כשבכיס אין כרטיס

שוויון ההזדמנויות המודרני לובש היום צורות חדשות של צרכים שלא חשבנו עליהם קודם: כדי לתת לאדם את הכלים להצליח, צריך לספק לו במאה ה-21, בין היתר, גם גישה למקורות מידע באמצעות האינטרנט, זמינות ונגישות תקשורתית באמצעות טלפון נייד, חיבור למדורת השבט התרבותית על-ידי טלוויזיה רב-ערוצית, ושיפור הבריאות, המראה וההופעה ברכישת מלתחה מעודכנת, ביטוח בריאות משלים ולמהדרין - אפילו מנוי במועדון כושר.

המשותף לכל אלו הוא שהיכולת להשיג אותם במידה מספקת ("שוויונית") מוגבלת ביותר עבור שכבות מסוימות באוכלוסיה; יותר משמדובר פה על פערי הכנסות, מדובר פה על אפליית אמצעי תשלום. תקרת זכוכית שקופה עוברת בין אלה שיש להם או אין להם את הפלטפורמה המקובלת לתשלום; האפשרות להצטרף לביטוח רפואי משלים של קופת החולים אולי נקוב במחיר השווה לכל כיס, אבל אם בכיס אין כרטיס, או שהבנק לא מאשר להקים הרשאה לחיוב חשבונך זה אמצעי התשלום, הרבה לפני מחיר השרות או מצב הבריאות, שימנעו ממך את הכיסוי הרפואי.

חוק הבנקאות (שירות ללקוח) מ-1981 קובע כי הבנק לא חייב לספק אשראי ללקוח. בניגוד, אולי, למחשבה המקובלת, הבנקים גם לא מחויבים להנפיק ללקוחותיהם אמצעי תשלום כדוגמת כרטיסי חיוב לסוגיהם ופנקסי שיקים, ויכולים לסרב להקים הרשאות לחיוב חשבון ("הוראות-קבע"). והבנקים אכן מנצלים את הזכות הזו מול לקוחות שהם אינם חפצים ביקרם - ויעידו על כך התורים המשתרכים בקופות הבנקים ב-28 בחודש, עת מתקבלות הקצבאות של הביטוח הלאומי. אז מובלות האוכלוסיות הללו אחר כבוד לדלפק כדי למשוך כסף בכל פעם ופעם, על העמלה הגבוהה ביותר בנמצא.

במציאות של היום חברות תקשורת אפילו מקשות והופכות את זה כמעט לבלתי אפשרי ללקוח פרטי להצטרף לשירותיהן ללא כרטיס אשראי; האופציה לשלם בהרשאה לחיוב ח-ן עו"ש שמורה כמפלט ללקוחות לאחר ותק מסוים או רק לאחר שנתקלו בבעיית גבייה. בחברות הסלולר יערימו קשיים על המנוי שיבקש להיפתח לשירותי נדידה עם המכשיר.

בחברות הטלוויזיה רב-ערוצית הלקוח לא יוכל לפרוס את התשלום עבור ציוד כמו ממיר, מפענח, לרבות מכשיר מקליט (HOT), ואם כן, הוא ישלם על כך פרמיה בחשבון החודשי (yes). בפלאפון גובים עמלה שערורייתית ללקוחות שאין להם אמצעי תשלום (10 שקלים על הנפקת שובר לתשלום בדואר). בזק ניסתה אף היא בעבר לגבות עמלה מלקוחות המשלמים בערוץ זה, אולם דליה איציק כשרת התקשורת לשעבר, עצרה את המהלך. פתיחת שירותי הטלפוניה הפנים-ארציים לתחרות בכלל לא נוגעת ללקוחות כאלו, כי HOT טלקום ודומיה בכלל לא מאפשרות להצטרף אם אין לך כרטיס אשראי.

גם מבחינה צרכנית צומחת לחברות אלו תועלת מתשלום בכרטיס אשראי: את החיוב מהבנק הלקוח רשאי להחזיר, מבלי לנמק. לא סתם בעגה המקצועית מכונה אמצעי התשלום הזה "הרשאה לחיוב חשבון" הלקוח מרשה לחייב את חשבונו, והלקוח יכול גם לסרב בכל רגע נתון. הלקוח גם יכול לבטל את ההרשאה לתמיד תמורת עמלה בפיקוח שעלותה 5 שקלים. בכרטיס אשראי, לעומת זאת, המצב שונה והלקוח נתון בענייני מחלוקת לחסדיה של חברת האשראי צד ג'. כמי שמרוויחה את עמלת הסליקה מבית העסק, יש פה ניגוד עניינים מובנה המוטה לרעת מחזיק הכרטיס.

ואת זה בדיוק מבקש חבר הכנסת משה כחלון לשנות, במסגרת הצעת חוק לתיקון סוגיית אמצעי התשלום בחוק הגנת הצרכן. הצעת החוק שלו, שלא זכתה להתייחסות תקשורתית, קובעת כי החברות לא יוכלו לחייב התקשרות עם לקוחותיהן באמצעות אספקת אמצעי תשלום קבוע ככרטיס אשראי או הרשאה לחיוב חשבון. יתרה מזאת, כדי למנוע מצב בו ישיטו את ידם הארוכה לכיסי הלקוחות, יגבו ביתר ואז הלקוח הוא זה שיצטרף להתרוצץ אחריהן כדי לקבל החזר כספי הצעת החוק מבקשת לקבוע כי החשבונות לתשלום יישלחו ללקוח לפחות 10 ימים לפני מועד הפירעון, כדי שהלקוח יוכל לבדוק את החשבונית.

מן הראוי שהצעת החוק הזו תזכה לתהודה רצינית יותר; לא זו בלבד שהמשמעות מרחיקת הלכת שלה עבור רבים תהיה מתן הכוח הצרכני בידי הלקוחות למנוע חיוב שאינו מוסכם על-ידם (וכך למשל, להקשות על הקלות המאפשרת לחברות כיום להעלות תעריפים ולגבות עמלות); לראשונה יש בכוחה של הצעת החוק הזו, אם תצא פועל, לאפשר לאוכלוסיות שהיום נמצאות "מחוץ למשחק" לצרוך את השירותים האלו. בעולם שבו גם בשלטונות הת"ש בצה"ל אחזקת טלפון נייד כבר לא מביאה לפסילת בקשה לסיוע כלכלי, הרי שגישה לאינטרנט, לסלולר, לטלוויזיה-ערוצית ועוד, הם כלים שאין לזלזל בחשיבותם בדרך לצמצום פערים חברתיים.