השבח לאל

בשנת 98' קבע העליון בהלכת לויאן, כי הפטור ממס שבח הוא זכות אישית השייכת לחייב עצמו. באחרונה, הירהר השופט אליקים רובינשטיין בשאלה, האם יש סיבה טובה שפטור ממס שבח לא יהיה חלק מנכסי החייב לכל עניין. "הדין המצוי אינו בהכרח הרצוי", ציין.

את הכפפה הרימה השופטת יהודית שבח, שכביכול לא סטתה מהלכת לויאן, משום שקבעה כי "הזכות לפטור הינה זכות אישית הנותרת בחזקת החייב. ברצותו - יחליט לממשה במסגרת מימוש המשכון, ברצותו - יממשה בעסקה אחרת, שבה עשוי הפטור להביא לו תועלת כלכלית גדולה יותר".

ואולם, היא מיסמסה קביעה זו בדלת האחורית. "בהיעדר נסיבות מיוחדות", קבעה, "לא יעלה על הדעת לאפשר לחייב להחזיק באמתחתו את הפטור ובכך להורידו לטימיון, שהרי מדובר בתוצאה הרסנית, שרק נקמנות בצידה בבחינת 'גם לי גם לך לא יהיה'".

השופטת יהודית שטופמן דנה כעת בשאלת מימוש הפטור ע"י כונס, כשהחייב נפטר. במקרה זה, שטר המשכנתא של הדירה כלל סעיף בו התחייב החייב לחתום על בקשה לפטור מתשלום מס שבח. החייב נפטר לאחר שמונה עו"ד יעקב בויאר לכונס הנכסים למכירת דירתו, אך בטרם נמכרה הדירה בפועל וניתן אישור מכירה ע"י ראש ההוצל"פ.

כמו במקרים אחרים, ראש ההוצל"פ דחתה את בקשת הכונס להסמיכו לחתום בשמו ובמקומו של החייב-המנוח, על בקשה למתן פטור מתשלום מס שבח, במסגרת הליכי המימוש בנימוק, ש"חתימה על בקשה לפטור ממס שבח היא זכות אישית של החייב, וזכות של עיזבונו/יורשיו".

בויאר עירער על החלטת ראש ההוצל"פ. "במקרים מתאימים ורלוונטיים", קבעה שטופמן, "כאשר קיימת תניה מפורשת בשטר המשכון, בדבר שליחותו של ב"כ הבנק להגיש בקשה לקבלת פטור מתשלום מס שבח במכירת דירת המגורים, יכול הכונס לפעול על סמך תניה זו, ולהגיש את הבקשה בשם החייב, לרשויות המס".

עם זאת, במקרה זה היא דחתה את הערעור, משום שבעת אישור הסכם המכר, שהוא המועד הקובע לתחולתו של ההסכם, החייב כבר נפטר. "המועד הקובע לשם קביעת החיוב בתשלום מס שבח, הינו מועד אישור המכר ע"י ראש ההוצל"פ". מעבר לכך, "הזכות לקבלת פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, היא זכות אישית, שאינה עבירה", ולכן אין לקבל את הטענה שהיא חלק מהזכויות ששועבדו לטובת הבנק.

מאחר שהחייב חתם על תניה מפורשת בשטר המשכנתא, היא בחנה האם הכונס יכול להיחשב שלוחו, למרות שהשולח כבר נפטר. בויאר טען, כי החתימה של החייב היא בבחינת ייפוי-כח בלתי חוזר. שטופמן קבעה, כי לפי החוק, השליחות הסתיימה עם מות החייב, משום שהצדדים לא התנו אחרת. התוצאה, לדבריה, "תואמת את דיני המס הכלליים ואת תכלית סעיפי הפטור ממס שבח".

כל עוד החייב בחיים, הוסיפה, מתקיימת תכלית הפטור (הגדלת התמורה ממכירת הדירה, שבין היתר תאפשר לו אולי לאתר מגורים חלופיים) גם כשהמכירה נכפית עליו, אך כשהוא מת, אין עילה להענקת פטור שתכליתו השאת התמורה הנותרת בידי החייב, כשזו משמשת אך ורק לזיכוי נושיו של המנוח ב"תמורת הפטור" (בר"ע 2189/04). "