחייה הערבי. מאחר שעיר הקודש מושכת ערבים יותר משהיא מושכת יהודים (מלבד כאלה הממשיכים לחיות בגולה הדוויה), שיעור יהודי הבירה ירד ל-67%, והוא צפוי לרדת ל-61% עד 2020 - בלי קשר להרס ערכי הנוף ההררי בקצה המערבי של העיר. אמנם, אם אריאל שרון יאריך ימים כראש ממשלה עד 2020, אולי יחליט להחזיר את בירת ישראל לגודלה הטבעי, ואז יגדל אוטומטית הרוב היהודי בעיר. עד אז, בנייה הרחק במערב לא תפתור את הבעיה הדמוגרפית, ורק תחמיר את בעיית הפרצוף ההולך ומתכער של לב העיר.

מרכז העיר מוזנח, מפני שבונים בקצות העיר. ואם בונים בהם מגורים, ממילא קמים שם שירותים, המרוקנים את הביקוש לשירותי מרכז העיר. הפוטנציאל אינו מספיק לבנייה "גם וגם". אין מנוס מבחירה "או-או". מרכז העיר יחיה אם יהיו די אנשים שיגיעו אליו ברגל או בנסיעה קצרה בלי פקקים. כלומר, הוא יחיה אם יגורו בו אנשים - להבדיל מרוכשי דירות שגרים בלונדון, בניו-יורק או באנטוורפן. אנשים חיים יוכלו לעמוד במחיר הדירה בלב העיר אם היצע הדירות בלב העיר יהיה מספיק, והוא לא יהיה מספיק אם היצע הדירות הקרויות ירושלמיות ינדוד בכיוון תל-אביב, אפילו אם ייעצר אי-שם בדרך.

לא נכון שאין בירושלים די תוכניות מאושרות כדי לענות על הביקוש. יש תוכניות בנייה מאושרות לאלפי דירות, גם באזורים החרדיים וגם באזורים שאפשר להבטיח בהם את אופי הבינוי לאוכלוסיה שאינה חרדית.

די אם נזכיר את אתר משרד החוץ לשעבר, את הר חומה, את המגדלים המתנשאים מעל הגבעה הצרפתית, את רמת רחל ואת תוכניות הציפוף בשכונות ותיקות כמו קטמון ובשכונות חדשות יחסית, שהוקמו אחרי מלחמת ששת הימים.

תוך כדי כך אפשר לאשר לבנייה כמה וכמה מתחמים בלב העיר ובמעגל המקיף את לב העיר, שאין עליהם מחלוקת עם האקסצנטריים בעלי האג'נדות, ובכך לענות על הביקוש שאולי יתעורר בעשור הבא. למה אולי יתעורר ולא יתעורר לבטח? אולי בגלל קושי למצוא עבודה; אולי בגלל כוח המשיכה של ערים אחרות שהקודש אינו שורה עליהן; אולי מפני שצודק מר שטרית בדבר אחד: ירושלים מתאימה לאנשים שאכפת להם, מכל מיני סיבות. אם הוא יגרש אותם מהעיר - תחליף לא יהיה להם.