הם לא מתכופפים: מתנגדי תכנית החילוץ מנהלים מאבק, אולי אבוד, נגד מכבש הלחצים של הממשל והנהגת הקונגרס

שלוש פעמים עלה ג'ורג' בוש לשידור חי לפני האומה בשבוע שחלף, לרבות אתמול (ג') , והפציר בקהל היעד, 535 מחוקקים על גבעת הקפיטול, לתת אור ירוק לחבילת החילוץ הפיננסי שגיבש ממשלו. עוזריו מדליפים שהוא שוחח נון-סטופ עם סנטורים וצירים לפני אותה הצבעה גורלית ביום ב', שבה דחה בית-הנבחרים את החבילה.

למרות שלחיו עדיין אדומה מהסטירה הזו, חידש בוש את השיחות עם המחוקקים במאמץ להחיות את היזמה ויחד עמו קואליציה רבת עוצמה, בתוך הממשל ומחוצה לו. סגנו, דיק צ'ייני, מצטרף אליו. ההנהגות של הדמוקרטים והרפובליקנים בבית-הנבחרים שניסו, לשווא, לגייס רוב מספיק לאישור החבילה, מנסות שוב. עיתונים ואמצעי תקשורת אלקטרוניים נהפכו לתקשורת מגוייסת. אנליסטים, בעלי טורים כלכליים ורוב מאמרי המערכת מנבאים שהסדר הכלכלי, כפי שאנו מכירים אותו, צפוי להתמוטט אם וול סטריט לא יקבל את החבילה שלו. שווי ההפסד שרשמו משקיעים ביום ב' השחור שקול לתמ"ג של הודו, כתב מישהו.

וכמובן, אמריקה התאגידית, שבימים טובים יותר היתה משסה את הלוביסטים שלה בכל יזמה להידוק רגולטורי, שינתה כיוון לאחר שלמדה שהפיצוי לבחישה הפדרלית בקערתה יהיה 700 מיליארד דולר. איך כתב אתמול וול סטריט ג'רנל במאמר מערכת? "הקונגרס הצדיק את את העובדה שרק 10% מהאמריקנים מרוצים מתפקודו... אפילו נקניקיות הקונגרסמנים האלה לא מסוגלים לעשות".

הסנט הסכים לפנת בוקר (ד') להרים את הכפפה (ראו ידיעה נפרדת), אבל למרות מכבש הלחצים האדיר, בית-הנבחרים עדיין במריו עומד, או, לפחות, אותם צירים שחוסמים את הדרך לאישור. אליהם מצטרפים פוליטיקאים מחוץ לקונגרס (בעיקר רפובליקניים), אקדמאים ופעילים פוליטיים מהשמאל.

ידיעה שהופיעה בניו-יורק טיימס בשבוע שעבר, עוד לפני השקת החבילה, מתסיסה את המתנגדים, בעיקר אלה שבאים מהצד השמאלי של הסרגל הפוליטי. הידיעה הועתקה באלפי אתרי אינטרנט בארה"ב ומשמשת נשק יעיל מאוד בידי אלה שמנסים לתאר את הפיננסרים של וול סטריט כמוצצי דם ועושקי עניים.

"בשעה שמעצבי מדיניות מוסיפים לעמול על פרטי חבילת החילוץ הפיננסי, החל וול סטריט לחפש דרכים כדי להפיק רווחים מהחבילה", נאמר בידיעה. "חברות פיננסיות החלו להפעיל לוביסטים כדי לכלול בחבילת החילוץ לא רק השקעות מבוססות משכנתאות זבל, אלא כל מיני השקעות אחרות שנקלעו למצוקה. בה בעת, החלו חברות ההשקעות להיערך לתחרות על הזכות לנהל את כל הנכסים הכושלים שמשרד האוצר מתכנן להוציא מידי המוסדות הפיננסיים. ניהול נכסים אלה עשוי להניב מאות מיליוני דולר בשנה מעמלות ניהול. איש אינו רוצה להישאר מחוץ לתכנית האוצר לקנות נכסי זבל של החברות הפיננסיות".

מייקל מור, במאי "פרנהייט 9/11" ויתוש מציק שמזמזם כל הזמן באזני הממשל בפרט ורפובליקנים ובעלי הון בכלל, כותב באתר שלו: "השוד הגדול ביותר בתולדות המדינה הזו מתרחש כאשר אתם קוראים שורות אלה. אמנם לא נעשה שימוש בכלי-נשק, אבל 300 מיליון אזרחים נלקחים בני ערובה. שלא תהיה לכם טעות: לאחר שהם גנבו חצי טריליון דולר כדי לרפד את הכיסים של תומכיהם שעשו כסף מהמלחמה בעיראק; לאחר שריפדו את הכיסים של אחיהם, אנשי הנפט, בעוד איזה מאה מיליארד דולר, בוש והחברים שלו שודדים עתה את משרד האוצר בוושינגטון עד הדולר האחרון שהם יכולים לשאת... לא להאמין, וול סטריט ותומכיה חוללו את הברדק הזה ועכשיו הם הולכים לעשות עוד כסף כמו שודדי דרכים".

ומייקל קאסיניץ', הציר הדמוקרטי הליברלי, שהתמודד בפריימריז של מפלגתו השנה: "...חבילת החילוץ היתה מכבידה עוד יותר על נטל החוב הלאומי, שכבר עכשיו הוא בלתי נסבל, על נטל הגרעון בסחר-חוץ ועל עלויות המלחמה בעיראק. החבילה היתה אסון לציבור האמריקני ולממשלים העתידיים במשך עשרות, אם לא מאות שנים".

בצד הימני של המתרס, הטיעונים פחות פופוליסטיים ויותר אידיאולוגיים. ב"נשנל פוסט" הקנדי מזכיר לנו מרטין מאס, כי במניפסטו הקומוניסטי, מ-1848, הציע קארל מארקס עשרה צעדים שצריך ליישם לאחר שהפרולטריון יעלה לשלטון, כדי לרכז את כל אמצעי הייצור בידי המדינה. המלצה מס' 5 קוראת להביא ל"מרכוז האשראי בבנקים של המדינה, באמצעות בנק לאומי עם הון של המדינה ובעל מונופול אקסקלוסיבי".

"לו מארקס היה קם עתה לתחיה, הוא היה מאושר לגלות שרוב הפרשנים והכלכלנים, לרבות אלה שטוענים שהם מצדדים בשוק חופשי, מסכימים עמו", כותב מאס.

ומזווית אחרת, כותב ג'פרי מיירון, מרצה בכיר לכלכלה באונירסיטת הארווארד, במאמר שפורסם באתר סי.אן.אן. : "חבילת החילוץ היא רעיון איום ונורא". לדבריו, וושינגטון נושאת באחריות למשבר הפיננסי לא פחות מאשר החברות הפיננסיות והמשמעות היא, שכל פיתרון לבעיה צריך לעקור משורש את התנאים שחוללו אותה, ולא להוסיף עוד התערבות ממשלתית למחדל שגרמה התערבות ממשלתית.

"החלופה הברורה לחבילת חילוץ היא להניח לכל המוסדות שנקלעו למצוקה להכריז על פשיטת רגל", כותב מיירון. "המשמעות של פשיטת רגל היא שבעלי המניות מפסידים בדרך כלל את כל השקעותיהם והנושים משתלטים על החברה. בפשיטת רגל, החברה אינה נעלמת; היא פשוט מחליפה בעלים (כפי שקרה בכמה חברות תעופה). פשיטת רגל מענישה את אלה שלקחו סיכונים מופרזים, אך בה בעת משמרת היבטים אחרים של עסקים שנותרו רווחיים