לא נכנסים בדלת האחורית

חברות גוש חלקה (להלן: "המשיבות") הינן הבעלים של מקרקעין בגינם הן התקשרו בשנת 1999 עם קבלן בהסכם קומבינציה. בשנת 2005 פנו המשיבות לעיריית חולון (להלן: "המבקשת"), כדי לברר חיוב המקרקעין בהיטל השבחה. המבקשת שלחה למשיבות הודעות שומה. המשיבות הגישו שומה נגדית, ושילמו את המס שלא היה שנוי במחלוקת. בשנת 2007 הגיעו השמאים לשומה מוסכמת. היתר בנייה ניתן בסוף 2005.

המשיבות הגישו כנגד המבקשת תביעה כספית להשבת הריבית ששילמו לטענתן ביתר. לטענת המשיבות, הן זכאיות להשבת הריבית בגין היטל ההשבחה, בין השאר מהטעמים הבאים:

א. המועד הקובע לצורך החיוב בהיטל השבחה צריך להיות מועד קבלת היתר הבנייה (2005), ולא מועד חתימת הסכם הקומבינציה (1999). לכן הריבית צריכה לחול ממועד קבלת ההיתר;

ב. המבקשת מנועה מלדרוש ריבית לתקופה שעד ליום 14.7.2005, כיוון שיצרה מצג שלא תגבה ריבית על סכום זה;

ג. לא יהא זה צודק בנסיבות המיוחדות של תיק זה לחייב את המשיבות בתשלום ריבית.

המבקשת הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, מכיוון שזו לא הוגשה על דרך של ערעור, בהתאם להוראת סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה (להלן: "התוספת").

עמדתן של המשיבות לבקשה היא, כי תביעה להשבת ריבית שלא נגבתה כדין אינה מעניינו של סעיף 14(ג) לתוספת. לשיטתן, אין מדובר בערעור על גובה היטל ההשבחה, שהדרך לתקיפתו היא אכן בדרך של ערעור, אלא מדובר בתביעת להשבת סכום שנגבה שלא כדין ותחת מחאה.

הבקשה נדונה בפני הרשם ר. ארניה מבית משפט השלום בראשון לציון. בית המשפט העליון קבע, באורח ברור, קובע הרשם ארניה, כי המחוקק התווה לדרך תקיפתו של היטל השבחה נתיב מיוחד ובלעדי, אשר אין לעוקפו בהליכים אחרים.

בית המשפט קבע כי חילוקי הדעות בעניין היטל השבחה יכולים שילבשו אך שני פנים - הראשון, בנושא עצם החיוב בהיטל השבחה, והשני - גובהו של ההיטל, דהיינו - אם היתה כלל השבחה עקב תוכנית פלונית, ואם כן - מה שיעורה. שני עניינים אלו יתבררו בהליך הערעור שעל פי סע' 14 (ג) לתוספת, ולא בכל דרך אחרת. לא ניתן להשיג על שמאות כאמור בדרכים עוקפות כגון תביעות לסעד הצהרתי או תביעות כספיות.

לכאורה, על פניה - קובע הרשם ארניה - התביעה הינה להשבת הפרשי הצמדה וריבית. אולם, עיון מעמיק בסעיף זה מגלה ברורות כי למעשה ההשבה הנטענת הינה מסווה לטענה אחרת: כי מועד החיוב בהיטל השבחה אשר נקבע בשומה המוסכמת איננו נכון.

גם הטענות כי המשיבה יצרה מצג כי לא תגבה ריבית לפני 14.7.2005, או כי נהגה שלא לגבות ריבית בגין פרק הזמן שקדם למשלוח השומות לבעלי מקרקעין, או כי לא הוצאו שומות, או כי שיקולי צדק מצדיקים הפחתת הריבית, הינן טענות שמקומן בערעור, ואינן מהוות עילות תביעה נפרדות לכשעצמן.

גם הטענה של מצג או התנהלות פגומה של הרשות - שהינה עילות תקיפה מנהליות, ואף הן מהוות למעשה תקיפתה של השומה - מקומן בהליכי ערעור. קל וחומר הטענה בדבר שיקולי צדק כבסיס לאיון החיוב בריבית, טענה אשר מקומה הינו במסגרת סעיף 16 לתוספת, וממילא הינה עניין לערעור בדרך הקבועה בתוספת.

התביעה נמחקה על הסף.

ת.א 2615/07, בית משפט השלום בראשל"צ.