העליון: אין לשלם אגרה בגין ערעור - הן על החלטה בעניין פטור מאגרה והן בעניין אחר

ומה על מי שבקשתו לפטור מתשלום אגרת המשפט נדחתה והמבקש לערער על החלטת הדחייה? והרי גם בגין הגשת ערעור יש לשלם אגרת משפט. חיובו של המערער לשלם אגרה, או לחלופין לעבור שוב את אותה "ויה דולורוזה" של הוכחת התנאים לפטור במסגרת הליך הערעור, נראה חסר היגיון ובלתי יעיל.

אכן, על-פי הדין אין לשלם אגרת משפט בגין הגשת ערעור על החלטה בבקשה להשבת אגרה, לפטור מתשלום אגרה או לפטור מחובת עירבון או ערובה. הגיוני.

אך מה דינו של מי שמבקש לערער על החלטה אחת, בה הוכרעו, לחובתו, בקשה לפטור מאגרה ובקשה בעניין אחר לחלוטין? לכאורה, בגין הערעור על ההחלטה בבקשה לפטור מאגרה הוא יהיה פטור מתשלום אגרת משפט, אך בגין הערעור בעניין האחר הוא לא יהיה פטור מכך. שוב, מוזר.

בדיוק לסוגיה זו נזקקה השבוע רשמת בית המשפט העליון, גאולה לוין. היא עשתה כן במסגרת ערעור, שהוגש לבית המשפט העליון על-ידי חברה פלסטינית ושני בעלי המניות בה. אלה הגישו, לבית-משפט המחוזי בירושלים, נגד מדינת ישראל, תביעה בגין נזק בשיעור 45 מיליון שקלים, שלטענתם נגרם להם כתוצאה מהריסתם של 3 מגדלי מגורים, שבנו ברצועת עזה.

ככל שהתביעה הייתה מוצגת כתביעה כספית רגילה, היה על התובעים לשלם, כבר בעת הגשתה, מחצית מאגרת המשפט, היינו סך העולה על חצי מיליון שקלים. ככל הנראה, על-מנת להימנע מכך, הם הציגו את תביעתם כתביעה לסעד הצהרתי, לפיו על המדינה לפצותם בסך 45 מיליון שקלים. ה"מעקף" לא עבד. בית המשפט המחוזי קבע, כי המדובר בתביעה נזיקית רגילה. עם זאת, הוא לא מחק אותה על הסף, אלא אפשר לתובעים לתקן אותה באמצעות תיקון הסעד המבוקש, וקבע כי במקרה שכזה יהיה על התובעים לשלם את אגרת המשפט, כדין. בנוסף חויבו התובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המדינה-הנתבעת.

התובעים ביקשו לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. בפניו הם טענו, תחילה, כי אין עליהם לשלם אגרת משפט בגין הגשת הערעור. טענתם זו התבססה על הוראת התקנה, שנזכרה למעלה מכאן, ושלפיה הגשת ערעור על החלטה בעניין פטור מאגרה וכו' אינה חייבת באגרה או בערבון. המדינה-המשיבה טענה, מנגד, כי מאחר שבקשת הרשות לערער מופנית כנגד שתי קביעות של בית המשפט המחוזי, שהאחת מהן אינה נכללת בגדרו של הפטור מתשלום האגרה, הרי אין מקום לפטור את המערערים מתשלום האגרה, בוודאי לא מהפקדת ערבון.

הרשמת לוין ראתה את הדברים עין בעין עם המערערים בכל הקשור לפטור מתשלום אגרת הערעור, ועם המדינה בכל הקשור להפקדת הערבון.

תכלית הפטור מאגרת ערעור

"בעלי הדין חלוקים בשאלה האם כאשר החלטה של הערכאה הדיונית כוללת הן הכרעה בעניין אגרה, ערבון או ערובה והן הכרעה בעניין אחר, הליכי הערעור על אותה החלטה פטורים מאגרה, אם לאו", הציגה לוין את גדר המחלוקת. מיד קבעה: "לטעמי, נוכח תכליתה של תקנה 20(4) לתקנות ונוכח כללי הפרשנות המקלים הנקוטים בדיני האגרות... ניתן לקבל את טענת המבקשים כי יש להחיל את הפטור הסטוטורי גם על מקרה מסוג זה".

על-פי לוין, תכליתה של התקנה הרלבנטית היא להבטיח גישה לבית המשפט לבעלי דין, המבקשים לקיים ביקורת ערעור על החלטות בעניין אגרה, ערבון וערובה. "מאחר שנושאים אלה קשורים קשר הדוק ליכולתו הכלכלית של בעל הדין, נועדה התקנה להבטיח כי בעל הדין יוכל להשיג על החלטות בעניינים אלה ללא דרישות כספיות מקדמיות". לוין קבעה, כי על-מנת להגשים תכלית זו במלואה, מן הראוי להחיל את הפטור גם על ערעור על החלטות, המתייחסות לעניינים נוספים.

"מצב דברים בו מחליט בית המשפט בשני עניינים נפרדים במסגרת החלטה אחת אינו בשליטת בעל הדין", הסבירה לוין. "הגבלת הפטור להשגות הנוגעות באופן בלעדי לאגרה, ערבון או ערובה עשויה להחטיא את מטרת הפטור. יש בה כדי לשלול את הפטור מבעל דין המשיג על שני נושאים שהוכרעו בהחלטה אחת", הוסיפה.

לדידה של לוין, אי-מתן פטור במקרה כזה יאלץ את המערער להסתפק בהגשת ערעור בעניין האגרה, הערבון או הערובה, תוך ויתור על ערעור בעניין האחר, אשר בגינו הוא לא יהיה זכאי לפטור מאגרת ערעור. "בכך נשללת מאותו בעל דין, הלכה למעשה, זכות הערעור בעניין האחר שהוכרע", המשיכה לוין. בקשר לכך היא הזכירה שכאשר מדובר בשתי הכרעות, שנכללו בהחלטה אחת, לא ניתן, אף לא רצוי, להגיש ערעורים נפרדים בגין כל אחת מן ההכרעות.

"לפיכך, אני סבורה כי יש להעדיף את הפירוש המחיל את הוראת הפטור שבתקנה 20(4) לתקנות גם על ערעור בשני עניניים שרק אחד מהם נכנס לגדר הפטור הסטוטורי", חרצה לוין את גורל המחלוקת בעניין זה".

ערבון זה משהו אחר

בנוגע לחובת הפקדת הערבון צדדה, כאמור, לוין בעמדת המדינה-המשיבה דווקא. "עצם העובדה שהמבקשים פטורים מתשלום אגרה, אין בה כדי להביא לפטור אוטומטי מהפקדת ערבון", מיהרה להבהיר. היא קבעה, שאף שהענקת פטור מתשלום אגרה מחייב לשקול גם פטור מחובת ערבון, הרי "אין דין פטור מאגרה כדין פטור מערבון".

לוין הסבירה את ההבדל בהתייחסות לשני אלה בכך, שבשונה מאגרת המשפט, שנועדה לאינטרס ציבורי והנכנסת לכיסה של המדינה (לאו דווקא כבעלת-דין), המעניקה לתובע "שירותי משפט", הערבון נועד להגן על האינטרס של בעל הדין שכנגד מפני חסרון כיס, טרדה ואובדן זמן ומפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות. "הערבון נועד להגן על בעל הדין שכנגד הזכאי להבטחת הוצאותיו בגין גרירתו להליך ערעורי שכשל", הזכירה לוין. "לפיכך, לגבי פטור מהפקדת ערבון נשקלת הן יכולתו הכלכלית של מבקש הפטור והן סיכויי ההצלחה של ההליך", המשיכה.

לוין לא מצאה טעם מספיק להעניק למערערים פטור מהפקדת ערבון. היא לא השתכנעה בכך שהם אינם יכולים לעמוד בכך, אף לא מצאה סיכויים טובים להצלחתו של הליך הערעור, בו בחרו לנקוט. לפיכך, היא חייבה את המערערים להפקיד ערבון בשיעור 15 אלף שקלים (רע"א 8998/08).