כישרון זה לא הקול

אברהם טל הוא מוזיקאי נעלה: מלחין שמקורות ההשראה שלו אינם משתלטים עליו, מעבד-גאון של לחן למוצר מוזיקלי מורכב ועשיר, ומפיק-על היודע לבחור לכל יצירה ויצירה מבצע מושלם לכל תפקיד ; לרוע מזלו זמר גדול הוא לא, ואפילו לא זמר קטן

ב"שוטי הנבואה", חלק אברהם טל (אז קראו לו "אבי") את קדמת הבמה והנהגת הלהקה עם רואי לוי, שהוא נמוך קומה, בעל קול חם ועמוק ומבט חודר. לטל היו משקפיים מוזרים, גפיים ארוכות ודקות ותנועות גוף שהולידו סדרת דאחקות-במה שהפכה לחלק בלתי נפרד מרפטואר ההרכב, לשמחת המעריצים, בעיקר המאגניבים שביניהם, אשר קיפצו בקהל. בניגוד למצופה מהתדמית ההיא, האלבום החדש של טל, חף מכל חנופת-מאזינים באשר היא: השירים בו ארוכים באופן יוצא דופן ומילותיהם אינן תקשורתיות. גם אם קיים בתוך שיר קטע שטמון בו גרעין האפשרות להפוך לחטיף-אוזן-מזדמזם (הפזמון ב"הזמן עושה את שלו", למשל), הוא מוגש על כנפי קטעים ווקליים ומוזיקליים מורכבים כל-כך, שמקשים את הפיכתו ללהיט.

"אברהם טל" הוא הפקה מוזיקלית מפוארת ומוקפדת בכל מרכיביה האמנותיים. 11 שירים חדשים יש בו, ועוד אחד בונוס - הביצוע של טל ל"אדם צובר זיכרונות" ששרה במקור דורית ראובני, והיה בין להיטי האוסף "עבודה עברית 2". טל חיבר כמעט את כל את מילות השירים באלבום, הלחין, עיבד (בשיתוף מוזיקאים נוספים) והפיק מוזיקלית.

עיבוד השירים מתאפיין בעושר יוצא דופן מבחינה קולית (הרמוניית הקולות המסועפת ב"שניים") וכלית (סולו הגיטרה שמצטרפים אליו כלי ההקשה בפתיחה של "פסטיבל" וסולו התופים ב"מלחמה"). טל אמנם נע בווירטואוזיות על פני קשת רחבה ביותר של סגנונות מוזיקליים (ג'אז ב"אח יקר", צועני ב"קשה", רגאיי ב"מלחמה" ועוד), אך לא מסתפק בכך. הוא מפיק תוצר מקורי מעורב-סגנון בעצמו, ומותיר טביעת אצבעות אישית בכל שיר ושיר ("לצאת אל הרוח" המתחיל כתסכית מוזיקלי ומתפתח לסימפוניית מוזיקת עולם שמימיית, ומסתיים במסיבת ריקודים).

אברהם טל
ויש שאדם שר. טל (צילום: אוהד רומנו)

אפילו לטרנד החיבור למקורות נמצא מקום, וגם את הפינה השחוקה הזאת הצליח טל להביא בטוויסט אישי: הוא לא הלך אל המעיין היהודי שהכל שואבים ומשקים ממנו את ציבור מאזיניהם, אלא פנה אל הברית החדשה (איגרת פאולוס אל הקורינתיים) והביא את "אם בלשונות", המדבר בשבח כוחה העצום של אהבה, בשיר מלודי, עמוס טעמים ומרגש עד דמעות.

נורא ככל שהדבר יישמע, מה שפוגם בדיסק, שהיה יכול להיות מושלם, הם קולו ושירתו של טל. כישרונו העצום כמוזיקאי, הוא עובדה המקבלת ביסוס מוצק באלבום הבכורה שלו כזמר נטול להקה: הוא מלחין שמקורות ההשראה שלו אינם משתלטים עליו, מעבד-גאון של לחן למוצר מוזיקלי מורכב ועשיר, ומפיק-על היודע לבחור לכל יצירה ויצירה מבצע מושלם לכל תפקיד. לרוע מזלו זמר גדול הוא לא, ואפילו לא זמר קטן. קולו שטוח, יבש ונטול מנעד, ואם בטונים הנמוכים הוא איכשהו עובר, העלייה לגבהים מוציאה ממנו את מה שהמורה לזמרה הייתה מכנה "קול ראש", שהיה מבייש אפילו זמרת ליווי של שלישיית הבי-ג'יז. הגרוע מכל מגיע כשטל מצטרף לעצמו בשאגות וקריאות ביניים, אז מתקבל הרושם שתפקידו בהפקה "לעשות קולות" ואולי אפילו לבדר את הקהל, כמו בימי הבוסר, כשהיה שוטה נבואה.

טל מצטרף לחברה טובה שאליה שייכים יוצרים גדולים רבים, בהם למשל אביב גפן (ונעמי ושמר וצביקה פיק, אם תרצו), שטוב לכל כשהם מוותרים על הבמה לטובת האולפן, ונותנים ליצירותיהם להתבצע בידי אחרים.