מחזירים עטרה ליושנה

הפרויקט יצא למכרז אליו הוגשו 12 הצעות, ומהן נבחרה ההצעה הזוכה של הקבלן אולניק עבודות עפר, לביצוע עבודת השיפוץ. העבודות יתבצעו ברחובות המרכזיים של המושבה: רחוב אוארבך, רחוב בר הופמן ורחוב הרבי מבכרך, ובמסגרתם יוחלפו כל התשתיות, קווי החשמל יוטמנו באדמה, יוחלפו גופי התאורה, הרחוב יזכה לריהוט חדש ותיעשה עבודת גינון ועצים. עבודות השיפוץ צפויות להימשך כשנה.

כת משיחית

הרחובות עצמם יהפכו לרחובות הולנדיים ויתבצעו שינויים בהסדרי התנועה במושבה. עזרה ובצרון מסרה, כי כל השיפוצים יהיו באלמנטים שישתלבו היטב עם הבניינים במושבה, שחלקם - כמו מלון ירושלים, כנסיית עמנואל ומלון פארק - הם בני יותר מ-100 שנה.

פרויקט השימור והשיפוץ מושך תשומת ליבם של בעלי נכסים ויזמים מהאזור בכלל והמושבה בפרט, המעוניינים לשמר את נכסיהם או לבנות בתים באזור, וכבר בוצעו פניות רבות אל עיריית תל אביב בעניין. עזרה ובצרון אחראית על תכנון, ניהול, ביצוע ופיקוח של העבודות הציבוריות במתחם.

מאידך, אין לעירייה ולחברה כוונה לשווק בתים היסטוריים לשימוש מסחרי, כפי שנעשה בפרויקט דרום הקריה, אך קבלנים ויזמים יוכלו להגיש בקשות לשימושים מסחריים במתחם.

ראשית המושבה האמריקאית-גרמנית עוד בטרום העידן הציוני, בספטמבר 1866, עם בואה של קבוצה בת 157 נוצרים מכנסיית המשיח בצפון-מזרח בארצות הברית, שהאמינה כי התיישבותה תכשיר הקרקע לחזרת היהודים.

בני הקבוצה הביאו עמם לארץ בתי עץ מפורקים ומוכנים להרכבה. החברים היו מוכנים וערוכים להתיישב על האדמה ולעבד אותה מיד בבואם לארץ, אולם השלטון הטורקי לא מיהר להעניק רשיונות בנייה. הם נאלצו להקים לעצמם מחנה אוהלים ארעי על חוף הים. בתנאים אלה, של מזג אוויר קשה ומחסור במזון ובמים, חלו רבים מהם, וזמן לא רב אחר עלייתם מתו 13 מהם, בהם 8 ילדים.

צרותיהם לא תמו. החוק העותומאני לא איפשר לרשום את אדמות הגבעה על שמם, כיוון שלא נמנו עם נתיני האימפריה. מאחר שמרביתם הוציאו כספם בארה"ב על רכישת הבתים, הציוד והוצאות הנסיעה, לא נותרו בידיהם אמצעים לסיים ביתם ביפו, והם נאלצו לשכור בתים. חלקם אף נותרו בחורף ללא קורת גג.

בני הקבוצה חכרו כברת קרקע, במרחק לא קטן ממושבתם, כדי לזרוע אותה, והתחייבו לשלם לבעליה רבע מן היבול. אולם האדמה, שלא עובדה במשך שנים ארוכות, הניבה יבולים דלים, אשר רובם נשחתו ונגנבו ע"י הבדואים. בתנאים אלה גבר המתח בין בני הקבוצה, התמרמרותם רבתה, וגדל מספרם של אלה שגמרו אומר לחזור לארה"ב.

ניסיון התיישבות של בני כנסיית המשיח ביפו הסתיים בכישלון. מרבית הנכסים נמכרו לבני קבוצת הטמפלרים הגרמנים, שבדיוק באותן שנים התארגנו לעלייה לארץ ישראל, אף הם מסיבות דתיות. הטמפלרים הוסיפו למושבה מבני מגורים רבים ומבני ציבור כמו בית חולים, בית מרקחת, מלון, בית בד, מנסרה ועוד.

שטחה הקטן והמוגבל של המושבה שרכשו הטמפלרים ביפו, ועובדת היותה מוקפת פרדסים וגנים, הגבילו מלכתחילה את אפשרות התפתחותה. בחודש אוגוסט 1871 רכשו תושבי המושבה הגרמנית של יפו שטח בן 500 דונם, על גבעת כורכר בסמוך לאפיק נחל המוסררה (נחל איילון), ועליה הוקמה המושבה החקלאית הטמפלרית "שרונה" - היא הקריה.

ב-1881 היו במושבה 26 בתי מגורים - שמונה בתי עץ והשאר מאבן. היא הוקפה בחומה ונקבעו בה שערים שנסגרו בשעות הלילה. הטמפלרים פיתחו את מושבתם עד כי הפכה לאחד ממוקדי התיירות מהידועים בישראל, עם שלושה בתי מלון וסניף מרכזי של סוכנות הנסיעות "תומאס קוק".

המושבה הגרמנית שגשגה וגדלה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אז גורשו יושביה ע"י הבריטים, בדומה לבני המושבות הגרמניות האחרות. הבתים ניטשו ובסופו של דבר הועברו לידי המדינה.

כיום המושבה מושכת תיירים רבים בזכות מבנים ובתים מיוחדים הנמצאים בתחומה, ביניהם מלון פארק בו התארחו הקיסר הגרמני וילהלם ורעייתו, שאף תרמו את הפעמון לכנסיית עמנואל, בה ניתן עד היום לשמוע קונצרטים לעוגב.

מבנים מפורסמים

בית אקלי נורטון, אוארבך 4 - אחד מבתי העץ של המתיישבים האמריקאים. נרכש ע"י המיסיון הבריטי ולימים שכנה בו מסעדת היוקרה 'קרן'.

מלון ירושלים, אוארבך 6 - מהטובים בבתי המלון בארץ. את המלון הקים הטמפלרי הרדג, בנו של אחד ממייסדי הכת.

בית עמנואל, אוארבך 8 - מבנה המשמש עד היום כאכסניה, והיה במקור בית העץ של הופמן, ממייסדי האגודה הטמפלרית.

כנסיית עמנואל - הוקמה ב- 1904, מול בית עמנואל. הכנסייה נבנתה בסגנון ניאו גותי בתרומה מגרמניה.

בית פרנק, אוארבך 10 - חלקו מחופה עץ וחלקו מטויח, הוקם על ידי משפחת נורטון האמריקאית ונרכש על ידי משפחת פרנק הטמפלרית. במאה ה-20 נרכש ע"י הזוג ג'ין וריד הולמס, מצאצאי המתיישבים האמריקאים.

בית פלוייד, בר הופמן 16 - הוקם על ידי רולה ותיאודוציה פלויד האמריקאים, מהמשפחות המעטות שנותרו במושבה לאחר התפוררותה. *