צביון קהילתי? תלוי למי

הטיעון העיקרי של ההתנגדויות שהוגשו בנושא הינו כי בפועל התוכנית המוצעת לא נותנת מענה ראוי לצרכי האוכלוסיה הבדואית בנושא ההתיישבות, ואין בה פתרונות הולמים המתייחסים לצביון הקהילתי הייחודי של אוכלוסיה זו.

התייחסות מוסדות התכנון לסוגיית הצביון הקהילתי הייחודי של האוכלוסיה באה לידי ביטוי בהחלטות שניתנו לאחרונה בהקשר של מפוני חבל קטיף. במקרה זה, אושרו בחודשים האחרונים הקמתם של שני יישובים חדשים במחוז דרום, ליתר דיוק במזרח חבל לכיש - מרשם וגבעות חזן.

מבחינה תכנונית, אישור הקמת היישובים מהווה פריצת מגבלות שנקבעו במסגרת תוכנית המתאר הארצית (תמ"א 35) ביחס לעיקרון של בנייה צמודת דופן ולגבי ההבחנה בין שטחים הראויים לפיתוח למגורים או לשימור כשטחים פתוחים. בנוסף, אישור הקמת היישובים מבטל הסכמות שהושגו במשך הזמן בין גורמי תכנון שונים על היקף הפיתוח הראוי עבור חבל לכיש.

האישור להקים את היישובים אף מתעלם מקיום מלאי קרקעות מתוכננות עם מאות ואף אלפי יח"ד זמינות לפיתוח ביישובים קיימים במרחב לכיש בפרט ובנגב בכלל. ההחלטה להקים את שני היישובים לוותה בהתנגדות רחבה אשר פירטה את הטענות לעיל, אך אלה נדחו על הסף.

אל מול השיקולים התכנוניים ששללו את הקמתם של שני היישובים בחבל לכיש הועמד השיקול החברתי. שני היישובים אמורים לתת מענה לדרישות החברתיות הייחודיות של המפונים מחבל עזה בנושא של מגורים והתיישבות. אין ספק כי אוכלוסיה זו לא יכלה להמשיך להתגורר באתרי קרוונים או בבתי מלון. הקמת יישובים חדשים בעבורם נומקה בכך שאוכלוסיית היעד הינה בעלת צביון קהילתי ייחודי ותתקשה להיטמע בתוך יישובים קיימים. יתרה מזאת, למוסדות התכנון היה חשוב להעמיד בפני המפונים מגוון אפשרויות התיישבות בכדי שהם יוכלו לממש את זכות הבחירה שלהם בצורה ראויה.

חשוב שמוסדות התכנון יזכרו, כי בישראל ישנה קבוצת אוכלוסיה אחרת אשר ממתינה לפתרון התיישבותי הולם מזה 60 שנה. פרט למספר מקרים יוצאי דופן, האוכלוסיה הבדואית בנגב לא זכתה לקידום פתרונות התיישבותיים אשר נותנים מענה ראוי לצרכים הייחודיים שלה.

מאז הקמת המדינה האוכלוסיה הבדואית סובלת מסירוב מתמשך של הממסד התכנוני להכיר ביישוביה, וכך כמחציתה עדיין מתגוררת בעשרות כפרים לא מוכרים ללא מערכות תשתית ראויות, ללא מבני ציבור בסיסיים ובלי אפשרות לקבל היתר בנייה כחוק; אין בידי האזרחים הבדואים אפשרות להקים יישובים שמתאימים לאורח חייהם הייחודי, וגם נמנעת מהם האפשרות לבחור בין מספר דגמי התיישבות. למעשה, כל מה שהוצע להם עד כה היה לבחור בין המשך חיים בכפרים לא מוכרים תחת איום צווי הריסה, לבין מעבר לעיירות תוך שינוי חד בדפוסי החיים שלהם מכפריים לעירוניים ופגיעה בצביון הייחודי של הקהילה, אותו הם מעוניינים לשמור.

האם מוסדות התכנון ישכילו לאמץ את אותם עקרונות תכנוניים שנקבעו לגבי המפונים גם כלפי הפזורה הבדואית בכפרים בנגב? **

הכותב הוא מתכנן ערים מעמותת 'במקום - מתכננים למען זכויות תכנון'.