מים בששון

ניתן לומר על מאמרו של עו"ד עטיה כי בא "לקלל" את רעיון הקמת תאגידי המים בישראל, אבל לשמחתי הוא נמצא "מברך". העובדות האמיתיות שאותן אציג להלן מסבירות מדוע רעיון העברת משק המים והביוב העירוני לידי תאגידי מים היה רעיון נכון והכרחי.

ראשית נציג את העובדות, לפחות בכל מה שקשור בתאגיד המים העירוני בפתח-תקוה. התאגיד הוקם ב-2004 ומאז עבר משק המים העירוני שלנו מהפכה דרמטית ומרשימה. במשך שלוש השנים האחרונות השקיע התאגיד סכום של קרוב ל-90 מיליון שקל בתשתיות המים והביוב, ועד 2011 נשקיע עוד כ-200 מיליון שקל הן בתשתיות, הן באחזקת מתקנים ובארות מים והן בהשקעה בשיפור ובאיכות רמת השירות ללקוח. זהו שיעור השקעה העומד על פי עשרה משיעורי ההשקעה שהיו נהוגים בעבר.

זאת ועוד - שיעור הגבייה של התאגיד עומד כיום על כ-97% ופחת המים ירד לרמה של 5.5% (!). כתוצאה משיעורי גבייה ופחת אלו יכול היום התאגיד להעביר דיבידנד ענקי של כחמישה מיליון שקל לידי בעלי המניות של התאגיד, דהיינו לחברי מועצת העיר. נתונים אלו לא רק מקעקעים את נבואות האפוקליפסה של עו"ד עטיה, אלא גם מהווים תשובה ניצחת לטענת ההלאמה המופרכת שלו.

שאלה חשובה היא, כיצד הגיע התאגיד לשיעורי גבייה ופחת אלו. ההסבר פשוט. ראשית, העמקת הגבייה בקרב כל הגופים, המוסדות והאנשים שהיו בעבר "אנשי שלומנו" שסעדו על שולחנם של הפוליטיקאים המקומיים. שנית, שיעורי הפחת הנמוך, שהינם תוצאה של השקעות הענק בתשתיות, מנעו בזבוז מים והביאו לחיסכון לאומי ועירוני גדול בשיעור של כשני מיליון מ"ק מים. סכומי הכסף שהתפנו מחיסכון זה הושקעו שוב בתשתיות מים ובשירות לקוחות איכותי, וכתוצאה מזאת הורחבו שיעורי הגבייה, הורחבו שיעור ההשקעה בתשתיות, וחוזר חלילה. האם זוהי הדוגמה הטובה ל"רעה חולה"?

באמתחתנו עובדות ונתונים נוספים המעמידים באור הנכון את מאבקם של ראשי הערים - המתנגדים, אלו שלפתע ראו את קופתם חסרה בכמה מאות מיליוני שקלים אבל לא ראו כיצד תושביהם מתעשרים באיכות מים מצוינת, בשירות לקוחות מתקדם וחדשני, ומעל לכל נהנים מתשתיות מים וביוב שמתאימות לאלף השלישי.

הנה, למשל, נתון מפתיע: מחירי המים כלל לא עלו (למעט התאמות אינפלציוניות) בעקבות הקמת התאגיד, אלא אפילו ירדו במאי 2006. נכון, ישנה הסתברות לעליית מחירי המים בעתיד, אולם עלייה זו אינה קשורה כלל ועיקר לעובדת הקמת תאגידי המים.

בבואו לבקר את עניין הקמת תאגידי המים, מסתמך הכותב על המודל האירופי, האמריקני והאוסטרלי, ובדרך הוא תוקף את חסידי המודל התאצ'ריסטי, אשר לטענתו הוא המודל המועדף על שרי הממשלה בהחלטתם להקים תאגידי מים. מבחינתו, שני המודלים הם שחור ולבן. ואני שואל: האומנם אין מודל ביניים?

עד עתה הוקמו תשעה תאגידי מים בישראל. התנהלותם של כל התשעה יכולה רק ללמד על צדקת מדיניות הממשלה להעברת משק המים העירוני לידי תאגידי מים עצמאיים, אבל נתונים לפיקוח, לבקרה ולבעלות של חברי מועצת העיר. ייתכן שצודק הכותב בוויכוח הכולל מול השלטון המרכזי בנוגע לטיב יחסי הגומלין בין השניים, אלא שהדוגמה שעליה התבסס הייתה דוגמה רעה מאוד מבחינתו.

ורק שאלה אחת נוספת: תשתיות משק המים והביוב הלאומי מצויות בגירעון של כשלושה מיליארד שקל. האם במצב הקיים ניתן להתגבר על גירעון זה ללא תאגידי מים? נשאיר שאלה זו פתוחה לקוראי "גלובס". "

תא"ל (מיל') מילוא הוא מנכ"ל "מיתב", תאגיד המים העירוני של פ"ת. המאמר נכתב בתגובה למאמר "חבל על כל טיפה" מאת עו"ד איתן עטיה