בראשית חוזרת

א.

הבון טון של עכשיו זה לדבר על אטימות הלב, הרשע והיהירות של מה שנקרא הקהילה העסקית. הקש האחרון על גב הגמל (והגמל הוא אנחנו, שלא תטעו), נכון להרגע, הוא הסיפור המרגיז על חבילת ההטבות, הבונוסים והפיצויים בסך 70 מיליארד דולר שאמורים לקבל בכירים בתעשיית הבנקאות האמריקאית. אותם האנשים שגרמו למשבר ממשיכים לחגוג.

אבל למה ללכת רחוק ובגדול? רשע, אטימות ויהירות יכולים לבוא גם כאן, ובקטן. כל כך בקטן, עד שצריך לנבור בערימות העיתונים על מנת למצוא אותם.

הנה: לפני משהו כמו שלושה שבועות העלה מישהו באישון ליל כשישים חסרי בית מאילת על אוטובוס, וזרק אותם בתפזורת ברחובות באר שבע. המספרים לא כל-כך ברורים, בחלק מהעיתונים פורסמו מספרים אחרים, אבל בינינו - מה זה משנה כמה חסרי בית לפה או לשם?

מדובר, ככל הנראה, באנשי תיירות מאילת שחסרי הבית לא הסתדרו להם טוב בעין ולא התאימו לתדמית של עיר הקיט, אם כי הדבר לא הוכח, ועד כמה שאני מבין גם לא ממש נחקר לעומק, בשל מה שמכונה חוסר עניין לציבור. למעשה, סביר להניח שהפשע המתועב הזה כלל לא היה מתגלה לולא מת אחד מחסרי הבית ברחובותיה הקשוחים של בירת הנגב. בכל זאת, הומלס מת הוא סוג של סיפור. הומלס חי הוא שום דבר.

מאיפה שלא מסתכלים על הסיפור הזה - אקט קיצוני בכל קנה מידה - מתמלאים גועל. מובן שקודם כול כלפי הפושעים עצמם, יצורים שהתואר בני אדם גדול עליהם בכמה מספרים. בעורקיהם לא זורם אותו דם כמו שזורם אצלנו; תחתכו אותם והם ידממו נוזל בריח המיץ של הזבל.

המשטרה? היא לא ממש מתעניינת. גם לה יש דברים חשובים יותר לעשות. עיריית אילת? היא מנערת את חוצנה מכל הפרשה. לא הייתי נופל מהכיסא אם הייתי שומע על אנחות רווחה מסוג "ברוך שפטרנו" שנשמעו שם. ראש עיריית באר שבע יעקב טרנר התגלה כיצור אנושי עם לב ומצפון, כשהורה למחלקת הרווחה לטפל באופן מיידי בחבורת האומללים (גם אם מטרתו הייתה לסלק אותם מעירו, הרי שהוא לפחות רצה למצוא אותם, לספור אותם, לתת להם משהו לאכול), אבל גם הוא, כשגילה את סיפור המעשה, אמר: אנחנו לא פח אשפה של אף אחד.

אשפה? אלה בני אדם, לעזאזל! בני אדם כמוכם וכמוני, רק עם הרבה פחות מזל. נכון שהם לא יצרניים במיוחד, ונכון גם שהם לא קהל יעד מי יודע מה, ואתם יודעים מה? יש מצב שהם אפילו מסריחים ושאת השקל שאנחנו זורקים להם בשביל להרגיש טוב עם עצמנו הם מוציאים על אלכוהול. אבל חברה נמדדת לא רק בצורה שבה היא מתייחסת לחזקים שבה, אלא גם, ואולי בעיקר, בצורה שבה היא מתייחסת לחלשים ביותר.

בשני הקצוות אנחנו נכשלים בענק. אנחנו סוגדים לחזקים ומתבטלים בפניהם, ואנחנו מבטלים את החלשים ודורכים עליהם. ואם כך אנו נוהגים כשהמצב פחות או יותר טוב, איך ננהג כשהמצב יידרדר כמו שמבטיחים לנו המומחים?

כמוכם, גם אני כבר לא יכול לחכות. בדרך כלל אני גם מצליח להדחיק את ההבנה שאני, ויחד איתי חלקים נרחבים מהציבור הישראלי, קרוב הרבה יותר לצד של אלה המעלים אותם לאוטובוסים באישון לילה ומפזרים אותם, כמו זבל, בבאר שבע.

ב.

בשבת יתחילו לקרוא בבתי הכנסת את פרשת בראשית. שוב. אני אמנם לא אהיה שם, אבל העובדה שאני אתיאיסט אינה מונעת ממני ליהנות מפרשת בראשית. למעשה, ואני לא הולך להיכנס לזה עכשיו, קריאה בפרשה הזו יכולה להוות אחלה הוכחה לכך שכל הסיפור על אלוהים הוא די בלוף. בלוף רב עוצמה ורב עומק, שכתוב נהדר ומכיל בתוכו את כל הלקחים והסיפורים האנושיים שיבואו אחריו, וגם את רוב הסתירות, זה נכון, אבל בלוף. הרי אם, כמו שאומרים המאמינים, אלוהים כתב את התורה, הרי שאלוהים א) לא אחד ויחיד. ב) אין לו שום מושג על העולם. ג) המושגים שבכל זאת יש לו על בני האדם הם שגויים ורעים. ד) הוא טועה כל הזמן.

בכל מקרה, אחלה סיפורים יש שם, וכמו כל רב, גם אני יכול למצוא הקשרים אקטואליים בפרשה: האין הסיפור על גירוש ההומלסים מהדהד לנו את סיפור גירוש אדם וחווה מגן עדן? נכון שאילת רחוקה מלהיות גן עדן (בעיניי היא קרובה הרבה יותר לגיהינום, עם החום הנורא והערסים הממלאים את רחובותיה), נכון שההומלסים לא חטאו בדבר מלבד היותם הם עצמם, ונכון ש ונכון ש, ובכל זאת. גירוש היה? היה. זה אמור להספיק.

ג.

יש משהו שאני מאוד אוהב בעניין הרפטטיבי של פרשות השבוע - את זה שאנחנו יודעים מה הולך לקרות לדמויות לפני שזה קורה להן. קצת כמו שכשהייתי צעיר הייתי הולך להקרנות של "מופע הקולנוע של רוקי" ומייעץ מהאולם לדמויות שעל הבד לעשות כך ולא לעשות אחרת, שהרי אין להן מושג מה צופן העתיד הקרוב.

לדוגמה: בפרק ב', פסוק י"ז, אומר אלוהים לאדם שאם יאכל מעץ הדעת הוא ימות במקום. כמה פסוקים אחר כך (ג', ו') אדם וחווה אוכלים מהעץ אבל לא מתים. במרווח הזה בין הפסוקים, היחיד שעוד מאמין לאלוהים הוא אדם הראשון. אנחנו, וגם אלוהים, וגם הנחש, אגב, כבר יודעים את האמת: אפשר לאכול מעץ הדעת כמה שרוצים ולא מתים מזה. המקסימום שיקרה לכם זה שתפתחו חוש לאופנה.

כשהייתי ילד זה ממש היה עושה לי חשק לצעוק באמצע הקריאה בתורה: אדם, אדם, תאכל חופשי - תאמין לי, הייתי כבר בסרט הזה בשנה שעברה! תן ביס, אל תפחד!

בכלל, מסיפור פרי עץ הדעת אנחנו למדים עוד דבר מעניין: האישה מעדיפה להאמין לנחש מאשר להאמין לאלוהים. מאוחר יותר גם האדם משקר לאלוהים. המסקנה היחידה שאני יכול להסיק מהסיפור הזה היא שנולדנו כופרים. הגבר הראשון והאישה הראשונה לא האמינו לאלוהים. מכאן אני הולך הלאה ומסיק שהאדם הכופר הוא האדם האותנטי. האמונה מגיע רק יותר מאוחר, ושימו לב מתי היא מגיעה: היא מגיעה יחד עם הפחד. כשאלוהים מתחיל לאיים, לשרוף, להרוס, להרוג ולהטביע - אז מתחילים בני האדם להאמין בו.

טוב, אז אולי למרות מה שאמרתי בכל זאת קצת נכנסתי לזה.

ד.

בכל מקרה, אני באמת אוהב את פרשת בראשית. היא תמצית וזיקוק של כל, או לפחות רוב, הסיפורים. מה אין שם? הרצח הראשון, השקר הראשון, הבגידה הראשונה, ההלשנה הראשונה, הסתירות הראשונות, הפשע הראשון, העונש הראשון, רמזים לאונס הראשון, שם נולד השוביניזם המקולל, שם נבטו פרחי הרוע.

אני קצת מקנא באחים ובאחיות הדתיים על הרפטטיביות הזו, השמחה בחלקה, על הנחמה שבלדעת מה הולך לקרות, על המעגליות של החיים הדתיים ושל החיים בכלל, שיותר משהם גלגל או מעגל הם מזכירים לי חוט טלפון של פעם: מעגלים קטנים המתקדמים והולכים. לאן? בחיי שאין לי מושג, אבל אני מאמין שאל עבר הטוב.**

הרהור

כשהייתי ילד, התחשק לי לצעוק באמצע הקריאה בתורה: אדם, תאכל חופשי מעץ הדעת - תאמין לי, הייתי בסרט הזה בשנה שעברה!

http://dror.notes.co.il