לך תבנה מדינה: בצלאל

"אני חושב שהתנאי הראשון להיות ארכיטקטים הוא ידיעת קרוא וכתוב - בעיקר קרוא, שזה אומר גם לקרוא את הטקסט הוויזואלי של העיר והסביבה", אומר אדריכל צבי אפרת, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. "הרמה של הארכיטקטורה בארץ כל הזמן יורדת, בעוד שרמת הבנייה עולה. בעבר, בשנות ה-30 וה-40, הייתה כאן תרבות ארכיטקטונית מאוד גבוהה".

גלובס: אתה מתרפק על תרבות "אירופאית" של דור האדריכלים המייסדים?

אפרת: "אולי אני מתרפק על מודרניזם, שיכול היה לתרגם תפיסות עולם חברתיות ותרבותיות לצורות בנייניות ועירוניות". לדבריו, במחלקה שבראשותו מייחסים לארכיטקטורה "נשמה יתרה", ומחפשים אחר החיבור של הפרקטיקה עם התרבות והרוח.

אפרת: "ארכיטקטורה היא תמיד פעולה ואירוע תרבותי - לעולם היא לא רק נדל"ן".

- איך מנחילים את זה לסטודנטים?

"ברוח הדברים, בהשקפת עולם, באווירה ובסגנון. בבצלאל אנחנו עוסקים בשני דברים במיוחד: הראשון הוא חיפוש אחר התבונה המיוחדת של הארכיטקטורה - תחום שכל הזמן משתנה וצריך להגדיר את עצמו מחדש, את הקשר שלו עם המציאות, עם החברה, עם התרבות, עם הפוליטיקה, וגם עם תחומי ידע אחרים. וכמובן את כלים והמיומנויות שלו".

אפרת רואה בארכיטקטורה מקצוע "ספקולטיבי", המנסה לראות את הנולד ולחזות את צרכי וטעמי העתיד. "אנחנו שואלים זאת שוב ושוב: מה אנחנו צריכים לדעת ואילו סוגי יידע אנחנו צריכים לייצר? אנחנו בודקים כיצד ארכיטקטורה נשארת רלוונטית".

לדבריו, הגדרת המקצוע של האדריכל הולכת ומאבדת עם השנים נתחים מהותיים מהתפקיד, להתמחויות חדשות ונלוות: מהנדסים וגיאוגרפים ומעצבי פנים, בין כל אלה - מה מקומו של הארכיטקט?

"התשובה שלנו בבצלאל היא, שכדי לשרוד, הארכיטקט חייב להיות אינטלקטואל מעמיק, חקרן וסקרן, שמסוגל לעבד ידע ומתוכו לייצר סטרוקטורות חדשות, שהן צורות החיים של היום ושל מחר. התנועה בין המימד המעשי-קונקרטי וביקורתי של המקצוע לבין המימד היצירתי, ניסיוני ועתידני - מגדירים מחדש כל פעם את התבונה של המקצוע.

"הדבר השני שאנו עוסקים בו הוא החיפוש אחר הנפש של הארכיטקטורה. אם קודם דיברתי על ידע ומיומנויות - 'מה לומדים' אילו כלים ואיזה תוכנות צריך ללמד - הרי שעכשיו אני מדבר על 'נשמה יתרה'. איפה רגעי האושר והצחוק של העיר ושל הסביבה, איפה נקודות הכאב והמצוקה.

"אלה המקומות שבהם חלל ומבנה נוגעים ללב - הם לא רק עניינים של טכניקה/פרוגרמה/פונקציה, אלא גם מרחב נפשי. זה הרגע שבו ארכיטקטורה הופכת להיות אמנות ולא רק פרקטיקה או מלאכה".

אפרת שותף במשרד אדריכלים אפרת-קובלסקי, עם מאירה קובלסקי, אשתו. את המטענים האידיאולוגיים הללו הוא מנסה לנתב וליישב בין הפרקטיקה והאקדמיה, ועוסק גם בעריכה ובאוצרות. "העבודה שלנו היא תמיד בקונפליקט. ארכיטקטורה ואורבניזם תמיד קשורים לקונפליקטים ולניגודי אינטרסים", הוא מסביר. "אבל אנחנו מסתכלים על ארכיטקטורה בלי ציניות. זה לא עוד מוצר או טכניקה. יש שני ממדים חינוכיים שאנחנו מדגישים: התבונה והאתיקה. השאלה היא לא רק מה עושים אלא גם איך עושים ולמה".

בעבודות הגמר של בוגרי בצלאל ניכרה ההגות הרצינית הזו, והן הציגו עבודות חקרניות ומעמיקות. גם בבצלאל לא נעדר הממד החברתי, ורבים מהסטודנטים עסקו באזורי שוליים - מיהוד ועד רמת הנגב, לצד פרויקטים של שיקום שיכונים בירושלים והפיכת הסביבה לידידותית יותר להולכי הרגל ברחוב.

אפרת מציין בעניין פרויקט של מחקר ביקורתי, שהציע להפוך את שטחי האש הנרחבים של צה"ל בדרום לאתרי ספורט אתגרי ותיירות מדברית בסופי שבוע - דו-שימושיות שמעלה שאלות לגבי חלוקת שטחי הארץ ל"פתוחים וסגורים" בפני הציבור. פרויקט אחר בדק אפשרויות למיגון העיר שדרות כולה מפני קסאמים - שאלה מעשית שאמורה להעסיק את מיטב המומחים הבליסטיים בארץ.

- אתם מטפחים אדריכלים כוכבים?

"בהחלט לא, אבל ברור שיש כישרונות שעוד יתבלטו. זה לא כל כך אפשרי להיות כוכב צעיר. כי אף פעם לא מדובר בכישרון טהור. צריך כל-כך הרבה ידע ובגרות מקצועית, וגם נסיבות מתאימות והרבה מזל.

"השוק פועל לפי אופנות ומשתנה כל הזמן. מי שצריך להוביל את תרבות הבנייה הם אותם אינטלקטואלים שרוצים לפתח את התרבות. לדעתי, אקסטרווגנטיות היא וולגריות. היום קל מאוד לייצר דברים שנראים כמו בניינים פיסוליים - אבל הסכנה היא שאנחנו יוצרים שטחיות וגסות רוח. זה נראה מאוד צורני, אבל אין מאחורי זה כלום. העבודה של האקדמיה היא לזהות את המחלה הזאת ולפתח אלטרנטיבות רציניות".