הפקעות: הערכאות הנמוכות בביהמ"ש מסייעות לנפקעים

לעניין זה יוזכר פסה"ד בעניין ויטנר, בו צומצמה ע"י השופטת ביניש זכות התביעה בגין אישור תכנית לנכסים הגובלים ממש (למעט חריגים בודדים) בנכס הפוגע, פסה"ד בעניין ארידור, בו נקבע בעיקרון, שתביעה לתשלום פיצויי הפקעה מתיישנת (אם כי נותרה והועברה לדיון נוסף מחלוקת לגבי המועד ממנו תחל להימנות תקופת ההתיישנות), ולבסוף פסק דינו של בית המשפט בעניין אביגדורוב, בו נקבע, כי לרשות קיימת האפשרות להפקעה על פי הפקודות המנדטוריות, וזאת על אף ובטרם אושרה תוכנית בנין עיר המייעדת המקרקעין לייעוד ציבורי (תוכנית שבה אולי יתברר שאין צורך בהפקעת הנכס?), ועוד כהנה וכהנה.

והנה, מסתבר כי למרות מגמה זו, נראה כי דווקא בתי המשפט דלמטה, שומרים על זכויות הנפגעים והנפקעים, לעיתים גם במקום שבו קיימת "לכאורה" פסיקה סותרת של בית המשפט העליון, ובכך חומקים לפעמים מסעיף 20 לחוק יסוד השפיטה, בו מחויבים בתי המשפט לפסיקה מחייבת של בית המשפט העליון.

כך לדוגמא בפסק דין שניתן לאחרונה על-ידי השופט ארבל בבית המשפט המחוזי בנצרת (תיק ה.פ 260/05) בו ניתנה החלטת בית המשפט לדחות בקשת מדינת ישראל, מע"צ ועיריית נצרת, שביקשו דחיית תובענה על הסף מחמת אי תשלום אגרה מספקת.

המדובר בעתירת הפטריארכיה היוונית ואח' לבית המשפט על מנת שיקבע את שעור הפיצויים המגיע לה בגין הפקעת מקרקעיה, בסך כולל של כמיליון שקל, מכוח הוראות חוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 והפקודות המנדטוריות.

התובעות שלמו 825 שקל בלבד בעת הגשת התביעה כאגרה מכוח הוראות תקנה 3(א) לתקנות בית המשפט (אגרות) תשמ"ח-1987, תקנה שמפרטת שורת נושאים וסוגי תביעות, שלכאורה הינן תביעות כספיות אבל עדיין ישלמו אגרה קצובה (ולא על פי אחוז מסכום התביעה כמקובל בתביעה כספית) וכוללת גם:

"הליך שהסעד המבוקש בו הוא... קביעת גובה הפיצויים או תשלומי האיזון בשל רכוש שהופקע או שנפגע שלא בדרך הפקעה לצרכי ציבור או לטובת הציבור לפי כל דין...".

הנתבעות כאמור עתרו למחוק התביעה תוך שסברו, כי על הפטריארכיה לשלם אגרה כתביעה כספית לפי 2.5% וברור שהפער הינו מהותי ביותר ועלול היה לסכל הגשת התביעה.

בעתירה הסתמכו הרשויות על החלטת בית המשפט העליון המפורשת ברע"א 1145/90 בעניין פרחאת בו קבע השופט (בדימוס) תיאודור אור כי תביעת הפקעה הינה תביעה כספית ויש לשלם אגרה כתביעה כספית (2.5% מסכום התביעה).

השופט ארבל, על אף פסה"ד בעניין פרחאת דחה את הבקשה תוך שניתח את הוראת החוק בעניין, את המגמה להקל על התובע הנפגע בשל פעולה שלטונית של הפקעת נכס מקרקעין וכן את פסיקת בתי המשפט בעניין, שלא הייתה עקבית וברורה.

השופט ארבל אף ציין, כי בעניין פרחאת לא הוזכרה תקנה 3 הנ"ל ולעומתה פס"ד אחר בע"א 2227/93, דן ברציונל של פטור התובע לפי תקנה 20 (15) לתקנת האגרות שהינה באותה מגמה של צמצום.

ולבסוף - הוזכרה אף גישת בתי המשפט, לפיה יש לאפשר בצמצום מתן הזדמנות לנתבע עצמו לטעון בעניין האגרה, שכן זו עניין למדינה כגובת האגרה, בעוד שמטרתו של הנתבע הינה לטרפד התביעות והינה ברורה ומגמתית.

בשולי הדברים יאמר, כי עמדה ברוכה זו של בית המשפט המחוזי, מקלה ולו מעט על הנזק והקושי שעומד בפני נפגע, שמבקש בסך הכל לקבל שיפוי בגין נזקו, שכן מטרת המדינה, שבמקרה זה אוחזת בשני הכובעים (של גובת האגרה וגם של משלמת הפיצוי), הינה לסכל ולמנוע מהבעלים גישה לערכאות, וזו גישה שאינה ראויה.

כן יאמר, כי ככל הידוע ועל אף פסה"ד בעניין פראחת, הרי ככלל עמדת המדינה ובתי המשפט הייתה לאפשר הגשת תביעות תוך תשלום אגרה קצובה, ולא ברור מדוע חרגה הפעם מדרך זו בתיק זה.

בשולי הדברים יש להזכיר כי בימים אלה ניתן פסק דינו של השופט סלים ג'ובראן ברע"א 3899/04 מ"י נ' שמואל אבן זוהר ואח/, שהינו חשוב לעניין זה.

בעניין אבן-זוהר דובר בתביעת בעלים פרטיים כנגד המדינה לפיצוי בגין תפיסת מקרקעיהם בראשון לציון בשל צווי סגירה שהוציא הרמטכ"ל ולפיהם נמנע שימוש משך כ-30 שנה ללא כל פיצוי.

גם בעניין זה טענה המדינה, כי יש לשלם אגרה מלאה על-פי סכום. בית המשפט העליון, בפסק דין שלישי בעניין, דחה את הטענה תוך שפירש לטובת האזרח את תקנה 3 א' הנ"ל וקבע, כי היא חלה גם על פגיעה במקרקעין וגם בזכויות, ובלבד שהיא לטובת הציבור ועל-פי דין.

הננו תקווה כי פסק הדין מהווה רוח חדשה בפסיקת העליון לטובת האזרח וקניינו, המתחייבת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, המפרש ברוחו אף פסיקה שקדמה לו.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין.